זכרון יוסף/יורה דעה/כו
שאלני חתני המופלא חריף ובקי מוהר"ר איצק נר"ו יושב לע"ע בשבת תחכמוני בק"ק מוציך במדינות עלזוס על מה שכתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' מאכלות אסורות דמותר לבטל לכתחלה בשר עוף בחלב דקשיא ליה ומ"ש מהך דליטרא קציעות במסכת ביצה דף ד' ע"ב וכמו שהקשו התוס' שם בד"ה ותנן אין מבטלין כו' ותירוץ התוס' לא שייך כאן דהרי בשר בחלב עיקרו מן התורה, וגם לא מיקלי קלי אסורא ולא שייך לפ"ז נמי תי' הרא"ש שם:
תשובה נראה לי לישב על פי מה דאמרינן בנדרים דף נ"ט ע"א דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין, ומקשה שם תרומה אמאי עולה במאה ומשני בשלמא נדרים מצוה לאיתשולי עלייהו משום דרבי נתן כו' אלא הכא מאי מצוה ע"כ והקשה הט"ז בסי' שכ"ג ומ"ש תרומה משארי דבר שיש לו מתירין דכיון שבידו לעשות ולאיתשולי עלייהו הוי ליה דבר שיש לו מתירין ע"ש ונ"ל דלק"מ דבשלמא נדרים ה"ל ודאי דבר שיש לו מתירין דהא ראוי לפתוח לו שיתחרט משום דרבי נתן דאמר הנודר כאלו בנה במה כו' ואף על גב דקיימא לן אין פותחין בכבוד המקום ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף י' היינו בעבירה חמורה דוקא כמ"ש הש"ך שם והט"ז ס"ק י"ד או בלשון הזה דוקא אם הייתי יודע שהנודר כאלו נדר בחיי מלך כו' אבל בכה"ג אלו היית יודע שהנודר כאלו בנה במה כו' ודאי פותחין כיון דלפ"ד מצוה קעביד, אי נמי אם בא מעצמו ואומר אלו הייתי יודע דהנודר כאלו בנה במה כו' ודאי מתירין כמ"ש הט"ז שם, משא"כ הכא גבי תרומה אין כאן מצוה שישאל עליה, ואינו אלא ספק שמא ימצא לו פתח ממקום אחר, והוה ליה ספק דבר שיש לו מתירין, וספיקא דרבנן לקולא וכמ"ש אני בישובי לקושיית הש"ך ביו"ד סי' ק"ב ע"ש. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה לעיל על הרמב"ם זצ"ל דהא דלא שרינן להוסיף על ליטרא קציעות כו' היינו משום דאסור לעשות ספיקא דרבנן (וכמ"ש הפוסקים ביורה דעה סי' ק"י לענין ספק ספיקא) דאע"ג דאם נתערב במאה אמרינן דבטל ולא דיינין ליה כדבר שיש לו מתירין משום דהוי ספק דבר שיש לו מתירין. ומתחלה מקשה שפיר מהתם דהא הכא נמי דבר שיש לו מתירין הוא ואדרבא גרע מהתם דהתם ספק והכא ודאי עד דמשני דהכא הוי דרבנן, אבל לערבו לכתחלה אסור, פן ימצא לו מתירין אבל בדבר שאין לו מתירין כיון שהוא מדרבנן כגון בשר עוף בחלב מבטלין לכתחלה. והיינו שכתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' מאכלות אסורות, ותרומה הוי דבר שאין לו מתירין שאין כל אדם נשאלין עליה, פי' כיון דלאו מצוה הוא, אין כאן פתח חרטה ודאית ואף על גב דאפשר שימצא פתח ממקום אחר, מ"מ אין זה רגיל בכל אדם למצוא פתח והוה ליה ספק דבר שיש לו מתירין דלא דיינין ליה בכלל דבר שיש לו מתירין, ודמיא למ"ש בשו"ע יו"ד סימן ק"ב בביצת ספק טריפה כו' ע"ש. והכא לא שייך קושיית הצמח צדק סי' ס"ט, כמ"ש הרא"ש בפסקיו למסכת נדרים שם דאע"ג דידעינן ודאי דאיתשל על נדרי' למחר ונמצא שהחכם עקר את נדרו מעיקרו מ"מ השתא אסורא קעביד, ולא דמיא להתם דהתם אלו ידעינן דהתרנגולת אינה טריפה הוי הביצה מישתרי השתא. ועפ"ז אפשר לישב קושיית הצמח צדק ולומר דהרשב"א לדוגמא בעלמא נקט ביצת ספק טריפה (וכמו שכתבו הבית יוסף והכנסת הגדולה ביורה דעה סימן צ"ט דה"ל למינקט הרמב"ם חצי זית לדוגמא ונ"מ לענין הקדש ותרומה ודכוותייהו). ודע שבעל כנסת הגדולה הקשה בהגהתו לבית יוסף סימן ק"ב אות י"א על מה שפירש הכסף משנה דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב שאין כל אדם נשאלין עלי' שבא לתרץ דמ"ש מנדרים כו' והקשה הנ"ל דמ"ש ע"ש דלפ"ד נעלם ממנו ש"ס דנדרים הנ"ל דף נ"ט ע"א:
הואיל דעסיקנא בענין דבר שיש לו מתירין אציגה פה מה שאמרתי לישב קושיית הש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ז שכתב שם לא ידעתי למה כתב המחבר י"א הלא ע"כ ליכא מאן דפליג שכן מוכח מהא דמקשה הש"ס במסכת ביצה דף ג' ע"ב אלא א"א ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא וקשיא דילמא דמיירי בביצה מספק טריפה אלא ע"כ כיון שאין המתיר עתיד לבוא על כל פנים, לא מיקרי דבר שיש לו מתירין וכתב הפרי חדש דהוכחתו נכונה. ולדידי קשיא טובא על הוכחה זו שהרי בלא"ה קשיא לן אמאן דפליג על היש אומרים, הלא קי"ל בספק בריה וחתיכה הראויה להתכבד וכה"ג, דשפיר בטל כמו שכתבו הפוסקים [יו"ד] סימן ק' וק"א ודוכתי טובא, וא"כ מ"ש ספק שיש לו מתירין מספק חתיכה ראויה להתכבד, ואי משום דחתיכה ר"ל ואינך אינה אלא מדרבנן דמן התורה חד בתרי בטל, דבר שיש לו מתירין נמי מן התורה בטל כמ"ש כל הפוסקים ורש"י במסכת ביצה שם, וע"כ לומר דלפי מסקנת רב אשי דדבר שיש לו מתירין ספיקו לחומרא מן הסברא דל"ל למיכלה בספק נדנוד איסור, כיון שיכול לאוכלה בהיתר, א"כ ה"נ אפשר לומר בספק דבר שיש לו מתירין אע"ג דהוי ספיקא דרבנן ובעלמא לקולא, אפ"ה מחמירינן הכא כיון דאפשר שיהיו לו מתירין והיינו לפי מסקנא דרב אשי. משא"כ המקשה דלעיל דהוי סבר ספיקא דרבנן לקולא, אפילו בדבר שיש לו מתירין ודאי א"כ כ"ש בספק דבר שיש לו מתירין דאמרינן לקולא, כיון דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל אינו אלא מדרבנן ותימה הוא על הש"ך ופר"ח דמ"ש ספיקא דרבנן דנולד ביום טוב מספיקא דרבנן דדבר שיש לו מתירין לדעת המקשה. וז"נ וב':
ובזה יש ג"כ לישב קצת הא שכתב י"א, משום דמשמע לי דתליא באשלי רברבי דבסימן ק"י הביאו הפוסקים שני דיעות אי שרינן ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין והרשב"א דהיינו בעל דיעה זו די"א בסימן ק"ב הנ"ל ס"ל נמי דשרי, והיינו לשיטתו אזיל דס"ל דהא דמשני רב אשי דגבי דבר שיש לו מתירין אמרינן ספק דרבנן לחומרא, היינו בחד ספיקא, כמו ספק נולדה בי"ט (ומשום התערובות לא מיקרי ספק ספיקא, משום דאינו בענין אחד ובגוף אחד כמ"ש הפוסקים), משא"כ בספק ספיקא דלא אמרינן הך סברא עד שאוכלה באיסור ליכלה בהיתר אלא בחדא ספיקא א"כ ה"נ איכא למימר דכוותיה, דלא אמרינן הך סברא אלא בודאי דבר שיש לו מתירין משא"כ בספק דבר שיש לו מתירין כמו ביצה מספק טריפה שנתערבה באחרות. אבל למ"ד דאפילו בספק ספיקא מחמרינן בדשל"מ והיינו משום דס"ל דלרב אשי אמרינן בכל הספיקות, הך סברא דל"ל למיכלה בנדנוד איסור, ימתין ויאכלנה בהיתר גמור, א"כ בנדון דידן נמי נימא הכי, דל"ל למיכלה האידנא בספק איסור, ימתין י"ב חודש, דאפשר למיכלה בהיתר גמור ודו"ק:
הרמב"ם בהלכות יו"ט פרק א' ובהל' שבת פרק כ"ה לא פסק לפי משמעות לשונו כתירוצא דרב אשי והקשו המ"מ ולח"מ והמרדכי עליו דלמה לא כתב כרב אשי דאפילו ספק מוכן אסור. ונ"ל לומר דהוקשה להרמב"ם זצ"ל קושיית בעל המאור ריש מסכת ביצה מהא דשרינן לקמן דף ז' בבדק בקינה של תרנגולת כו' משום דאימא לא בדק יפה יפה וקשי' דנימא מ"מ ה"ל ספק בדשל"מ. והנה הרמב"ם פסק ג"כ כן והיא מימרא דרב כהנא בריה דרב מרי והיינו דס"ל דרב אשי לא משני הכי אלא לר"י ורב יוסף, משא"כ לרבה דאתיא בלא"ה שפיר, הך וספיקו אסורה, וכן לרב נחמן משום דמוקצה כעין דאורייתא כמ"ש בתוס' ישנים שם, וכוותי' קי"ל, ודלא כר' יצחק ור"י דלדידהו צריכין אנו לתירוצא דר"א. וח' התורני המופלא הרב מוהר"ר סענדר זצ"ל הוכיח ממסכת מנחות פרק העומר (סח:) דאמרינן רבנן דבי רב אשי אכלו חדש בשיתסר[1] כו' משום דס"ל חדש בזמן הזה דרבנן, וספק דרבנן להקל, וקשיא הלא דבר שיש לו מתירין הוא וע"כ דרב אשי אליבייהו דר"י ור"י תירץ כן והוא לא ס"ל. והנה אנוכי הוספתי על דבריו ואמרתי דרמב"ם לשיטתו שהרי בחידושי אנשי שם תירצו על קושיא דחדש דכיון שחוזר ונאסר לשנה הבאה לא מיקרי דבר שיש לו מתירין אמנם הרמב"ם ז"ל ס"ל דחמץ וחדש מיקרי דבר שיש לו מתירין הדרא קושית אנשי השם לדוכתה וע"כ דלפי האמת אמרינן אפילו בדבר שיש לו מתירין ספק דרבנן לקולא ועיין בפרי חדש:
הט"ז בסימן שכ"ג הקשה על הרמ"א דמתיר לשאול על החלה שנתערבה בעיסה דמ"ש מתרומה דאמרינן לפחות ממאה תרקב, נ"ל לתרץ, דודאי גבי עיסה יש לו פתח חרטה לומר אלו הייתי יודע שתתערב בעיסה לא הייתי מפריש חלה אלא הייתי נותן עיני בצד זה ואוכל בצד אחר כמ"ש הרמ"א שם דשרי בחלת חוצה לארץ ואף על גב דאין פותחין בנולד, הני מילי נולד דלא שכיח אבל דשכיח פותחין כמ"ש הפוסקים ביו"ד סימן רכ"ח (ועוד כי הרמ"א לא כתב דאנן נפתח לו אלא שהוא יבוא וישאל עליה ויאמר אילו הייתי יודע כנ"ל כמ"ש בסימן רכ"ח סעיף י"ג ובט"ז שם ס"ק י"ד וע"ש דבכה"ג ודאי מתירין לו) משא"כ גבי תרומה לא שייך לומר כנ"ל דק"ל אסור ליתן עיניו בצד זה כו' כמ"ש התוס' בחולין דף ז' ד"ה ודילמא כו' ע"ש. וזה לא שייך לומר דלא הפרשתי תרומה דודאי צריך להפריש, וגם לא שייך לומר לא הפרשתי סאה זו, דמאי שנא זו מאחרת כמ"ש הט"ז שם (ועוד י"ל ולקיים תי' נקודות הכסף דודאי תרקב אם לא בא לשאול מעצמו דאנן לא פתחינן ליה נולד כנ"ל) וקצרתי וכתבתי במהירות בלתי מדוקדק קצת מאפס הפנאי וה' יצילני משגיאות:
הט"ז בסימן שכ"ג משיג על הרמ"א שם וכתב דצריך דוקא למצוא פתח ממקום אחר, ולא מהני פתח חרטה דתערובות, והקשיתי לשאול לפ"ד מאי מקשה הש"ס בנדרים דף נ"ט ע"א מהא דתנן לפחות ממאה ירקבו כו' ומאי קושיא אימא דהכי דייקינן לפחות ממאה ירקבו הא למאה לא ירקבו אלא יניחם עד שיתחילו להרקב, ואם בתוך כך ימצא פתח חרטה הרי מוטב דיכול לשאול על נדרו, ובאם לאו תתבטל הך סאה במאה, מאי אמרת הוי ליה דבר שיש לו מתירין הלא בהדיא פסקינן בשו"ע יו"ד סימן ק"ב דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין אם בתוך כך יתקלקל המאכל וה"נ אם יניחם עד שימצא פתח ממקום אחר, הרי יתקלקלו. ולדברי הרמ"א והש"ך בנקודות הכסף דלא צריך פתח אחרת רק במה שנתערבה א"ש דה"נ אם נפלה למאה אי לא מיתשל עליה ירקבו כיון שבידו לשאול עליו הוי ליה דבר שיש לו מתירין. הקטן יוסף משטיינהרט:
הא דנדרים כו' עד סופו. הקשה לי הדיין המופלא מוהר"ר בער נר"ו בזולץ בג"ע דמדינות עלזוס במכתבו לאמור הלא נזירות איסור כולל הוא חרצנים וזגים טומאה ותגלחת ובאיסור כולל קי"ל בכל דוכתי ובשבועות ויבמות דאיסור חל על איסור, ואני חזקתי הקושיא מתוס' ד"ה ר' שמעון לית ליה איסור חל על איסור במסכת נזיר דף ד' ע"א יע"ש דמשמע דלרבנן דקי"ל כוותי' לא צריך קרא להכי דבלא"ה אתיא איסור נזיר וחייל על איסור שבועה, ותירצתי דלא נקיט בשו"ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי בגווני דליכא איסור כולל והכא במאי עסקינן בשהיה כועס או מתאבל או שיכור ואמר הרי נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה"ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר ריש דף י"א והרמב"ם בהלכות נזירות פרק א' הלכה י"א וי"ב יע"ש וק"ל:
שאלני חכם אחד על מה שכתב הרמב"ם בהלכות בכורים פי"א ה"ב ובטור ושו"ע יו"ד סימן ש"ה סט"ו שמי שלא פדאו אביו מחויב הוא לפדות את עצמו כשיגדול עכ"ל דמשמע שיהיה בן י"ג שנה דוקא, דאמאי לא נימא שיפדה את עצמו כשיגיע לעונת הפעוטות דמכירתו מכירה במטלטלין ומתנתו מתנה בחו"מ סי' רל"ה וכיון שהגיע לחנוך מחויב מיהו מדרבנן בכל המצות ויכול לברך עליהן כמו ציצית וסוכה ולולב ודכוותי', וא"כ ה"נ יפדה את עצמו במעות שיש לו או ירש מאביו או על ידי אחר שדעת אחרת מקנה אותו דקי"ל דיש לו זכיה בכה"ג, והרי יכול ג"כ לברך על פדיון הבכור ושהחינו דמאי שנא משארי המצות. ותירצתי לו דאע"ג דחייב בכל המצות מיהו מדרבנן, היינו דוקא במצות שיכול גם לקיימן אחר שיגדיל, משא"כ במצוה זו דפדיון שאם יקיימה עכשיו לא יכול לקיימה שוב כשיגדל בודאי לא אמרינן שיפדה את עצמו עכשיו. ומה"ט כתבו המפרשים שלא קיים אברהם אבינו מצות מילה קודם שנצטוה אע"ג שעשה כל התורה כולה קודם שניתנה, משום דקי"ל גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ושארי המצות יכול לקיים גם לאחר שיצא משא"כ מצות מילה:
הש"כ בספרו נקודת הכסף הקשה על מה שכתב הט"ז בסימן ש"ה ס"ק י"א דאע"ג דזכות הוא לקטן שיפדה מ"מ כיון דאיכא נמי קצת חוב שיכול לומר אני אקיים המצוה בעצמי לאחר שאהיה גדול אין פודין אותו בקטנותו ע"י שמזכין לו מעות לפדיונו ע"ש, והקשה הש"ך עליו מש"ס דכתובות דף י"א דאמרינן התם דמטבילין את הקטן לשם גירות משום דזכות הוא לו והרי התם נמי קצת חוב הוא לו, שיכול לומר אני בעצמי אעשה מצוה זו לכשאגדל אתגייר ע"ש ולכאורה יש לתמוה עליו דהרי אמר ר"י שם אם הגדיל יכול למחות וכן פסק הרמב"ם ובטור ושו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ז' וא"כ אין ראיה משם דאע"ג דאנן מטבילין אותו בקטנותו, מצי למיהדר ביה ולמחות כשיגדל ולחזור לקיים המצוה בעצמו ולהתגייר:
וי"ל ע"פ מה שהקשה הר"ן כיון דקי"ל התם כיון שגדל שעה אחת ולא מחה שוב אינו יכול למחות א"כ איך משכחת ליה שיכול למחות וכי אפשר לצמצם ולמחות באותו הרגע שנעשה גדול, ותי' דה"ק אם גדל שעה אחת ונהג דת יהדות שוב אינו יכול למחות משא"כ בשלא ראינוהו שנהג בדת יהדות משהגדיל יכול למחות אח"כ ולומר שגם טרם נתגדל ואחרי כן לא היה בדעתו להשאר יהודי ע"ש ולפ"ז א"ש דבשלמא אי בעי למחות משום דבאמת בהפקירא ניחא ליה שייך לומר כנ"ל, משא"כ אם אינו רוצה למחות רק משום דבעי למיעבד המצוה בעצמו א"כ ודאי לבו לשמים ונוהג דת יהודית משיגדיל דמי פתי יסור הנה לסור ממצות התורה מפני שרוצה לקיים מצוה אחת בעצמו וכיון שבודאי נוהג מנהג יהודי שוב אינו יכול למחות וא"כ מקשה הש"ך שפיר על הט"ז. ודו"ק:
ורק דקשיא לי ע"ז דבשלמא לענין פדיון הוי חובה דעכשיו עדיין אינו מצווה וניחא ליה למיעבד המצוה מן המובחר לכשיהיה מצווה דהיינו כשיגדיל, משא"כ לענין גירות דאפילו לאחר שיגדיל אינו מצווה להתגייר לא שייך לומר כן דמ"ש וכנ"ל. וק"ל:
- ↑ אם הראיה מרבנן דבי רב אשי לרב אשי, הדבר תמוה, שכן בכל הדפוסים וכתה"י הגרסה, רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן ואילו רבנן דבי רב אשי אכלו חדש בשיבסר ולא בשיתסר.