ספר המקנה/קידושין/ה/ב
בתוס' ד"ה חופה שגומרת וכו'. וא"ת לדידן וכו'. וי"ל דלא מצי וכו'. משמע דפשיטא להו דוודאי כסף לחודא אינו קונה וגומר ולא הקשו אלא מכסף לאחר כסף דאי על כסף לחוד לא שייך תירוץ התוס' דאכתי קשה לר"ט ולכמה תנאים דס"ל כוותי' דנימא כיון דמפרך ק"ו בכסף אחר כסף דמאי אולמ' האי כסף מהאי כסף נילוף ק"ו שיועיל כסף לבד לקנות ולגמור ויש לחלק בדוחק ויותר נראה דמוכח דאין כסף לחודה קונ' וגומר מדאיצטרך קרא דויצאה חנם דלא נימא דנערה דאית לה יד תקדש נפשה ואי כסף קונה וגומר פשיט' שאינה יכולה להפקיע עצמה לגמרי מרשות אביה כמ"ש לעיל בדף ג' ע"ב דאפי' במ"י של אותו שעה אמרי' בכתובת דף מ"ז ע"א דהאיך זכה לי' רחמנא למוסרה לחופה הא קמבטלה ממעשה ידיה וכ"ש שאינה יכולה להפקיע עצמה לגמרי מרשות אביה לעולם.
ולכאורה היה נראה דיש לסתור הוכחה זו לפי' רש"י דמה שמסרה האב לקדושין או לחופה מיקרי בע"כ כיון דהוי בע"כ דידה. א"כ לפי הס"ד דאי לאו הוי כתיב אין כסף הו"א דהיא עצמה תקדש נפשה ותשקל כספא. א"כ קידושי כסף אינה בע"כ. וליכא למילף דקונה וגומר בק"ו מחופה דהא דחופה הוי ברשות אב כדמוכח מקרא דאת בתי. כמו שפי' רש"י בכתובת דף מ"ז. בהא דזכי רחמנא לאב למוסר' לחופה וא"כ חופה בע"כ דידה ואיכא למיפרך מה לחופה שישנו בע"כ באישות. אבל לבתר דכתיב ויצאה חנם דהאב מקדשה בלא דעתה שפיר איכא למילף דכסף קונה וגומר מחופה מיהת ז"א דאפי' לפי ס"ד ישנו לכסף בע"כ בקטנה כדקאמר לעיל ואימא ה"מ קטנה וליכא למיפרך שכן ישנו בע"כ. אך יש לדחות דאכתי י"ל דכסף קונה וגומר ואפ"ה איצטרך קרא דה"א בנערה שיכולה לקדש את עצמה בכסף באמת בכה"ג אינו גומר מה"ט גופא שאינה יכולה להפקיע עצמה.
ויותר נראה דאי נימא האי ק"ו בכסף דקונה וגומר איכא למימר האי ק"ו נמי בשטר וביאה דקונה וגומרין ואי נימא הכי דכסף ושטר וביאה קונים וגומרים מהאי ק"ו מחופה א"כ תקשה סקילה ונערה המאורסה היכא משכחת לה וחופה היכא משכחת וע"כ כיון דליכא למימר דכולן גומרין ממילא לא ילפינן האי ק"ו בשום חדא מינייהו ובזה יש לפרש הא דאמר לעיל אי כתב רחמנ' ויצאה חנם הו"א היכא דיהב וכו' היינו משו' דה"א דכסף קונה וגומר מק"ו ואפ"ה משכחת סקילה ונערה המאורסה היכא דיהבי' איהי לדידי' שאינה יכולה להפקיע את עצמה מרשות אבי' כנ"ל ודוק:
שם. אמר אביי הא דקאמרת וכו'. לכאורה קשה לפי מ"ש מהרש"א דק"ו דר"ה אינו אלא לענין קונה וגומר אבל לענין קנין לחוד א"צ ק"ו דפשיט' דעדיפ' גמר מקנין א"כ כיון דבמתני' מיירי בקנין לחוד דא"צ ק"ו הו"ל למיחשב חופה. ונר' די"ל דבהא גופי' אי גמר עדיף או קנין עדיף מחולקי' אביי ורבא והני תרי קושי' דרבא ושינויי' דאביי תלי' זה בזה דוודאי ידע רבא דר' הונא יליף מכסף אחר כסף אלא דרבא הוי סבר דר' הונא יליף חופה קונה וגומר כמ"ש מהרש"א ולכך הקשו לו וכי ילפינן חופה שלא ע"י קידושין שיקנה ויגמור מחופה שע"י קידושין. וכיון דצ"ל לפ"ז כמו שכתב המהרש"א דס"ל לר' הונא דלקנין לחוד' לא צריך ק"ו דפשיט' דגמר עדיף מקנין א"כ פריך נמי שפיר חדא דשלש תנן דליכ' למימר דלא קתני מלת' דאתי' בק"ו דכיון דגמר עדיף מקנין וא"צ ק"ו על קנין לחוד' א"כ הו"ל למתני' למיחשב' דהא מתני' קנין לחוד קא חשיב וכיון דגמר כתיב' בהדי' הו"ל ממיל' כאילו הקנין ג"כ כתוב בהדי' אבל אביי השיב שלא יליף ר' הונא אלא קנין לחוד' והיינו דקאמר חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה ר"ל דקנין לחוד' ילפינן מק"ו דחופה דעדיפ' לענין גמר כ"ש דעדיפ' לענין קנין גריד' ולית לי' הך סברא דגמר עדיף מקנין וא"כ כיון דהך מילת' גופ' דחופה קונה לבד צריכי' למילף בק"ו ממיל' אין קושי' דליחשבי' במתני' משום דמלתא דלא כתיבה בהדיא אלא משום ק"ו לא קתני ובהא מתיישב דקשה לכאורה מנ"ל לרבא לידחות דברי ר"ה דלמ'. אתי מתני' דלא כר"ט ולפי מ"ש א"ש דע"י קנין לחוד הוי סבר' רבא דלר"ה א"צ ק"ו ואביי משני דאתי' אפי' כר"ט ודוק:
שם. מלתא דכתיבא בהדיא קתני וכו'. הקשה הרא"ש הא קתני במתני' ובמיתת היבם אע"ג דלא אתי' אלא בק"ו ע"ש וכבר כתבנו יישוב לזה לעיל דף ג' גבי מנינא דריש' ולקמן דף י"ד יבואר עוד ליישב אליבא דאביי לשיטתי' וי"ל עוד לפי הסבר' שכתבנו בסמוך דאביי ס"ל דלא יליף ר' הונא אלא דחופה קונה לחוד אבל אינו קונה וגומר א"כ צ"ל דר' הונא ס"ל כרב דאמר ביבמות דף נ"ו ע"ב יש חופה לפסול' דלמ"ד אין חופה לפסולת הא כתבו הפוסקי' דאפי' היכא דליכ' רק איסור' דרבנן אין החופה קונה כיון דעכ"פ לא הוי יחוד הראוי לביאה א"כ כיון דביאת ארוסה אסור מדרבנן כמו שפי' רש"י בכתובת דף ז' ע"ב בד"ה ואסר לנו הארוסות וכו' מדרבנן שגזרו על יחוד של פנויי' ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה וכו' ע"ש נמצ' כיון שאין חופה קונה וגומר ממיל' לא שייך נמי שתקנה כיון דאינו יחוד הראוי לביאה וצ"ל דס"ל כרב דאפי' חופה דאיסור' נמי קונה ולפ"ז י"ל דאין זה קושי' דליחשב במתני' קנין דאיסור' דעכ"פ היחוד הוא אסור לכתחילה וחופה היינו יחוד אלא דלפ"ז קשה האיך חשיב במתני' קידושי ביאה הא הוא בעי' דלא איפשט' לקמן דף יו"ד ע"א אי ביאה אירוסין עושה ואמאי הא אי אירוסין עושה אמאי לא אסרו חז"ל כל קידושי ביאה מיהו י"ל כיון דקידושי ביאה מפורש' בתורה לא היה כח חכמי דבי לאסור מה שהתירה התורה בפי' כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קי"ד סק"א ולכך חשיב במתני' ביאה ולא חופה והיינו דקאמר מלתא דכתיב' בהדיא קתני דלכאורה הוא שפת יתר בדברי אביי דלא הול"ל אלא מלתא דלא כתיב' בהדיא לא קתני ולפמ"ש א"ש דכוונתו הוא דביאה אע"פ שהיה ראויה לחכמים שלא לחשבו בין שאר קנינים ולאוסרו מ"מ כיון דכתיב בהדיא מקרא דובעלה לא היה כח בידם למעט קנין זה ולאוסרו אבל חופה כיון דלא כתיב' בהדי' אסרוהו לכתחילה ולכך לא חשבוהו במתני' וממילא דא"ש דלרב' כיון דסבר דר' הונא יליף דחופה קונה וגומר וא"כ לית ביה איסורא כיון דנישואין עושה שפיר מקשה דה"ל לחשבו במתני' והיינו דקאמר ב' תשובות בדבר דהני תרי קושית תלי' הא בהא ודו"ק:
שם. ספיקא וחיישינן מדרבנן וכו'. הר"ן ז"ל תמה בזה דלשון ספיק' משמע ספיק' דאורייתא וקאמר חיישינן מדרבנן והרי"ף ז"ל השמיט ולא כתב אלא חיישינן מדרבנן ונראה די"ל דהש"ס עצמו מספק' לי' אי טעמ' דברייתא משום ספיק' או משום חשש דרבנן דגזרו משום נתן הוא ואמר' היא ונ"מ אם בא אחר וקידשה ג"כ בכה"ג שנתן הוא ואמרה היא דאי אמרינן דהוי ספיק' א"צ גט משני ממ"נ דאי מהני אמירה דידה כבר היא מקודשת לראשון אבל אי אמרינן דטעמ' משום גזירה דרבנן צריכ' גט משני דגזרינן בשני אטו נתן הוא ואמר הוא גם נר' דלפי דעת הרא"ש והטור ז"ל וסייעתם באה"ע סי' קל"ו דבגט בעינן נמי אמירה ואם לא אמר בשעת נתינת הגט בטל לגמרי ואינו מפורש שם אם אמרה היא אם מהני ונר' דדינ' כמו בקידושין דהא בקידושין בעינן לכ"ע אמירה כמ"ש הב"ש ואם נימא בקידושין אם אמרה היא והוא שתק הוי ספיק' דחשיב כמו אמירה דידי' א"כ ה"נ בגירושין וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דבגט עדיף טפי כיון שנותן הגט כמ"ש הב"ש שם א"כ נ"מ אם בשעת קידושין אמרה היא ואח"כ גירש אותה בכה"ג שאמרה היא מגורשת ממ"נ דאי חשיב אמירה דידה גבי קידושין ה"נ חשיב גבי גרושין משא"כ אי הוי גזירה דרבנן משים אמר הוא לא מהני הגירושין אפי' אם גירש אותה בכה"ג משום גזירה דאמר הוא בשעת קידושין. ועמ"ש בסמוך והיינו דקאמר הש"ס דאיכ' למימר דבריית' משים גזרה דרבנן קאמר ואפשר לומר דלכך לא הביא הרי"ף ז"ל לשין ספיק' הוי משום דלכאורה אין נ"מ כ"כ אי הוי ספיקא דאוריית' לחומר' יותר מחשש' דרבנן אלא לענין קרבן דאי הוי ספיק' דאורייתא הבא עליה באשם תלוי קאי ולפי שאין דרך הרי"ף ז"ל ליכתוב אלא דבר הנהוג בינינו לא כתב אלא חששא דרבנן דהוא חומרא יותר כנ"ל עוד י"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דהא דהוי ספיקא דאורית' היינו משום שכתבו התוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה היכא וכו' אלא ר"ל ואמרה וכו' הרי דמיעט' התורה בפי' דלא מהני אמירה דידה דאל"ה ל"ל כי יקח אך לפמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה ותנא מייתי ליה מהכא וכו' משמע דס"ל דתנא דדריש כי יקח ל"ל דרשה דאין כסף כדמשמע מלשין הברייתא אלא שהש"ס מצריך לתרוויהו וכך פי' בספ"י דברי רש"י ז"ל.
ולפ"ז י"ל דהיינו דמספקא הש"ס דאיכ' למימר דס"ל לבריית' זו כתנא דבריית' דלעיל דלא דריש אין כסף א"כ לא מייתר' קראי ואיכא למימר דאמירה דידה נמי מהני ותו כיון דילפינן קיח' קיחה ממכירת שדה והתם מוכר אומר שדי מכורה לך וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן לקמן דף ט' גבי קידושי שטר דמקשה הא לא דמי האי שטר' לשטר' זבינא דהו"ל להקשות נמי גבי כסף הא לא דמי האי כסף וכו' דהתם מוכר אומר שדי מכורה לך ומתרץ משום דפשט' דקר' דכי יקח בקידושי כסף מיירי ע"ש א"כ לתנ' דבריית' דלא מייתר' כי יקח י"ל דילפינן ממכירת שדה מג"ש דקיחה קיחה דמהני אף אמירת המוכר ונהי דבקידושי שטר אמרינן לקמן דהלכת' היא שהבעל כותב מ"מ בקידושי כסף ה"א דילפינן בג"ש דקיחה קיחה משדה אף דאמרינן לקמן דהוקשו הוויית להדדי מ"מ י"ל דג"ש עדיפ' מהיקש' ותו די"ל מהלכ' אין למידן בהיקש' כמו שיבואר לקמן שם ותו דאיכ' למילף נמי בהיקש' דאחרת לאמה עבריה שהאב אומר בתי מכורה לך דאתקוש לקנין עבדי' אבל לדידן דמצרכי קראי הש"ס לעיל דמייתרי קרא דכי יקח ע"כ אינו אלא חששא דרבנן ודו"ק:
שם. תוס' בד"ה הא נתן הוא וכו' משום דלא פסיק' לי' וכו'. משמע מדבריהם דבנתנה היא ואמרה היא לא מחמירינן אפי' באדם חשוב להיות ספק קידושין ולא אמרי' דהוי כנתן הוא ואמרה היא דהוי ספיק' דלא חיישי' להכי אלא כשנתן הוא ממש לידה דאל"כ גם בנתנה היא ואמרה היא הא לא פסיקא באדם חשוב וכ"כ בס' ע"י ובחלקת מחוקק סי' כ"ז ס"ק כ"ב כתב בפשיטות דנר' דאם נתנה היא ואמרה היא והוא אדם חשוב ספיקא הוי ומדברי תוס' הכא לא משמע כן.
מיהו בעיקר דברי התוס' דמשמע מדבריהם דכל שנתנה היא והוא אדם חשוב ואמר הוא שתתקדש לו מהני ואין כן דעת הריטב"א בחידושיו שכתב להדי' דבאדם חשיב צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שקבלתי ממך מתנה ואי לא אמר בהדי' בהאי הנאה אלא שקידשה בכסף עצמו שנתנה לו לא מהני ע"ש דא"כ בריית' דנקט הרי את מקודשת לי הוי מלתא דפסיק'.
והנה מלשון הרמב"ם בפ' ה' מהלכות אישות מבואר כדברי הריטב"א דכתב שם גבי אדם חשוב דצריך שיאמר לה בהנא' זו שקבלתי ממך אך מלשון הרי"ף והרא"ש לקמן דף ז' מבואר דאפי' בשאומר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי אם הוא אדם חשוב מקודשת ובזה מובן דברי הטור סוף כ"ז שכתב שם והרמב"ם כתב נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת ותמה עליו הב"י שם והב"ח ז"ל מפרש דברי הטור דלהרמב"ם ז"ל בעינין באדם חשוב נמי אמירה דידה שתאמר ואקדש אני לך והוא דוחק ולדעתי נר' דכוונתו הוא דלדעת הרמב"ם באדם חשוב צריך שיאמר לה בפי' בהנאה זו וכו' ולכך לא חילק הכא בפ' ג' בין אדם חשוב או לא. ועיין בק"א סוף סי' כ"ז:
שם. בגמרא אמר שמואל בקדושין נתן כסף וכו'. בספ"י נסתפ' בקידושי שטר אי בעי אמיר' דידי' ע"ש. ועיין מה שכתבנו בפי' רש"י ז"ל בריש מכלתין במשמעות לשון ירושלמי בזה. ועוד יש קצת ראי' מהא דקאמר ביבמות ר"פ חרש דחרש שקידש יכול לגרשה דכשם שכונסה ברמיזה וכו' ואי נימא דבשטר לא בעי אמירה א"כ כשקידשה בשטר לא שייך לומר כשם שכונסה כך מוציאה ברמיזה דהא בגט ודאי בעינן אמירה כמ"ש בספ"י מקרא דושלחה ע"ש וכן כתב הב"ש דלדעת הטור והר"ן והש"ג הגט בטל בלא אמירה עיין בסי' קל"ו ס"ק א' אך נראה דהא דקאמר שם כשם שכונסה ברמיזה לאו מוטעם אמירתו דהרכנתו הוי כאמירה כדאי' בגיטין דף ע"א וכונת המשנה שם דאע"ג דחרש לית לי' דעת' צילותא ועל זה קאמר כשם שכונסה ברמיזה וכו' ונראה דהא דאמר שמואל מלתי' גבי כסף דוקא משום דלפי המסקנ' דמיירי שמואל דאמר לי ובשטר וביאה לא בעינן שיאמר לי לא מיבעי' בביאה דאיכא ידים מוכיחות דלא שייך לומר שמקדש לחבירו גבי ביאה וכן נראה בקידושי שטר דלא בעינן שיאמר לי כמו שיבואר לקמן דבגירושין לא בעינן שיאמר ממני. אפי' לפי המסקנא מפני שהגט מוכיח שנכתב בו שמו ושמה וממיל' ה"ה בקידושי שטר השטר מוכיח ואפי' לפי דעת הפוסקים דלא בעינן שמו ושמה בשטר קדושין מ"מ י"ל לפי מה שכתבו הפוסקים דהא דלא הוי בשליח הגט חצי דבר דאין עדי מסירה יודעים עדות השליחות דכיון דגט חתום בידה הו"ל כולה דבר כמו שנתבאר בריש פ' האיש מקדש ע"ש וזהו דוקא משום שכתב בגט שמו ושמה אבל אי נימא בשטר קדושין דלא בעינן שמו ושמה א"כ הא גופא הוי ידים מוכיחות שלעצמה קידשה דא"ל שאדם אחר עשאה שליח לקדש בשטר זה דאין השטר מוכיח מתוכו כיון דאין כתיב בו שמו ושמה הו"ל חצי דבר וק"ל. ועיין בק"א סי' כ"ז:
שם. אמר רב פפא לאביי למימר' דסבר שמואל ידים שאינו מוכיחות וכו'. הקשה הרא"ש ז"ל לפי הגירס' בפ' קמא דנדרי' בידים שאינו מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים למה לי' לאביי לאוקמ' מילתא דשמואל דלא כותי' ויש פוסקים שהכריחו מזה דסוגי' דנזיר דף ס"ב עיקר דאתמר שם איפכ' אביי אמר לא היין ידים רבא אמר הווין ידים כדאית באה"ע סי' כ"ז ונראה דיש ליישב לפי הגירסא דנדרים דהא בנזיר שם פריך הניח' וכו' ומשני כר"ט וכו' הניחא לר"ט וכו' ומסיק כר"א דס"ל כי יפליא שני פעמים אחד הפלאה להיתר ובחגיגה דף יו"ד גבי היתר נדרים פורחין באויר ס"ל לשמואל דנפק' לי' היתר נדרים מולא יחל הוא אינו מוחל וכו' ורבא ס"ל שם דשמואל עדיפ' מכולם א"כ לשמואל עצמו מודה אביי דע"כ ס"ל דלא הוי ידים מקרא דכי יפליא דהא לא קיי"ל כר"ט (וכמו שכתב הר"ן בריש נדרים דהא דקאמר רבא שם מה נזירות בהפלאה היינו אפי' לר"ט אבל לרבנן עיק' קרא דוכי יפליא אתי' לידי שאינו מוכיחו' כסוגי' דנזיר שם לגרסת ר"ת שם) א"כ שפיר הוצרך אביי לפרש מילתא דשמואל בדאמר לי ודו"ק.
וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד דיש ליישב הגירס' דנזיר דאינו סותר לסוגי' דנדרי' ואדרב' לטעמייהו אזלי דהא אמרינן בנדה דף מ"ו גבי מופל' סמוך לאיש דנפק' מוכי יפליא דיודע להפלות ע"ש והיא פלוגת' דתנאי בנזיר דף כ"ט ע"ב ע"ש וסוגי' דנזיר שם דף ס"ב אזלא למ"ד מופל' סמוך לאיש דרבנן כמבואר שם לעיל מזה וע"ז מקשה כי יפליא גבי נזיר למה לי.
ולפ"ז יש לפרש עפ"י מ"ש תוס' ד"ה איש כי יפליא וכו' בשם ריב"א הא דאמר לאתויי היינו כמשמעו לרבות משום דכתיב כי יפליא שני פעמים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע"ש והיינו למ"ד מופל' סמוך לאיש מדרבנן דתרווייהו כי יפליא מייתרא ואביי ס"ל דחד כי יפליא דהיתר נדרים כר"א ואידך כי יפליא למעוטי ידים שא"מ דלא הוי ידים אבל בסוגי' דנדרים פליגי אליבא דהילכתא דקיי"ל כהאי תנא דמופלא סמוך לאיש דאוריית' וא"כ לא מייתר אלא חד כי יפליא ושפיר אמר רבא דילפינן מיני' מיעוט' דלידים שאינו מוכיחות דלא הוי ידים ורבא לטעמי' דס"ל בחגיגה שם דשמואל עדיפא מכולהו דהיתר נדרים מבל יחל נפקא ואביי לטעמי' דס"ל בנזיר שם דחד כי יפליא להיתר נדרי' כדר"א וממיל' למ"ד מופלא סמוך לאיש דאוריית' ליכא שום מיעוט להכי ס"ל דהוי ידים ולפ"ז י"ל הא דמהדר אביי הכא דס"ל לשמואל דלא הווין ידים היינו משום דאית' בנדה דף מ"ו אמר שמואל בעלה מפר לה ממ"נ וכו' הרי דשמואל מספק' לי' אי הוי מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן א"כ האיך אמר שמואל הכא מקודשת משמע קידושי וודאי דהא למ"ד דמופל' סמוך לאיש דאוריית' ולפי מה דס"ל בחגיגה שם דהיתר נדרים מלא יחל ע"כ אייתר לי' חד כי יפליא למעוטי דלא הוי ידים והו"ל למימר ספק מקודשת ותו מדאמר נותן לה כסף או שוה כסף ע"כ בקידושי וודאי מיירי דאי בקידושי ספק אפי' קידשה בתמרה ס"ל לשמואל לקמן דף י"ב דהוי ספק קידושין.
ועפ"ז נראה לענ"ד ליישב קושי' התוס' בד"ה הכא במ"ע תימא דבריש מס' נדרים וכו' דהא דמקשה הש"ס התם מאי דוחקי היינו דהו"ל לאוקמ' מתני' כהאי תנא דס"ל מופל' סמוך לאיש דרבנן דהא שמואל מספק' לי' בהא כנ"ל ותו דלפי מאי דמשמע בנדה שם דס"ל לר"י גבי קטן שלא הבי' שתי שערות דמופלא סמוך לאיש מדרבנן וא"כ צ"ל דר"י ס"ל כר"א דהיתר נדרי' מחד כי יפליא נפקא דלא כשמואל בחגיגה שם א"כ שפיר מקשה מאי דוחק' לאוקמי כר' יהוד' דס"ל מופל' סמוך לאיש דרבנן ודלא כוותי' בהיתר נדרים ודו"ק ועיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ה בשם הר"מ דס"ל דבנדרים הוי מיעוט ובנזירות לבד הוי ריבוי ונדחק שם בזה.
ולולי דבריהם ז"ל נראה לענ"ד דמיעוט' דכתיב גבי נדרים ומיעוט' דכתיב גבי נזירות הוי שני כתובים כדקיי"ל בעלמ' דכל שני כתובי' הבאים כאחד אין מלמדין וממיל' נשמע דבעלמא כגון בקידושין וגירושין וכיוצא בהן הווין ידים ופלוגת' דאביי ורבא היינו במקומות אחרים. ועל דרך שכתבנו לעיל דלמ"ד מופל' סמוך לאיש דאורייתא דלא אייתר אלא חד כי יפליא ס"ל לרבא דילפינן מיני' בעלמא דלא הוי ידים ובסוגי' דנזיר דאזלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן ס"ל לרבא בנזיר דהו"ל שני כתובים ולאביי דס"ל דחד כי יפליא אתי' להיתר נדרים כדאמר שם בנזיר הוי איפכ' דלמ"ד מופל' סמוך לאיש דאוריית' ליכא שום מיעוט ולמ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן אייתר חד כי יפליא דלא הוי ידים כנ"ל.
ולפ"ז א"ש טפי הא דס"ל לר' יהודא ידים שא"מ לא הוי ידים אף דס"ל בנדה שם גבי קטן שלא הבי' שתי שערות דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואייתר לי' תרי כי יפליא מ"מ ר"י לשיטתו אזיל דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וממיל' א"ש הא דמדמה הכא קדושין לנזירות היינו משום דלשמואל דמספק' לי' במופל' סמוך לאיש אי הוי דאורייתא א"כ לא הוי שני כתובים וילפינן מנזירות לקידושין כנ"ל כן נראה לי הדברים ברורים וכעין זה מצאתי בכתיבת יד קודש כבוד אחי ז"ל ועיין בק"א ודו"ק היטב:
בגמרא הכא במ"ע דאמר לי וכו'. כתב הרא"ש ז"ל כשמדבר עמה על עסקי גיטין וקדושין אע"ג דלא אמר לי הוי קידושין. ולא אמרינן דגרע מלא אמר כלל כמו בסיפא דהריני אישך דגרע דלא מהני אפי' במדבר. ונר' דלא דמי למ"ש הריטב"א ז"ל דהא דמקשה הש"ס מאהא אע"ג דאהא לא הוי ידים מוכיחות כלל משום דהו"ל שמואל לאוקמה כשהי' מדבר בתחלה על עסקי נזירות א"כ משמע דהכא לא מהני אפי' כשמדבר עמה עע"ק. אך ז"א דלא דמי להדדי דהתם וודאי אי לא אמר כלום אע"פ שהי' מדבר על עסק נזירות לאו כלום הוא משא"כ הכא דאם הי' מדבר עמה עע"ק הוי קידושין גמורים א"כ מה"ת יגרע במה שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אלא דלפ"ז קשה דהו"ל להש"ס לאוקמי בהכי מלתא דשמואל ולולי דברי המפורשים ראשונים הי' נראה לפרש דבאמת הא דקאמר הב"ע דאמר לי לאו לשבושי דברי שמואל דלשון הב"ע לא משמע הכי אלא דמוקי הא דשמואל במדבר עמה בתחלה עע"ק ואמר שרוצה לקדש אותה לעצמה ואח"כ אמר הרי את מקודשת סתם כדברי שמואל ממש והיינו דקאמר הב"ע ר"ל דשמואל מיירי בענין שאמר כבר לי וע"ז מקש' הש"ס א"ה מאי קמ"ל דס"ל להש"ס בפשיטות דלא גרע משתיקה ומשני דעיקר משום סיפא נקט ובזה אתי שפיר הא דמסיק הש"ס הכא כתיב כי יקח וכו' ולכאורה אין לזה ענין לתי' זה ולפמ"ש אתי שפיר דשמואל מיירי כשמדבר עמה על עסקי קדושין א"כ ע"כ צ"ל באומר הריני אישך אפילו במדבר עמה בתחלה לא מהני משום דגרע אם לא אמר כלל וע"ז הוצרך לאתויי קרא דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו ר"ל דמיעט' התורה שלא יקח א"ע ולכך גרע משלא אמר כלל וכן כתב הרא"ש וטוש"ע באמת דלא מהני בזה אפי' במדבר ולפי מ"ש הוא מפורש בסוגי' וק"ל.
תוס' בד"ה הב"ע משמע דמסיק הכא לשמואל דידים וכו'. כבר כתבתי בסמוך ליישב קושיי':
בא"ד. ועוד דקאמר בגיטין דף פ"ה וכו' ושמואל סבר כרבנן וכו' וכן ההוא דטופסי גיטין וכו' אין אדם מגרש אשת חבירו וכו'. וכן הוא בנדרים. לכאורה משמע מדבריהם דהא דמשני דאמר לי היינו דוקא בקידושין אבל בגירושין מיירי אפי' לא אמר ממני משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. אך לולי דבריה' הי' נראה דכיון דהתם מיירי בכתיבה עצמה דלא כתב בהם מנאי. ומהא משמע להו דשמואל סבר כרבנן מדאמר שמואל דף כ"ו שצריך שישייר הרי את מותרת לכל אדם ולא אמר שצריך שישייר ודין א"כ י"ל כיון דבעי' שיכתוב שמו ושמה אין לך הוכח' גדולה מזו וכיון דבמתני' דף כ"ו קאמר שצריך לשייר שמו ושמה ממילא דתו אין קפיד' במינאי והא דלא משני הש"ס הכי בריש נדרים אליב' דרבא משום דלר"א דס"ל ע"מ כרתי כשר הגט אפי' לא כתב שמו ושמה כמ"ש תוס' בגיטין דף כ' בד"ה הא בעינן שמו ושמה אבל במתני' דף כ"ו דקתני צריך שישייר שם האיש והאשה שפיר קאמר שמואל דאין צריך שישייר מקום ודין אך לפ"ז קשה כיון דמתני' דגופו של גט כר"א א"כ הו"ל לשנויי דטעמ' דרבנן דאין צריך לכתוב מינאי משום דסגי כשיאמר בשעת מסירה הרי את מגורשת ממני כיון דלר"א לא בעינן מוכח מתוכו ור' יהודא לטעמי' דס"ל דף כ"א דבעינן כתיבתו וחתימתו בתלוש א"כ בעינן מוכח מתוכו כר"מ. ויש ליישב דהא אין מפורש במתני' שצריך שיאמר בשעת אמירה מינאי ועוד דאכתי תקשה דיותר הוי להם לתקן דלא יצטרך לומר בשעת מסירה וממני דכיון דעדי מסירה צריכי' לקרות הגט א"כ כשכתב בגט שמו ושמה או שכ' בו ודין די יהוו לך מינאי הו"ל ג"כ ידים מוכיחות. ועיין בק"א שכתבנו די"ל דהיינו איבעי' דגמ' בגיטין דף פ"ה אי בעינן ודין דמספק' להש"ס אליבא דרבנן אי בעינן שיאמר ודין בשעת מסירה ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |