העמק שאלה/קכב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) שאילתא זו נשנית בפרשה תצוה. ובכת"י היא כתובה שם. ולא כאן. ובפי' כת"י היא בשני המקומות כמו לפנינו. והנה היא רשומה בפ' בהעלותך וסמוכה לפרשה זו בשביל לשון בהעלותך את הנרות והדרש שתהא שלהבת עולה מאליה כו' כמבואר בסמוך. אבל א"כ השאילתא הסמוכה לזה אינה במקומה שאין לה שייכות כי אם לפ' נשא. וגם בערוך ערך גח הובאת בשם שאילתא דפ' נשא. ע"כ העיקר דשני השאילתות מקומם בפ' נשא. וסמוכה לפ' סוטה דהבעל מקפיד ומקנא לה. ולזה סמך רבינו הא דאל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו. וע' שלהי גיטין כשם שדעות במאכל כו' וזו היא מדת פפוס ב"י שהיה נועל בפניה ויוצא. ופרש"י ומדה שאינה הוגנת היא שמתוך כך איבה נכנסת ומזנה תחתיו. וע' ירו' סוטה וברמב"ם שלהי ה' סוטה שלא יקנא כו' ולא יטיל עלי' אימה כו' הרי דסמוכים לעד לעולם שני ענינים אלו. והנה פירשנוה בס"ד בפ' תצוה. וגם פה נעיר על איזה דברים ונשנה פרק זה בס"ד:

לאדלוקי שרגא ליקרא דשבתא. בפ' תצוה ביארנו דרבינו בשיטת בה"ג קאי דהדלקת הנר קבלת שבת היא. והראינו המקור לזה מהא דאמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא. והטעם מבואר בספ"א שמא יכבה וידליק אח"כ ואי איתא דלא הוי בזה קבלת שבת מאי איכפת לן. איברא עיקר דינו של בה"ג אינו אלא למאי דס"ל דיש תוספת מה"ת וא"כ מהני קבלה וממילא אמרינן בהדלקת הנר לשבת הוא קבלה. אבל לשיטת הרי"ף ורמב"ם דלית להו תוספת שבת כלל כאשר יבואר בסי' קס"ז בעזרו ית"ש. ממילא א"א לומר שיהא הדלקת הנרות קבלה לאסור במלאכה. ומש"ה לא הזכירו זה הדין. וכ"כ הה"מ שלהי ה' חנוכה בפי' לענין הדלקת נר שבת בזה"ל ולא מצאתי בדברי רבינו קבלה אוסרת בע"ש ואף לא תוספת כו'. וא"כ צריך באור הא דהרמב"ם הביא הא דעולא בה' שבת פ"ה כ"ה. ונראה דיש להרמב"ם כוונה אחרת בהא דעולא דבהא דתנן פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה ר"א טמאה היא ואין מדליקין בה ר"ע אומר טהור' היא ומדליקין בה ומפרש הש"ס פלוגתא דהדלקה בשבת שאחר יו"ט ובשלש ע"ש מצומצמות וכ"ע ס"ל מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים וכדעולא דא' צריך שידליק ברוב היוצא. והרמב"ם בפי' המשניות במקום הא דעולא כ' בזה"ל. ויש לנו עיקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות ויו"ט צריך קודם שידליקם להבהב קצתם ר"ל מן הפתילות ואז ידליק אותם כי בזה ההבהבה יאירו הנרות יותר כו'. ולכאורה תמוה. דטעם הבהוב הפתילות הוא אוקימתא דרבא ולא משום יו"ט. וגם פליגי בזה ר"ע ור"א. אלא ס"ל להרמב"ם דהא דעולא ג"כ אינו שמא יכבה אלא משום דמיירי בפתילה שאינה מהובהבת כדתנן וכ"ע ס"ל דבלא רוב היוצא אינה מאירה כ"כ. אבל אי הוי מהובהבת א"צ להדליק ברוב היוצא ובזה יתבאר הסוגיא יפה דרש"י פי' במשנה דהא דר"א סובר קיפול אינו מועיל היינו משום שלא הובהבה. הרי מפרש דמשום טומאה נקיט הכי ובמהובהבת מודה ר"א. וקשה. לי א"כ לימא דפליגי ר"א ור"ע לענין הדלקת שבת בתקוני מנא ביו"ט שהרי מיירי ביו"ט שחל בע"ש. ולר"א דקפול אינו מועיל נעשה בזה שמדליק ביו"ט כלי ואסור ולר"ע קפול מועיל ונעשה אתמול פתילה ושרי ביו"ט. ועוד יש להקשות דכמו לר"ע דס"ל קפול מועיל הוא אפי' יותר משלש ע"ש מצומצמות כמבואר בגמרא ה"נ לר"א כשהובהבה. וא"כ ה"ה כשהחל להדליקה. ואפי' יותר משלש על שלש מצומצמות ר"א מודה דנעשית פתילה. וא"כ מאי אירי' שלש ע"ש מצומצמות אפי' יותר נמי אסור משום נולד. וידעתי שאפשר ליישב אבל כ"ז אינו קשה אלא לפרש"י דהבהבה גורם לבטלה מבגד לכ"ע. איברא לפי דברינו י"ל דהא דתנן ולא הובהבה לא משום טומאה נקיט לה דמאן דס"ל קפול אינו מועיל אפי' הבהבה והחל להדליקה לא בטלה מתורת בגד ומיושב הכל. ולא תנן ולא הבהבה אלא משום איסור הדלקה דאלו הובהבה לא בעינן שיהא ברוב היוצא אבל לא הובהבה בעינן כדעולא. ופליגי סוגי' זו בטעמא דעולא עם סוגי' דספ"א הנ"ל. ולפי זה צ"ל אוקימתא דרבא דר"א ור"ע פליגי אם מדליקין בפתילה שאינה מחורכת היינו אפי' אם נדלק ברוב היוצא. ובזה האופן פליג ר"ע דשרי אפי' אינה מחורכת. אבל אם לא הדליק ברוב היוצא לכ"ע בעינן חירוך. והיינו שנהגו העולם לחרך הפתילה. והתו' ורא"ש הקשו ע"ז המנהג ולדברינו מנהג ישראל תורת הרמב"ם היא וכדי שלא יהיו נצרכים ליזהר להדליק. ברוב היוצא. הא מיהא להרמב"ם יש טעם אחר בדעולא משום דסתם פתילה אינה מחורכת ולא משום קבלת שבת. עוד יש להוכיח שיטת רבינו ובה"ג דהדלקת נר הוי קבלה. מלשון המאמר הדלקת נר בשבת חובה רחיצת יו"ר ערבית רשות. ומ"ש דנקיט בהדלקת נר לשון בשבת וברחיצת יו"ר ערבית הא שניהם בערב שבת נעשין. אלא משום דהדלקת נר קובע לשבת. איברא להרמב"ם י"ל בא"א. דהדלקה מצוה שיעשה לכבוד שבת כמו בנר חנוכה. ואי הדליק שלא לכ"ש מחויב לכבותה ולחזור ולהדליקה לכ"ש. משא"כ רחיצת ידים ורגלים אינו כן מש"ה דייק בהדלקה לשון בשבת. אבל רבינו לא ס"ל הכי אלא בשבת גם כן אם היה דלוקה מע"ש שלא לכ"ש א"צ לכבות ולהדליק לכ"ש. וכאשר יבואר לפנינו באות ג' מחלוקת רבינו עם הרמב"ם בזה. ועתה לרבינו הדקדוק במקומו דהדלקה קובע לשבת: והנה ידוע הויות הראשוני' בהא דאיתא ס"פ במה מדליקין תקיעה שלישית להדליק את הנר ושוהה כדי לצלות דג קטן כו' והכי תדר"י שם הרי שאין הדלקת נר אוסר מלאכה. וע' בר"ן מה שיישב. ולי נראה דלהרי"ף ורמב"ם דס"ל ברומי' דהני סוגיות בתוספת שבת דמחלוקת תנאי היא כמש"כ באורך בסי' קי"ב בס"ד. ואם כן יש לומר דבהא גופא פליגי ר"י הנשיא עם ר"נ ותדר"י דר"י הנשיא א' שלישית לחלוץ תפילין. וממילא יהא רביעית להדליק את הנר כפרש"י ובזה יהיה מקבל שבת. ור"נ ותדר"י ס"ל שאין הדלקת הנר ק"ש ופסק הרמב"ם כוותייהו ע"פ פסק דמ"ק ד' ג' דאין לשבת תוספת וכמש"כ בסי' הנ"ל באורך. אבל רבינו ובה"ג דס"ל דיש תוספת לכ"ע. ס"ל דבהא גופא פליגי אי הדלקת הנר הוי ק"ש או לא. ולפי"ז הלכה כר"י הנשיא שהוא רבי דהלכה כמותו מחבירו וגם משמעות מנהג ישראל שהביאו בתו' מסוגיא דסנהדרין ס"פ ד' מיתות הכי. ובירושל' ב"מ ר"פ הפועלים אי' עד כדי שיצלה דג קטן וידליק את הנר וכ"ה בב"ר פע"ב. הרי דמנהג ישראל היה כך שהדלקת הנר מלאכה אחרונ' לא כתדר"י. וע' תענית דף כ"ה בבתו של רחב"ד שהיתה עציבה בי שימשי במה שנתחלף לה חומץ בשמן והדליקה. הרי שלא היתה רשאה עוד לחזור ולהדליק שמן כרבינו ובה"ג. ומכ"מ לא ק' משם לדעת' הרי"ף ורמב"ם דתנאי היא. וס"ל לרחב"ד הכי דיש תוספת לשבת וממילא הדלקת נר קבלה ואנן לא קיי"ל הכי:

ב

(ב) שתהא שלהבת עולה מאליה. בפרשה תצוה אי' דולקת מאליה. וכ"ה בכת"י וקאי לענין מדורה וע' משכ"ש אות א':

ג

(ג) ואי לא מדלקי שרגא וכו'. ולשון רבינו בכת"י שם ואי לא אדלוקי נר כיון דלא מיתכיל לי' ליכא שלום בביתי'. והנה כבר כתבנו שם דדעת רבינו דעיקר מצות הדלקת נר הוא משום אכילה דבל"ז לא היה קודם לקידוש שבת. ומכאן למדנו דאפי' עיקר אזהרת בעה"ב אינו אלא משום נר הנצרך לאכילה. אבל נרות שבחדרים אין בו חובה גם כן ואין לברך כלל ולא כמג"א בסי' רס"ג סקי"ג בשם המרדכי דזה שלא יכשל בהליכתו מיקרי שלום בית וצריך לברך. ובאמת מחלוקת תנאי היא בפסחים דף נ"ג ביוה"כ שחל בשבת דרשב"א א' דהכל מודים שמדליקין משום שבת וחכמים אוסרין. הרי דחכמים ס"ל דתליא באכילה. והרמב"ם פוסק כרשב"א וז"ל בה' שביתת עשור ואם חל יוה"כ להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכ"מ. שהדלקת נ"ש חובה עכ"ל. והא דפסק כרשב"א משום דבירו' אי' דהלכה כמותו ויש להוסיף ראי' מסוגיא דשבת דכ"ה ב' מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא א"ל אביי ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. וכבר עמדו בתוס' להסביר דעתא דאביי. וכתבו שכסבור דלא חיישינן אם לא יאכל במקום הנר רק שיהא דלוק וא"ל רבא דבעינן שיאכל דוקא במקום הנר וחיישינן שיצא בשעת אכילה. וזה הפי' אינו מבוא' כ"כ בלשון שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. דהאיך מדויק בזה אלא בשעת אכילה. ופשוט שאין חשש שיצא ולא יקדש ולא יאכל אלא החשש שלאחר אכילה יצא. ולזה הקשה מאי איכפת לן יצא אחר שכבר אכל. והשיב רבא שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה אפי' שלא לצורך אכילה אלא לכבוד שבת בעלמא. וממילא אפי' בלא אכילה מצוה ליהנות מאור הנר ושפיר חיישינן שיצא. וזהו דיוק לשון הרמב"ם ביוה"כ שהדלקת נר בשבת חובה: ויש להסביר יותר דיוק רבא בזה הלשון דלא כאביי. ונקדים פלוגתייהו דרבינו משולם ור"ת אם צריך לברך על נר שבת. דר"מ פסק שלא לברך. והביאו התו' שם הדקדוק מלשון חובה. אבל בטעמא דמילתא כתבו בזה"ל ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה דולקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולחזור ולהדליק ולא להדליק אחרת. אין נראה דהא גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות אפ"ה כשמכסה צריך לברך כו' ועוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד צריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר לי' ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר עכ"ל. ולכאורה דברי האומר שלא לברך תמוה ביותר. דהא דאם היא מודלקת מבע"י א"צ לכבות הוא משום דחוי שכבר יש אור הנר והיינו כסהו הרוח ממש. ומכ"מ ודאי המקיים המצוה צריך לברך. אבל אנהרינהו לעיינין לשון הגהת מרדכי שם פ"ג וז"ל רבינו משולם לא היה מברך על הדלקת הנר משום דאמרינן בפ' התכלת כל מצוה שאין לעשייתה גמר מצוה אין מברכין עלי' ונר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה כדאמרינן בע"פ ור"י אומר שיש לברך ולא קשה מהתכלת דגמר מצותה הוא שרואין בה לשמש בבית ולישא כלים על השלחן עכ"ל. למדנו מזה דלסברת ר"מ נצרכנו לשני הקדמות והיינו שהביאו התו'. ושהביא בהג"מ. ובתרווייהו טעמי ביחד מסתייע שמעתתיה דידיה ז"ל. מתחילה הקדים להוכיח דלא נימא מצות הדלקת נר שבת אף על פי שא"צ לאכילה ומשום כבוד שבת לחוד אלא שמצוה ג"כ שיאכל לפני הנר כדאי' בע"פ. אבל מכ"מ אפי' בלא אכילה גם כן מצוה וכמו נר חנוכה. וא"כ היה נגמר המצוה בעת הדלקה שלא בשעת אכילה. על זה הוכיח דלא כן הוא אלא עיקר המצוה אינו אלא בשביל אכילה. והראיה מהא דלא דמי לנר חנוכה שאע"ג שדלוקה ועומדת מצוה להדליק אחרת או לכבותה ולחזור ולהדליקה. ואין אומרים דחוי במה שהנר כבר דלוקה כמו בכסוי הדם שהרי אע"ג שהנר דלוקה יש בידו להדליק עוד נר. משא"כ בכסה"ד כ"ז שהיא מכוסה המצוה נדחית וא"א לקיים כסוי אם לא שיגלה וזה א"צ לגרום מצוה משא"כ בנ"ח איזה דחוי יש במה שהנר דלוקה הרי אפשר להדליק אחרת. ממילא אם אינו רוצה להדליק אחרת מחויב לכבות ולהדליק. מעתה אם היה נ"ש מצוה כמו נ"ח היה ג"כ הדין הכי. אבל אחר שאין הדין הכי ע"כ אין בנ"ש מצוה אלא כדי שיאכל לאור הנר. וכיון שיש כבר אור הנר אין שום מצוה בנר אחר ומש"ה נדחית המצוה. נמצא מוכח שאין מצות נ"ש אלא בשביל אכילה. ומזה בא להקדמה שני' שבהג"מ. דאחר שעיקר המצוה הוא כשיאכל נמצא שאין בהדלקה גמר מצוה משו"ה א"צ לברך. והביא ראי' מהא דמסיק בגמ' פ' התכלת שאין לברך על עשית ציצית משום שאין בעשייתה ג"מ דציצית ח"ג וקסבר ר"מ דקיי"ל ציצית חובת טלית כפסק רבינו וסיעתו שפירשנו בסי' קכ"ו אות ז' דמפרשי הא דלא מיקרי בעשייתה גמר מצוה משום דאע"ג דמקיים מ"ע בשעת עשיית ציצית מכ"מ המצוה תלויה ועומדת עד שילבש הטלית שאם לא ילבש לעולם לכ"ע אין הטלית מתחייב בציצית. וזהו הכוונה כאן דציצית ח"ג שנגמר בעת שלובש ומש"ה א"צ לברך בשעת עשיית הציצית. מעתה מדמה ר"מ שפיר מצות הדלקת נר שאין בה מצוה אלא אם יאכל לפניו. נמצא שאין בהדלקת' ג"מ וא"צ לברך. מעתה ל"ק על ר"מ מהא שהביאו מירו' דיש לברך דהירו' לטעמי' דס"ל לברך לעשות ציצית ג"כ ואפי' לעשות סוכה ס"ל לברך כמש"כ התו' במנחות שם. אבל לתלמוד דילן אין לברך עפ"י שני הקדמות אלו. ור"ת חולק בתרתי היינו על שני הקדמות. חדא אפי' לא הי' מצוה אלא בשביל אכילה וכהוכחתו לזה מהא דאם הי' דלוקה ועומדת א"צ להדליק אחרת מכ"מ צריך לברך כמו בכסה"ד ולית ליה ההקדמה שני' דבזה האופן מיקרי אין בעשייתה ג"מ. והא דהתכלת מפרש כמשמעו דקיי"ל ציצית חובת גברא היא. וכמבואר שיטת ר"ת ממה שהקשה לפרש"י במנחות ד' מ' מהא דקיי"ל חובת גברא הוא כד' בה"ג. ולשיטת רבינו משול' הלכה חוב' טלית. והא דקיי"ל חו"ג היינו לענין שלא נגמר עד שילבש ומיקרי ח"ג כמו שיבואר בסי' קכ"ו. אבל ר"ת מפרש כמשמעו. ואחר שכן דומה ממש לכסוי הדם דאפי' יש לה דחוי מכ"מ אם עושה המצוה צריך לברך. וחולק עוד על הקדמה ראשונה דמוכיח שאין מצוה אלא לאכילה מהא שאם היתה דלוקה א"צ להדליק אחרת. דבאמת אינו כן דמחוייב להדליק אחרת וממילא אם אינו רוצה מחויב לכבות ולהדליק. וממילא מוכח שאין המצוה רק בשביל אכילה אלא בשביל כבוד שבת שיהא הנרות הרבה גם יותר מצורך אכילה. וממילא אפי' לא יאכל כלל. וא"כ נעשה בהדלקה גמר מצוה וחייב לברך. והביא ראי' לזה מהא דא"ל ההוא סבא ובלבד שלא יקדים. ולכאורה אינו מובן מאי ראי' דודאי גם לר"מ נהי דאם היתה דלוקה מכבר נדחה המצוה מכ"מ ודאי לכתחילה אסור לדחות המצוה כמו שאסור לגרום כסוי רוח ולבטל מצות כסוי. וצ"ל שההוכחה מהא דבעינן שיהא ניכר שעושה לכ"ש. ואי בשביל אכילה מה לי שיקדים המצוה מבע"י לשם מצות אכילת שבת. אלא ודאי גוף ההדלקה מצוה כמו נר חנוכה מש"ה מצוה שיהא ניכר שעושה לכ"ש כמו נר חנוכה דהמצוה שידליק בלילה דוקא ולא ביום בשביל הלילה זהו באור מחלוקת ר"ת עם ר"מ. ובמרדכי כ' בשם רבינו מאיר בזה"ל דהבחורים מחויבים להדליק בחדרם ולברך עליו משום דהדלקת נר בשבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן אבל מי שהוא אצל אשתו א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת בשבילו עכ"ל. והובא בש"ע סי' רס"ג. ולכאורה אינו מובן ממ"נ אם חובה להדליק כדי שלא יכשל בעץ האיך אשתו פוטרתו בלא שמיעה וכוונה להוציא כמו כל הברכות. ולא דמי לנ"ח שהבעה"ב פוטר בלי שמיעה דשם עיקר המצוה נר איש וביתו. ובאמת המהדרין שאינם רוצים לצאת במצות הדלקה צריך לברך ג"כ מכש"כ הכא שמחויב להדליק בחדרו כדי שלא יכשל ודאי חייב לברך בפ"ע אם לא שמע הברכה וכוון לצאת. ואם אינו מחויב להדליק כלל כמשמעות לשון הר"מ א"צ להדליק בחדרו כו'. א"כ אפי' אין מדליקים בביתו האיך יברך. אלא דעת הר"מ מרוטנבורג שמצות הדלקת נר בשבת יש בה שני אופנים חדא לאכול לאור הנר כדאי' בע"פ. ולזה לא מהני מה שמדלקת אשתו עליו. ויש עוד מצוה להדליק נר לכ"ש גם בלא אכילה ובזה הוא כנ"ח. והכבוד הוא שיהא אור הנר שלא יכשל בעץ. וה"ה שמצוה להרבות האורה. וכל בעה"ב מחויב להדליק אפי' הרבה בע"ב בבית אחד וכמו נר חנוכה. ובזה האופן אשתו פוטרתו כמו בנ"ח דהמצוה איש וביתו. מעתה הדין ברור ודקדק ר"מ במש"כ משו' דהדלקת נר בשבת חובה. ר"ל הוכיח דאפי' א"צ לאכילה מחוייב להדליק בחדרו. משום דהדלקת נר בשבת חובה. והיינו דמפרש הכי תשובת רבא לאביי. דלא כמו שסבור אביי דרק לאכילה מצוה אלא אפי' בל"ז מצוה שיהא נר לכ"ש. ומבואר יותר הדיוק לפי מש"כ באות א' דלהכי אמר בשבת ולא כמו ברחיצת ידו"ר ערבית אלא לדקדק שיהא דוקא לכ"ש ואי היתה דלוקה מחויב להדליק אחרת או לכבותה ולהדליקה לכ"ש. ומזה גופא מוכח דלא לאכילה לחוד היא המצוה דא"כ אם כבר דלוקה הרי המצוה נדחית כמו בכסה"ד שהרי יאכל לאור הנר. אלא גם בלא אכילה מצוה להדליק לכ"ש מש"ה אם היא דלוקה מחויב לכבותה ולהדליקה. נמצא מזה שמחוייב להדליקה לכ"ש מוכח דמצוה גם בלא אכילה ויפה השיב רבא שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה לשם שבת דוקא. וא"כ אפי' בלא אכילה מצוה שלא יצא לחוץ אלא יהנה לנר שבת. וזהו דעת הרמב"ם ודקדק מלשון שהדלקת נר בשבת חובה דאפי' ביוה"כ מחויב בהדלקת נר. אבל רבינו שכ' רק בשביל אכילה ס"ל כרבינו משולם. ומכ"מ שפיר כתבו הפוסקים בשמו דחייב לברך על נר שבת ואע"ג דגם בהקדמה שני' ס"ל כר"מ בסי' קכ"ו. מכ"מ ס"ל כסברת הר"י שבהגה"מ הנ"ל דגם לאכילה נגמר המצוה במה שמשתמש לישא כלים על השלחן. ובשבת יוה"כ פוסק כחכמים דא"צ דהדליק. וכבר כ' הב"י בשם הכ"מ דבשבת יוה"כ אין לברך דהוי ספיקא דדינא. ודיוק הדלקת נר בשבת כתבנו באות א' שבא להוכיח דהוא קובע לשבת. ופי' הסוגי' דאביי ורבא יהא כמ"ש התו' שם.

ומתעטף בסדינין המצויצין בציצית. כ"ה בכת"י ולא כדאי' לפנינו שם בסדינין המצוינין בציצית:

קידוש היום עדיף משום דתדיר. כ"ה בכת"י. וע' מש"כ שם אות ט' בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף