ספר המקנה/קידושין/לו/ב
בד"ה אי דפני' כהן וכו'. דמרבינין לה מן ה"א דהכהן המשיח וכו'. וכתב מהרש"א ז"ל לא מצאתי כן אלא דבפ' קמא דמגילה מרבינין מה"א דהמשיח כהן מרובה בבגדי' אבל כהן הדיוט לא מרבינין מיני' ע"ש. ואין דבריו מובני' לי דהאי דבפ' קמא דמגילה דמרבינן מיני' כהן המרובה בבגדים היינו כהן המשיח דרישא דקרא אם הכהן המשיח יחטא ומרבינן מיני' מרובה בגדים שחטא והאי כהן המשיח שכתבו התוספות דמרבינן כהן הדיוט מיירי בכהן המקריב והיינו מה דאית' בת"כ בהאי פרשת' ולקח הכהן המשיח מדם הפר אין לי אלא כהן המשיח מנין לרבות כהן אחר ת"ל הכהן אם סופינו לרבות כהן אחר מה ת"ל הכהן המשיח אלא למצוה שיקבל כהן המשיח ואם קיבל כהן הדיוט עבודתו כשירה ונר' הטעם כיון שכבר רבה קרא בכהן המשיח יחטא דאפילו מרובה בגדים מביא פר תו אין צריך לרבות בסיפ' דקרא דמרובה בגדים כשר להקריב דפשיטא הוא דאלא מי יקריב אע"כ בסיפ' מרבה אפילו כהן הדיוט והיינו דכתבו התו' דסד"א אפי' בנו' אהרן כשירין להזו' הד' של קרבן כהן המשי' ומיהו לולי דבריה' הי' נרא' דקושי' הש"ס הוא דוודאי מתני' מיירי במצוה לכתחילה דהא כלל במתני' עם התנופות והסמיכות דאינו אלא למצוה וקתני נוהגת באנשים משמע דהזאות נוהגות נמי באנשים למצוה ובאמת זה אינו דהא למצוה אינו אלא בכהן המשיח כמפורש בת"כ כנ"ל וכיון דהא דקתני אבל לא בנשים דקאי נמי אתנופת ואסמיכות דאינו אלא למצוה ע"כ הא דקתני נוהגות באנשים היינו נמי למצוה וכיון דהזאות למצוה לכתחילה אינו אלא בכהן המשיח לבדו לא שייך לשון באנשים ולא בנשים ודו"ק:
בד"ה מכני' כהן ידו וה"נ אשכחן גבי בכורי' שהכהן היה אוחז בשפתיו וכו'. וצ"ע גדול דבמשנה דבכורים (ג ו) מפורש איפכא שהבעלים אוחזין בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ותמהני שלא הרגישו המפרשים בזה ובתנופת חלבים וחזה מפורש בברייתא דמנחות דף ס"ב כיצד עושה מניח אימורין על פיסת היד וכו' וכן כתבו התו' בסוכה דף מ"ז ע"ב בד"ה כהן מניח וכו' וז"ל שאוחז הכהן באימורין היוצאין חוץ לפיסת היד ע"ש אבל שיטת הרמב"ם ז"ל הוא דבכל המנח' ובתנופת חלבי' חזה ושוק הי' יד הכהן תחת יד הבעלים ממש חוץ מבכורים שהבעלים אוחזין בשפתי הכלי כמשמעות הכתוב ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וכן הביא התי"ט בשמו במס' בכורים ונראה להביא ראי' דבכולן יד הכהן תחת יד הבעלים ממש מדאמרו אין תנופה בחוברין משום דלא אפשר ואמתי הא אם הכלי גדול יכולין שניהם להניח ידיהם זה אצל זה אלא ודאי משום דבעינן יד הכהן תחת יד הבעלים ממש ואם כן א"א שיניח כהן אחד ידיו תחת ידי שניהם ואי אפשר בשני כהנים דכהן אחד אמר רחמנא ולא שנים כי היכא דאמר התם תנופה ולא תנופות והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורים דשותפין מביאין ביכורי' ולא כתב דאחד מניף ע"י כולן כמ"ש בתנופות חלבי' וחזה ושוק ולפמ"ש אתי שפיר כיון דתנופות ביכורים לא היה יד הכהן תחת יד הבעלים אלא בשפתי הכלי שפיר היה יכולין לאחוז שניהם בשפתי הכלי והכהן ידו למטה מן הכלי ודו"ק:
בתוס' ד"ה כל המצות וכו'. בירושלמי פריך אמאי לא תני חלה וכו' לפי שאינה בעיס' של נכרי'. נרא' דסוגי' דידן לית לי' הך סברא דאם כן מאי מקשה והרי תפילין ופ"ח דכתיב בהן ביאה דע"כ הקושי דהוי לי' למיתנייהו במתני' כמ"ש תוספות והרי אינן בנכרי' דכשנולד בשל נכרי' אין בו קדושה וצ"ל דלא חש סוגי' דידן לקושי' הירושלמי משום דסבירא ליה דחלה אינ' חובת קרקע כמו לקט שכחה ופאה תרומת ומעשרות וכיוצא בהן. שהחוב הוא מוטל על בעל הקרקע אבל בחל' דאין החיוב עליו אלא בשעת גילגול הוי ליה כחובת הגוף וכי בשביל שהחיוב הוא בתבוא' הגדיל' על הקרקע יחשב חובת קרקע. ולא דמי לתרומת ומעשרות דאף דגמר החיוב הוא מגמר המירוח מ"מ כבר התחיל חיובו משהגיע עונת מעשרות דהא אם רוצ' מפריש תרומת ומעשרות קודם מירוח משא"כ בחל' דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום וכ"ש לדעת הפוסקים דאינו חייב בתרומת אלא כשנתמרח ביד בעל הקרקע אבל הלוקח קודם מירוח פטור מן התור' נמצא דעיקר החיוב על בעל הקרקע והא דפטור מן התורה בחל' בח"ל י"ל לאו משום דחובת קרקע הוא כפירש"י אלא משום דמפורש בו והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומ' ואדרבא מדצריך קרא באכלכם מלחם הארץ למעט ח"ל משמע דלאו חובת קרקע היא ועוד נראה דמוכח דחובות הגוף היא דהא קיי"ל כר"ע ברפ"ב דחל' דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ופי' הר"ש דטעמי' דר"ע בשם הירושלמי דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות ח"ל הרי דאין תלוי' כלל בחובת קרקע דאפי' גדל בח"ל כיון שבא לא"י נתחייב והמקשה והרי תפילין ופטר חמור ה"ה דהוי מצי להקשות מחלה וחדא מינייהו נקט ועוד יש לפרש הירושלמי דסבירא לי' נמי דחובת הגוף היא אלא דסבירא לי' כדסלקא דעתי' דכל היכא דכתיב ביאה מיקרי נמי תלוי' בארץ כאידך תנא דבי רבי ישמעאל לקמן וה"ה דהוי מצי להקשות מפטר חמור אלא דחדא מינייהו נקט דע"כ צ"ל בסוגי' דידן דמקשה מתפילין ופטר חמור והוי מצי נמי להקשות מחלה אלא דחדא מינייהו נקט ובתירוצא דירושלמי מחלה מתרצא נמי פטר חמור דאינו בשל נכרי' ואין להקשות מתפילין דכיון דאמר בירושלמי שם דתפילין מפורש בתור' דנוהגות בכל מקום מדכתיב השמרו לכם וגו' ושמתם את דברי אלה אפי' גולים וכו' והדר כתיב וקשרתם ע"ש אם כן אינו בכלל ולא צריך למתנייהו כדבעי למימר לקמן גבי חדש דת"ק לחומרא דכ"ש חדש דמפורש בו א"צ לתנא למיתנייהו ומהאי טעמא לא מקשה בסוגי' ממצה דכתיב בי' ביאה היינו משום דמפורש בכל מושבותיכם תאכלו מצות וק"ל:
בא"ד. וקשה אמאי לא פריך וכו'. וכתב בספ"י דעיקר קושייתם משום דע"ז לא משני הירושלמי מידי למ"ד דאין קנין לנכרי בארץ ישראל ע"ש ולענ"ד נראה דאי אפשר לפרש כן דהא משמע מדבריהם ז"ל דלא חשיב אלא מה דנוהג בדנכרי' בח"ל דהא הוכיחו התוס' מזה דערלה נוהג בשל גוי' וא"א לומר דמיירי בשל גוים בארץ ישראל דהא משנה מפורשת בערלה פ"א דעכו"ם שנוטע חייב בערלה אע"כ כוונתם דמדחשיב ערלה ש"מ דנוהג בכל מקום כלשון המשנה דאין חילוק בין ארץ לח"ל ואם כן שפיר תירץ הירושלמי אף לענין תרומות ומעשרות דלכ"ע אינו נוהג בח"ל בשל נכרי' כדאיתא בטור י"ד סימן של"א ועוד נראה דאפי' בא"י למ"ד דאין קנין לנכרי מ"מ דמירוח הנכרי מודה דפטור ואף דאיכא למ"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל דאף מירוח הנכרי אינו פוטר מ"מ הא מסיק התם רבא דלמ"ד דמירוח הנכרי אינו פוטר ה"ה גילגול נכרי אינו פוטר דילפינן בגז"ש ראשית ראשית אם כן כי היכא דמשני בירושלמי גבי חלה מפני שאינו בעיסת נכרי ה"נ הוי מצי לשנוי' גבי תרומת ומעשרות כיון דילפינן מהדדי ונרא' דעיקר קושי' התוספות דהוי לי' להקשות מתרומת ומעשרות דהוי יותר חובת קרקע מחלה דאינו אלא משעת גילגול כמו שיבואר לקמן ותו דתרומת ומעשרות ישנו ברוב פירות וק"ל:
בא"ד. מן הירושלמי שהבאת יש להוכיח דערל' וכו'. כבר כתבנו דע"כ עיקר הוכחתם דנוהג אף בח"ל בשל גוי' דאי בא"י הא משנ' מפורשת היא בערלה פרק א' דעכו"ם שנטע חייב בערל' אך אין זה מוכיח כ"כ מירושלמי דאיכא למימר דחלה אינו בעיסת נכרי אפילו בא"י מ"מ משמע להו כיון דסתמא קאמר משמע אפי' בח"ל ולפ"ז צ"ל דמה שהביאו ראי' מגבינות היינו משום דאסרו גבינות הנכרי אפי' בחוץ לארץ דהא לאינך אמוראי דקאמרי הטעם משום דמעמידין אותו בחומץ או שמחליקין אותו בשומן של חזיר פשיטא דאסורין אפי בח"ל ומסתמא לא פליג רב נחמן בר יצחק שם דמפרש טעמא משום ערלה בהא. אך לכאור' קשה דהא קאמר בעבודה זרה דף ל"ה כמאן כהאי תנא רבי אליעזר אומר שרף הערל' אסור מפני שהוא פריו וכו'. והרי רבי אליעזר עצמו סבירא ליה לקמן דף ל"ט דאין ערל' בח"ל וצ"ל דתנא דמתני' דהתם סבר בהא כרבי אליעזר ובאידך פליג עלי'. וק"ל:
בא"ד. דאי בערל' דישראל וכו'. לכאור' קשה נהי דלא ניחא ליה לאוקמי בישראל חשוד דאסור להכשילו בדמי ערל' מ"מ אפי' בנכרי איכא למימר כגון שמכר ישראל את הכרם לנכרי בשעה שכבר התחילו ליגדל פירות ערלה דודאי אין הישראל מחוייב לעקור אותו א"נ שמכר הישראל את פירות הכרם קודם שגדלו כדאיתא בי"ד סימן שצ"ד א"נ שהשכיר ישראל לנכרי בהבלעת שאר פירות או שאר שני' וכה"ג טובי דהפירות גדלו בקרקע ישראל אלא שהנכרי מוכר את הפירות ואין ראי' מזה שערלה נוהג בקרקע של נכרי שנטע הנכרי עצמו ואפשר דסבירא לי' להתוספות מדנקט בהך מתני' בא"י ובסורי' משמע דמיירי שהכרם עצמו של נכרי דבא"י אין מוכרין ואין משכירין שדות וכרמים ולא במחובר לקרקע כדאיתא בפ"ק דע"ז אלא קוצר ואח"כ מוכר וס"ל דמסתמא מיירי בכה"ג גם בח"ל וק"ל:
בא"ד מפני מה גבינות הנכרי' וכו'. הוי לנו לילך אחר הרוב וכו'. והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מהלכות מאכלות אסורות דהך מתני' דפ"ג דערל' דמייתי לקמן דף ל"ח דבח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט היינו אפי' בכרם שהוא בוודאי ערלה אלא כיון שאינו רואה בעיניו שהיא לוקט מן הערל' אינו בכלל וודאי אלא בכלל ספיקו וסבירא לי' דהכי הילכתא דדוקא וודאי אסור שאין בו ספק אבל אם יש לתלות בשום דבר אפי' הוא רחוק מאוד כל שאין רואה בעיניו הוא בכלל ספיקו מותר ואם כן מאי קשה להו האיך אנו נהני' מן הכרמי' הא כל שאינו רוא' לוקט הוא דכלל ספיקו מותר ואין לומר דכוונת התוס' דאיך אנו נהני' מן הכרמים אף שאנו רואי' לוקט אלא דאין יודע אם הם מאותן המבריכי' שהם ערל' חדא דאין לשון התוספות משמע הכי ועוד דאם כן פשיטא קשה מה שכתבו הוי לנו לילך אחר הרוב הא כיון שרוא' לוקט הוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצ' על מחצ' דמי ואם כן פשיטא דספיקו מותר אע"כ דכוונות התוספות דאין אנו רואין לוקט והוי לי' נמצא ביד נכרי דאזלינן בתר רובא כדקיי"ל בט' חניות ואם כן הדרי קושי' לדוכתא מיהא בהא י"ל דסבירא לי' דכל שאין האיסור ידוע במקומו לא הוי קבוע דאורייתא וכ"כ תוספות בנזיר דף י"ב אם כן כיון דהכא הוי לי' חומרא אי אזלינן בתר רובא לא הוי קבוע כשרוא' לוקט אלא דאין לשונם משמע כן והא וודאי אין להסתפק ולדחוק דהתוספות מיירי בא"י דאם כן פשיטא שחייב בערל דהא משנה מפורשת בערל' פ"א דעכו"ם שנטע חייב בערל' ועוד דלא הוי להו למימר דהוי לנו לילך אחר הרוב הא בא"י אפי' ספיקו אסור ומזה נרא' דהתוס' פליגו על הרמב"ם ז"ל ומפרשי מתני' דבח"ל יורד ולוקח היינו דווקא בספק ערלה דמן ההלכ' היא מותרת והחמירו שלא יראנו לוקט אבל היכא דאיכא רוב חשיב כוודאי ואסור מצד ההלכ' והוא דעת קצת מפרשי' שהביא הכ"מ שם.
ולענ"ד דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דסבירא לי' דהא דספיקו דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אבל מדאורייתא הוא לקולא ואם כן קשה למה הוצרכו להילכתא דספיקו מותר יותר משאר איסורין ועיין ביש"ש מ"ש בשם הר"ן אלא דע"כ דההילכתא הוא דכל שאינו וודאי גמור דכל שאינו רוא' לוקט ממילא דאפשר שימצא ספק באיזה דרך רחוק ואף על גב דבכל מקום אזלינן בתר רובא הכא מותר אך קשה לי לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דקאמר בעבודה זרה דף ל"ה דאסרו גבינת הנכרי' משום שמעמידין אותו בשרף של ערל' ואיסורי הוא אפילו בח"ל כמו שהוכחנו בסמוך אם כן לדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא לי' דאפילו וודאי ערלה דכל שאינו רואהו לוקט הוא בכלל ספק אם כן למה אסרו בח"ל הגבינות יותר מערל' עצמ' ודוחק גדול לומר דמיירי שהי' ידוע להם שאין מעמידין בשום שרף אלא דוקא בשרף של ערלה ואין לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דרב נחמן בר יצחק סבירא לי' דמתני' אתי' כר' שמעון בן יוחאי דסבירא לי' לקמן דשלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לא"י וכו' הרי דסבירא לי' דערל' בח"ל מדאורייתא ממילא דספיקו אסור ולית לי' הילכתא זה אינו חדא דרב נחמן בר יצחק קאי שם אסתם מתני' דע"ז דליכא למימר דהך מתני' דע"ז ר"ש היא דהא בנדה דף חי"ת אמרינן בהדי' דר"ש פליג אדרבי אליעזר וסבירא ליה דקטף אין לו שביעית דקטף לאו פרי הוא ואם כן האיך ס"ד שם כרבי אליעזר ואפי' למאי דמשני דמודי' חכמים בקטפא דפירי לא אתי' כר"ש כדאיתא בנדה ע"ש דר"ש לית לי' אפילו קטפא דפירי. וצ"ל דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל נהי דבערל' לא מחמירינן ולא גזרינן ח"ל אטו א"י אבל בגבינות כיון דאינו ניכר כלל בין גבינת של ח"י לחוץ לארץ לא חילקו וכיון דבגבינות של א"י איכא איסו' דאוריית' גזרו על של ת"ל אטו של א"י ולפ"ז אין הכרח מהך דגבינות נוהג בשל גוי' כמ"ש התוס' דכיון שכתבנו דלהרמב"ם ז"ל ע"כ הטעם בגבינות בח"ל משום דאינו ניכר דאתי לאחלופי בשל ארץ ישראל א"כ כיון דבא"י ודאי נוהג בשל עכו"ם כדמפורש במתני' דערל' כנ"ל לא חילקו בין א"י לח"ל ודו"ק:
בא"ד. ונראה דחדש נוהג בזמן הזה וכו'. כבר כתבו האחרונים דטעמייהו משום דהלכה כסתם משנ' בסוף ערלה. ובספר פני יהושע כתב דבמנחות פ' כל קרבנות ציבור איכא סתמא איפכא דחדש אינו נוהג בח"ל כדאמר טעמא דמתני' שם דאין עומר בא בח"ל וכתב הוא דטעם האוסרין הוא משום דאמרינן לקמן דתנא דפליג על רבי אלעזר הוא רבי ישמעאל וממילא ר"ע הוא דסבירא ליה דמושב בכ"מ שאתם יושבין סבירא ליה דחדש נוהג בח"ל וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ע"ש ונראה דטעם המתירין שהביא הפוסקים משום דאיתא במנחות דף מ"ה ע"ב בתוספות ד"ה קרבו כבשים במדבר וכו' ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבואו אל הארץ ור"ע לטעמי' דכי תבואו לאו דוקא אבל ר' שמעון כר' ישמעאל ע"ש אם כן י"ל דהלכ' כר"ע מחבירו ולא מחביריו דהא ר"ש בן ננס נמי כרבי ישמעאל סבירא ליה אם כן ממילא כיון דבמנחות הוי מחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכת אף על גב דסתמא דערלה הוא איפכא הדרינין לכלל דבמתני' דידן יחיד ורבי' הלכה כרבים ממילא הלכה כסתמא דמנחות ותוספות והפוסקים האוסרי' סבירא ליה כמו שכתב תוספות שם די"ל דטעמא דבן ננס לאו משום דסבירא ליה כר"י אלא מטעמא אחרינא שכתבו שם ואם כן ממילא הלכה כר"ע מחבירו ודו"ק:
בא"ד. ונראה דחדש נוהג וכו'. ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג בשל נכרים וכו'. והנה הב"ח כתב מדלא כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל דנוהג בשל נכרי' משמע דסבירא ליה דאינו נוהג בשל נכרי' והטעם מדאמרינן בראש השנה דף י"ג עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לא"י מהיכן הקריבו אלימא דעיילי ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי ולכאורה ראי' ברורה הוא מדאמירנן במנחות ר"פ כל קרבנות ציבור דטעמא דאין עומר בא מח"ל משום דסבירא ליה דחדש אינו נוהג בח"ל אלמא דהא בהא תלי' ואם כן כיון דאמרו שם מקרא דקצירכם דאין עומר בא משל נכרי ה"ה דאין חדש נוהג בשל נכרי ותו דקצירכם לאו דוקא על העומר קאי דהא בפסחים דף כ"ג ע"א פריך והרי חדש דאמר רחמנא לא תאכלו וכו' ומשני קצירכם שלכם יהא ואידך קצירכם דכל ישראל משמע אלמא דדרש קצירכם באיסור חדש וה"נ מאי דדרשינן קצירכם ולא קציר נכרי קאי ג"כ על איסור חדש. ובהכי אתי שפיר טפי לישנא ואידך קצירכם דכל ישראל משמע דמשמע של ישראל דוקא ולא של נכרי וה"נ אמרינן במנחות דדרשינן קצירכם ולא קציר מצוה משמע נמי דקצירכם לאו אעומר לבדו קאי אלא על כל איסור חדש ונראה ליישב דעת התוספות דסבירא ליה דאף דאמרינן שם במנחות דילפינן מדאין איסור חדש נוהג בח"ל אין עומר בא משם מ"מ ליכא למילף איפכא מדאין מביאין עומר מקציר נכרי אין איסור חדש נוהג בהם דהא מצינו בכמה מקומות שאין עומר בא משם כגון בקעת יריחו וכיוצא בו אפ"ה איסור חדש נוהג בהם וה"נ י"ל בשל נכרי.
וי"ל עוד דהא קיי"ל קוצרין בית השלחין משום שאין עומר בא משם דדרשינן ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר אבל ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר אלמא דקצירכם מיירי בקצירה שלפני העומר וכן הא דדרשינן קצירכם ולא קציר מצוה מיירי נמי בקצירה שלפני העומר ולא באיסור אכילה אם כן י"ל הא דקאמר בר"ה קצירכם ולא קציר נכרי באיסור קצירה כי היכא דדרשינן מיניה קצירכם ולא קציר מצוה באיסור קצירה ואיסור קצירה שפיר תלוי' בהבאת העומר כדאמרינן ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר אבל היתר אכילה בנכרי ליכא למשמע מיני' והנה הט"ז והש"ך כתבו בהלכות חדש דמוכח מהך סוגי' דפ"ק דר"ה דחדש נוהג בשל נכרי והקשו על הפוסקים המתירין בשל נכרי מדהוצרך להקשות מהיכן הקריבו את העומר ולא מקשה כפשטא מדמעיקרא לא אכלו ואי דעייל ביד נכרי הא אין איסור חדש נוהג בהם ולפענ"ד נראה דאין מזה הוכחה וקושיא על המתירין דאף דס"ל דמותר לאכול חדש של נכרי היינו דווקא שנגמרו ביד נכרי אבל אם לא נגמרו ביד נכרי אף שכבר גדלו יותר משליש מ"מ מה שנגדל ביד ישראל אסור משום חדש דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות דין י"ב לקח תבואה זרועה מן העכו"ם אחר שהביאה שליש ונגמרו ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות לפי חשבון ונותן שני שלישי מעשרות ללוי וכו'. ועיין בכ"מ שכתב דהוא פלוגתא דר"ע ורבנן בירושלמי ופסק הלכה כרבנן א"כ ה"נ אף שניגדלו יותר משליש ביד הנכרי מה שנגמר ביד ישראל אסור משום חדש ולכך היה אסורין לאכול קודם העומר אלא דהעיקר הקושיא הוא דהאיך הביאו ממנו העומר כיון שיש בו חלק הנגדל ביד העכו"ם ואין מביאין ממנו ונמצא העומ' חסר והנה הב"ח כתב להוכיח להיפוך מדהוצרך לומר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכל ש"מ דהקריבו ולא הוכיחו כפשטא מדאכלו ממחרת הפסח ע"כ שהקריבו עומ' והוכיח מזה דאינו נוהג בשל נכרי' והט"ז והש"ך הקשו על זה דאיכא למימר דאכלו משל אישתקד והוא דחוק כמ"ש בתשובת שב יעקב ובתשובת כנסת יחזקאל דסתם גלוי משמע מתבואה חדשה.
ולענ"ד יש לדחות דאין זה מוכרח דהא פירש"י ז"ל ורשב"ם ז"ל בפסחים דף ק"ט בהא דאיתא שם דמחלקין לתינוקת קליות ואגוזים היינו קליות מתבואה של אשתקד ואפש' דהב"ח גם שה מפרש דמחלקין קליות מתבואה של נכרי' ומיהו בל"ז יש לדחות הוכחות הב"ח דאין ראי' ממה שאכלו די"ל שאכלו משלל עכו"ם דאמרינן בחולין דף י"ג דאפילו כתלי דחזירי הוי מות' להם אלא דאם כן מעיקרא מ"ט לא אכלו עוד נראה לענ"ד שגם התוספות סבירא ליה דקצירכם ולא קציר עכו"ם קאי נמי על איסו' חדש כדמוכח סוגי' דמנחות וסוגי' דפסחים כמ"ש לעיל אלא דסבירא ליה להתוספות דדוקא בתחילת ביאתם לארץ הותר להם קציר נכרי' דהא מצינו גבי ערלה משנה מפורשת במסכת' ערלה פ"א משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור ומפורש בירושלמי כדכתיב ונטעתם ולא שנטעו גוי' עד שלא באו לארץ יכול אפילו משבאו לארץ ת"ל כל עץ וכו' הרי דבערלה יש חילוק בין קודם שבא לארץ ובין אח"כ א"כ י"ל דה"נ גבי חדש לא נתמעט מקצירכם ולא קציר נכרי אלא מה שמצאו זרוע בשעת כניסתן לארץ אבל מה שזרעו הגוים אחרי כן אסור משום חדש וראי' גדולה לזה דא"א לומר דס"ל להתוס' דקצירכם ולא קציר נכרי קאי רק על עומר ולא על איסור חדש כמ"ש האחרונים כנ"ל א"כ ק' הא דאמר ר"ש לקמן שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו'. וקשה איך יליף ערלה מחדש הא איכא למיפרך מה לחדש שכן נאסר מה שמצאו זרוע משא"כ בערלה אע"כ צ"ל דגם התוס' ס"ל דבכניסתן לארץ לא נאסרו קציר נכרי ונראה דהיינו דקאמר ר"ש שלש מצות נצטוו בכניסתן לארץ דלכאורה האי לישנא דבכניסתן לארץ הוא מיותר לגמרי. ועיין מ"ש לקמן ולפמ"ש אתי שפיר דכוונת ר"ש הוא דאף חדש לא נהג אלא מכניסתן לארץ ואילך אבל מה שמצאו זרוע לא נאסר והיינו מדכתיב קצירכם ולא קציר נכרי ומה דפסיקא לתוס' כאן לחלק ולא נימא כיון דמיעטה רחמנא קציר נכרי בכניסתן לארץ ה"ה מה שזרע הנכרי אח"כ דהא בערלה איצטריך קרא דכל עץ לרבות מה שנטע הנכרי אח"כ ואף שהוכיחו כן מהירו' מ"מ קשה על הירושלמי דמנא ליה לחלק בהכי נראה דהוא ממה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה והביאו הב"ח והאחרונים דחדש נוהג בשל גוים ק"ו מערלה וז"ל מהיכא תיתי לומר דלא לינהוג בשל גוים הלא ערלה אינו אלא בארץ ואפילו הכי נוהגות בנטיעות גוי כדתנן במסכת ערלה הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע חייבין בערלה וגרסינן בירושלמי כי תבואו אל הארץ ונטעתם פרט לנטע גוי עד שלא באו לארץ יכול שאני מוציא את שנטע גוי משבאו לארץ ת"ל כל עץ וכו' וכ"ש דחדש נוהג מן התורה אף בחוץ לארץ דנוהג אף בשל גוי עכ"ל. וי"ל דמזה פסיקא לתוספות דחדש נוהג בשל גוי כנ"ל. והנה צריך להבין הא דקאמ' הרא"ש ז"ל ערלה אינו נוהג בח"ל דהא באמת קיי"ל דערלה הלכה למשה מסיני דנוהג בח"ל והוא חמיר כאילו מפורש בקרא וליכא ק"ו ואדרבה בזה היה נסתר ראי' התוספות מן הירושלמי מדקאמ' ר"א אף החדש ש"מ דחדש נוהג בשל נכרי' מדלא חשיב חלה די"ל כיון דס"ל לר"א לקמן דאין ערלה בח"ל שפיר יליף בק"ו מערלה דנוהג בשל גוי אבל אנן קיי"ל ערלה הלמ"מ בח"ל וליכא ק"ו.
ובספ"י פירש דכוונות הרא"ש למאן דאמר הלכת' מדינה וזה דוחק דהא קיי"ל הל"מ ונראה דצ"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דאפ"ה איכא ק"ו כיון דערלה אינו מפורש בתורה דנוהג בח"ל ובחדש מפורש וכה"ג כתבו תוס' לעיל דף ט"ו ע"ב בד"ה א"ק וכו' ומהר"י תירץ וכו' ובהא תתי שפיר הא דהוצרך הרא"ש ז"ל להביא לשון הירושלמי דנפקא מקרא ולא סגי במתני' דערלה דעיקר כוונת הרא"ש ז"ל שכתב מהיכא תיתי לחלק בין ישראל לשל גוי וכי היכא דלא נימא שאני הכא דכתיב קצירך ולא קציר נכרי ע"ז קאמר דהא בערלה ג"כ כתיב ונטעתם לפטור של גוי בכניסתן ואפ"ה אמרה תורה כל עץ דנוהג אחרי כן. ואיכא ק"ו דחדש נוהג אח"כ בשל גוי'. ומה שהקשו הב"ח והאחרונים על הרא"ש ז"ל דיליף בק"ו הא איכא למיפרך מה לערלה שכן אסור בהנאה ואין היתר לאסורו י"ל דיש להפך הק"ו דילפינן קרקע של גוי מקרקע של ח"ל דלית ביה איסור ערלה ואפ"ה איתא באיסו' חדש קרקע של גוי דאיתא באיסו' ערלה אינו דין שיש בו איסו' חדש ועוד נראה ליישב משום דקיי"ל אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשרות משום דכתיב כי לי כל הארן כדאיתא בגיטין דף מ"ז ע"ש אם כן י"ל דיליף שפיר בק"ו חדש מערלה וליכא למיפרך מה לערלה שכן אסו' בהנאה דהא איכא למימ' טבל יוכיח דאינו אסו' בהנאה ויש היתר לאיסורו כמ"ש התוספות לקמן דף ל"ח ד"ה וה"ה וכו' דתרומה ישנו בשאלה ע"ש ואפ"ה נוהג בשל גוי מקרא דלי כל הארץ ואין לומר מה לטבל שכן איסורו איסו' עולם ערלה תוכיח שאין איסורו איסו' עולם וכן אין לומ' מה לטבל שכן נאסר במה שמצאו זרוע א"נ מה לטבל שכן במיתה דערלה תוכיח והא דלא יליף הרא"ש ק"ו מטבל דעדיף טפי דאינו נוהג בח"ל כלל דאיכא למימ' שאני חדש דכתיב קצירך ולא קציר נכרי לכך יליף בק"ו מערלה דכתיב ביה נמי ונטעתם ואפ"ה נוהג אח"כ בשל גוי' מקרא דכל עץ וליכא למיפרך מה לערלה שכן אסור בהנאה דאיכא למימ' טבל יוכיח כנ"ל ובזה נראה לענ"ד ליישב מה שהקשה בתשובת כנסת יחזקאל ובספ"י מהא דאיתא בירושלמי והביאו תוספות בראש השנה דף י"ג ע"א בד"ה דאקריבו עומ' וכו' ומעתה אפילו חטין שבעלי' כך אנו אומרין לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח ומשני מה שהי' תגרי נכרי' מוכרים להם וכו' הרי מפורש בירושלמי דאינו נוהג בשל גוי וכ"ש לפמ"ש התוספות דמשמע מירושלמי דחדש נוהג בשל גוים הרי דברי הירושלמי סותרין זה את זה ויכילנא לשנוי' דה"ק דאפילו אי נימא דחטין שבעליי' אסורין היינו דוקא בארץ ישראל משום דירושה היא להם מאבותיהם אבל מה שמכרו נכרים מח"ל מה שגדל משל אשתקד לא נאסר אבל מה שגדל בשנה זו או אח"כ נוהג איסו' חדש אף בשל גוים אך זה דוחק קצת ולפי ענ"ד נראה דאתי שפיר טפי לפמ"ש דקצירכם ולא קציר נכרי קאי אאיסו' חדש לכ"ע אלא דסבירא ליה להתוספות והרא"ש וסייעתם דקצירכם ולא קציר נכרי היינו מה שמצאו זרוע בכניסתן לארץ אם כן לדעת האומרין בירושלמי דאפי' חטין שבעלי' א"א לפר' כן קצירכ' ולא קציר נכרי אתחל' כניסתן לא"י וע"כ צ"ל קצירכם ולא קציר נכרי קאי אקציר נכרי של אח"כ אם קנה הקרקע דאינו נוהג בשל נכרי' אם כן שפיר קאמר מה שתגרי נכרי' מוכרי' להם אבל למאי דקיי"ל כסוגי' דידן בר"ה שם דלא נאס' מה שגדל ביד נכרי ממילא קצירכם ולא קציר נכרי' קאי אתחלת ביאתן אבל אח"כ נוהג אפי' בשל גוים ולפ"ז אתי שפיר דאף הירושלמי לא אמר כן אלא לפי אותו סברא דבעי למימר דאפילו חיטין שבעלי' נאסר. ועיין מ"ש לקמן בסוגי' דבזה מובן לשון הירושלמי שם מה שתגרי נכרי' וכר' ישמעאל וכו' אלא דאכתי קשה כיון דכוונת הרא"ש ז"ל שם משמע לאסור של גוים אפילו בח"ל ואמאי כיון דלא ילפינן אלא מערלה דאינו נוהג בח"ל מן התורה מכ"ש לפמ"ש דצ"ל טבל יוכיח נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא יאסור בשל גוים אלא בארץ ואפשר דס"ל להרא"ש ז"ל כיון דבא"י יש לחדש הדין כמו בערלה כדיליף בק"ו כנ"ל ממילא דאין לחלק בחדש בין א"י לח"ל ולא אמרי' בזה דיו ויש להביא ראיה ע"ז מהא דאמרי' לקמן לר"ש דילפינן בק"ו מחדש לערלה וכלאי הכרם שנוהגים אפילו בח"ל דחמירא שאסורין אפי' בהנאה ומשמע בפשיטות דס"ל לר"ש דערלה וכלאי הכרם אסורין בח"ל אף בהנאה וכן משמע מהא דאיתא בפסחים דף מ"ד דיליף בק"ו מאיסורי נזיר לערל' וכלאי הכרם לטעם כעיקר משמע בפשיטות דאפי' בהנאה אסור ומדעביד התם צריכותא גבי חטאת דלא נילוף מנזיר ולא אמרי' דאיצטרך גבי חטאת לאיסור הנאה אלא דכל כה"ג אמרי' דון מינה ואוקי באתרי' וכיון דילפינן דנוהגין בח"ל או לענין טעם כעיקר אין לחלק לכל דבריה' וה"נ גבי חדש כיון דילפינן דנוהג בח"ל לא אמרינן בזה דיו כל זה כתבנו לדעת האוסרין אבל לדעת הפוסקים המתירין נראה דס"ל דאין ראיה מירושלמי שכתבו התוס' דנוהג אף בשל גוי מדלא תני חלה חדא דכבר כתבנו דסוגיא דידן לית ליה חילוק זה מדמקשה מפטר חמור. ועוד נראה לומר דס"ל כמ"ש לעיל דאין ראי' מרבי אלעזר דאמר אף החדש דכיון דס"ל דאין ערלה בח"ל שפיר ילפינן ק"ו כמ"ש הרא"ש ז"ל אבל לדידן דקיי"ל ערלה הלכה למשה מסיני ליכא ק"ו ול"ל סברת הרא"ש למילף ק"ו משום שמפורש אך העיקר נראה כמ"ש בתשובת כנסת יחזקאל דאף המתירין שהביא הב"ח לא התירו אלא בשל גוי בח"ל.
ונראה דהיינו מטעם שכתבנו לעיל דאף דילפינן מערלה וטבל כנ"ל מ"מ אמרינן דיו דנוהגים בשל גוי בא"י כדקיי"ל דאין קנין לנכרי בא"י ובזה מסולק קושי' ברכת הזבח על המתירין דהל"ל לרשב"י ה"ה לערלה בשלשה דערלה נוהג בשל עכו"ם ואין חדש נוהג בשל עכו"ם דלפמ"ש גם המתירין מודים דבא"י נוהג בשל נכרי אף בחדש ומה שלא נאסר משבאו לארץ זהו ג"כ בערלה כמ"ש לעיל דהיינו דקאמר רשב"י בכניסתן לארץ ופשיטא דליכא למיעבד ק"ו ממה שאינו נוהג בח"ל בשל גוים דהא אכתי לא ידעינן דערלה נוהג בח"ל אפילו בשל ישראל ממילא דליכא חומרא בערלה.
עוד נראה ליישב קושי' ברכת הזבח לפי מה דאמרי' בפסחים דף כ"ג והרי חדש דאמר רחמנא לא תאכלו ותנן קוצר לשחת וכו'. ומשני אמר רחמנא קצירכם שלכם יהא ואידך קצירכם אמר רחמנא דכל ישראל משמע וכבר כתבנו דקצירכם דכל ישראל ממעט קציר נכרי א"כ י"ל דלמ"ד לא תאכלו איסור הנאה משמע ואיצטריך קצירכם להיתר הנאה לא מייתרא קרא למעט קציר נכרי ולפ"ז כיון דאיתא שם דף כ"ב דטעמא דר"ש דס"ל גיד הנשה אסור בהנאה משום דלא יאכל איסור הנאה משמע כמ"ש התוס' שם ואיצטרך קצירכם להיתר הנאה ממילא דליכא מיעוטא לקצי' נכרי אבל למאי דקיי"ל גיד הנשה מותר בהנאה ולא יאכל לאו איסור הנאה במשמע ממילא מייתרא קרא דקצירכם למעט קציר נכרי דאינו נוהג בשל נכרי ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |