ספר המקנה/קידושין/ב/א
הבוחר בנו מכל לשון. נצור לשוני כאישון. בפרק ראשון.
מתני' האשה ניקנית בשלש דרכים וכו'. ופי' רש"י בד"ה בכסף ובשטר וכו' אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו' והוא לשון הברייתא לקמן דף ט'. ונראה דקמ"ל דלא נימא דבעינן בשטר שוה פרוטה משום דאמרינין בגיטין דף כ' אמר ר' חסדא יכילנא למיפסל כל גיטי' דלית בהו שוה פרוטה משום דכתיב ונתן שיהא בו שיעור נתינה דהיינו שוה פרוטה. ומסיק התם דלא כוותי' וכיון דקדושי שטר ילפינין מויצאה והיתה א"כ אי הוי אמרינן דבעינין בגט שוה פרוטה הוי ילפינין נמי לשטר קידושין שיהא בו שוה פרוטה וקמ"ל דלא כוותי' מיהו לכאורה קשה מברייתא זו על ר' חסדא דלדידי' למה לא נילף באמת בשטר קידושין מגט שיהא בו שוה פרוטה. אך בירושלמי איתא והביאה הרי"ף ז"ל דילפינין בשטר קידושין אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאל"ה היינו כסף. מיהו לפי זה צריך לומר דס"ל דכל שיש בו שוה פרוטה אפי' אם מקדשה בתורת שטר היא מקודשת מדין כסף וכן משמע קצת לקמן דף מ"ח דקתני שם וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת ומוקי לה התם בקידושי שטר משמע דאף שמקדשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת מדין כסף ויבואר עוד בסוגי' שלפנינו. אך אם נימא דזה הכרח אכתי תקשי על ר' חסדא מהא דיליף לקמן דף ה' ע"א מקראי דבכתיב' מתגרשת ואין מתגרש' בכסף ופי' רש"י בעירובין דף ט"ו דהיינו שיתן לה הכסף שתתגרש בו ואי בעינין בכתיבת הגט שוה פרוטה איך ס"ד דמתגרשת בכסף דא"כ תקשה למי בכתיבת הגט תיפוק לי' דמתגרשת מדין כסף. מיהו לפי מה שיבואר לקמן דף ה' דאיצטריך קרא אליבא דאביי דאינה מתגרשת בכסף דלא נילף בהיקישא דאחרת מאמה עברי' שתצא בכסף כמו אמה העברי' והיינו שהיא נותנת לו הכסף דומי' דאמה העברי' שיוצאת בגירעון כסף א"כ לא שייך זה בנתינת הגט שהבעל ניתן לה ושפיר איצטריך קרא דאינה מתגרשת בכסף שהיא נותנת לו. ותו יש לומר לפי מה שנבאר בס"ד לקמן דבנתינה בע"כ לא אמרינין בי' שוה כסף ככסף וכמ"ש הב"ש בסי' כ"ז מחלוקת הפוסקי' בזה א"כ י"ל דנהי דהוכיח בירושלמי דשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה. דאל"כ היינו כסף היינו בקידושין שהיא מקבלת מדעתה אבל בגירושין דהוי נתינה בע"כ דידה דלא אמרינין בי' שוה כסף ככסף א"כ אינה מגורשת אע"פ שיש בו שוה, פרוטה אלא ומדין גט. מיהו מלשון רש"י ז"ל שכתב גבי קידושי כסף ואומר הרי את מקודשת לי וכן בקדושי ביאה שבא עלי' ואומר התקדשי לי בביאה זו וגבי שטר לא כתב כן משמע דס"ל דבשטר אפי' לא אמר כלום מקודשת ונראה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא הב"ש באה"ע סי' קל"ו דבנתן לה הגט ולא אמר כלום מגורשת מדאורייתא אבל לדעת הטור והר"ן ז"ל אם אינו מדבר כלום בטל מדאורייתא א"כ כ"ש לענין קידושין. ועיין בב"ש סי' ל"ב ס"ק ג' בשם הש"ג ולפ"ז לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל אין מקום להוכחת הירושלמי דאי בעינין בשטר שוה פרוטה היינו כסף הא נ"מ טובא דבכסף לחודא בעינין אמירה ובשטר לא בעינין אמירה וצ"ל דס"ל לירושלמי דאפ"ה כיון שכתב בשטר הרי את מקודשת לי הו"ל כאמיר' אף לענין קידושי כסף ובכה"ג פליגי בז' הרמב"ם והטור ז"ל באה"ע סי' ק"כ בדיבור מתוך הכתב אי מהני. ועיין בב"ש ס"ק ח' שם דלדברי הרמב"ם ז"ל מהני וא"כ כי היכא דבקידושי שטר מהני הכתיבה אפי לא אמר בפי' ה"ג בקידושי כסף ואכתי קשה למה לי קידושי שטר כן נ"ל לפרש שיטת הירושלמי. ועיין לקמן דף ט' ע"א מ"ש עוד בזה:
אך העיקר נראה דאין כוונת הירושלמי דאי יש בו שוה פרוטה ממילא היא מקודשת בתורת בסף אלא כוונתו דאפי' אם היא מתקדשת בתורת שטר מ"מ קשה כיון דאמר לקמן דף ה' לא ניכתוב רחמנא בשטר ותיתי במה הצד מכסף וביאה וקאמר מה להנך שכן הנאתן מרובה ואי נימא דבעינין שיהא בשטר ש"פ כמו בקידושי כסף ליכא למיפרך שכן הנאתן מרובה דהא הנאתן שוה לכסף שהוא בשוה פרוטה וכ"ש לפמ"ש לקמן דף ה' בתוס' ד"ה שכן פודין וכו' דמכסף לחוד נמי איכא למילף במה הצד אקרקעות ומטלטלין ע"ש אלא דאיכא למיפרך שכן הנאתן מרובה א"כ אי נימא דבעינין בשטר שיהא שוה פרוטה הדר איכא למילף מכסף לחוד מיהו מלשון ירושלמי הביאו הרי"ף אבל אם יש בו ש"פ כסף הוא לא משמ' הכי ודו"ק:
תוס' ד"ה האשה נקנית וכו' דהא גבי יבמה קתני היבמה וכו'. עיין מ"ש המהרש"א ז"ל. ולולי דבריהם ז"ל י"ל משום דקתני גבי יבמה וקונה את עצמה בחליצה דהיינו דווקא כשעדיין לא ייבום אותה בביאה ולא הוי דומי' דרישא גבי אשה דקתני וקונה את עצמה בגט דהיינו לאחר שנקנית בכסף ובשטר ובביאה דקתני תחילה משא"כ הכא דלאחר שניקנית בביאה אינה יוצאת בחליצה ולא הוצרך לפרושי בהדי' דמיירי קודם הקנין משום דקאי על שם יבמה שהזכיר תחלה ולאחר שכנסה בביאה תו לא מיקרי יבמה אלא אשה כדכתיב בתורה ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר א"כ ממילא היא בכלל אשה דקתני ברישא ותו ליכא למיטעי ומשום דמצינו בלשון חז"ל בכמה דוכתי' דאף לאחר היבום נקראת יבמה כדאי' בכתובת ס"פ נערה בת יבמה יש לה מזונות ובכמה דוכתי' להכי נקט היבמה המפורש' בקרא משום סיפא ודו"ק:
תוס' ד"ה ב"ש אומרים בדינ' וכו' במס' עדיות וכו'. הקשה בספ"י דבשוה כסף לא הוי מקולי ב"ש דניחוש שמא שוה דינר במדי כדאמר שמואל לקמן דף י"ב והכריח מזה כדעת הרמב"ם דמשכחת לי' בדבר שאינו מתקיים להוליכו למדי. ולפענ"ד נר' דאי משום הא איכא לאשכוחי בגוונא אחרינא כגון שקדשה בנסכא של כסף פחות משיעור דינר וכמ"ש הב"ש בסי' ל"א סעיף ט' ס"ק ך' דבכה"ג ליבא למיחש כיון שהוא כסף פחות ופרוטה שהי' בימי משה. א"נ כגון שקדשה בקרקע וכמ"ש התו' לקמן דף ה' ע"א בד"ה שכן פודין דאשה מתקדשת בקרקע דבכה"ג בעינין שיהא שוה דינר במקומה כיון דלא שייך להוליכה. וגם נראה דלמאי דאמר לקמן דף וי"ו ע"ב דאם המקדש בהנאת מחילת מלוה מקודשת משים דהנאה זו היא שוה פרוטה א"כ גם זה בכלל שוה כסף ואם הי' המלוה פחות מדינר ממילא הנאה זו הוא פחות משוה דינר ובזה הוי לי' מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אף בשוה כסף דבזה לא שייך כלל דשמואל. מיהו יותר נראה דא"ש לפמ"ש לקמן בחידושינו דף י"ב]] בשיטת הרח"ש גבי האי עובדא דציפתא וכו' ובק"א סי' ל"א דהך דשמואל אינו אלא כשנתרצה האשה להתקדש בתמרה זו אלא כיון דקאמר לקמן דבעינין שיהא שוה שיעור פרוטה שהי' בימי משה דאל"ה לא מיקרי כסף חייש שמואל לקדושי ספק דשמא ש"פ דמשה במדי. א"כ לא מיבעי' למאי דקאמר לקמן דף י"א דבפשטה ידה וקיבלה מודה ב"ש ודווקא כשקדשה בלילה או ע"י שליח א"כ בכה"ג הא מודה שמואל דאפי' שוה במקום אחר אין לך אלא מקומו ושעתו ולק"מ אלא אפי' לאידך שינויא מ"מ משכחת בכה"ג כשקידשה בלילה או ע"י שליח וק"ל. ועיין מ"ש בסמוך בזה.
ולפ"ז אפשר לפרש מ"ש תוס' דאי קיבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא דלכאורה אינו מובן דמה חומרא הוא זה אם צריכה גט מראשון או משני ולפמ"ש י"ל דהחומרא הוא בשוה כסף דהם קידשה בפחות משוה דינר ונתרצה בו דאז הוי ספק מקודשת דשמא שוה דינר במדי וצריכה גט משניהם דבזה הוי מחומרי ב"ש אלא דלא איתשיל להנך גווני.
והנה בס' עצמות יוסף פי' דברי תוס' דס"ל דלב"ש בקידשה בפרוטה הוי קידושי ספק והא דקאמרי ב"ש בדינר היינו שיהא קידושי וודאי ולכאורה אין טעם לדבריו ונרא' די"ל דלמאי דקאמר לקמן דף י"א ע"ב דטעמא דב"ש משום דיליף בהיקישא מאמה עברי' ומצינו בזבחים דף מ"ח ע"א בפלוגתא דתנאי אי ג"ש עדיפא אי היקשא עדיפא א"כ י"ל דב"ש נמי ס"ל ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ומספקא להו אי נילף משדה עפרון ומהני אפי' בפרוטה או נילף מאמה עברי'.
ובזה נלפענ"ד ליישב קושי' תוס' ביבמות דף י"ד ע"ב בד"ה אלא ב"ש אמאי נמנעו וכו' וא"ת ודילמא משום ממאנת ומשום ההוא דשוה כסף ככסף וכו' ותירוצם דחוק ולפמ"ש אתן שפיר די"ל דזהו כוונת רש"י שם בד"ה מן הספק וכו' קס"ד השתא וכו' ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה וגם לשון השתא שכתב אינו מדוקדק. ויש לפרש דכוונתו לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דלא ויפרש דנמצנו משום קידושי כסף משום דבקדושי כסף הוי ספיקא לב"ש ואינו בכלל נמנעו מן הוודאי וס"ל דגם בממאנת הוי בכלל ספק כדפי' רש"י שם בד"ה ובספק אשת איש וכו' ולא שייך לאוקמא הא דנמנעו מן הוודאי אהא כיון דת"ק קרי לה ספק אשת איש.
אך י"ל דגם התוס' ס"ל הא כמו שמפרש בס' ע"י דבריהם דהכא אלא דדקדקו בקושייתם וכתבו ומשום ההיא דשוה כסף ככסף ולא כתבו משום כסף עצמו יש לפרש ע"פ מה שיבואר לקמן בתוס' ד"ה בפרוטה וכו' דלב"ש צ"ל דיליף ש"כ ככסף מקנין אמה עברי' א"כ י"ל דאף אי נימא דמספקא לי' לב"ש בכסף עצמו אי ילפינן מג"ש דקיחה קיחה או מהיקשא. כנ"ל היינו בכסף עצמו אבל בשוה כסף ס"ל דהא דשוה כסף ככסף ילפינן בהיקישא מאמה עברי' שהוקש עברי לעברי' דמפורש בו שוה כסף ככסף א"כ כיון דמינה ילפינין בעינין שוה דינר והיינו דקתני בברייתא שם דפליגי ב"ש וב"ה בתרתי בכסף ובשוה כסף משום דבכסף פחות מדינר הוי קידושי ספק לב"ש כנ"ל אבל בש"כ ס"ל לב"ש דבעינין שוה דינר דווקא ובפחות לא הו"ל קדושין כלל. וא"כ שפיר הקשו תוס' שם דווקא משום ההוא דש"כ ככסף דבזה שייך דנמנעו מן הוודאי ודו"ק:
תוס' ד"ה בפרוטה וכו'. תימא דלא הו"ל למיתני אלא בשוה פרוטה וכו'. ונראה הא דלא הקשו לב"ש ג"כ דה"ל לחתני רק בשוה דינר. משום דלב"ש י"ל דאצטריך לאשמועינן דלא נימא דב"ש נמי ס"ל דמתקדשת בפרוטה מג"ש דקיחה קיחה אלא דבשוה כסף סבירא להו דילפינן הא דשוה כסף ככסף מהיקישא דאחרת לאמה עברי' ואמה הוקשה לעבד עברי דכתיב בו ישיב מכסף מקנתו כדפרי' רש"י לקמן דף ח' דש"כ ככסף וכיון דמאמה ילפינן אמרינן דון מינה ומינה דבעינן דינר דוקא כדמפרש לקמן דף י"ב וטעמא דב"ש דיליף מאמה ולהכי איצטריך ב"ש לאשמועינן להדי' דאפי' בכסף עצמו בעינן דינר ואפשר דזהו כוונת התוס' בתירוצם שכתבו משום דתנא כאן בכסף מפרש באיזה כסף דינר לב"ש וכו' דר"ל כיון דצריך לפרש אליבא דב"ש מפרש נמי לב"ה.
ובזה מובן סמיכת דבריהם שהקשה בתר הכ' וא"ת מנ"ל דשוה כסף ככסף וכו' משום דבל"ז הוי מצי למימר דילפינן מהיקשא דאחרת לאמה כמ"ש בריטב"א ובספ"י אבל לבתר שכתבו דלב"ש איצטריך למיתני בדינר משום דאי ילפינין שוה כסף ככסף מהיקישא דאחרת אמרינין דון מינה ומינה שיהא בדינר שפיר הקשו דלב"ה מנ"ל באמת שוה כסף ככסף אך הי' אפשר לומר דבהא גופא פליגי ב"ש וב"ה אי אמרינין דון מינה ומינה דב"ה ס"ל דון מינה ואוקי באתרה שיהא בפרוטה בג"ש דקיחה קיחה דהא מצינו בזה פלוגת' דר' אליעזר ורבי יהושע בחולין דף ק"כ דר"א ס"ל דון מינה ומינה ור"י ס"ל דון מינה ואוקי באמרה וידוע דר"א שמותי הוא ור"י מתלמידי ב"ה ואפשר דלא ניחא להו להתוס' לתרץ בענין זה כיון דאיכא כמה תנאי דס"ל דון מינה ומינה וס"ל להתוס' לקמן דכ"ע מודי' גבי אמה דבעינן ב' פרוטות וע"ז תירצו תוס' דלפינין מע"ע וס"ל דבע"ע נקנה בפרוטה כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמו שיבואר לקמן דף ח' ויותר נראה דילפינין מפדיון ע"ע שהיא בפרוטה א'. ועיין בסמוך ודוק:
שם בא"ד. וא"ת מנלן דשוה כסף ככסף דהא לקמן וכו'. הקשה מהרש"א כיון דמשמע מדבריהם דאי לאו הא דמיבעי' לי' קרא גבי ע"ע וגבי נזיקין המ"ל דמסברא אמרינן כן דש"כ ככסף א"כ לפי מסקנת דבריהם שכתבו דאיכא למימר דע"ע גרע טפי לפי שהוא גרם לו למכור וגבי נזקין איצטריך משום דה"א דגרע לפי שהקפידה התורה לענין מיטב הו"ל למימר דבקידושין ש"כ ככסף מצד הסברא.
ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דאי מצד הסברא הוא בכ"מ דשוה כסף ככסף ע"כ צ"ל דאין שום מעלה בכסף יותר משוה כסף דמה לי דמיהן או הן דאם יש שום מעלה בכסף יותר מה"ת נימא מסברא דש"כ ככסף א"כ אפי' אי נימא דטעמא בעבד משום שגרם לו למכור ע"כ צ"ל דאיכא מעלה טפי בכסף וממילא א"א לומר מצד הסברא דשוה כסף ככסף ובהא א"ש שלא הוכיחו תוס' מדאיצטריך בניזקין כמ"ש בספ"י דהתם שאני דאפי' אם הם שוה ממש אמרה תורה מיטב שדיהו וכו' שהברירה ביד הניזק מאיזה שירצה כמו שיבואר בסמוך ושפיר איצטריך שאין הניזק יכול לומר שרוצה דווקא כסף ממש משא"כ בעבד דלא כתיב בי' מיטב ע"כ צ"ל דכסף עדיפא משוה כסף ממילא דאין לומר מצד הסברא דש"כ ככסף. ותדע דע"כ צ"ל כן לפמ"ש התוס' בתי' ב' דע"ע גרע טפי קשה נימא נמי דבעי' מיטב דנהי דליכא למילף מנזקין מ"מ מנ"ל דלא בעי' מיטב כיון די"ל דגרע מנזקין אלא וודאי כיון דהסברא הוא בכ"מ דלא בעינין מיטב אין לחדש מדעתינו לחלק בע"ע משום דגרע וה"ה לענין ש"כ כן וק"ל. ועיין בסמוך:
בא"ד. וי"ל דילפינין מע"ע. כ' מהרש"א ז"ל דהא דכתבו תוס' דילפינין דשוה כסף ככסף מע"ע היינו לפי תירץ קמא אבל לפי תי' השני ע"כ ילפינן מניזקין. ולכאורה קשה דאי ילפינן מניזקין נימא נמי דבעי' מיטב כמו בנזקין וכ"כ בס' עצמות יוסף ואפשר דלדעת הפוסקי' דאין אשה מתקדשת בקרקע א"כ כיון דאמרינין בריש ב"ק דף ז' דמטלטלי כל מילי מיטב הוא א"כ לענין קידושין באמת לעולם מיטב הוא אך התוס' עצמם כתבו לקמן דף ה' דאשה מתקדשת בקרקע ועיין מה שכתבנו בק"א ר"ס כ"ז.
ונראה דס"ל דבקידושין דהוא מדעתה לא שייך זה דהא אמרינן בב"ק דף ז' ע"ב דאי אמר ניזק הב לי זיבורית טפי פורתא צריך ליתן לו דאל"כ הורעת כח של נזקין ורחמנא אמר מיטב א"כ כיון דכל מה שרוצה הניזק בין עידית ובין זיבורית הוא ניהו המיטיב דאמר רחמנא א"כ לא משכחת זה אלא בניזקין שמשלם המזיק בע"כ מאיזה שירצה הניזק אבל בקידושין שהוא מדעת שניהם באותו שנתרצה בו האשה הוא לעולם מיטב ול"ד לשוה כסף ככסף דאף שהיא מתרצה איצטריך למילף מנזקין דהתם שאני דלא מהני רצונ' בזה כי היכא דאינו מועיל אפי' אם מתרצית בפחות משוה פרוטה אבל לענין מיטב כל מה שהיא מתרצת בו היינו מיטב כמו בנזקין ודווקא גבי ע"ע שיוצא בגירעון כסף בע"כ דאדון שפיר כתבו התוס' דה"א דבעינין מיטב ועמ"ש לקמן בזה:
שם בא"ד. א"נ י"ל אי כתיב בעבד וכו'. לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף ח' ע"א אי לימא דלא מקניא בהא כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות ש"כ ככסף ופי' רש"י שם דכיון דמיפרוק בי' איקנוי נמי מקנה בי' דכתיב גאולתו מכסף מקנתו משמע דממשמועתי' דקרא יליף קנין מפדיון.
ונראה דע"כ צ"ל כן דאל"ה ליכא למילף קנין מפדיון כמ"ש תוס' בתי' זה דבפדיון שאני שלא יטמע בין העכו"ם משא"כ בקנייתו הוא להיפוך וע"כ צ"ל דממשמעות הקרא הוא כן דבמה שנקנה הוא נפדה א"כ קשה על תי' תוס' דהא איכא למילף נזקין מקנייתו דע"ע. ונראה מזה דס"ל להתו' דבקניית ע"ע בעינין ב' פרוטות אפי' לב"ה כמו אמה ועמ"ש בלשון תוס' לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכו' א"כ י"ל דליכא למילף מקנייתו לענין ש"כ כיון דהחמיר' התורה בו יותר מקידושין ושאר קנינים שהם בפרוטה וצריך ללמוד דווקא מפדיונו שהוא בפרוטה וכן נ"ל לענ"ד לב"ש דס"ל בקידושי כסף בדינר באמת ליכא למילף דש"כ ככסף מפדיון ע"ע דהתם שאני שהוא בפרוטה אלא דבאמת יליף מקניינו. ובהכי א"ש טפי מה שפירש"י לקמן דף ח' דנפקא לי' בקנינו דש"כ ככסף ממשמעות הכתוב משום דאל"ה ליכא למילף מפדיונו כיון דקנינו בשתי פרוטות מפדיונו בפרוטה א' וק"ל:
אך הא קשי' לי לפי תירוץ זה מנ"ל בע"ע הנמכר לישראל היוצא בגירעון כסף דש"כ ככסף דכיון דאיכא בו גריעותא שגרם לו למכור ע"י שנשא ונתן בפירות שביעית כדאי' לקמן א"כ ליכא למילף מנזקין ומנמכר לנכרים ליכא למילף דשאני התם שלא יטמע ואי משום דילפינין בג"ש דשכיר שכיר קשה לפי תי' זה דנילף נזקין מע"ע הנמכר לישראל דלא שייך שלא יטמע וצ"ל דבתר דכתיב גבי ניזקין ג"כ ילפינן נמכר לישראל במה הצד מנמכר לנכרי ומנזקין וכן משמע מלשון התוס' ע"ש שכתבו ולא יליף מנזקין וע"ע וכו'. והנה הרשב"א והר"ן כתבו דליכא למילף ע"ע מנזקין משום דפדייתו מן האדון הוא בע"כ דאדון וה"א דבנתינה בע"כ לא אמרינין ש"כ ככסף ועיין בב"ש בסי' כ"ז ובסי' קמ"ג שנחלקו בזה האחרונים אי אמרינן בנתינה בע"כ ש"כ ככסף ולכאורה נראה דאי ילפינן מע"ע כמ"ש התוס' בתירוצם קמא איכא למילף אפי' בנתינה בע"כ ולתי' הב' דא"א למילף מע"ע אלא מנזקין ליכא למילף בנתינה בע"כ דש"כ ככסף מיהו באמת צריך להבין על התוס' שלא תירצו כתי' הרשב"א והר"ן. ואפשר דס"ל דאף דבע"ע כתיב לרבות ש"כ ככסף היינו דווקא כשנפדה ברצון האדון וכן משמע לקמן דף ה' ע"א דדחיק לאשכוחי שם גבי כסף דאיתא בע"כ כמו שנדחקו רש"י ותוס' שם בד"ה שכן ישנו בע"כ וכו' ולא קאמר דאיתא בע"כ בפדיון ע"ע אע"כ משום דבעי לאשכוחי שישנו בע"כ אפי' בש"כ עמ"ש שם. אך לפמ"ש לעיל במ"ש התוס' בתירוצם קמא דליכא למילף ע"ע מניזקין משום דה"א דבעינין מיטיב דהיינו דוקא כשיוצא בע"כ דאדון דאל"ה היינו מיטיב דידי' א"כ ע"כ דס"ל דיוצא בש"כ בע"כ דאדון וה"ל לתרוצי' כפשטי' כמ"ש הרשב"א והר"ן וצ"ע אמנם הנלענ"ד עיקר בזה כמ"ש מבואר היטיב בקונטרס אחרון ריש סי' כ"ז ע"ש. ונתכוונתי בדבר זה עם כבוד אחי הגאון מהר"ש שמעלקי הלוי זצ"ל דאף התוס' ס"ל כשיטת הרשב"א והר"ן דליכא למילף ע"ע מנזקין דפדייתו הוא בע"כ דאדון אלא דקשי' להו הא דמשמע בדף ח' גבי קנין ע"ע אי לימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא דל"ל למילף מקרא דפדיון ע"ע ולא יליף מניזקין כיון דהוי נתינ' מדעתו שהרי מרצונו מוכר את עצמו והיינו דתירצו דה"א להחמיר עליו לפי שגרם לו למכור יש להחמיר בקנייתו והא דלא ילפינין נזקין מקנין ע"ע דלא שייך בי' שלא יטמע כמ"ש לעיל. י"ל כמ"ש בק"א דבנתינה מדעתו יש לחלק בין היכא דנתינה מדעתו לגמרי כמו מוכר א"ע והאשה מתקדשת וכיוצא בהם שקבלת הש"כ הוא ברצונם. ובין היכא שהנתינה מדעתי' בכסף ממש והוא נותן בע"כ ש"כ כמו גבי נזקין ופריעת חוב וכיוצא בהן. ואף שהנתינה היא מדעתו מ"מ אין ברצונו לקבל הש"כ כמו שהכרחתי סברא זו בק"א סי' כ"ד א"כ ליכ' למילף נזקין מקנין ע"ע כיון דהתם אף קבלת הש"כ הוה מדעתו ורצונו משא"כ בניזקין שרוצה בכסף דוקא וע"כ צריך למילף מפדיון ע"ע דהוא בע"כ דאדון לגמרי אפ"ה ש"כ ככסף. וע"ז כתבו תוספ' דליכא למילף מע"ע מפדיוני דאיכא למיפרך שלא יטמע דשייך בפדיונו.
ובזה מתורץ היטב קושיות מהרש"א במה שכתבו תוספות לעיל דילפינן קידושי כסף מע"ע דלא א"ש לתירוץ ב' של תוס' דאיכא למיפרך שלא יטמע ולפי מה שכתבני א"ש דקידושי אשה כיון דהוי מדעתה לגמרי שפיר ילפינין מקנין ע"ע דלא שייך לא יטמע ומתורץ הכל ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה היבמה נקנית וכו'. תימא דלא תני מנינא וכו'. לולי דבריהם ז"ל י"ל משום דברישא י"ל הא דאיצטריך מנינא למעט חופה ולא ממעטינין ממילא מדלא תני לי' חופה בהדי' אלא די"ל דאי לאו דתני מנינא ה"א דלכך לא תני לי' חופה כדמשני אביי לקמן אליבא דר"ה דלהכי לא תנא חופה משום דהו"ל מלתא דאתי' בק"ו ומילתא דאתי' בק"ו לא קתני לכך איצטריך מנינא יתירה וכן אליבא דר' הונא דמשני לקמן דמנינא למעוטי חליפין אין להקשות דממיל' הוי ממעטינין לי' מדלא תני לי' משום דה"א דהחליפין הוא בכלל כסף כמ"ש תוס' לקמן דף ג' ע"א בד"ה ואשה וכו' אבל כסף ושטר ביבמה דאמרינין לקמן דף י"ד ע"א דה"א מדכתב ולקחה לו לאשה דאימא לכולהו מילתא כאשה שפיר ממעטינן להו ממילא מדלא תני להו.
ובזה יש ליישב גם קושי' שני' דלא תני מנינא בסיפא דקונה א"ע בשני דרכים ולמעוטי דלא נילף ק"ו מאשה משום דבל"ז איכא למעוטי לי' מדלא תני לי'.
ואין לומר דה"א דלא תני לי' משום דה"ל מילתא דאתי' בק"ו. דהא קתני ובמיתת היבם דאמרינן לקמן דף י"ד דנפקא מהך ק"ו מאשה וע"כ צ"ל לר' הונא דאמר מילתא דאתי' בק"ו לא קתני משום דהאי ק"ו ומה אשת איש שהוא בחנק אינו אלא גילוי מילתא כמו שיבואר שם בס"ד א"כ ה"נ הו"ל למיתני דיוצאה בגט מהאי ק"ו עצמו דמיתת היבם ושפיר הוי נפק' לי' מדלא תני לי'. ועיין מה שכתבנו לקמן דף ג' גבי מנינא דרישא ומנינא דסיפא. ועי"ל דהא דלא תני מנינא גבי יבמה וקונה את עצמה בשני דרכים משום דאמרינן ביבמות דף ח' ע"א אלא כי איצטריך קרא היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי הרי דאיכא יציאה אחרת גבי יבמה אם נשא היבם את אחותה אחר מיתת אחיו פטורה מן החליצה ומן היבום וכן כתבו תוס' ביבמות דף י"ח ע"ב בד"ה שומרת יבם וכו' אומר ר"י דדוקא קידש אבל אם נשא וכו' ע"ש הרי דאיכא יציאה אחרת והא דלא תני לה כיון דאיכא איסורא מדרבנן משום אחות זקוקתו לא נקט מלתא דאיסורא כמו שיבואר לקמן דף ה' ע"ב בס"ד גבי חופה וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |