חידושי הרי"מ/גיטין/י/א
תוס' ד"ה [בשליחות] כו' וקשה ליתני דשוו לבע"כ והוי ארבע אפילו לרבנן ע"ש. ונראה בפשיטות למ"ש הרשב"א ז"ל לקמן גבי נתינ' בע"כ דלכך לא יליף מגט דמהני בע"כ וכתיב ונתן ומוכח דהוי נתינ' ותירץ דדמיא לפירעון חוב דישנו בע"כ משום שאינו יכול לחייבו בע"כ להחזיק דבר שלו וכן בגט ע"ש וממילא [לא] קשה דשפיר אף בכל הדברי' מהני בע"כ לפטור דבר שלו כנ"ל וא"ש. עוד י"ל למאי דפריך [בב"מ ד' י"ט] בשיחרור שלא נכתב ביום שנמסר דהוי מוקדם ומשני או משום דעידיו בחתומיו זכין לו או למאן דפליג הוא משום דאית לי' קלא שלא נמסר מיד ויאמרו אייתי ראיה ע"ש. וא"כ כשהוא בע"כ נראה דפסול למאן דס"ל עבז"ל לדקי"ל [כתובות ד' יא] הגדילו יכול למחות דבר שהוא זכות וצריך אחר כך קנין מחדש ע"ש. וא"כ כיון שהוא בע"כ לא שייך עבז"ל ובטל זיכוי העדים וממילא פסול מטעם מוקדם דאף שאח"כ ירצה לא מהני דג"כ לא שייך יאמרו אייתי ראי' דזה הוא רק למאן דלא ס"ל עז"ל ואית לי' קול שלא נמסר מיד אבל אי אמרינן עז"ל אף אם ידעו הלקוחות שלא נמסר מיד לא יאמרו אייתי ראי' כיון דעבז"ל ומאי בכך שלא נמסר מיד כיון שלא ידעו שהי' בע"כ שזה אין לו קול וא"כ ממילא פסול בע"כ בשיחרור דזכות משא"כ בגט דהוא חוב שפיר יאמרו אייתי ראי' דאית לי' קול דלא שייך עז"ל ולא שייך למיתני שוו לבע"כ דאינם שוים ומ"מ אמר בשליחות בע"כ היכא דאינו מוקדם שוו לענין חזרה לגמרי משא"כ לענין שוו דבע"כ וא"ש:
שם גמ' מני מתניתין כו' אי ת"ק אפי' שאר שטרות כו' מאי איריא חד אפי' תרי נמי כו'. ותמהו בס' פ"י ושאר מפ' למה לי' להביא פלוגתא דמצת כותי הוי לי' למיפרך אמתניתין מאי חילוק בין גט לשאר שטרות ומאי איריא חד אפי' תרי נמי ע"ש:
ונראה דהנה רש"י ז"ל במתניתין כתב עד כותי פסול דחשידי אעדות שקר והקשו ג"כ דאף למסקנא דאי לאו דכותי חבר כו' מ"מ משמע לישנא דר"א שאין בקיאין בדיקדוקי מצות כו' ומנ"ל לרש"י ז"ל דהטע' הוא משום דחשידי אשקר שמא ג"כ משום שאין בקיאין פסול ע"ש. ונראה דהנה תוס' ד"ה אי לאו כו' הקשו הא כולא שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל ותירצו כיון דמדאורייתא כשר רק מדרבנן פסול הכותי אין לחוש ע"ש וכתב הרשב"א ז"ל ושאר מפ' דבמה שחתם הישראל תחת הכותי הוא עדות גמור שהכותי הוא חבר שבחתימ' זו מעיד על הכותי שהוא חבר ואינו מטעם חזקה אי לאו כו' רק הוא עדות ואף שאינו אלא עד אחד מ"מ כמו דלענין בפ"נ המנו' לעד משום דקיום מדרבנן כמו כן כיון דכותי סתם כשר מדאורייתא הימנו' לחד בדרבנן שהוא חבר ונאמן עד אחד בעדותו שהכותי חבר ולכך נאמן העד א' הישראל בחתימתו שחתם תחתיו ומעיד הכותי שהוא חבר וג"כ לא שייך נכי ריבעא דממונא כו' כיון שהוא עדות אחרת וע"ש ובס' פ"י תמה אדברי תוס' והניח בצ"ע ולק"מ כנ"ל:
אמנם לכאורה יש להקשות לדעת בעל המאור דבעדות שבשטר שייך ג"כ הזמה ובעינן ג"כ עדות שאתה יכול להזימו לדעת הש"ך ז"ל דבעינן בממון עדות שאי"ל והנה קי"ל ב"ק פ' מרובה דהיכא דע"י הזמה איגלאי מילתא דאף בלא ההזמה פסולין היו לא הוי הזמה כמו בעידי גניבה וטביחה ומכירה והוזמו על הגניבה לא מהני ההזמה על הטביחה אח"כ כו' ע"ש דלא מהני ההזמה רק היכא דבלא ההזמה היו עדים כשרים משא"כ כשנודע שהיו פסולים ע"ש. וגם קי"ל כאביי דלמפרע נפסל וגם בהעיד על שני דברים כאחד קי"ל דאם נתבטל האחד אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם קי"ל דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם אבל על האחד לא מהני ההזמה ע"ש. וא"כ לכאורה הכא שחתם עד א' כותי וא' ישראל תחתיו איך מהני משום דאמרינן שמעיד הישראל בחתימה זו ג"כ שהכותי חבר ונאמן על זה הא הוי עשאאי"ל עדותם על השטר לדעת בעה"מ הנ"ל דבעינן בשטר הזמה דאם יוזמו א"כ יהי' למפרע נפסל ויופסל עדותו משעת חתימ' א"כ ממילא יהי' פסול גם עדותו שהעיד בחתימה שהכותי חבר וכשר כיון דלמפרע נפסל וג"כ יתבטל מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שבטל עדות החתימה לענין גוף העדות ממילא בטל ג"כ עדותו על הכותי ואיגלאי מילתא דהכותי לא הי' חבר והי' פסול הכותי אף בלא ההזמה וממילא לא מהני ההזמה דאין העדים נעשו זוממין עד שיוזמו שניהם ולא יהי' מהני ההזמה גם על הישראל כיון דאיגלאי מילתא דגם בלא ההזמה הי' הכותי פסול ולא הוי הזמה כלל וממילא גם עכשיו פסול דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל ובטל עדות על השטר או על הגט כנ"ל ואמאי מהני:
אמנם יש ליישב דבאמת כותי כשר מדאורייתא דגירי אמת הן רק מדרבנן פסול ואין הפסול מצד עצמו מחמת שעבר עבירה שנפסל על ידו או שאר פסולים רק מחמת שאינו מוחזק בכשרות ואמרו חכמים שלא נסמוך עליו בעדות שיכול להיות שמעיד שקר וא"כ אם אנו סומכין עליו והוזם שפיר חייב מדין הזמה על מה שהעיד שקר דבשלמא בשאר פסולין שהי' פסול בשעת עדות דלא שייך עליו דין העדות כלל כיון שהוא פסול ומאי בכך שהעיד שקר כיון שהתורה פסלו בל"ז אבל בכותי שמצד עצמו כשר רק שאין אנו סומכין עליו שמא יעיד שקר א"כ כשמעיד שקר הוא שפיר כשאר עד שקר ושייך עליו דין הזמה כיון שסומכין עליו והוא ידע שחותם תחתיו העד כשר ונסמוך עליו ולכך שפיר. אף דאיגלאי מילתא שלא הי' חבר חייב שפיר מדין הזמה כנ"ל והוי שפיר יכול להזימו כנ"ל וא"ש ולפ"ז מיושב שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דפסול משום דחשידי אעדות שקר דליכא למימר דהפסול הוא משום אין בקיאין דא"כ הוי הפסול מחמת דבר אחר א"כ שפיר כשנודע שלא הי' חבר ויכול להיות שטעה ממילא לא שייך דין הזמה דאף בלא עדות שקר פסול מחמת טעות כנ"ל וממילא גם עכשיו פסול דהוי עשאאי"ל כנ"ל וע"כ אין הטעם משום אין בקיאין רק משום עדות שקר וכנ"ל. והנה המפ' תירצו דברי רש"י ז"ל שהוכיח ממאי דחזינן דר"א אוסר אף באחזיק וודאי בקיאין ורק משום דחשידי במזיד ולכך פירש משום חשידי כו' ע"ש וגם כתבו די"ל דגם לס"ד ידע דאיירי בחתם ישראל לסוף רק דלא ידע החילוק דרווחא שביק בין גיטין לשטרות ע"ש:
והנה בספ' נודב"י כתב די"ל דבגט אשה אף דפליגי אי בעי דרישה וחקירה מ"מ עדות שיכול להזימו לא בעינן דלא שייך כאשר זמם בגט ולא קאי עליו כמו בבן גרושה וחלוצה ע"ש. וא"כ לכאורה לא קשה קושית הש"ס מאי איריא גיטין אפילו שטרות כו' הא י"ל שפיר כנ"ל כיון דידעינן דחתם ישראל לבסוף ולכך פסול בשטרות משום דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל משא"כ בגיטין דלא בעינן יכול להזימו כנ"ל ולכך כשר בכותי אחד. אך פריך שפיר כמ"ש כיון דמוכח מפלוגתא דר"א דהטעם דפסול הוא משום דחשידי אעדות שקר כמ"ש המפ' הנ"ל א"כ הוי שפיר יכול להזימו כמ"ש ופריך שפיר:
ולפ"ז מיושב ממילא קושית פ"י הנ"ל אמאי לא פריך אמתני' מאי איריא גיטין אפי' שטרות כו' בלא פלוגתא דר"א כו'. ולמ"ש א"ש דבלא פלוגתא דר"א די"ל שפיר דהטעם הוא מחמת אין בקיאין לא הוי קשה מידי די"ל הטעם כנ"ל דבשטרות פסול משום עדות שאאי"ל כנ"ל משא"כ בגיטין כנ"ל ולכך מביא פלוגתא דר"א דהטעם הוא משום עדות שקר ופריך שפיר כנ"ל וא"ש:
ואף לרבא דסבר מכאן ולהבא נפסל דלכאורה לא שייך מ"ש דשפיר יכול להזימו דלא יופסל עדותו על הכותי שהוא חבר כיון שנפסל רק מכאן ולהבא מ"מ א"ש מחמת עדות שבטלה כו'. ועוד למאי דאמר התם דהיכא דאסהדו תרי בחד ודאי למפרע נפסל דליכא חדוש ע"ש וא"כ הכא אי פסול למפרע הוי תרי בחד דכיון שנאמנים על הישראל האחד לפסלו למפרע שאינו רק אחד ממילא אין השני הכותי נאמן לסייעו שאינו חבר ופסול בל"ז א"כ הוי שפיר תרי בחד ופסול למפרע אף לרבא כנ"ל וא"ש:
ובזה י"ל מה שהקשה הפ"י אמאי משני לעולם ר"א וכגון דחתם חד ישראל לבסוף כו' ולא משני לעולם רשב"ג ולא אחזיק וכגון דחתם כו' דגם לענין לא אחזיק מהני כותי חבר ע"ש. ולמ"ש י"ל דהנה יש לישב קושיא הנ"ל דלא הוי עשאאי"ל אף אי למפרע נפסל למ"ש הר"ן ז"ל גבי שוחט בשבת דלכך לא הוי שחיטת מומר משום דבשחיטה זו נעשה מומר לא הוי שחיטה זו עצמה עדיין שחיטת מומר רק מכאן ואילך נעש' מומר אבל בשעת העבירה עדיין אינו פסול ע"ש ובמהרי"ט ז"ל. וא"כ ממילא הכא כיון שבשעת החתימה מעיד על גוף העדות וגם מעיד אז על הכותי שהוא חבר א"כ אף אם יוזם על גוף העדות ויהי' נפסל למפרע משעת חתימה מ"מ בשעת החתימה עדיין לא הי' פסול וא"כ בשעת החתימה שהעיד על הכותי שהוא חבר עדיין עדות זה כשר כיון שבחתימה זו עצמה נפסל לא נפסל רק אחר החתימה ושפיר יהי' שייך דין הזמה כנ"ל וא"ש. אך אעפ"כ לא יהי' הזמה כמ"ש שהי' בטל מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל. אך רבי ס"ל לקמן דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' גבי בטלה מבוטל ע"ש. במפ' דגם בכל מקום ס"ל כן דלא כהרשב"א שם ע"ש א"כ משני שפיר כגון דחתם חד ישראל כו' ולא אמרינן עדות שבטלה כו' ומטעם למפרע נפסל אינו פסול כנ"ל. וממילא מיושב קושית פ"י הנ"ל דלוקמי כרשב"ג וחתם חד ישראל כו' דז"א דרשב"ג סבר לקמן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ ליכא למימר כלל אליבי' דחתם חד ישראל לבסוף דא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימו כנ"ל דיהי' בטל מחמת עדות שבטלה כנ"ל ומוקי רק כר"א וא"ש:
ובמ"ש יש לישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב סתם בו' דרכים שוה גט לשיחרור שכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגט ושיחרור והוא שיהי' כותי חבר ע"ש. ותמה בס' לחם משנה דלא השמיענו דגם בעד א' ישראל חתם תחתיו ומעיד שהוא חבר דמהני ועד אחד נאמן בזה ובמה שכתב והוא שיהי' כותי חבר משמע שב' עדים מעידים ובכה"ג באמת גם בשאר שטרות מהני ע"ש. ולמ"ש נראה דלכאורה קשה מי הכריחו לומר באמת דגם עד אחד נאמן בזה בחתום תחתיו הא שפיר יש לומר דאיירי בחתומים תחתיו שנים ישראלים כשרים ואעפ"כ אם לא הי' חבר פסול וטעם נמצא אחד קרוב או פסול דעדות כולם בטילה היכא דליכא ריווח ב' שטין דליכא למימר למילוי חתמו ע"ש בש"ך סי' מ"ה רק משום דאי לאו דכותי חבר כו' דאין עידי הגט חותמין אלא זב"ז ואף דבשטרות פסק הרמב"ם דכשר אף היכא שהפסול חתם בראשונה מ"מ היכא שידעינן שכולם ישבו לחתום כגון שהעדים קיימים או כו' פסול. רק ז"א דא"כ גם בשטרות כשר משום אי לאו דכותי חבר כו' כיון שכולם ישבו לחתום ואי לא ישבו כולם ביחד בל"ז כשר:
אך למ"ש י"ל שפיר בכולם ישבו כו' ואעפ"כ בשאר שטרות פסול דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל דאם יוזמו ויתבטל עדותם שהכותי חבר א"כ בל"ז פסול מחמת נמצא א' קרוב או פסול כו' ולכך גם עכשיו פסול משא"כ בגט דלא בעינן י"ל כנ"ל ולכך כשר ואיכא לאוקמי שפיר בשנים אבל עד אחד ישראל באמת אינו נאמן שהוא חבר כנ"ל. אך למ"ש לעיל ז"א דבאמת לרבא מכאן ולהבא נפסל רק כתבנו דהכא הוי תרי בחד כיון שאין הכותי חבר ואינו רק עד א' ושפיר ליכא חידוש ולמפרע נפסל כנ"ל. א"כ ממילא ליכא לאוקמי בשנים דא"כ לא הוי כלל עשאאי"ל דיהי' שפיר מכאן ולהבא נפסל דהוי חידוש כיון שיש שנים ולא יהי' נפסל כלל עדותם שהכותי חבר ולכך ע"כ מוקי לה רק בחד כנ"ל. וממילא א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דלדידן דקי"ל כאביי דלמפרע נפסל אף דהוי חידוש א"כ לא מוכח כלל דחד נאמן דאיכא לאוקמי שפיר בשנים ואעפ"כ מהני רק בגט ולא בשטרות וכתב שפיר והוא שיהי' חבר ואעפ"כ פסול בשטרות וא"ש:
עוד י"ל הנ"ל דלא מקשה אמתניתין מאי איריא גיטין כו' ומאי איריא חד כו'. דהנה יש פוסקים דאף בשטר שחתומים עדים וא' פסול פסול אף שהקרוב חתם אח"כ דאמרינן שנצרפו בשעת ראיה ופסול אף שלא נצטרפו בשעת הגדה ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל שפיר דאיירי במתניתין בשני כשרים חוץ הכותי ולכך בשטרות פסול כיון דחותמין זה בלא זה ויכול להיות שהכותי אינו חבר ולא חתמו עמו רק שנצרפו בשעת ראיה ופסול והם לא ראו אותו דגם בכה"ג פסול רק בגט דאין חותמין אלא זה בפני זה אמרינן אי לאו דכותי חבר כו' ולכך כשר והא דאין חותמין כו' כתבו המפ' די"ל שידע גם בס"ד רק דלא ידע דעד א' יהי' נאמן כקושית תוס' ע"ש. א"כ שפיר י"ל בשנים וכנ"ל ולא קשה מאי איריא גיטין כו' וגם לא קשה מאי איריא חד כו' למ"ש המפ' דר"א הוכיח דלא הכשירו אלא א' משום דאין כאן רבותא בשטרות בחד מבתרי כיון שאין עדים כשרים זולתו ובשטרות לא שייך אי לאו כו' ע"ש, וא"כ כיון שיש כשרים זולתו שפיר אשמועינן משום שטרות כמו דתני בכל מקום נמצא אחד קרוב או פסול כו' ולא קשה מאי איריא חד כו' כנ"ל:
אך י"ל כיון דהטעם דכותי פסול משום דחשידי אשקר ואף דלא עבר עבירה שיופסל על ידה מ"מ פסלוהו חכמים שמא יאמר שקר ע"ש בפ"י. ואם אומר אמת אינו פסול כלל ע"ש. והנה הפ' הקשו בנצרפו בראיה לחוד אמאי פוסל הא כיון שאינו נאמן אמרינן שלא ראה כלל ולא נצטרף כלל. וכתבו הטעם משום כיון דפסול בלא"ה אמרינן שראה באמת ואעפ"כ פסול מחמת שנצרף אף שאומר אמת דמ"מ פסול ע"ש. וא"כ הכא בכותי דכל הפסול הוא רק שיאמר שקר ואי אומר אמת אינו פסול כלל א"כ ממילא לא שייך לפסול מחמת שנצטרף בראיה לחוד דממ"נ דאי אומר שקר א"כ לא ראה כלל ואם אומר אמת שראה א"כ אינו פסול כלל דלא עבר זולתו שיופסל כנ"ל ולכך פריך שפיר:
ולפ"ז מיושב הנ"ל דבלא הפלוגתא לא הוי מצי להקשות דשפיר י"ל דפסלו חכמים משום אין בקיאין כמ"ש הפ"י ושפיר פסול אף שאומר אמת ושייך נמצא אחד כו' ואיכא לאוקמי בשנים ולא קשה כלל כמ"ש ולכך מייתי הפלוגתא דר"א דהטעם משום שקר כמ"ש לעיל ופריך שפיר מאי איריא גיטין כו' דליכא למימר כנ"ל כמ"ש וא"ש:
עוד יש לישב הנ"ל דמייתי הך פלוגתא דר"א דהנה הפ"י הקשה לשטת הרמב"ם ז"ל דעדות שבשטר הוא רק דרבנן דמדאורייתא הוי מפי כתבם ולא מהני א"כ איך אמר הכא דהוי כתיבי גיטין ושטרות הא לא מהני כלל מדאוריי' ע"ש [מה שתירץ]. ובאמת אין זה מוכרח דאף דאמרינן בשבועות ל"ב הכל מודים בעד מיתה דכיון דרבנן אכשרוהו שייך שבועת עדות היינו משום דהוי הגדת עדות מדאורייתא ועובר על לא תענה מדאורייתא דהוא עד א' רק אם לא היו מוציאין ממון בעדותו לא הי' שייך שבועת עדות כיון דלא אפסדיה ולכך כיון דמדרבנן מהני לכן שייך שבועת עדות דשפיר אפסדיה כנ"ל משא"כ מפי כתבם דלא הוי הגדה כלל מדאורייתא לענין עדות כדאמרינן לקמן שאני עדות דרחמנא אמר כו', א"כ לא הגיד כלל רק שבגרמתו מוציאין ממון מדרבנן א"כ כיון שהם אינם מחזיקין הדרבנן אינו אצלו רק גרמי בעלמא שע"פ כתבו מוציאין ממון אבל לא תענה לא שייך שלא הגיד כלל א"כ עדיין קשה דלא הוי כתיבי כנ"ל:
אך באמת הפ' כתבו דאף להרמב"ם דלא מהני עדות בשטר מדאורייתא היינו לענין לסמוך עליהם כשבא לפני ב"ד אבל לענין הכשר הגט עצמו הוי שפיר עדות גמור מדאורייתא ומגורשת מדאורייתא רק הב"ד אינם יכולין לסמוך רק כשמעידין בפה ע"ש. וא"כ ממילא דכיון דלענין ההכשר עצמו הוא דאורייתא וכתיבי ושפיר מחזיקין בו א"כ ודאי חתם אמת דהי' עובר שפיר אלא תענה מדאורייתא כיון שע"י חתימתו נעשה מגורשת מדאוריי' א"כ ממילא סומכין עכשיו עליהם שפיר מדרבנן אף שהוא מפי כתבם ואף דבדרבנן אין מחזיקין מ"מ אם לא חתם אמת הי' עובר מדאורייתא כנ"ל ומהני עכשיו מדרבנן כנ"ל. וא"כ לפ"ז לכאורה קשה מאי פריך א"ה אפילו שאר שטרות נמי הא בשאר שטרות דאינן רק לראיה ואי לא מהני לראיה לא מהני אף מיד דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים ע"ש לקמן י"ט וא"כ לא מהני כלל מדאורייתא אף לענין מיד דהוי מפי כתבם ולא מהני רק מדרבנן ולא הוי כתיבי כלל ואין סומכין עליהם ולכך בגיטין כשר ובשטרות פסול ומאי פריך א"ה כו'. אך עדיין הי' קשה מאי איריא חד אפילו תרי נמי כיון דכתיבי בגיטין וכתיבי מהני לת"ק כמו דפריך באחזיק בגיטין ולא בשטרות כו':
אמנם הפ"י הביא בשם הרשב"א ז"ל לעיל דף ד' דלר"מ דעידי חתימה כרתי וקאי וכתב אחתימה דוכתב היינו וחתם יש לומר דמדאורייתא מהני אף בחתום עד אחד לענין הכשר הגט וכתב היינו אחד וכיון דזה הוא חתימה מהני אחד רק מדרבנן צריך ב' או לענין לסמוך עליהם דצריך שנים שיהי' ב' עדים אבל לענין הגט עצמו כשר בחד מדאורייתא ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז איך כשר בגט בעד אחד כותי משום דהוי כתיבי הא כיון שחתום בו עד אחד ישראל א"כ מהני כבר מדאורייתא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ושוב העד הב' אינו רק מדרבנן ולא הוי כתיבי ואיך מהני:
אך ז"א דנהי דלענין הכשר הגט מהני גם אחד אם הוא אמת אבל לענין לסמוך עליו שהוא אמת צריך שנים דאין עד א' נאמן א"כ עדותו ג"כ מדאורייתא והוי כתיבי כנ"ל ומהני. אמנם לפ"ז קשה עדיין כנ"ל דבאמת הוי מפי כתבם ולא הוי הגדה כלל מדאורייתא ולא כתיבא רק לענין הכשר הגט מהני כנ"ל וא"כ כיון דלענין ההכשר מהני גם עד אחד וכיון שיש אחד ישראל מהני לענין ההכשר רק לענין לסמוך ולענין זה הוי שפיר מפי כתבם וממ"נ אינו מדאורייתא דלענין ההכשר כבר יש א' ולענין לסמוך הוי מפי כתבם וקשה כנ"ל. ויכול להיות שלא צוהו כלל לחתום רק להא' פסול דצריך עידי חתימה ב' מדרבנן וכנ"ל. וא"כ לכאורה יותר יש להכשיר בב' עידיו כותים מעד א' כותי דבב' כיון שעדיין אין כאן א' ישראל ושפיר הוי חתימתן מדאורייתא לענין הכשר הגט ולכך מהני דהפ"י כתב דזה אין סברא לומר בב' כותים דהא' אמת והב' שקר דממ"נ כו' ע"ש וכיון שבלא חתימתם לא מהני מדאורייתא הוי כתיבי ומהני משא"כ באחד ישראל דלא כתיבי כנ"ל וא"כ לא קשה מאי איריא גיטין כו' די"ל כנ"ל דשטרות לא הוי כתיבי דלראיה הוי מפי כתבם כנ"ל משא"כ בגיטין לענין ההכשר כו' ולא קשה מאי איריא חד כו' דאדרבה נקט רבותא טפי דאף בעד א' כותי מהני דבשנים ודאי מהני וכנ"ל ואשמעינן דלא כסברת הרשב"א הנ"ל רק כמ"ש כל הפ' דאי עידי חתימה כרתי בעינן שנים מדאורייתא וגם מרשב"א לא מוכח ע"ש והוי שפיר כתיבא וכשר אף באחד כותי ואף דמייתי מר"א דאמר לא הכשיר אלא עד א' כותי בלבד מ"מ הטעם דר"א גופי' איך הוכיח כתב הפ"י דלכך ליכא למימר דקמ"ל אף בא' פסול בשטרות כדאמר בש"ס משום דכחה דהתירא עדיף והו"ל לאשמעינן יותר דבגט כשר אף בשנים ע"ש וא"כ למ"ש נקט שפיר רבותא בגט דכשר אף בחד ולא מוכח כלל כנ"ל ומאי פריך:
אך הפ"י הקשה אפלוגתא דת"ק דמצת כותי מותרת דהוי כתיבא והקשה הא איכא שיאור דרבנן ובדרבנן אין מחזיקין ותירץ דלענין דרבנן שפיר סמכינן על הכותי אף דלא כתיבי כיון דלא הוי רק חשש דרבנן ורק בדאורייתא צריך כתיבי ע"ש ולפ"ז ממילא א"ש דפריך שפיר דליכא למימר כנ"ל דכיון דלענין הכשר הגט מהני מדאורייתא מפי כתב א"כ ממ"נ דעל זה אין חשש שמא לא צוה כלל לחתום אף לעד א' ישראל דעל זה יש שפיר ב' עדים דא"כ לא הי' הכותי חותם דעובר מדאורייתא דמהני עדותו לענין ההכשר מדאורייתא כיון שאינו יודע שהראשון אמת ותנשא על ידו וע"כ אין החשש רק דבאמת יודע הכותי שצוה להא' לחתום וחתם וכבר כשר מדאו' וחתם הוא שקר וא"כ גם עכשיו אינו פסול רק מדרבנן וע"ז שפיר סומכין אף דלא כתיבי כיון דאין כאן רק חשש דרבנן ופריך שפיר דליכא רבותא כלל בחד כנ"ל:
לפ"ז מיושב ממילא קושיא הפ"י הנ"ל דלא פריך אמתניתין בלא פלוגתא הנ"ל דאמתניתין לא קשה דשפיר י"ל כנ"ל ואף בדרבנן לא סמכינן עליה בלא כתיבי לכך מייתי מתניתין דמצת כותי דקשה דניחוש לשיאור דרבנן כנ"ל וע"כ דבחשש דרבנן סמכינן עלי' אף דלא כתיבי ופריך שפיר אמתניתין מאי איריא כו' וא"ש:
עוד יש לישב קושיא הנ"ל דהנה תוס' ד"ה אי לאו דכותי חבר כו' הקשו א"כ כולא שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל ותירצו דכיון דמדאו' כשרים דגירי אמת הן הימנוהו רבנן ע"ש וכתבו המפ' דבמה שחותם הישראל לבסוף הוא כאלו מעיד שהכותי חבר וכיון שהוא דרבנן הימנוהו רבנן לעד אחד כמו לענין בפ"נ דהימנוהו לחד כמו כן הימנוה לא' המעיד על הכותי שהוא חבר ואף שכתב הרשב"א ז"ל הלשון מטעם חזקה דלא הוי מחתים כו' ולא מטעם עדות מ"מ אי לא הי' עד א' נאמן והי' לחוש שהעד א' משקר ממילא ליכא חזקה כיון שהחתים במכוון והעיד שקר רק הטעם דנאמן עד א' ע"ז דהוא דרבנן כמו בפ"נ:
והנה לכאורה הטעם דמהני עדות בשטר בכל מקום ולא הוי מפי כתבם כתבו רוב הפ' או משום דנעשה מדעת שניהם או דהתורה גלתה דמהני ספר מקנה בשטר אבל שאר עדיות לא מהני בכתב והוי מפי כתבם וא"כ כיון שזה בתורת עדות הכא שמעיד שהכותי חבר קשה לכאורה איך מהני הא זה העדות מעיד מפי כתב ולא מפיו ולא מהני ובעדים החתומים על שדה מקח דרשאי ליקח ומהני העדאת השני התם הטעם דאינו פסול רק דאינו רשאי ליקח וכיון שהב' מעיד ליכא חשדא עיין בש"ך ס"ו משא"כ הכא דסתם כותי פסול גמור מדרבנן וצריך עדות להכשירו וגם לא הני עבידי לגלוי' כמ"ש המפ' ע"ש ואף דהימנוהו לחד מחמת שהוא דרבנן מ"מ הא קי"ל באה"ע ס' קמ"ב לענין בפ"נ דלא מהני אם מעיד מפי כתב שבפניו נכתב משום דאף דהימנוהו לחד משום שהוא דרבנן מ"מ לענין בכתב לא מהני ע"ש וממילא גם הכא אמאי מהני הא לא הוי מפיו רק בכתב כנ"ל:
אך באמת הב"ש הקשה שם אמאי לא מהני בפ"נ בכתב הא גבי קיום שטרות פסק הש"ע דיכולין להעיד הקיום מפי כתב מחמת שהוא דרבנן ותירץ דלענין בפ"נ ג"כ מהני בכתב היכא שראוי להגיד בפה עכשיו ורק באלם שאינו ראוי עכשיו להגיד לא מהני בכתב אף בדרבנן וכסברת ר"ת ע"ש וא"כ הכא שראוי הישראל להגדה לכך מהני בדרבנן וכנ"ל:
אמנם למאי דקי"ל בכתובות כ"א שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערעור כו' משחתמו אין מעידין עליו וחותם ופירש"י ז"ל מחמת שהם נוגעין שחתמו עם פסול ולכך מעידין שהוא כשר ואינם נאמנים שהוא כשר והובא בש"ע מ"ו ע"ש וכתבו הפ' דאף דלא אמרינן עביד איניש לאחזוקי דיבוריה אם העיד שלא בפני בע"ד ויכול אח"כ להעיד בפני בע"ד מ"מ היינו דוקא דלא עביד מעשה רק דיבור בעלמא משא"כ כשחתמו דעביד מעשה הם נוגעין ע"ש. וא"כ קשה לכאורה הכא איך מהני מה שהישראל מעיד בחתימתו שהכותי חבר הא נוגע דחתם עם פסול והוי נוגע מה שמעיד שהוא כשר ואיך נאמן כיון דעביד מעשה ואף דיש מחלקין בין דיינים לעדים שהדיינים הי' להם לדקדק ולידע אם הוא פסול אבל עדים מנין הי' להם לידע שהוא פסול ע"ש מ"מ הכא כיון שבסתמא אם אינו יודע שהוא כשר הוא בסתם פסול הכותי רק אם יודע בהיפך א"כ שפיר הוי נוגע כנ"ל:
אך זה טעות דהעדות הוא מה שמעיד בחתימתו שהכותי חבר ובשעת חתימה עדיין לא הי' נוגע כלל דזה הוא העדות מה שחותם ואם לא חתם לא הי' חותם עם פסול ולא הני נוגע ומהני שפיר עדותו שהוא חבר וכנ"ל:
אמנם לפ"ז עדיין קשה כנ"ל דהוי מפי כתב דלא מהני אף בדרבנן באלם וא"ל כנ"ל דהוי ראוי להגדה עכשיו דז"א דעכשיו כשבא השטר לב"ד אינו ראוי להגדה דאם יעיד עכשיו בפה שהכותי חבר יהי' שפיר נוגע כנ"ל דעכשיו שכבר חתם צריך לומר שהוא חבר דאל"ה חתם עם פסול כנ"ל והוי נוגע ולא מהני עדותו בפה עכשיו וממילא לא מהני בכתב אף בדרבנן דאינו ראוי להגדה כנ"ל ולדברי ר"ת צריך להיות ראוי להגדה בעת שבא הכתב לב"ד ע"ש וא"כ קשה כנ"ל איך מהני הכא עדותו:
אך י"ל למ"ש הב"י ס' קמ"ב שהקשה למה במצאו כתוב פלוני מת משיאין כו' משום עגונות ואמאי לענין בפ"נ לא מהני משום עגונות מפי כתב דגם בגט שייך עגונות אף שיכול ליתן גט אחר מ"מ אולי לא יתן כדאמר לעיל ותירץ דכיון דאם הדבר אמת שהוא חתימתם ודאי ימצאו עדים לקיים ויתקיים הגט לכך ליכא עגונות דיכולין להביא עדים ע"ש. והנה קי"ל בעדים שהעידו ב' דברים כאחד ונתבטל עדות אחת נתבטל גם הב' דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן אם חתמו לענין ב' דברים ונתבטל לענין א' בטל גם לענין הב' ואף אם באים עדים אחרים להעיד על הדבר שנתבטל עדותם מ"מ כיון שחתימתם נתבטלה לענין ולא הי' מהני עדותם ממילא נתבטל גם הב' ומאי בכך שעדות האחרים מהני מכל מקום חתימתם בטלה ע"ש. וא"כ הכא כיון שהישראל בחתימתו מעיד על גוף הגט וגם על הכותי שהוא חבר וכיון דאם נימא שבטל עדותו לענין הכותי שהוא חבר דהוי מפי כתב לענין זה ממילא בטל גם עדותו על הגט מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגם מפי כתב הוי הגדה רק דהוא הגדה פסולה כדאיתא לקמן פ' [משאח"ז] שייך שפיר עדות שבטלה כו' ועיין לעיל בר"נ גבי עצמו ונכסי כו' ע"ש. וא"כ ממילא אף אם יבאו עדים אחרים ויעידו שהכותי חבר מ"מ יהי' הגט בטל כיון שעכ"פ העדות של העד החתום הוי מפי כתב ובטל בטל ג"כ לענין גוף הגט עדותו כנ"ל ואף שמהני עדות האחרים מ"מ על עדותו הוי שפיר עדות שבטלה כו' כנ"ל. וא"כ לפ"ז א"ש בהיפך דמהני שפיר מפי כתב כמו במצאו כתוב פלוני מת משום תקנת עגונות כמ"ש הב"י דא"ל כתירוצו דאף אי לא יהי' מהני יכולים להביא עדים אחרים וגם הכא נימא דיכולים להביא עדים שהוא חבר ולמ"ש ז"א דהכא אי נימא דלא מהני דהוי מפי כתב ממילא לא יהי' מהני אף אם יבאו עדים אחרים דיתבטל הגט משום עדות שבטלה מקצתה כו' ושייך שפיר עגונות כנ"ל ומהני גם עכשיו מפי כתב עדותו שהכותי חבר כמו במצאו כתוב כנ"ל כדברי הב"י הנ"ל וא"ש:
אך לפ"ז לכאורה קשה אף לס"ד דלא ידע הא דרווחא שבק למאן דקשיש כו' מאי פריך שאר שטרות נמי הא שפיר י"ל דהטעם דהעד אחד נאמן בחתם לבסוף אינו משום חזקה רק מטעם עדות כנ"ל כמו לענין בפ"נ דהימנוהו בדרבנן וכנ"ל ולכך בגט מהני אף דהוא בכתב ומשום עגונות כנ"ל אבל בשטרות דלא שייך עגונות פסול שפיר מחמת דהוי מפי כתב כנ"ל. אך המפ' כתבו די"ל דלא כתוס' בזה דאף דהכותים גירי אמת הן מ"מ פסולין מדאורייתא לר"א שאין בקיאין דכיון שאין בקיאין ממילא אין לסמוך עליהם מדאורייתא או לרשב"ג בלא אחזיק וודאי דפסולין ע"ש ורק הטעם דמהני עד אחד ישראל הוא מטעם חזקה או דהוי עבידא לגלויי או גלוי מלתא בעלמא כיון דאחזיק ולא מטעם עדות ע"ש וא"כ פריך שפיר דלא שייך מפי כתב כיון שאינו מטעם עדות כנ"ל:
ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל דלא פריך אמתניתין לחוד בלא הפלוגתא דשפיר י"ל דהטעם הוא מטעם עדות ושפיר בקיאין רק החכמים פסלוה ולכך מהני עד א' דהימנוהו בדרבנן וכנ"ל ולכך מהני בגיטין ולא בשטרות והא דעד א' לבסוף ידע כמ"ש לעיל ולכך הביא הפלוגתא דמצת כותי דלרשב"ג לא אחזיק ומשמע דפסול מדאורייתא וכן לר"א שאין בקיאין וכנ"ל וע"כ אינו משום עדות וכנ"ל ופריך שפיר מאי איריא גיטין כו' וכנ"ל וא"ש:
שם גמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי כו' והקשה בס' פ"י אמאי מהני בגיטין אף אי כתיבי מהני הא מסיק לעיל דלא בעינן חתימה לשמה רק מדרבנן משום מזויף מתוכו לר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ אמאי מהני הא לא חתמי לשמה דבדרבנן אין מחזיקין דלא כתיבי ע"ש:
ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל כתב לקמן גבי האשה עצמה כותבת גיטה והקשה הא כיון דצריכה להקנות אחר הכתיבה הנייר לבעל אמאי מהני הא כתיב וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר בין כתיבה לנתינה וכאן הוי מחוסר הקנאה ותירץ דוכתב ונתן משמע שלא יהי' בין כתיבה לנתינה מעשה בגוף הגט כמו כתיבה שהוא בגוף הגט אבל הקנאה שאינו בגוף הגט לית לן בה ע"ש ולכאורה קשה לר"א דעידי מסירה כרתי וקאי וכתב רק על הכתיבה שזה הוא ספר כריתות ולא החתימה א"כ כשחתומים עליו עדים יהי' פסול דהא מחוסר חתימה בין כתיבה לנתינה דחתימה הוי מעשה בגוף הגט דהוא מעשה כתיבה כמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהוא מעשה כתיבה עצמה ואינו מעשה אחרת מ"מ כיון דכתיב וכתב ספר כריתות ונתן וצריך שלא יהי' מחוסר בין כתיבת ס' כריתות לנתינה מעשה אחרת וכיון שהספר כריתות הוא רק הכתיבה לחוד ולא החתימה הוי מחוסר מעשה אחרת בין כתיבת ספר לנתינה דהיינו החתימה והוי פסול כנ"ל ולכאורה לא קשה כיון דכשר לר"א בלא חתימה א"כ לא הוי מחוסר כו' כיון דכשר בלא זה דדוקא גבי קציצה דמחובר פסול והוי בשעת כתיבה מחוסר כו' משא"כ דכשר בלא חתימה כשר אף אחר החתימה:
אך באמת ז"א למ"ש תוס' גבי קלף גדול אם חתך ממנו אחר הכתיבה דפסול כיון דעומד לחתוך אף שהי' כשר בלא החתיכה מ"מ כיון שנעשה עכשיו בענין שהי' מחוסר פסול כיון שעומד לכך ע"ש. וא"כ כיון שכבר תקנו חכמים לחתום עדים משום תקון העולם והוי עומד לחתום וממילא כשחתמו ונעשה בענין שהי' מחוסר חתימה בין כתיבה לנתינה ממילא פסול מדאוריי' כנ"ל. אך יש לישב למ"ש הרשב"א ז"ל הטעם דחתימה שלא לשמה פסול משום מזויף מתוכו אף דלא שייך אתי למיסמך כמ"ש תוס' ותירץ הוא ז"ל משום דעכשיו שכבר תקנו חכמים שיחתום עדים מפני תקון העולם ממילא הוי זה בכלל תורף הגט היינו הכריתות דכיון שגם חתימתם צריכים להגט הוא ככל ספר כריתות ולכך בעינן לשמה ממילא ע"ש. ולפ"ז א"ש דעכשיו שתקנו שיחתום עדים לא הוי כלל מחוסר בין כתיבת ספר כריתות לנתינה כיון דגם חתימתם הוא בכלל הכתיבת ספר כריתות כנ"ל ולא הוי מחוסר כלל וכשר כנ"ל:
אך לכאורה קשה בחתומים פסולים לר"א או שלא לשמה דפסול מדרבנן משום מזויף מתוכו הא ראוי להיות פסול מדאורייתא כיון דפסול ואינו בכלל הכריתות שאין צורך לחתימתם א"כ ממילא הוי מחוסר מעשה ופסול מדאורייתא כנ"ל. אך ז"א דכיון דחתימתם פסולה ואין צורך לחתימתם א"כ ממילא לא הוי מחוסר כלל כיון שאינו עומד כלל בשעת כתיבה לחתום חתימה זו. וכמו בקלף קטן שאינו עומד לחתוך דכשר אף אם חתך ע"ש ולכך אינו פסול רק מדרבנן כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית הפ"י דניחוש שמא לא חתם לשמה ואינם מחזיקין שצריך לשמה משום מזויף מתוכו דהוא דרבנן ולמ"ש א"ש דאם אינו יודע שצריך החתימה לשמה וסברי דאין זה בכלל ספר כריתות כנ"ל א"כ ממילא פסול מדאורייתא משום מחוסר מעשה דכיון דשפיר עומד לחתום משום תיקון העולם משום דלמא מייתי עדים כמו בכל הגיטין דזה יודע כיון שציוה לחתום א"כ כיון שעומד לחתום וזה אינו סובר דהוא בכלל הכריתות א"כ פסול מדאורייתא מטעם מחוסר מעשה ובדאורייתא שפיר מחזיקין דהוי כתיבי ולא הי' חותם וע"כ דסברי ג"כ דהוי בכלל הספר כריתות וממילא חתם לשמה וליכא למיחש למזויף מתוכו כנ"ל וא"ש:
ובזה יש לישב גם קושיא הב' של הפ"י לשטת הרמב"ם דמדאורייתא עדות שבשטר הוי מפי כתבם רק מדרבנן והקשה ג"כ כיון דאין מחזיקין בדרבנן כו' ותירץ כיון שיודעין דמהני עדותן מדרבנן הוי עדות שקר מדאורייתא ע"ש. וכבר כתבנו דז"א כיון דלא הוי הגדה כו' וגם בגט קשה למ"ש הב"ש דהוא ג"כ רק דרבנן ע"ש. ולמ"ש מיושב דממ"נ אם סברי דהוי מפי כתב ולא מהני א"כ כיון שיודעין דמהני מדרבנן והוי עומד לחתום וממילא פסול מדאורייתא דהוי מחוסר כנ"ל אבל זה טעות באמת כיון דאמרינן שהוא שקר שלא צוה כלל לחתום והכותי מעיד שקר רק שאינו חושש להעיד שקר כיון שאינו מגיד מדאורייתא דלא הוי הגדה רק מדרבנן ולא שייך מחוסר כנ"ל. רק הקושיא ראשונה מיושב כנ"ל:
ובאמת מה שתירץ הפ"י על קושיא הנ"ל דבדרבנן שפיר סמכינן על הכותי עדיין קשה למ"ש תוס' לקמן דאף לר"א דלא בעי חתימה מ"מ אם אומר חתמו צריך דוקא בר שליחות ושחתמו בתורת שליחות וקי"ל היכא דעשה שליח סתם לגרש והוא עשה גט פסול מדרבנן פסול מדאורייתא דהוי שינוי בשליחות א"כ חיישינן כיון שאמר חתמו ולא חתם לשמה ופסול מדרבנן משום מזויף מתוכו וממילא פסול מדאורייתא והוי שפיר חשש דאורייתא כנ"ל:
עוד יש לישב קושית פ"י הנ"ל למ"ש תוס' לקמן גבי נכרי אדעתא דנפשיה עביד וכתבו דאף דאינו עושה בפירוש שלא לשמה מ"מ הוי סתמא ובגט פסול סתמא משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדאמר בזבחים ע"ש והפ"י הקשה ע"ז דדוקא התם גבי כותב טופסי גיטין אמר שפיר דפסול בסתמא משום דסתמא לאו לגירושין כו' ואפילו זנתה כתבו תוספ' דאעפ"י כן לאו להתגרש בגט זה עומדת אבל הכא שהבעל מצוה לכתוב ולחתום א"כ שפיר עומדת להתגרש בגט זה ואף סתמא לשמה וכשר כמו בזבחים ע"ש. ותירצו דהתם בזבחים אף קודם שחיטה הי' עומדת להשחט לשם זבח ולכך ממילא כששחט סתמא אמרינן סתמא לשמה קיימא משא"כ בגט דצריך להיות נכתב זה הגט לשם גירושין שתתגרש בגט זה א"כ קודם הכתיבה לא היתה עומדת להתגרש בגט זה וכיון שעדיין לא הי' במה להתגרש אף שצוה לכתוב דכתיבת הגט אינו עדיין הגירושין ורק אחר הכתיבה שפיר עומדת להתגרש בגט זה א"כ בשעת הכתיבה עדיין לא הוי סתמא לשמה כיון דקודם הכתיבה אינ' עומדת עדיין להתגרש בגט זה רק עומדת לכתוב הגט ולכך לא מהני ע"ש:
אך לכאורה קשה בחתימה אי עידי חתימה כרתי דלא מהני ג"כ סתמא והכא שכבר נכתב לשם גירושין א"כ שפיר עומדת להתגרש בגט זה ומהני סתמא בחתימ'. אך ז"א דכיון דעידי חתימה כרתי ופסול בלא עידי חתימה א"כ עדיין לא הי' ראוי לגרש בלא עידי חתימה ולא היתה עדיין עומדת להתגרש בגט זה בלא החתימה וכנ"ל., ולפ"ז מיושב ממילא הכא דכיון דבאמת עידי מסירה כרתי וכשר בלא עידי חתימה כלל רק מחמת שחתם הכותי סתמא נימא דפסול דהוי מזויף מתוכו ולמ"ש ז"א דכיון דאם לא הי' עידי חתימה כלל הי' כשר א"כ כשחתם סתמא לא הוי כלל מזויף מתוכו דשפיר סתמא לשמה דשפיר בלא החתימה הי' עומד להתגרש בגט זה דרק מחמת החתימה נימא דגרע א"כ לא גרע כלל דשפיר סתמא לשמה קאי כנ"ל. ולכך כשר בכותי כיון דלא גרע מנכרי דהוי סתמא וא"ש:
תוס' ד"ה רבא אמר לעולם תרי ולדידי' דאחזיק בהא כו' וכתבו המפ' דהוא דוחק לומר דפליגי בהא ולדידי' דאחזיק כו':
ונראה לישב קושית תוס' דהנה ב"ק ל"ח ע"ב אמרי' דשור של כותי שנגח של ישראל אף תם משלם נזק שלם לר"מ ורבנן פליגי רק שור של ישראל שנגח של כותי כ"ע סברי דפטור ומסיק התם דאף דר"מ סבר כותים גירי אמת מ"מ קנסו בממונם שלא יטמעו בהן וכתבו תוס' ד"ה הכי נמי דאף רבנן סברי דקנסינן להו שיהא הישראל פטור לשלם להם רק דסברי דהם אינן צריכין לשלם מטעם קנס ע"ש ופריך הש"ס אח"כ מאלו נערות שיש להם קנס הבא על הכותית ה"נ ניקנוס שלא ישלם לה קנס כיון דאמרינן דקנסו אותם בכל דבר שאינו ממון גמור רק גרם או קנס שיהא ישראל פטור מלשלם להם א"כ גם התם ניקנוס ומשני משום שלא יהא חוטא נשכר ע"ש:
ולכאורה קשה לפ"ז מאי פריך הכא מאי איריא גיטין אפילו שאר שטרות נמי הא שפיר י"ל דאחזיק בשניהם או כת"ק רק לשיטת הפוסקים דגם בעדות שבשטר בעינן עדות שאתה יכול להזימו. א"כ לכאורה בשאר שטרות ממילא פסול אף אי כתיבי ואחזיק דהוי עדות שאאי"ל שאינם בזוממי זוממין שאף אם יוזמו הזוממין שלהם לא יצטרכו לשלם להכותי כיון דקי"ל עדים זוממין קנסא א"כ כיון דקנסו בממונם של כותים שלא יטמעו בהם שלא יצטרכו לשלם להם יהיו פטורים הזוממין שלהם מלשלם להם א"כ ממילא הוי עדות שאאי"ל ולא מהני כלל עדותם אף עכשיו בשאר שטרות ולא מהני משא"כ בגיטין דההזמה הוא רק מלקות שפיר יהי' שייך הזמה ולכך בגיטין כשר משא"כ בשטרות כנ"ל. אך באמת ז"א דכמו (דמהני) [דמשני] התם גבי אלו נערות כו' הבא על הכותי' דלכך יש להם קנס אף דקנסו בממונ' מ"מ משום שלא יהא חוטא נשכר חייב ע"ש. וא"כ ממילא גם גבי עדים זוממין יהיו חייבים משום שלא יהי' חוטא נשכר כיון שעשו עבירה כמו התם:
אמנם קשה למאי דקי"ל בכל מקום היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם רק בעדים זוממין אף דאיכא ג"כ מלקות מ"מ חייבים תשלומין ולא מלקות משום דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ולכך פטורים ממילא ממלקות דמשום רשעה א' אתה מחייבו כו' אבל היכא דפטורים מתשלומין ממילא חייבים מלקות. והנה תוס' כתובות הקשו אהא דאמרינן דממון קל ממלקות א"כ בעדים זוממין ובנחבל איך אמרה תורה שישלמו ולא מלקות הא איתגורי איתגור דאם לא הי' ממון היו חייבים החמור. ותירצו דחס רחמנא אממונא כו' ואף בקנס דאינו מפסיד ממון מ"מ חס רחמנא שיהנה הוא מחמת שרצו להזיקו ע"ש במפ'. וא"כ הכא כיון דבאמת הכותי קנסו שלא יקח התשלומין רק דלכך חייבים משום שלא יהא חוטא נשכר. א"כ אדרבה אם נימא דאינו משלם ודאי לא יהא החוטא נשכר דאם לא ישלמו יהיו חייבים החמור דהיינו מלקות דמה שמשלמים הוא רק משום דחס שיהנה המוזמין וא"כ כיון דעל המוזמין שפיר קנסו שלא יהנו ורק על הזוממין שלא יהיו נשכרים א"כ קשה שפיר קושית תוס' התם כנ"ל וא"כ ממילא אם יוזמו לא יצטרכו לשלם א"כ הוי עכשיו ממילא עדות שאאי"ל דאף דיתחייבו מלקות לא יהי' כאשר זמם וא"כ לכך לא מהני בשטרות משא"כ בגיטין כנ"ל:
אך באמת לא קשה כיון דאיירי בכותי אחד והב' הוא ישראל א"כ ממילא יצטרכו לשלם להישראל דנגדו שייך שפיר חס רחמנא שיהנה דלא קנסו אותו וא"כ כיון שישלם עכ"פ חלק הישראל ממילא יפטרו ממלקות משום רשעה אחת כו' וא"כ ממילא יצטרכו לשלם גם להכותי משום שלא יהא חוטא נשכר כיון דאין עושין לו החמור דממלקות פטור מחמת שמשלם להישראל וממילא צריכים לשלם גם להכותי כנ"ל והוי שפיר יכול להזימן כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דלרבא דמוקי לר"ג דמכשיר בב' כותים בל"ז לא קשה כלל מאי איריא גיטין כו' די"ל שפיר כנ"ל דבשטרות פסול דהוי עשאאי"ל כיון דשניהם כותים ולא יצטרכו המזימין לשלם כלל דשפיר יפטר אותם המלקות משא"כ בגיטין ואיכא לאוקמי שפיר אף בכתיבי ואחזיק כנ"ל דרק למאי דמכשיר באחד שפיר הוא קשה כנ"ל משא"כ בב' בל"ז א"ש. ואף דלכאורה ג"כ יתחייבו לשלם להתובע מ"מ הוי מלקות לזה כו' גם לשטת הנ"י הוי כאשר עשה. ואף דרבא סבר בסנהדרין גבי טריפה דלא בעינן בזוממי זוממין ע"ש מ"מ לר"ג א"ש כנ"ל:
לעיל תוס' ד"ה מצת כותי כו' ואור"ת דמיירי בעיסת ישראל כו' וא"ת דלמא לא שמרה כו' וכתב מהרש"א ז"ל דלכך לא הקשו אאיסור חמץ משום שתירצו דאיירי בעיסת ישראל וראה הישראל שלא הכסיפו פניו ותמוה עי' בס' פ"י דאמאי אוסר ר"א שזה דוחק לענין שימור. וי"ל למאי שהקשו מאי בכך שלא הכסיפו הא יש לחוש שחמצו בידים ויכול להיות באופן שלא הכסיפו ע"ש מפ'. אך עוד הקשה הפ"י הא לענין חמץ פשיטא שיכולין ליתן לו לאכול ע"ש רק דאעפ"כ יש לחוש לשיאור דרבנן דע"ז חשודין אף בעצמם היינו הכסיפו פניו. וממילא מיושב דשפיר נותנין לו לאכול א"כ ממילא אין חשש שחמצו בידים כיון שאוכל ואין לחוש רק על שיאור וזה ראה שלא הכסיפו פניו אבל ר"א שפיר אוסר אף שראה דשמא חמצו בידים ואף שאוכל מ"מ גם לעצמם חשודים לר"א כנ"ל וא"ש:
ולכאורה קשה גם כן למאי דלא ידעי עדיין שהוא בעיסת ישראל למה הקשו משום פת כותי ולא הקשו משום חמץ דחשידי אלפני עור כיון שלא ראה הישראל לדברי מהרש"א הנ"ל. וי"ל דבאמת לכאורה אם לש בפסח בל"ז לא קשה דחשידי אלפני עור דהא אם נתחמץ עובר גם הוא אבל יראה ועל עצמם אינם חשודין וודאי לא נתחמץ. אך ז"א כיון דהפת של ישראל א"כ קי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואינו עובר כלל. וממילא מיושב דלס"ד דאיירי בפת של הכותי בל"ז לא קשה דודאי לא נתחמץ דא"כ הוא עובר על בל יראה כיון שפת שלו כנ"ל. גם י"ל לר"א ב"י ולסברוה דריש חולין [ע"ש] ע"ז בעה"מ דסברי אתה אוכל של אחרים דיליף משאור דראיה ע"ש. א"כ מיושב קושית הפ"י דנותן לו לאכול דז"א כיון שהפת ישראל א"כ אתה אוכל של אחרים ואינו עובר כלל לעצמו ואף אם מקנה לו מ"מ לא ירצה לקנות ולכך צריך לתרץ בראה כנ"ל. וממילא מיושב קושיא הנ"ל דלס"ד דאיירי בפת שלו שפיר י"ל שנותן לו לאכול כנ"ל וא"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |