הגדה של פסח (כוס אליהו)/מגיד/תחילת ההלל וכוס שניה

הגדה של פסח || הגדה של פסח (כוס אליהו)     בכל דור • שפוך חמתך

בכל דור • שפוך חמתך ‏מעבר לתחתית הדף לנוסח ההגדה דפים מקושרים צור דיון על קטע זה לדיון כללי על קטע ההגדה הנוכחי

הגדה של פסח מפרשי ההגדה אפוד בד טעמא דקרא כוס אליהו מעשה נסים מרבה לספר נפתלי שבע רצון עיון תפילה קמחא דאבשונא שבלי הלקט

הגדה של פסח   מגידכסה המצות וקח הכוס בידך ואמור בקול רם ובשמחה עצומה:

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלּוּ. הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה. וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל. וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה. הַלְלוּיָהּ:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ: רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְיָ עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּייָ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: הַיָּם רָאָה וַיַּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: מִלִפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מָיִם:

אוחז הכוס בידו עד גאל ישראל ואומר בשמחה עצומה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

כוס שניה של ארבע כוסות. שותין בהסיבת שמאל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

---

---

כוס אליהו

---

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לפיכך אנחנו חייבים. ר"ל הואיל וגם אנחנו יצאנו. א"כ כל הנסים שנעשו להם נעשו גם לנו. ולכן חייבים אנחנו להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו ואמר שהוציאנו מעבדות לחירות וכו' הזכיר כאן חמשה חלוקות שלכאורה נראה שכלם ענין א' ואינו רק כפל ענין במלות שונות. אבל הענין שהמגיד כיון בה' חלוקות אלו כנגד חמשה עניינים קשים שהיו להם לישראל במצרים. א' מה שכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד יוציא משם לחירות. ב' העבודה הקשה ששמו עליהם. ג' היגון והאנחה הנמשך להם מעבו' קשה התדירות כדכתיב ויאנחו בני ישר' מן העבודה. ד' מה שהיו משליכים בניהם ליאור ואמרו ז"ל שהיה פרעה שוחט ק"ן תינוקות וסך בדמן. ה' שהיו מכשילים אותם בע"ז. כנגד הראשונה שאין עבד יוציא משם לחירות. אשר הוציאנו מעבדות לחירות. כנגד הב' שהיא עבודה קשה אמר ומשעבוד לגאולה. כנגד הג' שהוא היגון והאנחה אמר ומיגון לשמחה. כנגד הד' שהיו משליכים התנוקות ליאור ושוחטים אותם ונמצאו אבותיהם מתבלים עליהם אמר ומאבל ליו"ט דבאבל כתיב ואחריתו כיום מר. ונהפך להם יום מר ליו"ט. וכנגד החמישית שהיא עבודה זרה שעובדיה תועים מדרך השכל והולכים באפלה אמר ומאפילה לאור גדול הוא אור אין סוף ב"ה שהוא אור גדול צח ומצוחצח:

הללויה הללו עבדי ה'. הכוונה כמ"ש לעיל על ומאפילה לאור גדול שהיו מעבידים אותם לע"ז. וכשאמרם ז"ל מה אלו אף אלו וא"כ היו עבדים לה. ולכן אומר להם עכשיו שראוי לכם להלל ה' להיותכם עבדי ה' ולא עבדים לע"ז ואמר הללו את שם ה' ר"ל שההילול הוא שם ה' בעצמו ששמו המיוחד ית' וית' הוא מורה על ההילול בכתיבתו ובקריאתו ובנקודותיו שהשם בכתיבתו מורה על היה הוה ויהיה ובקריאתו באדנות מורה שהוא אדון הכל. ובנקודותיו שהם שח"ק שבא חולם קמץ. וכתב ה' מנחת שי בפ' הלה' תגמלו זאת שזהו יהי' שם ה' מבורך וזהו ג"ך זה שמי לעולם ע"ש שנקודות מבורך ונקודות לעולם הם נקודות שם המיוחד. ועפ"ז אני מבין מה שתקנו בתפלה ברכו את ה' המבורך. והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד שהוא אומר להם ברכו את ה' שהוא מבורך ועומד שנקודותיו מורים ע"ז שהם נקודות מבורך. והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד שנקודותיו ונקודות לעולם מורים שהוא מבורך לעולם. ואמר ברוך על זמן ההוה המבורך על זמן העבר לעולם ועד על העתיד ועל שלשתם מורה השם בכתיבתו היה הוה ויהיה ויהי כוונת דוד הע"ה באומרו הללו את שם ה' שהשם עצמו הוא השבח וההילול שנקודותיו הם נקודות מבורך. וזהו יהי שם ה' מבורך והם ג"כ נקודות לעולם וזהו מעתה ועד עולם. ומכלל הדברים שמענו ג"ך מה שמורה כתיבתו דהיינו מעתה הוא זמן ההוא ועד עולם הוא זמן העתיד. ולכלול גם זמן העבר אמר ממזרח שמש ועד מבואו וגו' דהיינו מעת התחלת זריחת השמש לזרוח דהיינו בבריאת העולם. ועד מבואו דהיינו סוף העולם דכתיב ואפרה הלבנה ובושה החמה ע"ד שדרשו וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה וכו' ור"ל מתחילת בריאת העולם עד סופו ועד בכלל מהולל שם ה' הרי ההילול יוציא מנקודותיו וכתיבתו ועל קריאתו באדנות שהוא אדון הכל העליונים והתחתונים אמר רם על כל גוים ה' הם התחתונים על השמים כבודו הם העליונים המלאכים וכל צבא מרום.

ומלת רם מושך עצמו ואחרים עמו כאלו אמר רם על כל גוים ה' ורם על השמים כבודו.

ואמר מי כה' אלהינו וגו' בא להזכיר שבחו יתברך וגדולתו אשר עשה ביציאת מצרים שני דברים הפכיים. ולכן הזכיר שם ה' שם הרחמים ושם אלהים המורה על הדין. והיינו שהביא על המצריים עשר מכות במדת הדין. וכנגדם עשרה נסים שנעשו לישראל שניצולו מן המכות במדת הרחמים. וזהו מי כה' אלהינו שיוכל לעשות שני דברים הפכיים בזמן אחד. והדר מפרש המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו' ר"ל שעם שהוא ית' גבוה מעל גבוה הוא משגיח ומשפיל לראות בשמים הם גסי הרוח במצרים שהיו מתגאים על ישראל ומשעבדים אותם כעין שדרשו לא בשמים היא לא בגסי הרוח. ובארץ הם ישראל שהיו במצרים שפלים עד עפר להרע לאלו ולהטיב לאלו:

או יאמר המשפילי לראות וגו' שמצינו שראייתו יתברך לעשות משפע כמו לראות את העיר ואת המגדל ארדה נא וגו' וירא כי רבה רעת האדם בארץ וכשהוא ית' נפרע מן האומות נפרע משריהם תחילה. דכתיב יפקיד ה' על צבא המרום וגו' וזהו המשפילי לראות בשמים הם השרים שלמעלה ובארץ הם המצריים למטה לעשות בהם משפט כתוב ומצינו ראייתו ית' ג"כ לטובה כי ראה ה' בעוניי. את עניי וגו' ראה אלהים.

וז"ש מקימי מעפר דל ר"ל ישראל שהיו משועבדים בחומר ובלבנים שהכל היה מן העפר הקים אותם מאותו עפר והיתה להם תקומה להושיבי עם נדיבים כמו שנבאר.

מאשפות ירים אביון שהיו עובדים ע"ז במצרים. והע"ז היא אשפה מטונפת וטמאה כנדה מאשפות שהם כמה מיני ע"ז ירים אביון שבאונס היו עובדים ובלבם היו תאיבים לעבודתו ית' ולקדושתו. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו וגו' כפל הענין הוא דקאי על שני חלוקות דלעיל מקימי מעפר.

מאשפות ירים. כנגד מקימי מעפר דהיינו מעבודת חומר ולבנים אמר להושיבי עם נדיבים הם שבט לוי שלא נשתעבדו וקרי להו נדיבים על שנדבה רוחם אותם לעסוק בתורה ולפיכך לא נשתעבדו. וכנגד מאשפות רים אביון שהיא ע"ז אמר עם נדיבי עמו הם ג"כ שבט לוי שהם לבדם המתנדבי' בעם במעשה העגל שלא לעבוד ע"ז דכתי' מי לה' אלי וגו':

מושיבי עקרת הבית. היינו כמ"ש לעיל על ומיגון לשמחה שהיו משליכים את בניהם ליאור ושוחטים אותם והיו אז כאשה עקרה לא ילדה. והקב"ה היה מרבה אותם שלא כפי הטבע. וז"ש מושיבי עקרת הבית שהיתה כעקרה. החזירה אם הבנים שיש לה בנים הרבה והיא שמחה עם בניה:

בצאת ישראל ממצרים. כבר כתבנו על ומעבדות לחירות מ"ש ז"ל שאין עבד יוצא ממצרים לחירות וג"כ היו שם ישראל עובדים ע"ז מה אלו אף אלו. אומר שעתה מלבד שבטלו שניהם אלא אדרבא היה הפכם למעליותא. וז"ש בצאת ישראל ממצרים שיאן עבד יוצא משם לחירות בית יעקב מעם לועז גוי מקרב גוי שהיו עע"ז כמותם. והיינו דקרי להו בשם יעקב שלא היו עושים רצונו של מקום. ואמר שעכשיו היה נהפך לטיבותא. כנגד מה שהיו עע"ז אמר היתה יהודה לקדשו שחזרו לעבודתו ית' ולקדושתו. וקראם בשם יהודה מעין מ"ש ז"ל שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי ושיהודי נגזר מיהודה. וכנגד מה שהיו תחת ממשלת מצרים שאין עבד יוצא משם לחירות. אמר ישראל ממשלותיו. שחורו תחת ממשלתו יתברך.

א"נ יאמר בצאת ישראל וגו' עם הפסוקים שאחריו הים ראה וינס וגו' הנה הרב ק"פ פי' בהקדים מה שפירש"י בפ' כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. עוד אמרו שהיו המצריים לועזים על ישראל אם בגופם שלטו בנשותיהם לכ"ש. עוד אמרו ז"ל לא עביד רתמנא ניסא לשקרי. הוא אומרו בצאת ישראל ממצרים בית יעקב אלו כנשים מעם לועז מהעם שהיו לועזים עליהם שזנו ונבעלו למצריים והיו אומרים היתה יהודה לקדשו דמצרים מל' לא יהיה קדש שהרי ישראל ממשלותיו. לשון ממשלה. ואם בגופם שלטו וגו' וסותר זה מהים ראה וינס דקב"ה לא עביד ניסא לשקרי אלא ודאי שהיו בני אבותיהם ע"כ:

ולעד"ן לפרש ע"פ ההקדמות הנז' בצאת ישראל ממצרים שהיא ערות הארץ והמצריים שטופי זמה. והיה מקום לומר שח"ו נכשלו ישראל שם בזנות. ובפרט בית יעקב אלו הנשים. מעם לועז שהיו לועזים עליהם אם בגופם שלטו וגו' ובא הכתוב לסתור דבריהם. היתה יהודה לקדשו ית' שהם קדש לה' דכתיב קדש ישראל לה' וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה וצא קדושה וממה שהם קדש נשמע שהם גדורין מן הערוה והיינו הנשים ולכך נקט היתה ולא היה. ישראל ממשלותיו שגם הזכרים משלו ביצרם ונגדרו מן הערוה. וקראם ממשלותיו בכנוי לו ית'. שאלמלא הקב"ה עוזרו לאדם אינו יכול לו. ונמצאת ממשלותם ביצרם. היא ממשלתו ית':

א"נ היתה יהודה לקדשו וכו' ויתיישב שפיר או' היתה ולא היה. ואו' ממשלותיו ל' רבים ולא ממשלתו ונקדים מ"ש ז"ל שמכל השבטים היה מלך או שופט ומשבט שמעון שבא זמרי על כזבי לא העמידו מלך או שופט. וז"ש היתה יהודה לקדשו שהוא קדש לה' וגדורים מן הערוה כמ"ש. ואמר היתה ולא היה כמ"ש ז"ל שלומית בת דברי אחת היא ופרסמה הכתוב וזהו אומרו היתה ר"ל אחת לבד היתה וראיה לזה שהרי ישראל ממשלותיו שהיו להם ממשלות רבות ומהם שופטים מהם מלכים מלכי ישראל ומלכי יהודה ואלולי שהיו גדורים בערוה לא העמידו לא מלך ולא שופט. הים ראה וינס לפי שראה והבן בקדושתם לכך לא עמד בפניהם ואז הירדן נשא ק"ו בעצמו ואמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר וזהו הירדן יסיב לאחור ונקט לשון יסוב לשון עתיד לומר שמאותה שעה ידעו ודאי שהירדן יסיב לאחור בהגיעם שם:

ודרך אגב נבין מאמרם ז"ל וז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף. והוא תמוה אבל הענין בהקדים מ"ש ז"ל שכל מי שבא דבר ערוה לידו וניצול הימנו עושים לו נס. וזהי הכוונה מה ראה ארונו של יוסף שתבעתו אשת אדוניו וניציל הימנה. והואיל ובא דבר ערוה לידו וניצול ראוי ליעשות לו נס הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ואם זה הים גדול ראה ונבקע הירדן קטן הכמות ודאי יסוב לאחור אפי' בלתי ראייה וכ"ש אחרי ראותו ארונו של יוסף. ומאי דנקט גבי הים ל' ניסה. וגבי הירדן נקט יסוב לאחור נראה דגבי הים היו המים נסים לימין ולשמאל ונעשו י"ב שבילים לי"ב שבטים נקט לשון ניסה. וגבי הירדן שהוא נחל מושך שהמים שלפניהם תמו ונכרתו ושלאחריהם היו נגדשים שם וחוזרים לאחוריהם נקט יסוב לאחור:

או יאמר בכוונת הפסוקים הים ראה וינס שראה מעשה ונזכר הלכה ראה המטה בידו של משה דכתי' ואתה הרים את מטך ונזכר שהוא הכה מי היאור והפכו לדם וגם ונבקע לפניהם והירדן נשאר ק"ו ממנו כנזכר:

או יאמר ונמשיך בזה כל הפסוקים. והענין שכל א' מהארבעה חלוקות מגיד מה שראה ולפיכך עשה מה שעשה. ויהיה מלת ראה קאי לכל החלוקות ונקדים מ"ש ז"ל ע"פ וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון שתנאי התנה הקב"ה. עמו במעשה בראשית ישקרע לפני ישראל. וילפי לה מדכתיב יקוו המים מתחת השמים וגו' ועוד אמרו ז"ל ע"פ כי במקלי עברתי את הירדן הזה שנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. והאבות סי' לבנים שכך עתיד הירדן ליבקע לפני ישראל. וז"ש הים ראה. ראה מעשה ונזכר הלכה שראה המטה בידו של משה ונזכר התנאי שהתנה עמו השי"ת שיקרע לישראל ולכן נס מפניהם. וכן הירדן ראה המטה בידו של משה [א"ה לכאורה לא נבקע הירדן אלא ע"י יהושע ואיפשר שממה שראה מקודם המטה בידו של מרע"ה קבל עליו שיסוב אח"ך לאחור] ונזכר שהוא עצמו נבקע במקלו של יעקב והוא סי' לבניו ולכן יסוב לאחור. וכן ההרים ראו מה שהכה בצור ויצאו ממנו מים ולכן רעדה אחזתם מפחד ה' ורקדו כאילים. ואע"פ שבאותה שעה עדיין לא הכה בצור מ"מ כבר נגזר עליו כן מששת ימי בראשית. שאחד מן עשרה דברים שנבראו בע"ש בה"ש הוא פי הבאר שהוא הסלע שהיה מתגלגל עמהם בכל מקום שהולכין וכן הגבעות נזדעזעו ורקדו כבני צאן. ויהיה רקדו כמו וירקדם כמו עגל. שנזדעזעו מפחד ה'. ודימה ההרים לאילים והגבעות לבני צאן שההרים שהם גדולים מהגבעות דימה אותם לאילים הגדולים שרוקדים בשעה שמתנגחים יחד. והגבעות שהם קטנים דימה אותם לבני צאן שהם קטנים. וכששואלים אותם מה לך הים מה לך הירדן. וכן ההרים והגבעות. משיב כל א' מהם כפי עניינו. משיב כל א' מהם כפי עניינו. הים אומר טעם דנס מלפני אדון חולי ארץ. שבשעת בריאת העולם התנה עמו שיקרע. ויהיה חולי מעניין בריאה כמ"ש הרד"ק שורש חול בשם רבינו יונה. והירדן משיב מלפני אלוה יעקב שהוא נבקע לפני יעקב אביהם והוא סי' לבניו. וההרים משיבים ההפכי הצור אגם מים וגו' שהצור שהוא דבר חזק וקשה הופכו לדבר לח. ונעשה אגם מים. והגבעות משיבים חלמיש למעיינו מים. שהופך החלמיש הקשה למעין מים. והשתא הוי תשובת ההרים והגבעות כעין תשובה אחת שהיפוך הצור לאגם הוא היפוך החלמיש למעין המלית שונות. והוא סגי בתשובה אחת לשניהם. אלא לפי שחלוקים הם בשאלותיהם אלו כאילים ואלו כבני צאן. חלקם גם כן בתשובותיהם:

כוס שניה

בא"י אשר גאלנו וגאל את אבותינו. הקדים גאולתינו לשל אבותינו. דתחלה צריכים להודות על עצמינו. ואח"כ על אבותינו. שכן לענין הוידוי אני אומרים אבל חטאנו אנחנו ואבותינו. כדכתיב והתוודו את עונם ואת עון אבותם.

ואמר והגיענו הלילה הזה כתב הרד"א ז"ל כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך והגיענו הלילה הזה. ע"ש מה שתירץ. ולע"ד נראה שאין עיקר הברכה על שהגיענו לזמן הזה. דא"כ לא היה מיחד הלילה לבד. שהלילה והיום כלו יו"ט. ובברכת שהחיינו שעיקרה על הזמן. אמר לזמן הזה סתם שכולל הלילה והיום. אבל עיקר הברכה היא שהגיענו לאכול בו מצה ומרור. כדי לקיים מצות אכילתם. וכאלו אמר והגיענו לאכול בלילה הזה מצה ומרור. ודייקא נמי דלא קאמר והגיענו ללילה הזה בלמ"ד כמו שאמר לזמן הזה. ונקט ל' זה כמ"ש הרד"א ז"ל שלפי שר"ל הגיענו למועדים וגו' שהיא בקשה על העתיד. לכן אמר והגיענו הלילה הזה. שר"ל שכשם שהגיענו הלילה הזה כן יגיענו וכו'. ואיפשר שזה ג"כ כונת הרד"א.

ואמר שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך הקדים שמחה לששון כלשון הפ' שמחו את ירושלים וכו' ואח"כ שישו אתה משוש.

ולפי שבזמן הבית היו אומרים לאכול בו פסח מצה ומרור ועכשו שאין בה"מ אין מזכירין כ"א מצה ומרור שיאן אכילת פסח נוהגת בזה"ז לז"א שאז בזמן הגאולה נאכל מן הזבחים ומן הפסחים.

והקדים הזבחים לפסחים מלבד מה שנתנו טעם לזה לפי שהחגיגה קודמת לפסח שהיה נאכל על השבע יש ליתן טעם אחר שלפי שאמר כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הזכיר החגיגה החלה דשייכה בכל הרגלים. ואח"כ הזכיר הפסח שאינו שייך רק בחג הפסח בלבד.

ואמר ונודה לך שיר חדש. שאז כשיבנה בית שלישי ב"ב נודה לך שיר חדש והיה ראוי לומר ונשיר לך שיר חדש לשון נופל על לשון וכלשון הפ' שירו לה' שיר חדש. ואעפ"י שמצינו לשון הודאה על השיר. כמו יהודה לתפלה [נחמיה י"א] על הידות הוא ואחיו [שם י"ב] שהיה ממונה על השיר שהיו הלוים אומרים מ"מ עדיף טפי למנקט לשון שיר. ואיפשר דדנקט שתי לשונות דקאי על שני חלוקות הנז' אח"כ על גאולתינו ועל פדות נפשנו. דלגבי גאולתינו שהיה גאולת מצרים אמר ל' הודאה כל' הפסוק הודו לה' כי טוב וגו' יאמרו גאולי ה' וכו' שמדבר בגאולת מצרים. ועל פדות נפשנו דהיינו גאולה דלעתיד שהגלות הזה הוא גלות הנפש. שבטלים ממנו כמה מצות. ואונסים כמה בנ"א להמיר דתם נקט לשון שיר חדש דשייך בגאולה דלעתיד כאמז"ל שבכל השירות נאמר שירה ל' נקבה ולעתיד שיר בלשון זכר. ומה שהקשה הרד"א ז"ל ע"פ זה דפדות נפשנו היינו דלעתיד דא"כ לא הוי מעין חתימה סמוך לחתימה שהחתימה גאל ישראל היא גאולת מצרים וסמוך לחתימה היינו גאולה דלעתיד. ומתוך זה הוצרך לפרש איפכא. לענד"ן דלא ק"מ דהואיל והכל ענין גאולה מקרי שפיר מעין חתימה סמך לחתימה. ודכוותה ברכת אשר ברא שאנו או' ישמע בערי יהודה וגו' קול מצהלות חופות חתנים מחופתם וכו' דהיינו לעתיד ולא הוי מעין חתימה. אלא ע"כ כיון דהכל ענין חתנים מקרי שפיר מעין חתימה. וכן מינו בברכת ההבדלה ביו"ט שחל להיות במוצאי שבת. אנו אומרים סמוך לחתימה והבדלת והקדשת את עמך ישראל בקדשתך דהיינו הבדלת ישראל מן העמים. ובחתימה אנו אומרים המבדיל בין קודש לקדש. והיינו בין קדושת שבת לקדושת יו"ט ולא הוי מעין חתתימה סמוך לחתימה אלא ודאי כיון שהכל ענין הבדלת קדושה מקרי שפיר מעין חתימה סמוך לחתימה:

ועדיין צריכין אנו למודעי איך יצדק אכילת הזבחים והפסחים לעתיד דהנה בפירוש המחזור לכמוה"ר אברהם אלנקאר על מה שאנו אומרים במוסף ר"ה ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו וכו' כתב דמשמע דלעת"ל מקריבין וכו' וכ"מ בחלק ד' צ' אר"י מנין לתח"ה מן התורה שנ' והרמותם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן. וכי אהרן לעולם קיים. אלא שעתיד לחיות ואז נותנים לו והקשה בשם הרב עמק יהושע ממ"ש בנידה דס"א אהא דתניא בגד שאבד בו כלאים עושין ממנו תכריכין למת אר"י זאת אומרת מצות בטילות לעת"ל והצ"ע עיין שם. ודוגמת זה קשה על דברי המגיד איך יאמר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים וכו' הואיל ומצות בטילות לעת"ל והאריך בקושיות ומסיק וז"ל נלע"ד לו' דכיון דלעת"ל יצה"ר נשחט ואין מי שיחטא כלל ממילא כל המצות בטילות אפי' מצית עשה. וגם כיון שמתו וחיו בגופן שלהם קרינן עליהם במתים חפשי מן המצות ומה שמקריבין לעת"ל הוא על חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן לשעבר חטאת הצבור והיחיד. וכההיא דר' ישמעאל קרא והטה וכ' על פנקסו לכשיבנה בה"מ אביא חטאת שמינה וכ"ה בנוסח הזמירות ונקריב לפניך קרבן התמיד שיכפר בעדנו דלא שייכא כפרה לעתיד. ואחר כפרה שאז יהיו נקיים מה' לא רמייא עלייהו שים חיוב בקיום המצות אלא בתורת נדבה כו' ע"ש אבל פשט הלשון אין נראה כן דקרבנות חובותינו משמע שאנו חייבים להקריב לחובת היום דבר יום ביומו וכמו שמפרש והולך תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן. לא על החובות שאנו חייבי' עליהם כבר. ועוד דקרבנות המוספין אינם באים לכפרה כלל. לא על העבר ולא על ההוה. זולת השעיר שהוא בא לכפרה. ובמוסף שבת אין שם שעיר לכפר כלל כ"א מצות המלך ועכ"ז אנו אומרים קרבנות חובותינו. ואין לומר דכלפי מוסף יו"ט שיש בו שעיר לכפר קאמר חובותינו. דמה לנו להזכיר לשון חובה בשבת דלא שייך כ"א ביו"ט:

לכן נלע"ד לו' דודאי בתחלת ימות המשיח שקודם התחיה מקריבין קרבנות חובה דבר יום ביומו תמידין ומוספין. שאין שום מצוה בטילה באותו זמן. ומ"ש ר"י מצות בטילות לעת"ל היינו אח"כ בזמן התחיה. והוא הזמן הנקרא לעת"ל. שאז יצר הרע נשחט בפני כל הצדיקי' שיקומו בתח"ה ואין מי שיחטא. וכ"נ ממה שסיים בנידה ור' יוחנן לטעמיה דאמ' במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. דודאי כשהוא מת מוטל בקבר לא הוצרך לו' שפטור מן המצות. אלא שגם אחר שיקום בתחי"ה נעשה חפשי שאז יצה"ר בטל וכן מ"ש במדרש ה' מתיר אסורים מתיר איסורים. ולכן נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו היתר. ומ"ש בקידושין ממזר ונתין טהורים לעת"ל היינו נמי באותו זמן. ומה שהזכירו את אלו בלבד אע"ג דכל המצות בטלות אז היינו משום דאיסירי מאכל כגון חזיר וכיוצא בו טומאתם בגופם וה"א דהני לא בטלי קמ"ל דכיון דבטל כח הטומאה מלמעלה בטל גם מהבאים מכחם מלמטה. ועולים מטומאה לטהרה. וכן ממזר ונתין הואיל ועיקר יציאתם בטומאה הו"א דלא בטלי קמ"ל דאע"פ כן הקב"ה מטהר אותם מאותה טומאה וכדיליף מקרא מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. וכן מ"ש כל המועדות בטלים חוץ מפורים וכל הקרבנות בטלים חוץ מתודה. היינו נמי באותו זמן שאחר התחיה. אע"ג דכל המצות בטלים הזכירו את אלו לפליגי בהו ולו' שחוץ מפורים וחוץ מתודה דלא בלי. ובזה א"ז מה שאנו אומרים ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן דהיינו קרבנות חובת היום. ויתיישב ג"כ מה שהקשינו לדברי המגיד דהואיל ובימות המשיח שקודם התחיה אין מצות בטלות שפיר מצי' למימר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. ועם זה יתיישב נמי מ"ש המגיד הגיענו למועדי' ולרגלי' אחרים שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך והרי אמרו לעת"ל כל המעדות בטלים. אלא ודאי דבתחילת ימות המשיח אכתי לא בטלי. ומ"ש הרב עוד וז"ל ממ"ש בויקר"ר והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ע"כ אשתימטתיה במחילה מכ"ת דגמרא ערוכה היא שבת דקנ"א ע"ב ופירש"י וז"ל לה זכית לא דבר לזכות בו שכלם עשירים ולא חובה לקפץ לב ולקפוץ יד ע"כ ולפי פירושו ז"ל לק"מ דלא איירי אלא לענין צדקה בלבד. וההיא דפ' חלק שעתיד אהרן לחיות וניתנים לו תרומה אע"ג דבזמן התחיה כל המצות בטלות תרומה לא בטלה. דמתנות כהונה ולויה הם תחת חלקם בארץ. שכן בפ' קרח אחר שהזכיר כ"ד מתנות כהונה כתיב ויאמר ה' אל אהרן בארצנו לא תנחל וכו' אני חלקך ונחלתך וכן בלוים נאמר שם ובתוך בנ"י לא ינחלו נחלה כי את מעשר בנ"י וכו' נתתי ללויים לנחלה וכו' וכשם שלשעבר שבט לוי לא נטלו חלק' בארץ כן לעתיד כשיבנה בית שלישי ב"ב לא תתחלק הארץ כ"א לי"ב שבטים וכמו שתראה בס' צורת הבית להרב תי"ט ז"ל עוד הביא ה' הנז' מה שתירץ הרשב"א ז"ל לקושיא הנז' דהא דמצות בטילות היינו בעולם הנשמות אבל לימות המשיח נוהגות ע"ש נראה מדברי הרשב"א שאינו מחלק בין תחלת ימות המשיח שקודם התחיה לאחר התחיה כמו שחלקנו וסובר דכלהו מיקרו ימות המשיח הואיל וימות המשיח נמשכים גם אחר התחיה מדדחיק לאיקומי ההיא דמצות בטילות בעולם הנשמות ולא מוקי לה בפשיטות בעולם התחיה. ומה שהק' עליו הרב ז"ל מההיא דמתיר אסורים מתיר איסורים ומההיא דממזר ונתין עתידים ליטהר. יש ליישב דאף על גב דכל המצות אינם בטילות הני שאני דגלי בהו קרא דהיל"ל מוציא אסירים כמו מוציא אסירים בכושרות לאמר לאסירים צאו ומדאפקיה בל' התרה דרשו מתיר איסורים וההיא דממזר ונתין נמי יליף בש"ס מדכתיב מכל חטאתיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ומההיא דכל המועדות בטלים חוץ מפורים נמי ל"ק דיליף ליה מדכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו וגו' והאלה משמע מיעוט אלה הוא דלא יעברו הא שאר המועדות יעברו וההיא דוהגיעו שנים וגו' שאין בהם לא זכות ולא חובה ל"ק כמו שאמרנו וההיא דכל הקרבנות בטלים נמי מקרא יליף ליה דכתיב ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים וגו' קול אומרים הודו ה' צבאות מביאים תודה בית ה' ומדהזכיר תודה מכל קרבנות הצבור והיחיד דרשו שכל הקרבנות בטילים חוץ מתודה. ועוד דכל כי האי גווני הקבלה עיקר ואסמכינהו אקראי כנ"ל לישב דברי הרשב"א ז"ל דמצוה לקיים דברי חכמים. ומה גם גברא רבה כהרשב"א דכל רז לא אניס ליה ולעד"ן כמ"ש. ואפ' דמודה הרשב"א דבתחילה ימות המשיח שקודם שתחיה לא בטלי כלל דאין סברא שתבטל אז שום מצוה דלמה יגרע הזמן ההוא מכל הזמנים שקדמוהו ודו"ק:

[אמ"ה ע"ה ישמ"ח הי"ו נלע"ד לתרץ כ"ז ע"פ מ"ש הרב תפארת ישראל בדרוש או"ח הנדפס בסוף סדר נזיקין וז"ל הנה גלה לנו רבינו בחיי סוד נעלם בשם המקובלים בפ' בהר בפסוק ושבתה הארץ שבת לה' וגו' דזה ירמוז על סוד נפלא שיהיה העולם נבנה ונחרב שבעה פעמים כנגד ז' שמיטות שביובל שהם יחד מ"ט אלפים שנה. ובכל שמיטה ושמיטה הנ"ל יהיה העולם נבנה בהשלמה יתירה יותר מבתחלה עד שלסוף יחזרון כל ניצוצו הקדושה שהושפעו מהקבלה בתחילת בריאת העולם לתוך הגשמיים כדי שישלימו את עצמן בעצמן ובסוף השמיטה הז' יחזרון מישלמין בתכלית השלימות לסבה הא' ב"ה כרצינו ית' וזהו תכלית כל התכליתים לבריאת העולם ע"כ תיכן דברי רבינו בחיי שם. וסד ה' ליריאיו שנמסר להם שאנחנו כעת בהקפה הד' שהוא לפי סדר ששת ימי בראשית כנגד יום ד' שבו העמיד הקב"ה המאורות בעולם ולכן גם בהיקף זה עלה אור התורה הוא השמש המאירה מקצה הארץ ועד קצהו הוא המאור הגדול. וגם המאור הקטון הוא שכל האנוש שמושל בעוה"ז גם הוא בתנשה מאד בהקפה זו ועוד יתנשה בימים הבאים למטלה נישאה שלא ישוער בשכל האנושי. ומין האדם כבר ישנו פה פעם ב' שלזה רומזת ב' הגדולה של בראשית וד' תגין שעליה רומזים שאנחנו היום בהקפה ד'. ואם עתה בעוה"ז עדיין לא נתבשל שכלינו כראוי להבין סודות חוקי התורה וגם מכמה דדים נוכל רק לשער בהשתערות עמים שכבר היינו פה אבל בעוה"ב מבטיחני האמונה הזאת שנוכל אז להציץ ולראות עם עינים יותר מאירות ובהירות. ואם בעולם העתיי ע"י השכל יותר מבתחילה בעולם הקדום כבר כ"א מרגיש מה ראוי לו לעשות בחיוביו לחבירו ומבין היטב לכל חיוביו הטבעיים לע"ל בעוה"ב יהיו עיניו כשני מאורות הגדולים. ועמהן יציץ כל סודות העולם וכל חקי התורה בעשין ולאוין מה יתקן ומה יקלקל לעצמו ע"י כל אלה ועוד זאת הובטח לנו שאז בעוה"ב ההוא נהיה יכולים להזכיר את עצמנו יפה איך שכבר היינו פה ומה עשינו וכדומה וזוהי אמונת תחיית המתים עכ"ל הצריך בקיצור ע"ש דברים נפלאים:

ובזה ניחא הכל דמ"ש דכל המצות בטילות לעת"ל היינו באותה הקפה החמישית שאז יהיה שכל האנושי זך וברור ואין מי שיחטא כלל שכל א' יודע חיוביו למקום וכן מ"ש כל הקרבנות בטלים וכו' היינו באותו זמן שאין מי שיחטא לשיצטרך להביא קרבן רק קרבן תודה שאינו משום חטא ומ"ש מנין לתח"ה מן התורה וכו' צ"ל כמ"ש א"ז דאף באותו זמן אין הכהנים והלוים נוטלין חלקם בארץ ונוטלין בעדו תו"מ וכן מ"ש עתידין ממזרים וכו' היינו נמי באותו זמן שכבר רוח הטומאה עברה מן הארץ. ומה שאנו אומרים קרבנות חובותינו וכו' היינו בהקפה הזאת כשיבנה בית שלישי במהרה בימינו שאז יהיו כל הקרבנות והמצות כבתחילה אין נגרע דבר וקרבנות דס' יחזקאל בלא"ה לק"מ דהרי כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות מעש"ה הי"ד שהם מילואים וכ"ש לשיטת רש"י ז"ל בש"ס מנחות ד' מ"ה ע"א שכבר היו בבית שני בימי עזרא עשאום מילואים ע"ש דלק"מ. דו"ק:]

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף ·