העמק שאלה/ק

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה ק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) והכתיב ונטעתם כו'. קושיא זו כבר נתיישב בת"כ בפרשה זו פרשה ג' ה"א והביאו הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ערלה פ"א ונטעתם פרט לעלה מאליו ופי' ברה"ר והיינו דתניא שם ה"ד רשב"א משמו הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו לרבים פטור מה"ע פי' ברה"ר בעינן דוקא ונטעתם ולא עולה מאליו. אבל ברה"י אתרבי מכל עץ כמו דאתרבי בת"כ נטעו א"י ה"נ עלה מאליו. וכן פסק הרמב"ם וש"ע ה' ערלה דעלה מאליו ברה"ר פטור. ומפרשי הא דאי' בפסחים ד' כ"ג ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים. לא דלהכי כתיב ונטעתם כדי למעט לרבים. אלא ונטעתם לגופא אתיא למעט עלה מאליו. אלא ממילא הוי במשמע ליחיד דוקא כפרש"י דדרך היחיד לנטוע. להכי כתיב לכם לרבות אפי' של רבים. אבל רבינו ס"ל דהברייתא דת"כ דממעט עולה מאליו פליגא עם תנא דמתניתין. ותנא דמתניתין ס"ל דאפי' עלה מאליו ברה"ר נמי חייב וכדמשמע במתניתין שם דקאי ארישא דהנוטע בר"ה ומש"ה שפיר מקשי רבינו הא כתיב ונטעתם. ומשני דאתי למעט של רבים. וא"כ א"א לפרש לכם להביא של רבים כפשוטו. דא"כ הויין תרי קראי דסתרי אהדדי. ותו א"כ הדק"ל ונטעתם למ"ל הא לפי האמת איתרבי של רבים. אלא צ"ל דלכם משמע נמי ליחיד דוקא. והוי מיעוט אחר מיעוט ולא בא אלא לרבות. וצ"ל לתנא דת"כ דס"ל ונטעתם לגופיה אתיא להוציא עלה מאליו. דמפרש פלוגתייהו דר"י ורבנן כדאיתא בירושלמי שם והביאו הר"ש דפליג עם ש"ס דילן וסוגין כמתניתין ס"ל.

ב

(ב) מנין שלא יצבע ולא ידלוק ממנו ת"ל כו'. בגמרא איתא מנין שלא יהנה שלא יצבע ולא ידלוק ת"ל כו'. ודריש ג' ערלים לאסור ג' דברים ורבינו גריס תרי מילי וכן הוא בת"כ שם הל' ו' אלא דשם תני' מנין שלא יצבע ולא יהנה בו ת"ל כו' והיינו הך דלא ידלוק כו' כאשר יבואר. וליכא אלא שתי ערלים לדרשא. והנה לפי פלפולו של הר"י מקורביל בתוס' שם ודאי ניחא גיר' רבינו כמבואר למעיין. וגם בל"ז ניחא דנקיט הדלקה וה"ה שאר הנאות. וסברת התוס' ד"ה מנין דהדלקה בעי קרא בפ"ע משום דס"ד בדרך ביעורו שרי אינה מוכרח' ופשיטא דכ"ז שלא נעשה אפר אסירי דעיקר הטעם דכל הנשרפין אפרן מותר היינו משום שכבר נעשית מצותן כמ"ש התו' שלהי תמורה אבל בשעת ביעורן פשיטא דבכלל שאר הנאות הוא ולא דמי לתרומה דמותר ליהנות בשעת שריפה דשם מצוה ג"כ אי' שהכהנים יהנו בביעורה כמו באכילת טהורה. וכדילפינן בשבת ד' כ"ה מדכתיב ואני הנני נותן לך את משמרת תרומותי א' בתרומה טמאה וא' בתרומה טהורה ובחד גוונא נינהו וכשם שמצוה לאכול תרומה טהורה כך מצוה להנות מתרומה טמאה ובמק"א מבואר שכן דעת רש"י ורמב"ם ז"ל. משא"כ בערלה ושאר אה"נ פשיטא דה"נ בשעת ביעורן אסור. ולכאורה סברת התוס' מוכרחת מדאיתא לעיל דף כ"א בחמץ ולא יסיק בו כו' פשיטא לא צריכא אלא לר"י ס"ד דכיון שמצותו בשריפה בהדי דשריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל. הרי דאע"ג שמחוייב לשורפה ס"ד דשרי ליהנות בשעת שריפה. וה"ה בערלה. אבל יש לדחות די"ל דכרבנן דרבי אתיא דס"ל אין שבח עצים בפת ולכתחילה שרי מה"ת להדליק בעצי ערלה כדאיתא בד' כ"ז ב' אלא עצים דאסירי לרבנן היכי משכחת לה בשרשיפא. וה"ה בחמץ וקמ"ל דמכ"מ אסור מדרבנן וכ"כ התוס' דף ה' א' ד"ה וכתיב ע"ש. והיינו כמש"כ התו' דף כ"ז ב' דגחלים אסור לכתחילה אפי' בערלה. או כדאיתא שלהי ביצה שלהבת של הקדש לא נהנין. ושל ע"ג נהנין. ומפרש הש"ס משום דהקדש לא בדילי מיניה וכש"כ חמץ דשלהבת אסור מדרבנן דלא בדילי טפי מהקדש כדאיתא בפסחים ד' ו' א' וה"ה גחלת לרבנן. אבל לרבי בעצים או שמן ערלה לרבנן פשיטא דאסור ככל הנאות. ולא צריכא קרא יתירא לזה. ויש לפרש עוד דמה"ת קאמר ולר"י דס"ל אין בעור חמץ אלא שריפה אפי' אפרן אסור. דכיון דיליף מנותר הוי כמו נותר. וכדאי' בירו' שבת פ"ב מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר. פי' דאיכא תרי טעמי דחמץ בשריפה. ר"י יליף לה מנותר כמבואר בש"ס דילן ד' כ"ז ובירו' פ' כל שעה. ורבי יליף ממ"א כדאי' בירושלמי שם רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בבל יראה ובב"י ואיזה זה בשריפה. והיינו דקאמר בירו' שבת דלר"י דיליף מנותר ה"ה כקדשים ואסור. ולרבי דיליף ממשמעותא דקרא אינו כקדשים. [ובירו' דפרק כל שעה איתא תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבער בשריפה ואתיא כר"י. אית תנוי תנו עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה משהגיע זמ"ב את מבערו בכ"ד ואתיא כרבנן. רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם כו' אלא בשריפה והא דקאמר הירו' דאתיא כרבנן. אין לזה ביאור דלרבנן לא מצינו שריפה. והגאון פני יהושע פסחים דף י"ב נדחק לפרש ע"ש. אבל פשוט דצ"ל ואתיא כרבי. וע"ז הביא הירוש' שם רבי אומר כו'. ונמצא דלרבי תשביתו בשריפה לפני הזמן. דהכי משמעותא דקרא להשבית שלא יעבור אחר הזמן. ולא שאין מ"ע דתשביתו לאח"ז ג"כ. אלא כדתני' במכילתא פ' בא דריב"ב אמר ואם לא מצא עצים לבערו יהא יושב ובטל. אלא עד שלא הגיע זמ"ב בשריפה. ומשהגיע זמ"ב את מבערו בכ"ד. ר"ל הא ודאי אם אפשר תומ"י לשרפו עדיף. אבל עד שימצא עצים ואש. והרי בכל רגע חל עליו עשה דתשביתו והא ודאי דאע"ג דלרבי השבתה עדיף בשריפה. מכ"מ אם א"א בהשבתה זו. הכל בכלל השבתה משום הכי מבערו בכל דבר. וכיוצא בזה פי' מ"ע דושמחת ביו"ט להגאונים ז"ל כמש"כ סי' י"ז אות ט' בס"ד. ובזה ניחא הא דאנן נוהגין לשרוף בין לפני זמנו בין לאח"ז כמש"כ בהגהות רמ"א סי' תמ"ה משום דמסתפק לן כמאן הלכה אי כר"י אי כרבי. ובריש מ' פסחים ד' ה' ב' אי' ש"מ מר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. והא לא קשה אפי' אמרינן מתוך להוי אסור כמו שריפת קדשים לכ"ע. דש"ה דקרא כתיב בוקר שני וע' מש"כ לעיל שאי' צ"ד אות ב' דרק בשריפת קדשי' הוא משום דפי' בו קרא דאסור. משא"כ בשאר מצות אמרינן מתוך. אבל הא ק' דהכא בחמץ דנפקא מנותר היאך מוכיח הש"ס דלית לי' מתוך. דילמא כשם שנותר אסור כך חמץ אסור ולא אמרינן דשרי משום מתוך וכבר הקשה הכי הרא"ש מלוניל הביאו בס' תומת ישרים ובפ"י. אבל למש"כ ניחא דפשיטא להגמ' דר"ע לאו מנותר יליף. דאי איתא מאי איצטריך לומר דהבערה אב מלאכה. וכי למ"ד שאינו א"מ מותר לשרוף קדשים ביו"ט. הא מקרא מלא הוא דאסור ומשום דרחמנא אחשבה כפרש"י וכמש"כ שם בס"ד. אלא ודאי ר"ע מתשביתו הוא דנ"ל כרבי ולא מנותר ומש"ה שפיר הוכיח רבא מר"ע דל"ל מתוך ורש"י ותוס' כתבו דלר"י גם כן אפרן מותר. וס"ל דלא גמרינן שיהא שוה לנותר בכל דבר. ולמדו זאת מסוגיא זו דר"ע. ולדידהו צ"ל דש"ס דילן פליג על הירוש' דשבת הנ"ל דס"ל דילפינן מנותר לכל מילי ומש"ה שפיר קאמרי' בש"ס דילן דהא דר"ע תליא במתוך. ולמש"כ י"ל דר"ע כרבי ס"ל ולא כר"י. והנראה דהכי דעת הרשב"א בשו"ת סי' ע"א שהביא אותו הירושלמי דשבת להלכה וסיים בזה"ל והיא הנותנת שכל דשריפתו ביו"ט אסור'. אסור להצית את האור מערב יו"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט. והביאו הח"י סי' תמ"ו לפסק הלכה. והרי לשיטת רש"י ותו' חולק ש"ס דילן על הירו' וביו"ט עצמו היה שרי למ"ד מתוך. ולא דמי לנותר בכל דבר. ממילא אפי' אי לא הוי כאן סברא דמתוך שרי להדליק מבע"י שאין בזה שום מלאכה אלא צ"ל דהרשב"א מפרש כמ"ש דש"ס דילן מודה דלר"י דיליף מנותר כל דיני נותר יש בחמץ. ומכ"מ דין הרשב"א צ"ע. דגם בנותר עצמו שיטת ש"ס דילן לא כהירושלמי כמבואר בשבת פרק ב' דהא דתנן ולא בשמן שריפה משום גזירה שמא יטה ולא משום דאסור להצית את האור מבע"י כו'. והדברים ארוכים בזה ומבואר לעיל סי' צ"ד אות ב' בעז"ה. וא"כ ברור דשרי להדליק חמץ מבע"י וגם דברי הרשב"א במקומם אינם מובני' כלל. שדן מתוך הירו' דמותר לשרוף חמץ ביו"ט לדעת ת"ק דלא יליף מנותר דמדאיתא בירו' דמאן דיליף מנותר אפי' מערב יו"ט אסור ה"נ לחכמים אפי' ביו"ט מותר. ואינו מובן כלל. דביו"ט איכא משום מלאכה ויוכל להיות דאפי' לדידן דאית לן מתוך אסור' כמ"ש השואל להרשב"א שם וכ"כ הגר"א שם ס"ק ג'. משא"כ מערב יו"ט אינו אלא גזה"כ בנותר. וס"ל להירו' דלר"י דיליף חמץ מנותר גם מערב יו"ט אסור. וצע"ג והשתא לר"י ודאי אסור להסיק בחמץ מה"ת משום דדמיא לנותר והיינו דקאמר מ"ד בהדי דשריף ליתהני מיניה משום דאין שבח עצים בפת וכמו ערלה לרבנן דרבי קמ"ל דלר"י דיליף מנותר דאפרו אסור דנ"ל מקודש דמעשר שני דבפי' כתיב לא בערתי ממנו בטמא מבואר אפי' להסיק בו את התנור אסור. וע' שבת ד' כ"ה א'. וממילא ה"ה חמץ לר"י. ואזדא קושית הגאון ש"א סי' פ"ז שהקשה נימרו רבנן לר"י תחלתו להחמיר וסופו להקל דלרבנן אפרן אסור ולר"י מותר ע"ש. ולפי דברינו אינה קושיא דגם לר"י דיליף מנותר אפרו אסור. והא דאיתא בתמורה נשרפין אפרן מותר וקחשיב שם חמץ בפסח גם כן. לק"מ דע"כ לאו אכל דתנן במשנה שם קאי שהרי תנן התם כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. והרי אפרן אסור כדין קדשים הטעונין שריפה. ועיקר המאמר בגמרא שם מ"ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר. לא נצרכא אלא על כל הנקברין לא ישרפו. אבל כל הנשרפין לא יקברו הטעם פשוט שהרי התורה צותה לשרוף. וגם טעמא דגמרא לא שייך כלל כמובן. אם כן שפיר יש לומר דלא קאי אחמץ בפסח. או נימא דמתניתין חמץ בפסח בשריפה אתי כר' עקיבא דס"ל ג"כ חמץ בשריפה ולדידיה ודאי אפרן מותר דלא יליף מנותר וכמש"כ. אלא הגמרא שם מפרש דמתניתין כר"י משום דדברי ר"י מפורש במשנה. וע' מש"כ סי' קס"ב אות ט' עוד ליישב עפי"ז ק' מג"א סי' תמ"ה. נחזור לענין דסברת התו' דבעצי ערלה לרבי ובשמן לרבנן איצטריך לקרא בפ"ע ולא מילף מסתם הנאה אינה מוכרחת. אלא הדלקה היינו הנאה. וצביעה ודאי איצטרך קרא אחרינא לאסור דלא מצי למילף משארי הנאות משום דאינו אלא חזותא בעלמא וכדאי' בב"ק ד' ק"א. וכמש"כ התו'. והשתא שזכינו לעמוד על ברייתא דת"כ וגי' רבינו לפנינו. א"כ גם גי' דילן בגמרא וכ"ה בכת"י דתניא שלא יהנה שלא יצבע ולא ידלוק וכ"ה בה"ג ה' ערלה. יש לומר דה"פ מניין שלא יהנה. ותני והדר מפרש מהו שלא יהנה. שלא יצבע ולא ידלוק כו'. והכי מדויק לשון שלא יצבע. ולא תני ולא יצבע כמו ולא ידליק כו' וכן פרש"י קידושין ד' נ"ו ב' ד"ה מנין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצבע כו'. ולא דרשינן אלא תרי ערלים דיתירי. אבל תחלות לא דרשינן. ותו י"ל דאיצטריך תחלות לאסור משקין היוצא מהפירות באכילה אע"ג שאין סופגין עליהם ארבעים מכ"מ אסור מה"ת. וכמש"כ התוס' ב"ק ד' ק"א סד"ה ולא יצבע ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מנ"ל שלא יצבע בו ע"ש. לפי מה שביארנו לק"מ:

ג

(ג) ואטרפיה דאטרוגא. עלים של אתרוג. דראוין למאכל כמו העץ עצמו כדאיתא בסוכה ד' ל"ה א' שטעם עצו ופריו שוה:

ד

(ד) וקשייתא דזיתי אסור למשגר. ובשולי בהון. כצ"ל וכ"ה בכת"י ובה"ג ופי' למשגר להסיק כמו שגרא תנורא קידושין ד' פ"א ב'. וקאמר דאסור להסיק התנור להחם ולבשל בהם. וכבר כתבנו דמדרבנן אסור לכ"ע אפי' אין אבוקה כנגדו:

ה

(ה) אלא מאי וכי תבאו דכתיב גבי ערלה זמן ביאה. מצינו שמפרש הש"ס בא"א כמו בבכורות ד' ה' א' גבי קדושת בכורות דכתיב ביאה מפרש לכתדר"י עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. והכי מתפרש ביאה דכתיב גבי פסח ואכ"מ. מה"מ גבי ערלה ודאי לא נתחייבו עד שבאו לארץ כדאי' קידושין ד' ל"ח א' שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחו"ל כו' וחשיב ערלה. ובת"כ שם פ"א תניא כי תבאו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ. הארץ המיוחדת:

ו

(ו) ופירי דפרדיסא דארבעי שנין אסיר למיכל מנייהו עד דפריק ליה. דעת רבינו דרבעי נוהג בחו"ל והכי מבואר להלן. וכ"כ התו' ברכות ד' ל"ה א' והרשב"א בחידושי ב"ק ד' ס"ט בשמו ש"ר ולאפוקי ממש"כ הרמב"ם בה' מ"א פ"י שאין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל. וכ"כ בה' מע"ש פ"ט כשם שאין מע"ש נוהג בסוריא כך אין נ"ר בסוריא. וביאר הרשב"א דברי הרמב"ם דלאו דוקא שאין נט"ר אבל כרם רבעי נוהג אלא לגמרי אין דין רבעי נוהג וטעם מחלוקתן תליא בפי' הירו' מע"ש פ"ה כמבואר שם באורך ובתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קנ"ו. והגאון קהלת יעקב בחי' ברכות פ"ו הביא ראיה להרמב"ם מהירו' סוטה פ"ח ולא חיללו את שמצוה לחללו יצא הנוטע כרם בחו"ל שאין מצוה לחללו ואינו חוזר. אבל גם הרמב"ם לא מזו למד כמובן דתלה עצמו בהא דסוריא וא"כ יש להבין פי' הירו'. ודוחק לומר דאתיא הא דירושלמי סוטה כשמואל דס"ל דערלה בחו"ל ג"כ אינו אלא מה' מדינה וכדאיתא בקידושין פרק א' ובירו' ערלה פ"ג. אבל לדעתי אין זה ענין לעיקר דין רבעי. דודאי. מודה הרשב"א דמהני ג"ש קודש קודש ממעשר שני לכל דבר התלוי בקדושה. כלומר לפדיונו ולביעורו ולחומשו כמש"כ שם בחי' שאינו נוהג בחוץ לארץ ורק לענין איסורו קסבר דתליא בערלה דכ"מ שנוהג איסור ערלה ג' שנים נוהג קרא דאבתריה ובשנה הרביעית וגו'. והשתא אע"ג דאסור לאכול רבעי עד שלא נפדה. מכל מקום אין מצוה לחללו כדי להביא הכסף לירושלים ולאכלן בקדושה אלא רשאי לאבדן. והרי הן כמו בכור ומע"ב בחו"ל דתנן בתמורה פ"ג שאם באו תמימים יקרבו אבל לכתחילה אין מביאין אותו. וה"נ רבעי משום דנ"ל לענין זה קודש קודש ממע"ש ומעשר שני דחוץ לארץ אין בו קדושה להביאו לירושלים. ומכ"מ הא דכתיב ברבעי עצמו נוהג בכ"מ. והיינו דכתיב קודש הלולים ודרשינן ריש פ"ו דברכות אחליה והדר אכליה פי' לבד המצוה לפדותו דנ"ל מג"ש דקודש אסור באכילה בלא חילול. ובזה אף בחו"ל והיינו דמדייק הש"ס והדר אכליה. פי' כדי לאכלו. וע' מש"כ באות ט"ז לדעת רבינו ובה"ג דכל מאי דדרשינן מלשון הלולים אינו אלא לאכילה ולא לאסור הנאה. ולא כמו בהא דנ"ל מקודש קודש ממע"ש דאסור בהנאה לפני פדיון כקודש. אבל הא דנ"ל מהלולים אינו לאסור הנאה. ושם מבואר במאי קאי האי דרשה בא"י וממילא בחו"ל דליכא כלל ג"ש זו ולא אסיר רבעי בחו"ל אלא משום הלולים אחליה והדר אכליה. מש"ה דייק רבינו וכ' ופירי דפרדיסא כו' אסור למיכל מנייהו. ולא כ' כמו בערלה דאסור בהנאה. אלא כמ"ש דמודה רבינו להרמב"ם דשרי בהנאה ויבואר עוד להלן אות י"ז ראיה לזה מדברי רבינו והיינו משום דכל האיסור לאו מקודש הוא דנ"ל אלא מהלולים דבעינן חלול. ומש"ה לא בעינן תנאי פדיון מע"ש כמו מטבע שיש עליו צורה. וכבר נתקשה בזה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס ר"פ כ"מ. ולמש"כ ניחא:

ז

(ז) ומאן דאית ליה פרדיסא שוה מאה זוזי כו' עד לדמי פורקניה כ"ז הוא בה"ג ה' ערלה. אבל חסר בכת"י ובפי' כת"י ומתחיל ברם צריך לומר הילכתא מאי כו'. ואחר הלכה כמ"ד לא בעי למיפרק אית' כל הענין ובהוספה רבה כאשר הוא מועתק בפנים. וכן הוא בפי' כת"י. וע' אות י"ז הוכחה שלפני הרשב"א ג"כ היתה נוסחא זו בשאלתות. ומכ"מ סדר הדפוס לא זז ממקומו:

ח

(ח) פריק ליה בשוה פרוטה. ורבותינו בעלי התו' הביאו כ"ז בשמו ש"ר בכ"מ. והרמב"ם בה' מ"א שם כתב בפשיטות דרבעי דא"י בזה"ז נפדה בשוה פרוטה. ובה' מע"ש פרק ב' כתב מידת חסידות שפודין מע"ש בזה"ז בשוויו כדרך שפודין אותו בזמן הבית והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה שלא יהיה זה חמור מן הקודש. ומשליך הפרוטה לים הגדול. והגר"א ביו"ד ה' ערלה שדא בה נרגא דטעמא דהקדש נושום שאין לו אונאה. והביא עוד כמה אמוראי בירו' מע"ש פרק ד' שהחמירו בדבר והקפידו על זה לפדותן בשווין. והיאך אפשר לומר דכ"ז אינו אלא מדת חסידות. ויישב דתליא אי מע"ש מ"ג או ממון בעלים הן. דלמ"ד מ"ב ודאי יש לו אונאה ואמוראי דהירו' ס"ל הכי דר"מ ור"י הלכה כר"י. ואנן קיימא לן דמע"ש מ"ג הוא. ודברי הגר"א אין צריך חזוק. וגם מסתייעין מהא דאיתא בירושלמי שם אמר ר' יוחנן הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס הכל. מעשר שני שפדאו יותר ע"ד לא תפס הכל כו'. ר' יונה בעי כמאן דאמר כנכסיו ברם כמאן דאמר אינו כנכסיו היא הקדש היא מע"ש כו'. [כצ"ל וכן הגיה מהרא"פ] הרי דלענין התפסת פדיון תליא בהא [ועיין ב"מ דף נ"ג נ"מ בדבר אי נכלל הכל במטבע יתירה תופס הכל בקדושה אבל במטבע כולה מיותרת אינה נתפסת בקדושה אפי' למ"ד מע"ש ממון גבוה הן ע"ש] וה"ה בפחות מדמיו. לענין אין אונאה להקדש. מיהו לענד"נ דוחק דכל הני אמוראי דירו' ס"ל להלכה מע"ש ממון בעלים שהרי הירוש' שם מוקי הא דתנן הפודה מע"ש שלו מוסיף חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה מתני' ר"מ היא דר"מ אומר אין מתנה כמכר [פי' בפ"ט דבכורות לענין יובל. וס"ל דאע"ג דממון גבוה הוא ואינו נמכר מכ"מ יכול ליתנו במתנה]. ודחי א"ר יונה ד"ה וקא תפתר בפירות שהן טבולין למעשר. וכל הטורח הזה אינו אלא להעמיד משנתינו כמ"ד מע"ש מ"ג כמבואר בקדושין ד' נ"ד ב' דלר"י דס"ל ממון בעלים הן נמכר ג"כ. אלמא דס"ל ג"כ דהלכה כר"מ בהא דמע"ש מ"ג הוא. ובפ"ה איתא סברינן מימר כל הדא הילכתא דר' יהודה כב"ש. ונראה לדעת הגאונים דפליגי הירו' ובבלי בהא דמע"ש דנפדין לכתחילה בש"פ. דהנה התוס' מנחות דף ע"א ב' ד"ה ומתירין כתבו דדוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על פרוטה ולא אחר. שאין סברא כו'. ולא ביארו עיקרו וטעמו של דבר. ובתוס' תמורה ד' כ"ז ב' ד"ה לא אמרו ביארו זה ע"פ רומיא דהני תרי סוגיות דהתם מבואר דשמוה בי תרי מהני בדיעבד. ובסנהד' פ' הנחנקין מבואר דג' לעיכובא והעלו דהבעה"ב שפודה בלא הגיזבר מהני אפי' בלא ג' אלא דלמצוה בעינן ג'. ומש"ה אפי' בשו"פ. משא"כ אחר הפודה מיד הגיזבר בעי ג' לעיכובא. וכיון דהקפידה תורה לשלשה ממילא א"י לפדות פחות משוויין [ומש"כ תו' תמורה שם בזה"ל וכה"ג אמר שמואל דמחולל על פחות משוויו אינו מדוקדק. דודאי בדיעבד אפי' לאחרים מחולל כדאי' במעילה ד' י"ד ב' אלא הנ"מ הוא בלכתחילה במקום שאין פסידא להקדש. וממילא מיושב קושיית התו' מעילה שם ד"ה והאמר ע"ש. והנה מע"ש ונטע רבעי בעי ג'. ומהקדש נ"ל. וכתבו התוס' סנהדרין ד' י"ד ב' ד"ה נ"ר ומע"ש דהפודה בזה"ז שאין מחללין בשוויין לא בעי שלשה. ובירושלמי שם איתא אמר ר' יוחנן פודין מע"ש ע"פ ג' לקוחות אפי' א' מהן בעלי'. אלמא דבימי ר"י הוצרכו לשלשה. וממילא בעינן שיהא נפדין בשווין. אבל בתלמוד דידן בסנהדרין אית' הלכה זו בברייתא. ונשנית בזמן הבית אבל לאחר החורבן ודאי יש ללמוד מהקדש דעיקר שלשה ביה כתיב. ומכ"מ לא בעי רב יהודה ג' בערכין דף כ"ט. שהרי מש"ה הורה לפדותו פחות משוויה מכש"כ מע"ש ונ"ר דלא כתיב בהו שלשה. והיינו שכתב הרמב"ם בשם הגאונים. לא יהא חמור מהקדש. ולכאורה אינו מובן כל כך. אבל הכוונה מה הקדש דכתיב ביה שלשה נפדה בזה"ז בשוה פרוטה מכש"כ מע"ש. זהו דעת הגאונים ז"ל. אבל הרמב"ם נסתפק במע"ש ולא נסתפק ברבעי. וכבר הרגיש בזה הלח"מ בה' מ"א ע"ש. ובאמת יש הוכחה עוד בנטע רבעי דשרי לכתחילה לחללו על ש"פ. מר"א שהפקיר את כרמו לעניים. וכמש"כ התו' מגילה דף י' א' ד"ה דכ"ע. דאי נימא דר"א סובר לא קדשה לעתיד לבא ע"כ צ"ל דהעניים יזכו כדי לפדות בשוה פרוטה. וכן בהקדש הלכה פסוקה בהלכות ערכין פ"ח דסגי בפרוטה. ורק במע"ש החמיר ע"פ הירו' [וע"ע ת"י יומא דף ט' א' שהוכיחו מש"ס דילן דמע"ש אין לפדות בזה"ז על ש"פ. וע"ע תוס' ר"ה דף ל"א ב' סד"ה וביקש] אלמא דס"ל להרמב"ם דלא פליגי בהקדש ונט"ר. ויש מקום להחמיר במע"ש מבהקדש ונט"ר. והנראה טעמא דמילתא שידוע דהקדש בהמה בזה"ז תעקר כדאיתא במס' ע"ג דף י"ב וכ"מ. משא"כ בכור אסור לעקרו אלא יהא רועה עד שיסתאב ויאכלוהו כמש"כ הרא"ש שלהי מס' בכורות וכתב הטעם משום דבכור סגי במום משא"כ שאר הקדש ע"ש. ויש להוסיף ע"ד דהמקדיש בזמן הזה אין בזה בזיון קדשים אם עוקרו ומאבדו בידים שע"מ כן הוא מקדיש. שלא יהא קרב למזבח אלא ילך לאיבוד. משא"כ בכור קדושתו בידי שמים אין הפרש ויש בזיון קדשים כמו בזמן הבית. ובאמת אילו הקדיש בהמה בעוד המקדש קיים ונחרב הבית אסור לעקרו אלא ימתין עד שיסתאב ויפדנו ויטיל לים. והכי משמע לישנא דברייתא אין מקדישין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדיש כו' בהמה תעקר. משמע דוקא שהקדיש באיסור בזה"ז. וע' מש"כ כיב"ז סי' קמ"ה אות י"ח בדיוק דעת רבינו הכי. והשתא נימא כמו כן בפדיון על שוה פרוטה יש בזה בזיון קדשים כדמוכח בירו' מע"ש פ"ד והביאו הגר"א ר"ש ב"ר הוי מקפיד על אלין דרומאי דהוו מזלזלין בה. מכ"מ הקדש קרקע בזה"ז שרי דע"מ כן הקדיש. משא"כ מע"ש קדושתו בידי שמים והרמנא דרחמנא הוא להקדישו קדושת פה. מיהו ברבעי אע"ג שהוא ודאי קדוש מאליו. מכ"מ למ"ד נטע רבעי איתא ריש פ"ו דברכות דנ"ל דטעון חלול מדכתיב קודש הילולים אחליה והדר אכליה. וכבר עמדו בתוס' שם מאי איצטריך הא נ"ל קודש קודש ע"ש. ולענ"ד י"ל דבפי' רבי' רחמנא אחליה איך שהוא ולא כמע"ש דכתיב ונתת בכסף והקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. אלא אחליה שיהא חל קדושה של רבעי על איזה דבר ורשאי לאוכלו מיהו בזמן הבית שהיה ראוי לאכול בקדושה בירושלים בעי ג' ונישום בשוויו. אבל השתא אין בזה משום בזיון קדשים. ובחו"ל לדעת הרמב"ם ליתיה כלל לרבעי. ואפי' לדעת הגאונים י"ל דבחו"ל שאין מצוה לחללם כלל כמ"ש לעיל לעולם סגי בפרוטה. עכ"פ דעת הרמב"ם לחלק בין הקדשות מאיזה טעם שיהא. ולא רנה לעשות פלוגתא בין התלמודים. והוראות הגאונים הוא דסבירי דפליגי כמש"כ לעיל. דכיון דבהקדש סגי בפרוטה בזה"ז. משום דלא בעינן שלשה א"כ כ"ש במע"ש. וס"ל טעם ההפרש בין בכור להקדש לענין עקירה כמש"כ הרא"ש ז"ל. ולענין זה לא שייך זה הטעם. ולפי מה שביארנו דעת הרמב"ם ז"ל א"כ גם מדעת רבינו לענין רבעי. לא נתברר דעתו לענין מע"ש. ולא כתו' ר"ה שם שהביא ודעת רבינו גם במע"ש:

ט

(ט) מההוא דאחרים נכסיה בפומבדיתא. לפנינו איתא בערכין ההוא גברא דאחרים נכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דר"י א"ל שקיל ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדי לנהרא ולישתרו לך אלמא קסבר כו' אבל בזמן הזה אפי' לכתחילה אי הכי אפי' פרוטה נמי פרסומי מילתא. לפי זה משמע דבעינן ד' זוזי לכתחילה. ומש"ה תמה הר"ן מס' ע"ג פ"א על הרי"ף שכ' ואי פריק לה בש"פ שפיר דמי. הרי בעינן ד' זוזי משום פרסומי מילתא. אבל בתוס' יומא ד' נ"ה ב' ד"ה ונברור ד' זוזי. כתבו דל"ד ד' זוזי וכה"ג אי' בערכין גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה כו'. וכן בפ' כה"צ ההוא גברא דאיערוב ליה חביתא דחמרא דאיסורא בחמרא אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא. עכ"ל. מבואר שלא גרסי בערכין האי אי הכי אפי' פרוטה נמי כו'. איברא הא שהביאו מהא דמס' ע"ג אינו מובן דהתם היה צריך לפדות בשוויה כדתנן התם רא"א ישליך הנאתו לים המלח. וסתם חביתא שווי שיתא זוזי כדאיתא בב"מ דף מ' א' אזל דנא בשיתא זוזי. והשתא דאיערוב ולא שרי למכור אלא לא"י כפרש"י. הרי הוא נמכר בזול והוא פחות שליש כדאיתא ב"ב ד' קמ"ו ב' דמי בשר בזול וכמה בזול עד תלתא וכ' רשב"ם ומהכא פשטינן לכל בזול כו'. אלא שיש להביא מקום אחר דד' זוזי לאו דוקא. בבכורות ד' כ"ז א' הני כיון דקדושת דמים אתי למיטעו בהון דבר מיתחיל קדושתייהו אארבעה זוזי ואתי למנהג בהו מנהג דחולין. והכא ודאי ל"ד. הא מיהת דהתוס' לא גרסי בערכין כ"ז. והכי מבואר בתהר"י ריש פרק כיצד מברכין וז"ל ובה"ג כ' שיפדה אותו בד' זוזי וסמך ע"ז מפני לשון אחד שמצאו בערכין שאמר זיל שקול ד' זוזי ופרוק עלייהו ושדינהו בנהרא. ול"נ שלא אמרו ד' זוזי בדוקא [כצ"ל] ואפי' בפחות הוא מחולל כו' עכ"ל. ובה"ג שלפנינו ליתא הכי אלא בזה"ל ומאן דאית ליה פרדיסא שוי מאה זוזי פריק ליה בש"פ דהילכתא כשמואל כו' דההוא גברא דאחרים נכסיה בפומבדיתא כו'. ואי ס"ל כשמואל אפי' פרוטה נמי אין הכי נמי ולפרסומא מילתא הוא דעבד עכ"ל. משמע דגריס שם כמו שלפנינו. ומ"מ קושית הר"ן ז"ל נתיישב במאי דהוסיף ולפרסומי מילתא הוא דעבד. משמעו רב יהודה עבד אז הכי לפרסומי מילתא. ולא שיהא מעיקר הדין. וכיוב"ז איתא בחולין דף נ"ג ב' בההיא שרקפא דספק דרוסות ושמואל שדינהו בנהרא לפרסומי מילתא. ולא שיהא עיקר הדין הכי:

י

(י) מחייב לברוכי. כמו במע"ש. בירו' ספ"א דדמאי תניא ר"ח בן שאול מחללין דמאי במרחץ שאינו טעון ברכה. הא ודאי טעון ברכה. לשון הגר"א שם. ולכאורה עדיין י"ל דוקא בא"י דכתיב ונתת בכסף. אבל בחו"ל שאין בו מצות חלול כמש"כ לעיל בשם ירושלמי דסוטה וכל הטורח הזה אינו אלא להתיר איסור אכילה מנלן דבעי ברכה. הרי החילול אינו אלא להתיר לאכילה. ולכאורה מכאן ראיה להרמב"ם בהלכות עירובין פ"ו הל' כ"ד וכשם שמברכין על ערובי חצירות ושיתופי מבואות כך מברכין על ע"ת וכתב הה"מ שהוא מוסכם מן הגאונים. והראב"ד השיג עלה. דקולא נפקת מינה לשבת ולא חומרא. פירוש בשלמא עירובי חצירות מצוה לערוב כדי שיטלטלו בחצר ובמבוי ויש בזה עונג שבת. משא"כ בתחומין. אינו אלא להתיר האיסור לילך יותר מתחום שבת. וה"ה כמו בדיקת הריאה שמחוייב לבדוק מדרבנן שאינו טעון ברכה. והרמב"ם ס"ל שכל מה שקבעו חכמים לעשות מעשה להתיר טעון ברכה. ולא דמי לבדיקת הריאה שאינו אלא ידיעה אם היא טריפה. ואילו ידע שאינה טריפה לא בעי מעשה הבדיקה משא"כ כאן קבעו חכמים מעשה. ולמש"כ יש ללמוד מברכת פדיון רבעי בחו"ל. אבל הראב"ד לטעמיה אזיל ואין ראיה מכאן. דהרא"ש כתובות פ"א סי' ב' הקשה על ברכת שחיטה הא אינה מצוה אלא היתר איסור אבר מן החי ויישב משום דבקרא כתיב בלשון מ"ע וזבחת ואכלת ועוד משום שיש ברכה בשחיטת קדשים מברכין גם כן על חולין. והנה הרמב"ם ריש הלכות שחיטה כתב מ"ע לשחוט שנא' וזבחת ואכלת כו'. ולפיכך השוחט כו' מברך תחלה. הרי כישוב הראשון של הרא"ש. וע' לח"מ. אבל הראב"ד בהשגות במנין המצות פקפק על מש"כ הרמב"ם מ"ע לשחוט. וכתב עלה בזה"ל זו אין לה טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ"ל. הרי שדימה מצות שחיטה לבדיקת סימנין של חיות ועופות טמאים עי' שם. ולא דקדק מלשון הכתוב. וע"כ ס"ל כישוב השני של הרא"ש דמשום שיש ברכה בקדשים הכי נמי מברך על חולין ואם כן הכא נמי יש לומר דלהכי מברכין על רבעי בחוץ לארץ משום דבא"י מברכין דמצוה לחללו. משא"כ עירובי תחומין:

יא

(יא) על פדיון הכרם. והכי הוא בה"ג ובשארי ראשונים. ובש"ע ה' ערלה איתא על פדיון נטע רבעי. וזה פשוט דהתם בא"י ומש"ה נטע. והכא בחו"ל מש"ה הכרם מיהו קשה מ"ט בא"י דמברכין ע"פ נטע רבעי. והכא ע"פ הכרם ולא כרם רבעי וכמו כן קשה מ"ש על פדיון הבכור מברכין ע"פ הבן. ובפט"ח מברכין ע"פ פטר חמור. ולא ע"פ החמור כדאיתא בתו' בכורות ד' י"א ובש"ע סי' שכ"א ונראה משום דבפדיון פט"ח והקדש חמור כתב בלשון א'. דבפט"ח כתיב ואת בכור הבהמה טמאה תפדה. ובהקדש כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובהקדש בהמה טמאה ממש איירי כדאיתא תמורה ד' ל"ב ב' ומש"ה ראוי לפרש דכאן הוא מצות פטר חמור. אבל פדיון הבן א"א אלא בבכור ולא נצרך לפרש. והכא נמי י"ל בפדיון נטיעות כתיב כמו כן בהקדש שדה אחוזה פדיון ודרשינן בת"כ והובא בערכין ד' י"ד אין לי אלא בית זרע שדה קנים שדה גפנים שדה אילנות מנין תלמוד לומר שדה מכל מקום. ומשום הכי ראוי לפרש נטע רבעי. משא"כ פדיון כרם ביחוד א"א אלא ברבעי ולא נצרך לפרש. וידוע מאמרם ז"ל ברכות ד' נ"א ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא:

יב

(יב) דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כו'. לפי הנוסחא שבידינו שלא הזכיר שתהא ברכה זו עובר לעשיתן צריך לפרש הא שהביא מימרא דשמואל לגוף הברכה דצריך לברך. אבל בתו' מגילה ד' י' כתבו בזה"ל והכי נמי איתא בשאילתות דר"א גאון בפרשת קדושים. ומברך על פדיון עובר לעשייתן וקלי ליה. ומשמע דתוכן דברי רבינו העתיקו והוא הנוסח המועתק מהכת"י ומברך על פדיון הכרם ואומר תחיל קדושתיה כו':

יג

(יג) ומחייב למיקליי' כו'. נקיט עצה זו ע"פ לשון המשנה ערלה פ"ג ידלק ע"ש כמה משניות. ובמסכת ע"ג ד' ס"ב ב' ליקלינהו כו'. ואולם יש עוד עצות כמבואר ברמב"ם ובש"ע סי' רצ"ד. והתו' במגילה שם וברכות ד' ל"ה כתבו בשמו ש"ר ומשליכו לנהר. והוא ג"כ מהנוסח שבכת"י וכאשר יבואר לפנינו אות י"ח:

יד

(יד) ברם צריך לומר הילכתא מאי. קאי על הא דפליגי אי כרם רבעי או נ"ר וכבר כתבנו דבכת"י איתא האי ברם צריך במקומו. ופשיט רבינו מהא דפסק רב בצלף דכל המיקל בארץ כו'. וה"ה במחלוקת זו. והיינו דמסיים בסמוך ולענין פירי דשאר אילנות נמי כו':

טו

(טו) ולענין פירי דשאר אילנות נמי הלכה כמ"ד לא בעי למפרק. בתר"י השיגו עלה. וס"ל שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל לכלל אלא גבי צלף אם נוהג בו ערלה והביאו ראיה מהא דאיתא בקידושין ד' ל"ט לא צהריתו ולא קיי"ל כר' יאשיה כו' ולא אמר משום דכל המיקל בארץ כו'. והגר"א בה' ערלה תמה עלייהו מסוגיא שבת ד' קל"ט א' גבי כשותא בכרמא ולישלח להו כר"ט כו' וקיי"ל כל המיקל בארץ כו'. אלא צ"ל כמש"כ התו' שם סד"ה ולישלח. דדוקא גבי מין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר והיינו צלף וכשות הלכה כדברי המיקל בחו"ל ולא בשאר דינים. מיהו נראה דרבינו ע"כ לא קאי בישוב זה דא"כ הכא לא שייך בפלוגתא דמין אלא בדרשה קמיפלגי. ותו שהרי רבינו בסמוך מיקל כמו כן היכא דליכא שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב והתם לא פליגי במיני. אלא צ"ל דרבינו ס"ל דכללא הוא לגמרי. וכדאי' בירו' והביאו הגר"א שם. והא דלא קאמר בסוגיא דשבת שם ולישלח כר' יאשי' משום דאפשר ששאלו באופן שיש בו ג' מינים. והיינו ישוב הראשון של התו'. עוד הביא הגר"א מש"כ הר"י קידושין ד' ב' דאפי' למ"ד כרם רבעי מכ"מ מודה דמדרבנן חייב וא"כ נוהג אף בחו"ל. אבל כבר השיג עלה הגאון טורי אבן ברה"ש ד' י"ד דא"כ היאך יפקיעו מן המעשרות דנ"ר פטור מן המעשרות כדאי' בירושלמי מע"ש פ"ה כמה דתימר אין מעשר שני חייב במעשרות ודכוותיה אין נטע רבעי חייב במעשרות וכ"ת דמעשר אילן דרבנן. הא זתים מה"ת וע"ש עוד. ולשיטת הראשונים ז"ל מוכרע יותר דס"ל דפירות כל אילן חייבין במעשרות מה"ת כמ"ש להלן אות כ' בס"ד:

טז

(טז) כד הוי בהמ"ק קיים הוי פריק להו כו'. ומסיק להו ואכיל להו בירושלים כו' עד והדר משתרי למיכל בשתא חמישתא. ז"ל בה"ג ופירי דשנת ארבעי בתר דפריק להו אסור למיכל מיניה עד דנפקא רביעית ואתי' חמישית עכ"ל. והביאו התו' רה"ש ד' י' א' והר"ש מע"ש פרק ה' מ"א ודחו בשתי ידים וכסבורין שטעה בה"ג בפי' סוגיא דרה"ש או אשתמיטתיה סוגיא זו ח"ו ופי' ובשנה החמישית תאכלו את פריו. היינו מה שגדל ברביעית ובסוגיא דרה"ש שם מבואר דפי' מה שגדל בחמישית. אבל גברא רבא אמר מילתא לאו דבר ריק הוא. ואף כי דברי רבינו' הוא בבאור יותר דבזמן בהמ"ק בעינן תרווייהו פדיון והבאת מקום. ולא כמע"ש דאו זו או זו שרי וממילא מובן דבלא הבאת מקום אסורין עדיין באכילה. וא"כ בזה"ז דליכא הבאת מקום אסירי באכילה. ובשנה החמישית הותרו ויבואר לפנינו:

והנה סוגית הפוסקים והכי דעתה רמב"ם ז"ל דרבעי שוה למע"ש לכל דבר. וא"כ לא בעינן אלא פדיון או הבאת מקום. וקשה טובא. חדא קושיית תוספות ברכות ד' ל"ה וקדושין ד' נ"ד ב' שהקשו לב"ה דס"ל כ"ר יש לו חומש ויש לו ביעור דנ"ל ג"ש דקודש קודש ממע"ש למה לי דרשה דהלולים אחליה והדר אכליה תיפוק לן מג"ש דקודש קודש. ויישבו דס"ד ניליף קודש קודש משביעית שאין לו פדיון. והשתא דנפיק מהלולים דניתר בפדיון נ"ל ממע"ש. ולי קשה עדיין מנ"ל דילפינן קודש קודש ממע"ש נימא קודש קודש מפטר חמור דכתיב ביה קודש קדש לי כל בכור באדם ובבהמה ובבהמה טמאה מיירי כדתניא במכילתא פר' בא. ומהני ג"ש דקודש קודש דיהיה לו דין דפ"ח דבשה בכ"ש ובד"א בשוויה. ומנ"ל דילפינן ממע"ש דבעינן חומש ובעור. וי"ל דמש"ה דייק הש"ס אחליה והדר אכליה. והאי והדר אכליה מיותר וע' מש"כ אות ו' אלא בא ללמד דמשמע מהלולים דשרי באכילה ושתי' שמהללים ע"ז וא"כ אינו כפטר חמור דהפדיון אינו מתיר אלא הנאה. וע"כ אינו נדרש קודש קודש אלא ממע"ש. ועדיין אינו מרווח כ"כ שהרי ג"ש ניתן בהלכה היאך לדרוש. עוד תירצו התו' דס"ד שאינו בשלישי וששי כמע"ש. פי' דס"ד שאינו ניתר בחלול אז וכ"כ הר"ש פיאה פ' ז' מ"ו וגם הביא הירושלמי דאיכא שם פלוגתא דתנאי לב"ש דס"ל כ"ר אין לו חומש ואין לו ביעור אי ס"ל האי ג"ש אלא דפליגי בכ"ר בשביעית או לא ס"ל כלל ג"ש זו ופליגי בכל השנים ע"ש. ובאמת מזה משמע להיפך דלב"ה ודאי אין סברא לחלק. ולא נזכר בירושלמי דטעמא דב"ה משום דרשה דאחלי'. והירו' הביא דרשה זו על הא דמקשה שם דאם כן לא יהיה קדוש בשביעית לבית שמאי. וע"ז משני למדו קודש הלולים ה"ה כקודש כו'. אבל לבית הלל בל"ז ידענו מגזירה שוה דהוא קדוש בכל השנים. ואם כן דרשה דהלולים לב"ה עדיין לא שמענו למאי נצרכא ועי' מש"כ אות ח' לדעת הרמב"ם. ועוד קשה לי הא דתניא בספרי פרשה נשא ואיש את קדשיו לו יהיו בא ללמד על רבעי שהוא לבעלים ולא לכהנים. והביא הרמב"ם דרשה זו בפ"ט מה' מע"ש ונ"ר. ובספרי האריכו בזה הרבה מוצא מקום ללמד דרבעי לבעלים. ואי איתא אמאי לא נימא דנ"ל ממע"ש גם בזה שאינו לכהנים. ותו ק' מהא דתניא בת"כ פ' קדושים פרשתא ג' להוסיף לכם תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה. מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שיבא לעונת המעשרות. וכבר תמה עלה בק"א מאי שיאטא דרבעי בזה הפסוק דכתיב בחמישית ע"ש מה שיישב בדוחק. ובאמת ה"נ קשה בברכות שם דתניא רבי אומר נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם. והרי תבואתו בחמישית קאי ומנ"ל למילף דרבעי אינו נוהג אלא בכרם. ואין לומר דממילא קאי על כל המפורש באותה פרשה. הא בערלה ודאי בכל עץ מאכל מיירי אפי' דלאו כרם. אלא ע"כ מוכח דהאי להוסיף לכם תבואתו על תבואת רביעית ג"כ מיירי. ומכ"ז יצא שיטת רבינו ובה"ג וביאור דעתם ז"ל דברבעי בעינן תרווייהו דלשרי לאכילה גם הבאת מקום וגם פדיון ונפקא לן מדכתיב הילולים ודרשינן בירו' פיאה פ"ה הרי הוא כקודש שאומר עליו הלל. פי' כנסכים דטעון הבאת מקום. ולא תימא דבזה שרי באכילה ע"ז נדרש עוד הלולים אחליה והדר אכליה אין שום היתר אכילה אלא בחלול. [שהרי תרי דרשי נ"ל מהלולים. כדאיתא ר"פ כיצד מברכין. והא דברכת הנהנין אינו אלא אסמכתא. וע' מש"כ סי' נ"ג אות ח' בס"ד. וע"כ לתרי מילי לענין רבעי ממש אתו]. וגם בלא האי קרא כתיב חלול כמש"כ הראב"ד והובא בחי' רשב"א ברכות מדכתיב אשר נטע כרם ולא חיללו. מכלל דרבעי בעי חילול. אבל כ"ז הוא לענין היתר אכילה. כדדייק הגמרא אחליה והדר אכליה. ובא ללמד שאין טעון חלול אלא לאכילה אבל בהנאה באמת שרי בפדיון או בהבאת מקום כמע"ש. וע"ז בא גז"ש דקודש קודש דדינו כמע"ש דאסור בהנאה בלא פדיון. כמש"כ הרמב"ם הל' מע"ש פ' י"א דלאחר זמן הבעור שאין עוד עת להביאו לירושלים דין של מע"ש ורבעי שוה להשליכן לים או לשרוף. ופשוט שאין זמן בעור מוסיף איסור ברבעי אלא במה שאין יכול להשהות עוד. אבל מאי דאסור אחר זמן הבעור. ה"נ אסור קודם הבעור. [ולא כשער המלך ה' מ"א פ"י שהביא גם בשם מהרי"ט שהביא מש"כ התוס' בקדושין ד' ל"א שרבעי אסור בהנאה. ותמה מנלן הא דדוקא בערלה דכתיב תלתא קראי משא"כ ברבעי. ובמח"כ כ"ז תמוה דרבעי נ"ל קודש קודש ממע"ש ואסור בהנאה כמו מע"ש ומה שתלה השעה"מ בלשון פירוש המשניות ערלה פ"א מ"ח שכ' לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' לא סיים לן לשון הרמב"ם שכתב אבל הוא כמו מע"ש נאכל לבעליו כמו שביארנו במס' מע"ש ולא יתקדש אלא פרי הראויה לאכילה. ור"ל שאין איסורו בעצם אה"נ שיחול אף על דבר שאין בו אכילה כלל כמו ערלה דנאסר אף השומר לפרי שאינו עומד לאכילת אדם. אלא עיקר איסורו אינו אלא שיהיה כמו מע"ש נאכל לבעליו בירושלים או אחר הפדיון. אבל שאינו ראוי לאכילה לא נתקדש במע"ש וה"ה ברבעי. ומה שהביא עוד לשון הרמב"ם בה' מע"ש פ"ט יבואר לפנינו. וע"ע בסמוך]. אבל כ"ז כל זמן שלא נפדה ולא הובא לירושלים דנ"ל מקודש כמעשר שני. אבל אם נפדה או הובא לירושלים בלא פדיון שאינו אסור אלא משום הלולים. אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה כאשר יבואר באות הסמוך מדברי רבינו. וכ"ז שפירשנו בדעת רבינו ובה"ג מבואר בגמרא ב"ק ד' ס"ט א' כרם רבעי היו מציינין אותו בקוזזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מיניה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנוי מיניה. הרי דשרי בלי הבאת מקום אבל דוקא בהנאה ולא באכילה. ולא תימא דל"ד בהנאה אלא אכילה קאמר. [כמש"כ בשעה"מ שם. וזה ודאי קשה לדעתיה דשרי בהנאה בלא פדיון. אם כן למאי הוצרך הגמ' לומר כי מיפרקא לימא הש"ס כמשמעו מה אדמה איכא הנאה מיניה. אלא שאינו בר אכילה אף האי מותר עתה לאתהנוי מיניה אלא שאסור באכילה אלא טעות הוא. ורש"י פירש אף האי נמי איכא הנאה מיניה בפדיון. משמע שלא היה לפניו הנוסחא כי מיפרקא. ואם כן למאי לא פי' כמשמעו דשרי בלא פדיון בהנאה. אלא ברור דאסור בהנאה. אבל עדיין י"ל דלאחר פדיון נכלל אכילה בהנאה וכן דעת התוס' אבל מכ"מ א"א לומר כן שהרי מלשון הגמרא מבואר דהא שמציינין ברבעי באדמה ובערלה בחרסית היינו משום דאדמה יש בו הנאה וחרסית לית בי' הנאה. והא ודאי לא ניתן הסימן עיקרו להיתרא אלא לאיסורא שיפרשו ממנו. ומה זה סימן בקוזזות אדמה שמותר בהנאה להורות שמותר באכילה. ואי דבא להורות דבעי פדיון הלא זה אין שום רמז באדמה. אלא ה"פ מה אדמה אין לאדם בהם אלא הנאה כך אין בפירות האלו עתה אלא הנאה. ולהנאה יש תקנה שיפדו משא"כ אכילה. ומזה ידעו שהם רבעי. ולערלה הניחו חרסית להורות שאין בהם שום היתר הנאה. הרי מבואר שיטת רבינו ובה"ג. והנראה שלפני הרמב"ם לא היה כ"ז הנוסחא. כמבואר בפי' המשניות מס' מע"ש פ"ה מ"א שכתב בזה"ל כרם רבעי עושין אותו מתלוליות אדמה כדי שידעו ב"א שהוא כ"ר ולא יאכלו ממנו כלל שהוא קודש כו' ושל ערלה בחרסית הוא הטיט השרוף לפי שאיסור ערלה יותר חמור מאיסור כ"ר לפי שכ"ר ניתן לאכילה וערלה אסור בהנאה כמו שיתבאר ולפיכך אין רושמין אותו בקוזזות אדמה שמא יתפרך ויתפזר ויאבד אותו הציון ולא ימצאו ב"א שום רושם ויאכלו ממנה כו' עכ"ל. הרי דנתן טעם אחר על הסימנים שהרבעי יש תקנה בפדיון לא חששו שמא יתפרך משא"כ ערלה. וזה הטעם איתא בירו' בזה"ל כ"ר מציינין איתו בקוזזות אדמה שהוא לשעה ומפרש הרמב"ם עד שנפדה ואח"כ שרי באכילה ושל ערלה בחרסית ובחיוורא שהוא יותר מכן. פי' מתקיים יותר מפני שאיסור ערלה אין היתר לאיסורו [ובשנות אליהו פי' בא"א. אבל הרמב"ם מפרש כמש"כ]. וכ"כ הרמב"ם ה' מע"ש פ"ט ה"ז מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינן בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו. ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כדי שיפרשו ממנו. שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו שאיסור ערלה חמור שהיא אסורה בהנאה. ר"ל משא"כ רבעי יש לו היתר באכילה ע"י פדיון כמש"כ בפירוש המשניות. [ ולא כמו שהבין בשעה"מ הנ"ל דערלה אסור בהנאה ורבעי אינו אסור אלא באכילה. והעלים עיניו מלשון פה"מ במקומו]. הרי שלא הביא הרמב"ם לשון הגמרא דב"ק כלל. אלא משום דעיקר נוסחא זו מבה"ג הוא וכבר דקדק בזה הגאון חמדת שלמה סוף ספרו על הרמב"ם. ע"ש. אבל העיקר שזהו הוספת רי"ג ז"ל וכטעמו ודעתיה. ולא כן דעת הרמב"ם אלא עיקר הסימן של אדמה שאסור ליהנות ממנו כמו שאין הנאה מקוזזות אדמה. ואין שום נ"מ בין אדמה ל חרסית אלא במה שזו לשעה וזו לחלוטין. וכיוב"ז כתב הרמב"ם בפי' המשניות זבים פ"ד מ"ו עי' לשון גמרא בנדה מאי מדף כו'. נחזור לדעת רבינו ובה"ג דכל מאי דדרשינן מקרא דהלולים נאסור אינו אלא לאכילה דמהללין עליו. וע' מש"כ אות ו' בס"ד ובאות הסמוך. ומעתה שלמדנו שלא נשתוה רבעי למע"ש שיהא ניתר. לאכילה או בפדיון או בהבאת מקום. א"כ ה"נ א"א ללמוד ממע"ש שהוא לבעלים ולא לכהנים. מש"ה בעי קרא בספרי ואיש את קדשיו לו יהיו או שארי דרשי. ומכ"מ אם הגיע חמישית מותר באכילה אם נפדה לחוד ולמדנו מדכתיב להוסיף לכם תבואתו ודרשינן על פירות רביעית שניתרים בפדיון בחמישית והשתא מיושב הא דתניא בת"כ להוסיף לכם תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה כו'. שפירי רבעי לא ניתר בחמישית אלא לאחר פדיון וקמ"ל שאינו נפדה אלא תבואה. זהו דעת רבינו ובה"ג והיא שיטה מחוורת. והר"ש הקשה על שיטה זו מהא דב"ק שם דא"כ מאי אהנו צנועין בתקנתן. אכתי אסירי למיכל אחר פדיון. ולמש"כ דבהנאה שרי. אהני להו להנאה ופשיטא שלא יאכלו רבעי באיסור ועל זה מציינין שיפרשו מאכילת איסור. אבל בהנאה שרו. ומש"ה צנועין מחללין דלאו כ"ע ידעי איך לחלל ויבאו למכשול. וכ"ת אכתי ק' כיון דאיתקש למע"ש הלא לא ניתן רק לאכילה ולשתיה ולסיכה. ומה שראוי לאכילה אסור להנאה כדתנן ר"פ שני דמע"ש. אבל באמת כ"ז אינו קשה אלא לשיטת התוס' ב"ק שם דהצנועין קיימי על שארי שנים שאינו שביעית א"כ אכתי לא אהני להו ולא מפיק להו מאיסורא. אבל הרמב"ם גם בפי' המשניות גם בחיבורו כ' דצנועין מיירי בשביעית. וא"כ כיון שיתחייבו בביעור ולא יהא רשאי להשהותן עד חמישית ולאוכלן. אין אסור במה שנהנה אחר הפדיון ברביעית. ומה שהכריח לרבותינו בעלי התו' לפרש דלא קאי בשביעית הוא מה שהקשו בד"ה והצנועין. דאי אשביעית בלא ר"י דא' גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ג"כ א"א לחלל שהרי זכו מהפקר. ונראה דלק"מ דודאי ידע הש"ס דלא דמי חלול דזכות הוא לבעלים להמקדיש דבר שאינו שלו שחובה הוא לו וכמו שתמהו באמת התוס' סד"ה הוא דאמר כצנועין. אלא לר' יוחנן דא' שבעל החפץ ג"כ אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו. והרי לא שייך להא דאין אדם אוסר שאינו שלו שהרי שלו היא. וע"כ גזה"כ הוא בהקדש שאין קדושה תופס אלא כשהוא בכחו לעשות בו מה שהוא חפץ ולא כשתפסו אחר. וא"כ ה"נ א"א להתפיס החלול על דבר אלא א"כ הוא ברשותו. דכל התפסה חד נבגא הוא כמ"ש לעיל סי' פ"ח אות ל"ב לענין הא דבעינן שיהא נתפס בדבר המבורר. וה"נ א"א להסיר קדושת הרבעי אלא א"כ הוא ברשותו. ושפיר מקשה לר"י אבל בלא ר"י ודאי לא דמי זכות דחילול לחובה דהקדש. ומיושב כל הסוגיא. [ולולי דמסתפינא ה"א טעמו של הרמב"ם שפסק כצנועין וגם פסק להא דר"י. ולפי המבואר בסוגיא דב"ק שם סתרי אהדדי. והרשב"א וכ"מ כתבו משום דרבא שאמר אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הייתי אומר כו'. ודחה הרשב"א שהרי רבא לא אמר אלא אי לאו דאר"י כו'. והרי אינו חולק על ר"י ולי היה נראה דכ"ז הדמיון שמדמה הסוגיא פדיון להקדש אינו אלא משום דס"ל להסוגיא דשם דר"י מטעם התפסת קדושה קאמר שאינו יכול. וא"כ כל התפסות שוות כמ"ש. אבל למכור וליתן אפשר אפי' אינו ברשותו אבל לפי מאי דאמר רב אשי שם בדף ע' הא דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי משום דר"י אלמא טעמא דר"י לא משום התפסה אלא משום שא"י להקדיש ולהקנות מה שאינו שלו ושאינו ברשותו והוי כדבר שלא בא לעולם. ולפי זה אינו מוכח לענין שאר התפסות כלל. וא"כ נוכל לחלק בין חילול דזכות הוא להקדש וכמ"ש התו' ואתיין כל מאמרי דר' יוחנן על נכון וזהו פסק הרמב"ם ז"ל]. עוד יש לעמוד לפי שיטת הרמב"ם דמיירי בשביעית וזהו דעת רבינו ובה"ג וכמ"ש. א"כ אמאי קרי ליה הש"ס שם גנב וקאמר אבל גנב לא עבדי ליה רבנן תקנתא. וצ"ל דמכ"מ עשה שלא כהוגן דלא הוי להו ליטול בלא רשות בעלים ולחקור טיב הכרם מה הוא דלמא דאיסורא הוא. הא מיהת שיטת הגאונים קיימת ולא טעות חלילה בפי' הפסוק ובשנה החמישית וגו'. והא שהביא רבינו הראיה דבעינן הבאת מקום נמי אחר פדיון מדתנן כ"ר עולה לירושלים מהלך יום לכ"צ. ולכאורה התם אינו אלא מהלך יום וכדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ואין מכאן הוכחה דאסור לאכול אחר פדיון חוץ לירושלים. אבל רבינו בא בזה להוכיח להיפך דמותר לאכול בירושלים גם לפני חמישית. ואין לומר דבחמישית הוה דא"כ נעשו חולין לגמרי בפדיון בלי הבאת מקום ולמה יתקנו ברבעי יותר מפירות שנה חמישית עצמה. אלא ע"כ ברביעית מיירי. וכ"ת א"כ בעינן הבאת מקום ע"פ דין לשיטת רבינו ובה"ג. הא לא קשיא דכשם דמפרשינן לשיטת הפוסקים דסבירא להו דסגי בחדא או בפדיון או בהבאת מקום. מכ"מ תקנו שלא יפדו אלא יאכלו בירושלים. ה"נ לשיטת הגאונים ז"ל תקנו שלא להשהותו לשנה חמישית אלא יאכלו בירושלים ברביעית. ותו אם משהו עד החמישית כבר נשתנה צורת הענבים ואין בהם כדי לעטר שוקי ירושלים:

יז

(יז) מייתי חמשה אשכולות כו'. וכל הענין. הביא בס' תמים דעים להראב"ד סי' קל"ב בשם ר"י גאון ז"ל וז"ל היכי עבידי מייתי חמש אשכולות מד' פנות הכרם וא' מאמצעיתו [וכצ"ל ארבע מד' פנות הכרם]. ומביא חטים או שעורים ומניחן זה בצד זה. ואומרים ברוך אקב"ו על פדיון הכרם. ואומר תחיל קדושתי' דהאי פרדסא על הדין חטי או שערי תלתא זימני וקלי להון להנך חטי או שערי ושדי להו במשקינא דפרדיסא כי היכי דנברך עכ"ל. ופירוש במשקינא בנהר שמשקים ממנו את הכרם כי היכי דנברך הנהר או הכרם. וז"ל פי' הכת"י ומשליכן במקו' שמשקין הכרם כי היכי שיתברכו פירות הפרדס עכ"ל. ובדברי רבינו חסר איזה תיבות ודברי גאונים ראשונים למדים זע"ז. והנה כל זה הענין שמביאים חמשה אשכולות כו' אינו מן הדין שהרי פריק כל הכרם. וגם לא בעינן שיהא בשעת פדיון והתפסה זה בצד זה כדתנן במס' מע"ש פ"ג מ"ג מי שהיה לו מעות בירושלים ולחבירו פירות כו' פירות בירושלים ומעות במדינה אומר הרי המעות ההם מחוללין על פירות האלו כו'. אלא כ"ז המנהג אינו אלא משום ברכת הכרם שבזה שמונחין זה בצד זה מיתפיס הקדושה יותר על החטים או השעורים. וכבר מצינו כיב"ז לענין דבור ומחשבה שאע"ג שחל הקדושה במחשבה מכ"מ יותר טוב שיהא נתפסת בדבור כמ"ש סי' ע"ב אות ג'. ה"נ יותר טוב שיהא נתפס קדושת הרבעי על החטים ושעורים שבצידו כדי שיתברך הכרם מזבלן שיש בו איזה קדושה. ומש"ה מביא חטים או שעורים ולא פרוטה ממש אלא הכל משום זה התכלית. והיינו שכתבתי לעיל אות ו' דמודה רבי' דרבעי בחו"ל שרי בהנא' ומש"ה כתב בה"ג וכן רבינו לעיל ומיחייב למיקליא לדמי פורקניה ולא כתבו כמו כן שיקברו האפר כדאי' במס' ע"ג ד' ס"ב ב' גבי חטי שנאסרו מיי"נ זיל קלינהו וקברינהו בקברי ומקשה שם ולימא ליה בדרינהו אתו בהו לידי תקלה וליקלינהו ולבדרינהו דילמא מזבלי בהו. אבל הכא בשריפה סגי. אבל לפזר לחוד בלא שריפה ודאי אסור שלא יבא מי לאכלן אלא שורף או משליך לנהר שבכרם ומהני לכרם. ופי' דברי רי"ג וקלי להו ושדי להו. היינו או ושדי להו. והיינו או ששורף והאפר נעשו לזבל בכרם עצמו או אם אינו שורף יש לחוש שלא יבא לידי אכילה מש"ה שדי לאותו נהר. וכן אם היה פודה בפרוטה ממש צריך לשרוף הפרוטה שלא ינהגו בו מנהג חול. אע"ג דשרי ליהנות בו. אבל הא ודאי שא"צ לזרות האפר לרוח או לנהר כמ"ש בש"ע סי' רצ"ד ס"ו דשם מיירי בא"י שאסורים בהנאה כמע"ש. אבל בדיני חו"ל בסעי' ז' שם שמקור האיסור נגד דעת הרמב"ם ז"ל ודאי הפדיון מותר בהנאה. והן המה דברי רבינו כמבואר בכל הראשונים ז"ל. והתוס' כתבו בברכות ד' ל"ה בשמו של רבינו ושוחקו ומטילו לנהר. ולא דקדקו בדבריו כ"כ. ועי' מש"כ לעיל בזה באות ו' ובאות הקודם:

וראוי לדעת שהרשב"א בתשובה סי' תשמ"ד כתב דפודין רבעי במחובר ומעשים בכל יום כן וכן נראה מדברי ר"א משבחא ז"ל וההיא דתניא בתוספתא אין פודין במחובר כ' רב אחא ז"ל דטעמא משום דלא בקיאי בשומא כו' עכ"ל. והנה מש"כ הרשב"א ז"ל בשם רבינו בטעמא דתוספתא ודאי הוא טעות הדפוס וצ"ל רבינו שמשון ז"ל והכי הביא הוא ז"ל בחי' מס' ב"ק פ' מרובה. מיהו מש"כ דנראה מדברי רבינו שפודין במחובר. מבואר שלא ראה בפירוש אלא מכלל דבריו הבין כן. ולפי נוסחא הישנה שבדפוס אין שום משמעות בזה. וגם לפי נוסחת הכת"י אין הכרח לזה. ואפשר שלהרשב"א ז"ל משמע מהלשון דאיתא בכת"י מייתי ד' אשכולות מארבע פינותיו כו'. ואי כבר נתלשו כל הפירות. הרי נתערבו וכולם נתלשין ומונחין במקום אחד וגם למה ליה להביא חמש אשכולות כדי שיתפיס בטיב הקדושה על החטים ושעורים יביא החטים ושעורים למקום הענבים כולם. אלא ודאי מיירי שלא בא בעה"ב עדיין לבצור הכרם. ומש"ה תולש ה' אשכולות כו'. וגם לשון ואומר תחיל קדושתיה דהאי פרדיסא על הלין חטי כו' משמע שעדיין הפירות בפרדס ולא באוצר מונחין. אמנם למש"כ אין מדברי רבינו סתירה לדעת הרמב"ם שכ' שאין פודין רבעי במחובר כמו במע"ש. דהרמב"ם מיירי בא"י דוקא שהרי בחו"ל ס"ל שאין רבעי נוהג כלל. וא"כ כיון דאיכא ג"ש קודש קודש ממע"ש ודינו כמע"ש מש"ה אין פודין במחובר. אבל רבינו דמיירי בחו"ל דלא בעינן אלא חלול להתיר לאכילה מדכתיב הלולים ולא מג"ש שפיר פודין אפי' במחובר:

יח

(יח) כי ידע בהו. פי' ודאן אסור הא ספקו מותר מהלכה כדאי' קדושין ד' ל"ט לענין ערלה. ואע"ג דרבעי דבר שיש לו מתירין כדאי' בפ' הזהב לענין מע"ש וספק דבר שיש לו מתירין לרב אשי ריש מס' ביצה להחמיר. מכ"מ שאני רבעי דבפי' ניתנה הלכה בערלה להקל ואין רבעי חמור מערלה לעולם. ומשמע דבידיעה לחוד אסור אע"פ שלא ראה בשעה שנלקט. ולא כפירש"י קדושין ד' ל"ח ב' ד"ה יורד ובד"ה בלבד. שאינו אסור בחו"ל אלא כשרואה ישראל שהא"י לוקט מן הערלה. וכבר השיג על זה הגר"א יו"ד סימן רצ"ד ס"ק ל"ג יע"ש.

יט

(יט) והוא דהוי שתים כו' וכה"ע. הר"ן במס' ר"ה פ"א הקשה ע"ז בשם הרמב"ן הא גבי כלאים דכתי' ותבואת הכרם לא בעינן כרם שלם. וכל שזרע חטה ושעורה וחרצן חייב. אלא ודאי לאבא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות אבל במין דכרם אפילו גפן יחידית בכלל. אפילו למאן דדריש מכרם. והגאון קהלת יעקב בחידושי ברכות פ"ו השיב דהא ר' ישמעאל אית ליה אין עבודה לגפן יחידית והביאו הר"ש כלאים שלהי פ"ב מ"י וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ואין זה תשובה. דודאי כ"ע מודו דהזורע חטה ושעורה וחרצן לוקה משום וכרמך לא תזרע כלאים. ולא פליג ר"י אלא בהא דכתיב ותבואת הכרם דקיי"ל הכרם אוסר עבודה בד"א כמלא בקר וכלים כדרך להניח לצורך הכרם. ולגפן יחידי ס"ל לרבנן שדרך להניח ששה טפחי' ור' ישמעאל ס"ל שאין מניחים לו כלל. ומש"ה לית ליה עבודה. אבל כ"ע ס"ל דכרם לאו דוקא. ונ"מ שאם זרע תחת הגפן שאינו בכלל עבודת הגפן. כמבואר במשנה סוף פ"ז דכלאים אבל תחת הגפן ועבודת הגפן וארבע אמות שבכרם הרי אלו מקדשין בהא גם ר' ישמעאל מודה דאסור. ונראה לי דהא ודאי בכ"מ דכתיב כרם כמשמעו שני שורות ואחת יוצאת זנב. שהרי בסוטה דף מ"ג ב' תניא אשר נטע כרם אין לי אלא כרם מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין ת"ל אשר נטע מכ"מ א"כ מה ת"ל כרם כו' ראב"י אומר כמשמעו. מיהו הא דכתיב גבי כלאים כרם ע"כ לדרשה אתי כאשר יבואר. דאי אפשר לומר שאינו נאסר אלא כרם כמשמעו דהא כתיב כרמך לא תזרע. וע' רש"י קידושין ד' ל"ט ד"ה לא קיי"ל. וזריעת הכרם א"א שהרי עדיין אינו שורות ולא נקרא כרם. וע"כ ל"ד כרם אלא שאפשר להיות כרם. ממילא ה"ה גפן יחידי ומש"ה כתיב כרמך כדי לגלות על ותבואות הכרם דל"ד אלא ה"ה גפן יחידי כ"ז למדתי בביאור הספרי פ' תצא בס"ד וז"ל אין לי אלא כרם שלם מנין אפי' גפן יחידי ועושה פירות ת"ל כרם מכ"מ. וביארתי בארוכה שם בס"ד. וכ"ת הא גופא קשה למאי כתיב ותבואת הכרם הא ל"ק דמכאן למדו חכמים במשנתינו כלאים פ"ד משנה ה' לפיכך הזורע ד"א שבכרם בש"א קידש שורה א' ובה"א קידש שתי שורות ולכאורה מנלן שאין כל הכרם נאסר כמשמעות הכתוב. אלא משום דקשה א"כ למאי כתיב הכרם. אלא ודאי לפחות האיסור שאינו אסור אלא שיעור כרם יחידי וא"כ הכא גבי רבעי דנ"ל תבואה מתבואת הכרם. נהי דכלאים אסור אפי' בגפן יחידי. מכ"מ בזה הכתוב דכתיב ותבואת הכרם לא נפיק ממשמעו כמ"ש. וא"כ לא מצינו לאסור רבעי אלא גבי כרם. וע"כ לא למעוטי יותר מכרם יחידי אלא למעוטי פחות מכרם:

כ

(כ) כיון דקא מתאכיל בשתייה ירק הוא. דאנן קיי"ל דההפרש בין אילן לירק תליא אי שקלא לפירי איתי' לגווזי והדר מפיק כדאי' ברכות ד' מ' א'. וב"ש ס"ל שההפרש בפרי עצמו דפרי העץ נאכל חי וירק נאכל בשלקי עפ"י רוב. ומחמת דצלף ג"כ אינו נאכל אלא מימי בישולו ס"ל שהוא ירק. [ואולי היינו דאי' ביצה ד' כ"ה ב' דצלף באילנות הוא עז ור"ל שקשה ועז שלא להוציא הנייתו עד אחר בישול ורק במימיו. וע' פרש"י ותו']. והיינו דאי' להלן בדברי רבינו הנ"מ גבי מעשר צלף דמדרבנן הוא. ולא כדאי' לפנינו בגמרא שם מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן. והוכיחו מזה התו' בכורות ד' נ"ד ובכ"מ דמעשר פירות חוץ דגן תירוש ויצהר מדרבנן. אבל גי' הראשונים מעשר צלף מדרבנן. והטעם פשוט משום דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך. וכשם דממעטינן מהכא תבלין וכל שא"ר לאכילה כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ריש מס' מעשרות ה"נ צלף משא"כ לענין ערלה כתיב כל עץ מאכל ואפי' פילפלין חייב בערלה. ובספרי נשא פי' ה' הארכתי בזה בס"ד תחזק דעת הרמב"ם ז"ל דפירות האילן מה"ת לבד מירק ותבלין וכל שא"ר לאכילה וע' מש"כ שאילתא צ"ח אות ה'. וראוי לדעת דבה"ג פ' כיצד מברכין חולק על רבינו בפי' ספקו של ב"ש. ומפרש משום דכלל הוא כל שמוציא עלין משרשיו לאו אילן הוא אלא שיוציא מענפיו וצלף מוציא משרשיו ומענפיו ע"ש באורך. וזה הכלל הביא הרא"ש שם סי' כ"ג בשם תוספתא:

כא

(כא) בוטיתא. היינו אביונות. שותא. היינו עלין ותמרות כדאי' ברכות ד' ל"ו א' נלף נטעי אינשי אדעתא דשותא ופרחא היינו קפריסין ובגמרא ד ל"ו ב' ושקלוה לפרחא דבוטיתא ואיקיים בוטיתא. והיינו קפריסין של האביונות ע"ש:

אפי' למאן דמחייב ליה במעשר כו' פרי האדמה מיקרי. פרי העץ לא מיקרי כו'. כצ"ל וכן הוא בכת"י:

כב

(כב) רא"א צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין כצ"ל ודע דרבינו מחולק עם תהר"י פ' כיצד דרבינו ס"ל דאפי' ר"א דמחייב תמרות במעשר מכ"מ פוטרו מן הערלה. ולא פליג בערלה אלא על קפריסין ותהר"י כתבו דר"א מחמיר ואומר שהכל פרי ובכל נוהג מעשר וערלה ובטור יש כאן טה"ד בסי' רצ"ד. והגיה הט"ז והבאה"ג שם סעיף ג' האביונות והתמרות והקפריסין של צלף חייבין בערלה. ולא ראו דעת רבינו וקרוב להגיה בטור כדעת רבינו וצ"ל האביונות והקפריסין חייבין בערלה בד"א בא"י אבל בחו"ל אביונות חייבין קפריסין ותמרות פטורין. ובאמת יש ראיה מכרעת מהא דתניא התם על מיני נצפה על העלין ועל התמרות בפה"א. ועל האביונות ועל הקפריסין בורא פרי העץ. וע"כ אתיא כר"א דלר"ע אין מברכין בפה"ע אלא על האביונות בלבד. ומכ"מ על התמרות אין מברכין אלא בפה"א אלמא דפרי העץ לא מיקרי וה"ה לענין ערלה:

כג

(כג) ובח"ל שרי ובא"י אסור וכן הילכתא. לאפוקי מדעת הרמב"ם שפסק כר"ע דלא חייב במעשר ובערלה אלא אביונות. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא מימרא דרב צלף של ערלה זורק כו' ולא חילק בין א"י לחו"ל וכמש"כ הגר"א או"ח סי' ר"ב ויו"ד סי' רצ"ד. והפ"ח באו"ח שם. ולא כתר"י שם. ולזה כוון ה"ג שהובא בפנים הגמרא שפסק והילכתא זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ומדלגבי ערלה כו' וזה תלוי בסוגיא דילן אי מר בר רב אשי פסק כר"ע לגמרי דר"ע במקום ר"א עבדינן כותיה. או דרק משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. והרא"ש ועוד כמה פוסקים קיימו בדעת רבינו. וה"ג שלפנינו ג"כ הביא הבריי' על מיני נצפה על העלין ועל התמרות בורא פה"א. ועל האביונות ועל הקפריסין בפה"ע. אלמא דפסק כר"א. והוא ה"ג של רבן שמעון קיירא כידוע. וחולק עם ה"ג של ר"י גאון שהגיה נוסחאות שלו בגמרא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף