חידושי רבנו חיים הלוי/ביאת מקדש/ד

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ ביאת מקדש ד

פ"ד ה"ו

כהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד. עכ"ל. והוא בפסחים דף פ"א ע"ב אמר מר בר רב אשי ל"ש אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזדריק דם שפיר איזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה, ופירש"י שם דקאי על טומאת בעלים שנטמאו בטומאת התהום, והרמב"ם מפרש דקאי על טומאת כהן המקריב. אכן קשה ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מקרבן פסח הי"ב ז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה עכ"ל, ולעיל בהי"א שם ז"ל מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם הי' המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח וכו' עד שידע בודאי שנטמא בו עכ"ל, הרי דפסק לענין טומאת בעלים, דרק בטומאת ספק הוא דעושה פסחו, אבל בטומאת ודאי לא מתכשר הפסח אלא בנודע לו לאחר עשייתו, דהוא לאחר זריקה, אבל בנודע לו קודם זריקה נדחה לפסח שני, וקשה מ"ש בעלים מכהן, דבכהן אם זרק הורצה אף בנודע לו קודם זריקה, ובבעלים לא מתכשר אלא בנודע לו לאחר זריקה, והא תרווייהו חד הילכתא נינהו דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וכמבואר בסוגיא דפסחים דף פ' ע"ב שם דטהרת טומאת התהום בזבחא גמירי ל"ש בכהן ול"ש בבעלים, וא"כ מ"ש כהן מבעלים, ולא עוד אלא דהיתרא דכהן בנודע לו לפני זריקה הא מייתי לה הגמ' מהמוצא מת מושכב לרחבה של דרך דטהור לעושה פסח, ושם הא מיירי בטומאת בעלים, וא"כ הרי להדיא דגם בטומאת בעלים טהור אף בנודע לו קודם זריקה, ואע"ג דהרמב"ם מוקים לה בטומאת ספק, אבל אכתי קשה איך מפסקינן ההילכתא למילף מינה לכהן אף בטומאת ודאי ולחלק בבעלים בין ודאי לספק, וצ"ע. האומנם דדברי הרמב"ם הם דברי התוספתא פסחים פ"ו, הובאה ברש"י שם, אבל אמרו לו קבר התהום הי' עמך בבית שנכנסת בו או תחת אבן שישבת עלי' ונודע לו עד שלא עשה את פסחו צריך לעשות פסח שני, דבפשיטות נראה דקודם עשי' היינו קודם זריקה, וכי היכי דלא תקשי הסוגיא בפסחים דגם בנודע לו קודם זריקה הציץ מרצה בע"כ דחלוק טומאת התהום דכהן מטומאת התהום דבעלים, אבל יעו"ש בפירש"י שכתב דהא דנודע לו לפני זריקה מרצה היינו דוקא לאחר שחיטה והכל תלוי בשעת שחיטה, וממילא דכהן ובעלים שוין, והסוגיא דמייתי מהמוצא מת מושכב דאיירי בטומאת בעלים מוכחת כדעת רש"י, וקשה על הרמב"ם שחלק בין כהן לבעלים.

ובעיקר טעמו של הרמב"ם שמחלק בין כהן לבעלים, נראה לומר, דהנה קשה על הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו נודע לו קודם זריקה מרצה, דמבואר מזה דטומאת התהום טהור בפסח אף לעשות פסחו לאחר שנודע טומאתו, וקשה מהא דתנן בנזיר דף ס"ג נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר, הרי להדיא דלא הותרה טומאת התהום בנזיר רק בלא נודעה טומאתו עד לאחר השלמת נזירותו, אבל בנודע לו קודם השלמת נזירותו סותר, ומשום דכל היתרא דטומאת התהום הוא רק בלא נודעה הטומאה, ומ"ש גבי פסח דהותרה טומאת התהום גם בנודעה טומאתו. ועיין בתוס' שם שהקשו מהך מתני' על הא דמר בר רב אשי, ותירצו דמתני' דנזיר קיימא אליבא דר"א דאמר תגלחת מעכבא, וכדמחלק שם בין נודע לו עד שלא גלח או משגלח, אבל לרבנן דס"ל דהכל הולך אחר הבאת קרבנותיו, אה"נ דהכל אזיל בתר שחיטה, וכל לאחר שחיטה זורק את הדם בנזיר ועושה פסח אף בנודע לו קודם זריקה, וכמסקנת הסוגיא דמר בר"א בפסחים שם, אכן קשה ע"ז מהא דאיתא בירושלמי דנזיר שם א"ר יוחנן מאן תנא אם גלח ואם לא גלח ר"א ברם כרבנין עד שלא נזרק הדם עליו, הרי להדיא דבנזיר בעינן דוקא לא נודע עד לאחר זריקה. והנראה מוכרח מזה, דתרי דיני איכללו בהלכה דטומאת התהום, חלות שם טומאת התהום דחלה על הטומאה, שיוצאת מכלל שאר טומאות מת ודין טומאת התהום עלה, ושנית היתרה של טומאת התהום, שהותרה בנזיר ועושה פסח, והא ודאי דגם בנודע לו שנטמא, מ"מ כל שלא נודע לו בשעת נגיעתו וטומאתו בהטומאה דין טומאת התהום עלה, ואין הידיעה מועלת למפרע להפקיע שם טומאת התהום שבה, ורק דההיתר של טומאת התהום שטהור לנזיר ועושה פסח זהו רק בלא נודע, ומשום דכך היא עיקר ההלכה, דהיתר טומאת התהום וטהרתה תלוי רק בלא נודע. אשר לפ"ז שפיר חלוק נזיר מעושה פסח, דאע"ג דעיקר היתרא דטומאת התהום הוא בלא נודע, אבל מ"מ מהני ע"ז ריצוי ציץ, וע"כ בפסח דהיתרו הוא ע"י ריצוי ציץ, וכדתנן בפסחים דף פ' שם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, ע"כ שפיר הותרה טומאת התהום שבו גם בנודע, משא"כ בנזיר דלא שייך בי' כלל דין ריצוי ציץ, דהרי סתירת הטומאה אינה על קרבנותיו רק על עצם נזירות טהרה שלו, דלא שייך ע"ז כלל ריצוי ציץ ע"כ אינה ניתרת רק בלא נודע, ומשום דהיתרא דטומאת התהום שלא ע"י ריצוי ציץ הוא רק בלא נודע, וזהו דקאמר הירושלמי דלרבנן תליא בזריקת הדם, כיון דבעינן שיהא לא נודע עד לאחר השלמת נזירותו, א"כ הלא הוא תלוי בזריקה דהיא גמר השלמת נזירותו. ועיין ברמב"ם בפ"ו מנזירות שפסק כהירושלמי דבעינן לא נודע עד לאחר זריקה, והיינו כש"נ דבנזיר ודאי דהכל תלוי בזריקה. אשר לפ"ז יתבאר היטב טעמו של הרמב"ם שחלק בדין טומאת התהום דפסח בין טומאת בעלים לטומאת כהן, וכבר הקשינו ע"ז דמ"ש כהן מבעלים, והא תרווייהו בחדא הילכתא נאמרו, ומעתה מתבאר טעמו היטב, דהנה בפסח הבא בטומאת בעלים הלא צריכינן בי' להיתרא דטומאת התהום לענין תרי דיני, חדא על עצם הדין עשיית פסח דאינו קרב בטומאה וצריכינן בזה להיתרא דטומאת התהום, ושנית על דין אכילתו, דהרי אנן קי"ל דאכילת פסחים מעכבא, וכיון דהבעלים טמאים א"כ הא מיחסרא אכילה, וגם ע"ז מהניא ההילכתא דטומאת התהום, או שתותר אכילתו גם בטומאה, או דהקרבן יוכשר עם חסרון אכילתו, אשר לפ"ז כל קרבן פסח הבא בטומאת התהום, נהי דלענין הכשר עשייתו והקרבתו מהני ע"ז ריצוי ציץ, שיחול בי' היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו, אבל אכתי אית בי' פסולא דחסרון הכשר אכילתו, דבזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, וכל הכשרו הוא רק מההילכתא דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דבזה בעינן דוקא לא נודעה טומאתו עד לאחר גמר עשייתו, משא"כ בטומאת כהן, דכל פסולו הוא רק משום עבודה בטומאה, דמהני בזה ריצוי ציץ, ע"כ שפיר חייל בי' היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו לפני זריקה. וזהו שמחלק הרמב"ם, דהסוגיא דפסחים דמכשרת גם בנודע טומאתו לפני זריקה הוא רק בטומאת כהן דאית בה ריצוי ציץ, משא"כ בטומאת בעלים, כיון דקי"ל אכילת פסחים מעכבא, והיתרה הוא משום טומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, ע"כ ממילא דלא מתכשר כי אם בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר עשייתו.

ונראה דגם בעצם דין הבאת הפסח ג"כ חלוק דין טומאת התהום דכהן מדין טומאת התהום דבעלים דבאמת תרי דיני איכללו בפסח הבא בטומאת בעלים, חדא בעיקר הכשר הקרבתו דאין פסח קרב בטומאה, ושנית חלות דין על הבעלים שטומאתן דוחה אותן לפסח שני. ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מקרבן פסח ה"ב ז"ל מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל, ואי משום דינא דפסח אינו בא בטומאה, הרי זה אינו לגבי בעלים רק כשאר אונסין דעלמא שאינו יכול לעשות את פסחו, שאם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ומדפטר הרמב"ם בטמא בפסח ראשון אף בהזיד בשני, ש"מ דהוי דין מסויים בבעלים שטומאתן דוחאתן לפסח שני ופוטרתן מפסח ראשון. ואפילו לדעת הראב"ד שם דפוסק דטמא ואונס שוין, נראה דכ"ז לענין חיובא דכרת, ומשום דס"ל דדין דחיית בעלים ודין אונס שוין לענין דין פטורא דכרת של פסח, אבל מ"מ הא לכו"ע דבטומאת בעלים בפסח חלה דין דחי' על הבעלים לפסח שני, מלבד דין הכשר הקרבתו שאינו בא בטומאה, ודרך רחוקה יוכיח, שאין בו שום צד פסלות בהכשר הקרבתו, וכל יסוד דינו הוא רק דין דחיית בעלים למיחשבינהו לאינן ראויין לפסח, וה"נ טמא דכוותי', דתרווייהו חד דינא להו. אשר לפ"ז נראה, דאע"ג דפסח הרי הוא בכלל כל הקרבנות שהציץ מרצה על דיני טומאה שבו, אבל כ"ז הוא לענין דין הקרבן והכשר הקרבתו בטומאה, משא"כ לענין הדין דחיית בעלים, שבטומאתן הן נדחין ונפטרין מפסח, בזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, דאין זה מדיני הקדשים, ואין זה נכלל בעון הקדשים האמור בריצוי ציץ. וע"כ בטומאת התהום שבפסח בנודע לפני זריקה, נהי דמשום טעמא דאין פסח בא בטומאה הי' מועיל ריצוי ציץ להתיר טומאת התהום אף בנודעה טומאתו, אבל מ"מ אינו בעשיית פסח משום דינא דדחיית בעלים דלית בזה דינא דריצוי ציץ, וכל היתרו הוא רק משום היתרא דטומאת התהום בלבד, וממילא דההיתר הוא רק בלא נודע ולא בנודע, ושוה בזה פסח לנזיר, כיון דאין כאן ריצוי ציץ. האומנם נראה דגם דין דחי' האמור בפסח בטומאת בעלים יסוד דינו הוא דין חסרון הכשר הקרבתו בטומאה, וא"כ ממילא דכשיש ריצוי ציץ ולית בי' חסרון הכשר הקרבתו פקע מיני' גם דין דחיית בעלים, וממילא דגם בנודעה טומאתו לפני זריקה תהני בי' היתרא דטומאת התהום, כיון דיש כאן ריצוי ציץ המועיל להכשר הקרבתו. אכן נראה, דכיון דהא ודאי דגם בריצוי ציץ הרי לא פקע מיני' חלות דין טומאה שיש בעשייתו, והקרבתו היא בטומאה, ורק מדין היתר וריצוי הוא דמתכשר, ע"כ ממילא דלענין דין דחיית בעלים חוזר בי' דין פסול טומאה מחמת חלות שם טומאה שיש בהקרבתו, ונדחה מעשיית הפסח, אם לא משום היתרא דטומאת התהום האמור בפסח גם בלא ריצוי ציץ, דבעינן בזה דוקא לא נודע עד לאחר גמר עשייתו. אשר ע"כ זהו דמחלק הרמב"ם בין כהן לבעלים, דבכהן הרי כל עיקר דינו הוא משום פסול טומאה הפוסל בהקרבתו, וע"כ מועיל ריצוי ציץ בטומאת התהום להתיר אף בנודע קודם זריקה שאם זרק הורצה, משא"כ בטומאת בעלים, דחלה דין דחיית בעלים, דלא שייך בזה ריצוי ציץ, ע"כ לא הותרה בה טומאת התהום כי אם בלא נודע עד לאחר זריקה שהוא עיקר וגמר עשיית הפסח, וכעיקר היתרא דטומאת התהום בלא ריצוי ציץ דהוא רק בלא נודע.

אכן הסוגיא דפסחים דמוכיחה להך דמר בר"א מהברייתא דהמוצא מת מושכב, דמבואר מזה דטומאת בעלים שוה לטומאת כהן, וגם בטומאת בעלים הותרה טומאת התהום לנזיר ועושה פסח אף לאחר שנודע עדיין קשה על הרמב"ם שפסק דבטומאת בעלים בעינן דוקא לא נודע עד לאחר זריקה. ועוד קשה בהא דמחלק הרמב"ם במוצא מת מושכב בין טומאת ודאי לטומאת ספק, והיינו משום דמפרש להברייתא דהא דטעון או רכוב טמא היינו גם לנזיר ועושה פסח, ומשום דלא הותרה בהו טומאת התהום שנודעה טומאתו לפני זריקה רק בטומאת ספק ולא בטומאת ודאי, והרי בסוגיא יליף מינה דגם בטומאת ודאי הותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אף בנודע לפני זריקה. ובאמת דעיקר דינו של הרמב"ם שמחלק בין טומאת ספק לטומאת ודאי צ"ע דמ"ש, והרי לא מצינו הילכתא דספק טומאת התהום טהור, ולפי"ד הרמב"ם הא נמצא דתרי הילכתי נינהו בטומאת התהום, טומאת התהום ודאית שלא נודעה, שהוא דין טהרה על עצם הטומאה שלא יעכב בנזיר ועושה פסח, ושנית לטהר אף בנודע משום טעמא דספקו טהור, מה דבסוגיא לא מצינו רק הלכה אחת דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וצ"ע. אלא דבזה י"ל, דבאמת הלא מהא דתנן בפסחים דף פ' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, הלא מבואר מזה דההלכה דטומאת התהום היא דין טהרה על הטומאה לענין נזיר ועושה פסח גם בטומאת ודאי, דאם כל ההלכה של טומאת התהום היא דספקה טהור, א"כ מאי ענין ריצוי ציץ הכא, ולא שייך ריצוי ציץ רק היכא דאיתא לטומאה, ומדמחלק בברייתא דהמוצא מת מושכב בין טומאת ודאי לטומאת ספק, א"כ מבואר מזה דהוא זה הלכה שני' בטומאת התהום דספקה טהור, ובע"כ דתרי הלכות נינהו. ואשר נראה עוד יותר בזה הוא, דבאמת רק חדא הילכתא היא שנאמרה בטומאת התהום, דטומאת התהום שלא נודעה מותרת בנזיר ועושה פסח, והחילוק שבין ספק לודאי הוא משום דכל ידיעת ספק אינה בכלל ידיעה, וע"כ כל שהטומאה ספק אכתי היא בכלל טומאת התהום שלא נודעה, וזהו דתניא דבטעון או רכוב טמא ואין טומאת התהום ניתרת בי', כיון דנטמא ודאי א"כ הויא טומאת התהום שנודעה טומאתו דלא הותרה בנזיר ועושה פסח, ולא משכחת לה היתרא דטומאת התהום בטומאה ודאית כי אם בלא נודע לו עד שעשה פסחו והשלים נזירותו, משא"כ במהלך ברגליו דהויא ספק טומאה, ואין כאן ידיעה ודאית של טומאה, והויא טומאת התהום שלא נודעה דטהור לנזיר ועושה פסח, וע"כ שוחט ועושה פסחו גם לכתחלה, ונמצא דספק טומאה וודאי טומאה באמת שוין נינהו בעיקר הדין היתר של טומאת התהום, דתרווייהו היתרן תלוי רק בלא נודע, ורק דכל טומאת ספק מיחשבא לעולם בכלל לא נודע, כיון דידיעת ספק לא שמה ידיעה. ונראה דהכי מתבאר ממתני' דנזיר דף ס"ג דתנן שם נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, ובתוס' שם פירשו דכולא מתני' דינה כודאי טומאה, משום דמערה הויא רה"י וספקה טמא, והך דירד להקר קיימא כשנודע לו אחר שגלח, וטהור כדין טומאת התהום שהותרה לנזיר, משא"כ בצף וירד ליטהר דאינה בכלל טומאת התהום המותרת בנזיר ועושה פסח, וע"כ טמא, אכן הרמב"ם בפ"ו מנזירות ה"כ כתב וז"ל ירד להקר ה"ז טהור עד שידע שנגע עכ"ל, הרי דמפרש לה דטהרתו הוא משום דהוי ספיקא, וכמש"כ דאם ידע שנגע טמא, ובע"כ דאיירי בנודע לו בתוך נזירותו, ומ"מ בספיקא טהור, והוא כשיטתו הכא גבי קרבן פסח דבטומאת התהום שנודעה חלוק ודאי מספק, אכן צ"ע דהרי הך דירד להקר קיימא לפרושי רישא דמתני' דאם טומאת תהום אינו סותר, וע"ז מפרש כיצד, ונקט הך דירד להקר, וברישא דמתני' הא לא נקט כלל הדין דספק טומאת התהום טהור, רק הדין דבטומאת התהום שלא נודעה אינו סותר, וא"כ למה נקטה מתני' הך דירד להקר טהור, דהוא דין אחר דספק טומאת התהום טהור, אלא ודאי כמש"כ דליכא כלל הילכתא בספק טומאת התהום שתהא טהור, כי אם דהיתרה הוא משום דהויא טומאת התהום שלא נודעה, ומשום דידיעת ספק הויא בכלל לא נודע, ושפיר נקטה מתני' הך דינא דירד להקר טהור לפרושי מילתא דרישא דטומאת התהום שלא נודע מותרת בנזיר, כיון דספק טומאת התהום היא היא טומאת התהום שלא נודעה, דטהור לנזיר ועושה פסח.

ולפ"ז מיושבת היטב הסוגיא גם לדעת הרמב"ם, דבאמת חלוק דין טומאת התהום שהותר בהקרבה והיתרו תלוי בריצוי ציץ מדין טומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, מלבד מה שכתבנו, דבלא ריצוי ציץ בעינן דוקא לא נודעה הטומאה, ובריצוי ציץ הותרה טומאת התהום אף לאחר שנודעה הטומאה, אלא דגם בלא נודעה טומאתו לא הותרה טומאת התהום בהקרבה אלא ע"י ריצוי ציץ, או משום דכך הוא הגזה"כ של עון הקדשים שכל היתרו תלוי בריצוי ציץ, או דכן הוא מעיקר ההלכה של טומאת התהום דבהקרבה היתרה תלוי בריצוי ציץ, וכדתנן במתני' הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, והרי משנתנו קיימא בין בנודע ובין בלא נודע ומ"מ צריכינן דוקא לריצוי ציץ, וקשה דמ"ש מעצם הנזירות דהותרה טומאת התהום אף בלא ריצוי ציץ, אלא ודאי דדין הקדשים שאני, והכשר הקרבנות שבטומאה הוא דוקא ע"י ריצוי ציץ. אשר לפ"ז נמצא, דטומאת התהום של בעלים שבנזיר ועושה פסח תרתי בה, עצם חלות הנזירות טהרה ומה שלא נסתרה ע"י טומאת התהום וכן הכשירא דגברא שמתחייב בפסח ראשון ואינו נדחה לפסח שני וכן מה דחשיב חזי לאכילת פסחים כ"ז הוא רק מדין היתרא שבטומאת התהום בלא ריצוי ציץ, ושנית הוא דין הכשר ההקרבה של הפסח וקרבנות נזיר שהוא ע"י ריצוי ציץ. ולפ"ז הרי י"ל דהא שנתבאר דידיעת ספק לא הויא ידיעה והוי בכלל לא נודע שהותר בטומאת התהום, כ"ז הוא רק בהיתרא דטומאת התהום עצמה שבאה בלי ריצוי ציץ, משא"כ בדין היתרא דטומאת התהום הבאה ע"י ריצוי ציץ גם ידיעת ספק חשוב נודע, ומשום דכל לגבי דינא דריצוי ציץ לא שניא ידיעת ספק מידיעת ודאי. ויסוד לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש שם וז"ל ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אעפ"י שהוא מזיד עכ"ל, והיינו כלישנא בתרא דמר בר"א דגם בנודע טומאת התהום זורק את הדם, אלא שקשה סיום דברי הרמב"ם שכתב שהציץ מרצה על המזיד, ותלה הדבר בדין שוגג ומזיד, ובאמת שיסוד דין זה בידיעה תליא מילתא, וידיעת ספק תוכיח, דלא הויא בכלל ידיעה, ואע"ג דהוא מזיד, אלא דבאמת תרי דיני נינהו, דבטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דהיתרו בא מכח טומאת התהום עצמה, אז איכא דין מסויים של ידיעה שחלה על עצם הטומאה, דאין הטומאה ניתרת כשהיא ידועה, ואין זה נוגע כלל לדין מזיד ושוגג, משא"כ הנך תרי לישני דמר בר"א, דקיימי על משנתנו דמיירי במקום שיש ריצוי ציץ, בזה ודאי, דאי משום עצם הטומאה מועיל ריצוי ציץ להתירה בנזיר ועושה פסח גם כשהטומאה ידועה, ועיקר הנך תרי לישני הוא רק בדין ריצוי ציץ אם איתי' כשנודע הטומאה לבעלים או לכהן, ומשום דין מזיד ושוגג הוא דאתינן עלה, וזהו שסיים הרמב"ם שהציץ מרצה גם על המזיד, דבזה הוא דאיירי הנך תרי לישני דמר בר"א. אשר לפ"ז גם ידיעת ספק מיחשבא ידיעה לחשבו מזיד, דבדין מזיד ליכא שום נ"מ בין אם הוא מזיד על הודאי בין שהוא מזיד על הספק. ולפמש"נ הרי הא דמחלקת הברייתא, דלא הותרה טומאת התהום הידועה בנזיר ועושה פסח רק בספק טומאה, דהרי היא אכתי בכלל לא נודע, ולא בודאי טומאה, כ"ז הוא רק לענין דין דיחוי בעלים והכשר אכילה שבפסח, וכן לענין דין חלות עצם הנזירות טהרה, שהיתרן תלוי בהלכה דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דבזה בעינן שעצם הטומאה יהא בה דין אינה ידועה, ובזה הוא דידיעת ספק לא שמה ידיעה, משא"כ בטומאת התהום שבאה ע"י ריצוי ציץ, בזה לא איכפת לנו כלל בין ספק לודאי, כיון דעיקר ההלכה היא שהציץ ירצה בה אף כשנודעה הטומאה, וכל שהיתה טומאת התהום בשעה שנטמא, לעולם לא פקע מינה דין טומאת התהום, וניתרת ע"י ריצוי ציץ, והנך תרי לישני דמר בר"א דפליגי אם הותרה טומאת התהום שע"י ריצוי ציץ גם בנודע או דוקא בלא נודע, לא איירי כלל מדין נודע האמור בעצם הטומאה, כי אם דאיירי בדין ידיעת בעלים, ופליגי אם הציץ מרצה במזיד או לא. אשר לפ"ז שפיר מייתי הסוגיא מהך ברייתא דהותרה טומאת התהום גם בנודע, וליכא לחלק כלל בין ספק לודאי, דלענין מזיד גם ספק חשוב בכלל מזיד, ומדהותרה בידיעת ספק ש"מ דהציץ מרצה בטומאת התהום גם במזיד, וממילא דגם בודאי הדין כן. וזהו שמפרש הרמב"ם להנך תרי לישני דמר בר"א, דקיימי דוקא אכהן, דכל פסולו הוא רק משום הקרבה בטומאה, ומועיל בי' ריצוי ציץ להתירו, משא"כ בטומאת בעלים של נזיר ועושה פסח דצריכינן בהו גם להיתרא דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, א"כ הרי בעינן שעצם הטומאה תהא אינה ידועה, שזה לא משכחת לה רק בידיעת ספק ולא בידיעת ודאי, וכהברייתא דמוצא מת מושכב, ומיושבת היטב דעת הרמב"ם וביאור הסוגיא, וכש"נ.

והנה לשיטת רש"י ותוס' דהך דהמוצא מת מושכב בדרך הויא טומאה ודאית, וע"ז קאי הסוגיא דטמא וטהור להבא הוא, דגם בנודעה טומאתו קודם זריקה זורק ועושה פסחו גם לכתחלה, ולפ"ז ודאי קשה מהא דתנן בנזיר דאם נודע לו עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר, דבזה מבואר דבנודעה טומאתו פקע היתרא דטומאת התהום, וא"כ מ"ש גבי פסח דעושה פסחו גם בנודע. והנראה מוכרח מזה, דגם לדעת רש"י הא דטהור לפסח גם בנודע הוא רק משום טעמא דריצוי ציץ, וזהו דחלוק נזיר מפסח, דבפסח דאיכא ריצוי ציץ, ע"כ חלה בו טהרת טומאת התהום גם בנודעה טומאתו, משא"כ בנזיר דהסתירה היא על עצם הנזירות, דלא שייך בה כלל דין ריצוי ציץ. ע"כ אין נזירותו עולה לו כי אם רק בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר כל הנזירות ולפ"ז צ"ל לדעת רש"י, דגם לענין דין דחיית בעלים וגם לענין דין אכילת פסחים דמעכבא ג"כ מהני דין ריצוי ציץ, ומשום דכיון דהא דטמא אית בי' דין דחי' הוא משום חסרון הכשר הקרבתו, ודין דחייתו מיתלא תלי בדין הכשר קרבנו, אשר ע"כ אם אך מצינו גוונא דהפסח שלו כשר ומרצה ועולה לו אף שהוא ע"י ריצוי ציץ מ"מ מועיל זאת לאפקועי מיני' גם דין דחית בעלים. וסוגיא דזבחים דף כ"ב מסייע לזה, דאיתא שם טמא פסול אמרו זקני דרום ל"ש אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד א"ה טמא שרץ נמי ליתי בק"ו וכו' קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין טמא מת אין ט"ש לא אף מכפרין ט"מ אין ט"ש לא וכו' אמר עולא תקע להו ר"ל לדרומאי וכי איזה כח מרובה כח מכפרין או כח מתכפרין וכו' ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה, קסברי זקני דרום ט"מ נמי משלח קרבנותיו, והרי כל הך פלוגתא של זקני דרום היא רק לענין הכשר הקרבן של ט"מ בפסח, וככהן כן בעלים, אבל דין דחיית בעלים הרי זה לא שייך כלל לפלוגתא דזקני דרום, וכל טעמייהו דזקני דרום הוא משום דציץ מרצה על ט"מ גם בטומאת הגוף, וא"כ אכתי קשה דאיך ט"מ משלח קרבנותיו, והא אית בי' דין דחיית בעלים שנידחין לפ"ש, דע"ז לא מהני ריצוי ציץ, אלא ודאי דדין דחיית בעלים מיתלא תלי וקאי בדין הכשר הקרבתו, וכל שמהני ריצוי ציץ להכשר הקרבתו ממילא פקע דין דחיית בעלים, וא"כ גם לטומאת התהום לדידן דכוותה, הואיל דמהני ריצוי ציץ להכשר הקרבתו גם בנודע, ממילא לית בה דין דחיית בעלים. וכן הא דמהני ריצוי ציץ לענין דין עיכוב אכילתו ג"כ נראה דלהדיא מבואר כן בירושלמי פסחים פ"ז הל"ז, וז"ל הירושלמי, צבור שנטמא בספק התהום מהו שירצה עליו את הציץ ק"ו מה אם היחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה ייפיתה כחו בספק קבר התהום צבור שייפיתה כחו בטומאה ידועה אינו דין שייפיתה כחו בספק קבר התהום קל שאת מיקיל ביחיד את מחמיר בצבור קל שאת מיקיל ביחיד שאם נתודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני את מחמיר עליו בצבור שאם נתודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר, וביאור הדברים, דהאיבעיא הויא בפסח הבא בצבור בטומאת התהום אם הוא נאכל בנודעה טומאתו אח"כ אם לא, ומייתי לה בק"ו מטומאה ידועה, ודחי דדילמא שאני טומאת התהום הואיל דהותרה ביחיד ע"כ לא חייל עלי' דין פסח הבא בטומאה בצבור, וממילא דאינו נאכל. הרי להדיא מבואר בירושלמי, דבנודעה טומאתו היתר אכילתו הוא רק בצבור, ומשום דהוי פסח הבא בטומאה, ולא משום היתרא דטומאת התהום, ומ"מ הוא קרב גם ביחיד בלא היתר אכילה, ובע"כ דהציץ מרצה שלא יחול בי' דין עיכוב אכילה. ובאמת שמזה קשה על הרמב"ם דס"ל דבטומאת התהום של בעלים שנודעה לפני זריקה טמא גם בפסח, ומשום דאכילת פסחים מעכבא, דלגבי זה לא שייך ריצוי ציץ, והרי להדיא מבואר הכא בירושלמי דגם בנודע לפני זריקה הפסח קרב בטומאה, ומשום דמהני ריצוי ציץ גם לענין דין עיכוב אכילתו. אלא דבאמת הרי הירושלמי נקט ספק קבר התהום, וא"כ באמת הוא זה בכלל דין טומאת התהום שלא נודעה, וכש"נ דכל ידיעת ספק ל"ש ידיעה, והויא בכלל לא נודע לדעת הרמב"ם, ואע"ג דהירושלמי הא איירי בספק טומאה ברה"י דספקו טמא, מדאסורין באכילה ומדהוי בכלל פסח הבא בטומאה דהותרה בי' טומאה, דהיינו רק בספק טומאה ברה"י, וכמבואר ברמב"ם בפ"ז מק"פ ה"ז יעו"ש, מ"מ כ"ז הוא לענין דין טומאה, אבל לענין דין ידיעה הרי היא בכלל לא נודע, כיון דעכ"פ הרי היא רק ידיעת ספק, וכדמוכרח כן גם מהמשנה דנזיר שהבאנו דירד להקר טהור, דהוא זה במערה דהויא רה"י, ומ"מ הויא בכלל טומאת התהום שלא נודע, משום דהוי רק ידיעת ספק, ובע"כ דלענין דין ידיעה אינו מועיל הך דספקו טמא, וה"נ הכא דכוותה.

אלא דזה צ"ע לדעת רש"י, דהרי הא דטהור להבא קאי גם אנזיר, וא"כ בע"כ דגם בנזיר לא סתרה טומאת התהום אף בנודעה טומאתו, וזהו נגד מה ששנינו דאם עד שלא גלח נודע לו בין כך ובין כך סותר וצ"ל לדעת רש"י, דהא דתניא טהור להבא הוא משום פסח, ואה"נ דבנזיר אין טומאת התהום עולה לו רק בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר כל מעשה נזירותו. אכן עיין בתוס' פסחים שם שהקשו זאת וז"ל וקשה לר"י דבפרק בתרא דנזיר תנן אם עד שלא גלח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומוקי לה ר"י בגמ' כר"א דאמר תגלחת מעכבת וא"כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר ותירץ ר"י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח, ודברי התוס' צ"ע טובא, דאיזה ריצוי ציץ שייך בנזיר ובמנין נזירותו. ונראה עפי"מ דאיתא בנזיר דף ס"ג בעי רמב"ח נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינן וידיעה אחר מלאת היא או לא ולמאי למיסתר אמר רבא ת"ש אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר ה"ד אי דאתידע לי' בתוך מלאת צריכא למימר אלא לאו לאחר מלאת ש"מ, ועדיין תיבעי לך כולו סותר או שבעה סותר למאן אילימא לרבנן פשיטא דכולו סותר ואי לר"א כל אחר מלאת שבעה סותר אמר לך ה"מ כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוא א"ד שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא, ומינה קתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי, יעו"ש בתוס' שפירשו דהאיבעיא איפשיטא דבתר ידיעה אזלינן ודינו כנטמא אחר מלאת, והנה יעו"ש לעיל בדף מ"ז מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר"א אומר סותר את הכל וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר, ובירושלמי שם כן היא מתני' יטהר ויביא שאר קרבנו, והיינו משום דכך היא הלכה בנזיר דאף במקום שאינו סותר נזירותו מ"מ הרי הוא סותר הבאת קרבנותיו שאינו מביאן רק בטהרה, וכ"ה להדיא בסוגיין שם דהא דאמר ר"א כל טומאה שלאחר מלאת סותרת ז' היינו סתירת הבאת קרבנותיו אשר לפ"ז הרי שפיר שייך הכא ריצוי ציץ, דכיון דאזלינן בתר ידיעה ודינו כנטמא אחר מלאת, ונמצא דאין כאן רק סתירת הבאת קרבנותיו ולא סתירת נזירות, ולענין סתירת הבאת קרבנותיו הרי שפיר מועיל ריצוי ציץ להכשירן ככל קרבנות הבאין בטומאה. אשר ע"כ זהו שמחלקי התוס', דדוקא לר"א דס"ל תגלחת מעכבא הוא דאמרינן דבנודע לו קודם תגלחת סותר, ומשום דבתגלחת לא שייך ריצוי ציץ, משא"כ לרבנן דאין מעכב רק הבאת קרבנותיו, א"כ ממילא דגם בנודע לו קודם הבאת קרבנותיו ג"כ אינו סותר, כיון דכל הסתירה היא רק בהבאת הקרבנות דבזה שפיר מהני ריצוי ציץ, וניחא הא דטהור לכתחלה גם בנזיר, וכרבנן דגם בנזיר מביא קרבנותיו בטומאת התהום גם בנודעה הטומאה, וכש"נ.

ולפ"ז יתישב היטב הא דקשה לשיטת התוס' דלדידן דקי"ל תגלחת לא מעכבא והכל הולך אחר הבאת קרבנותיו גם בנודע לו קודם זריקת קרבנותיו נזירותו עולה לו, והרי בירושלמי דנזיר איתא להדיא דבנודע לו קודם זריקה סותר נזירותו, וכדאיתא בירושלמי שם ז"ל אר"י מאן תנא אם גלח ואם לא גלח ר' אליעזר ברם כרבנין עד שלא נזרק הדם עליו, שזהו להדיא דלא כמש"כ התוס' דגם בנודע לפני זריקה זורק את הדם, דהנה בנזיר דף ה' תנן סתם נזירות ל' יום מנה"מ אר"מ א"ק קדוש יהי' יהי' בגימטריא תלתין בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמור בתורה ל' חסר אחת, ושם בסוגיין ולר"מ קשיא סיפא, ר"ל דתנן אם גלח ביום שלשים יצא, קסבר מקצת היום ככולו, ועוד שם תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא ביום שלשים סותר את הכל בשלמא לר"מ ניחא וכו', ועיי"ש בתוס' שכתבו דאע"ג דלר"מ מגלח ביום שלשים משום דמקצת היום ככולו מ"מ סותר את הכל משום דכי נטמא חלה בו דין סתירה ובטל ממנו גם דין מקצת היום של טהרה. אשר לפ"ז נמצא דתרי גווני דיני סתירה בנזיר, דכשהביא קרבנותיו ביום שלאחר מלאת שהוא יום ל"א הואיל וכבר שלמה נזירותו ע"כ שוב לית בי' סתירת עצם הנזירות כ"א סתירת הבאת קרבנותיו, משא"כ בגלח ביום שלשים, אז דין סתירת נזירותו תלוי בהבאת קרבנותיו, דקודם הבאת קרבנותיו הרי סותר כל נזירותו וחלה בו דין סתירה על עצם הנזירות, ואם הביא קרבנותיו ודאי דלא שייך בו כלל שוב דין סתירה כיון דכבר כלתה נזירותו עם קרבנותיו והותר בטומאה, וכן הדין חלוק בטומאת התהום שנודע לפני זריקה, דביום שלאחר מלאת שכל דין סתירה שלו הוא רק בהבאת קרבנותיו דשייך בהו ריצוי ציץ ע"כ זורק את הדם לכתחלה דהציץ מרצה, משא"כ ביום מלאת דהסתירה חלה על עצם הנזירות דלא שייכה כלל לדין ריצוי ציץ, א"כ ממילא דבעינן דוקא לא נודע עד לאחר השלמת הנזירות והקרבנות, ובלא"ה סותרת כל הנזירות. אשר לפ"ז מתישבת היטב הסוגיא דפסחים דזורק את הדם לכתחלה, עם הירושלמי דהכל הולך אחר הזריקה, דהסוגיא דפסחים מיירי בהביא קרבנותיו לאחר מלאת, דאז הציץ מרצה שיזרק הדם גם לכתחלה, והירושלמי מיירי בהביא קרבנותיו ביום מלאת, דבעינן דוקא שיהא לא נודע עד לאחר השלמת הנזירות והקרבנות, ובזה ודאי דהכל תלוי בזריקה, דהיא עיקר הקרבן והשלמת הנזירות.

והנה ברמב"ם בפ"ו מנזירות ז"ל נזיר שגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע לו שטמא הי' בתוך ימי נזרו אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל ומביא קרבנות טומאה וכו' ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר וכו' ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא בין בטומאה ידועה ובין בטומאת התהום סותר הכל עכ"ל, הרי דפסק דאזלינן בתר טומאה ולא בתר ידיעה, והסוגיא דנזיר דקפשיט מדקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי, מפרש הרמב"ם דזהו מדקתני בין כך ובין כך דהיינו בין בטומאה ידועה ובין בטומאת התהום ולא קמפליג בינייהו ש"מ דבתר טומאה אזלינן, וגם בטומאת התהום סותר הכל כמו בטומאה ידועה. אשר לפ"ז הא נמצא, דליכא שום נ"מ בין נודע לו ביום הבאת קרבנותיו או ביום שלאחריו, כיון דבתר טומאה אזלינן א"כ הא לעולם איירינן בדין סתירת עצם הנזירות. ולפ"ז לפ"מ דתנן דאם עד שלא גלח נודע לו סותר, ואיתא בירושלמי דלרבנן עד שלא נזרק עליו הדם סותר, קאי דינא, דגם בנודע לו בימים רבים לאחר ששלמה נזירותו כל שלא נזרק עליו אחד מן הדמים סותר הכל, ולפ"ז הא קשה הסוגיא דפסחים דתניא דלנזיר ועושה פסח טהור ומפרש שם בסוגיא דטהור להבא משמע, דש"מ דגם בנודע לו קודם זריקה זורק את הדם, והרי במשנתנו דנזיר מבואר דכל ידיעה דקודם תגלחת לר"א או קודם זריקה לרבנן סותר הכל, אלא בע"כ מוכח מזה דהך דהמוצא מת מושכב לא הויא רק ספק טומאה וידיעת ספק לא הויא ידיעה, והוי בכלל לא נודע דטהור לנזיר ועושה פסח, וכשיטת הרמב"ם שהבאנו. ועיין בפירש"י בנזיר שם שהביא הגירסא בברייתא דהמוצא מת מושכב דמסיימת אבל טעון או רכוב אף לנזיר ועושה פסח טמא, דמבואר מזה דבטומאה ודאית הידיעה סותרת, ובע"כ דהא דטהור במהלך ברגליו הוא משום דלא הויא רק ספק טומאה, והיא כשיטת הרמב"ם, ורש"י מחקה משום דס"ל דגם במהלך ברגליו הויא טומאה ודאית, ובע"כ דהך דטעון או רכוב טמא קאי על משובר ומפורק ולענין תרומה, ולהכי לא גריס לה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף