גליוני הש"ס/בבא מציעא/מג/ב
רש"י ד"ה החושב כ' אמר בפני עדים כו'. נ"ב ובהגהות הב"ח העיר מרש"י קידושין מ"ב ב' דכ' שאם אמר או חישב כו' ונ' דאין כוונת רש"י גם כאן לאפוקי חישב רק משום דבחישב מי יודע ממחשבתו ואין עליו חיוב ב"ד ולא שייך למיתני חייב וע"כ כ' אמר בפני עדים ותדע דאילו כוונת רש"י לאפוקי חישב לא הל"ל בפני עדים רק אמר לבד וע"כ כוונתו רק לידיעת הדבר דאל"כ מי המחייבו וא"כ הא שפיר יוכל לסבור דעצם החיוב גם המחשבה מחייבת וכ' רק אמר מפאת דא"א לידיעת עדים רק באמר ואין מחלוקת וסתיר' בין רש"י דכאן לרש"י דקידושין דבקידושין כוונת רש"י על עצם החיוב ובזה כ' דגם המחשבה מחייבת וכאן כוונתו לידיעת החיוב ואולם ל' חייב לכאורה שייך גם על המחשבה דאם בא לשוב אח"כ ידע שחייב ואף דאין יודע ממחשבתו מ"מ מיקרי זה שפיר חיוב בדיני אדם לגבי עצמו שהיא יודע ממחשבתו, עיין תוס' ב"ק נ"ו א' ד"ה ממונא בעי לשלומי וגם יל"ע אם אין מציאות חיוב בב"ד ג"כ אם יהיו שם נביאים שידעו מחשבתו וכהך דסנהדרין פ"ט ב' מאן מתרי ביה חברי' נביאי ע"ש דהם המתרים והם העדים לחייבו מלקות ע"י ידיעה נבואיית שלהם ויש לדון בזה ואכ"מ:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |