ברכת רצ"ה/צב
|
< הקודם · הבא > |
יום ג' כ"א שבט לסדר ואלה המשפטים שנת תרכ"ו לפ"ק פה בריסק:
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג זקן שקנה חכמה כבוד שמו מו"ה משה נ"י ראב"ד ומ"ץ לעדתו ב"ק יעסקלויז:
זה כירח ימים נמסר לי מאת כבוד בנו הרב וכו' מו"ה אייזיק נ"י מכתב כ"ת מיום כ"ה תשרי אשר מסבה לא נודע לי נתאחר עלי דרך ויען חשבתי למשפט כי מסיבת האיחור ההיא אינו נוגע עוד הדבר למעש' נתתי משפט הבכור' לענינים אחרים הנחוצים ואך עתה באתי להשיב לכ"ת למען הכבוד כמשפט וז"ל השאלה:
רעגירערס שכרו אורענדא והחזיקו נאמן א' שימכור היי"ש ליהודים ולערלים ונתנו לו ש"ט יו"ד זהובים לשבוע אח"כ נשתתפו עם ראובן בהאורנדא וכי ראובן יהי' הנאמן ויקבל ש"ט כנ"ל אח"כ כשלש' ירחים השכירו כל האורנדא לשמעון וכאשר ראובן הלך לקבול ע"ז להאדונים נשתתף שמעון עם ראובן וכי ראובן יהי' הנאמן כמקדם ויקבל שכרו כנ"ל ובכל שנה עשו חשבון ביניהם כן היו שתי שנים ועתה שכר ראובן בעצמו האורנדא על שנה השלישית כי שמעון לא רצה להיות שותף עוד בהעסק והזמין כעת שמעון את ראובן לד"ת ותבע אותו שבכל החשבונות לא חשב המעט אשר ישאר אחרי השותים ומה שאינם ממלאים המדה שעולה לסך מסוים במשך שתי שנים וגם שהמדה חצי שטאף שמכר עליה היא חסירה ועלה ג"כ לסך רב וראובן השיב שעל הטפות הנ"ל אין מקפידים כלל ונגד זה נצרך פעם להשלים מה שנחסר מהחביתין כשעומדים ומה שנשפך לפעמים. ועוד כי גם עם הנאמן הראשון לא נחשב זה מאומה וע"ד כן השכיר א"ע פעם ראשונה ושניה ושמעון לא דבר עמו בהיפוך ואדרבה בכל החשבונות אשר עשו שתק ג"כ וכן נחשב אתו אחרי הג"ח שהיה נאמן בראשונה ובל"ס כי אם היה מדבר עמי לא הייתי מתרצה להיות עוסק עם אשתי יום ולילה בעד שכירות מצער כזה ושמעון השיב שעם הנאמן הראשון לא נחשב כזאת יען שנעשה אתו שלא כמשפט לדחותו באמצע הזמן ובעת עשיית החשבונות גילה להדיין דשם שיתבע ממנו בעת גמר השותפות כי א"י להתקוטט עמו עכת"ד וטענותיהם וכאשר נשאל לבקיאים עלה ביד כ"ת אחרי חליפות דברים שונים כי הטפות הללו היינו הנשאר בהכלי ומה שנחסר למילוי המדה עולה חמשה פריצענט ואך כאשר יחשב כזאת עם הנאמן משכורתו לא פחות משלשה רו"כ לשבוע עכ"ת השאל' בקיצור וכ"ת בקש מאתי להגיד לו דבר המשפט הזה.
וזה החלי בעזר צור גואלי. ותחל' נבוא לדון האם נאמר דאף שהשכיר עצמו ביו"ד זהובים מ"מ הרי קיי"ל דשכירות יש להם אונא' ואף לאחר זמן מרובה. דלא קצבו זמן דכפי שיראה לתגר וכו' רק במכר אבל לא בשכירות ועיין בהה"מ פי"ג מה' מכירה ובסמ"ע בחו"מ סי' רכ"ז ע"ש וכיון ששמו בקיאים דאם לא ינתן לנאמן כזה שום הטבה אחרת שוה השכירות עכ"פ כפלים ג' רו"כ לשבוע א"כ צריך להחזיר לו האונאה עכ"פ ואף דאנן קיי"ל דבשוכר חברו לזמן אין לו אונאה דהוי כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה מ"מ הרי גם בעבדים דעת גדולי המורים דהא דאין להם אונאה הוא דוקא עד פלגא אבל ביותר מפלגא יש להם אונאה וכפי הנראה מלשון השאל' שוה השכירות עוד יותר מעט עכ"פ מכפלים וכיון שראובן מוחזק פשיטא דאינו יכול להוציא ממנו ועיין ש"ך סי' רכ"ז ס"ק י"ז שהעלה דהעיקר כהרי"ף וסייעתו דאין אונאה כלל בעבדים וקרקעות ולדינא מסיק דהוי ספיקא דדינא ופשיטא דא"י להוציא ממנו דאולי הלכה כדעת הסוברים דיש אונאה ביתר מפלגא. ועיין סמ"ע דאף בפלגא גופא יש אונאה ע"ש ופשיטא דיכול לומר קים לי ויכול א"כ להחזיק לעצמו האונאה. וענין ביטול מקח ל"ש בכאן שכבר עשה מלאכתו ואנו דנין שישלם עכ"פ פחות שבשכירות כמה שוה וכמבואר. ועדיין יש לעורר דכיון שראובן טוען שידע בעצמו. שהשכירות שוה יותר שאומר שלא היה מתרצה אם היה מדבר עמו שלא יהי' לו חסרון מילוי המדות ומה שנשאר אחרי השותים בשכירות מצער כזה א"כ אם נאמר שאינו יכול להחזיק מהמילוי ומהנשאר לעצמו אחרי שלא דברו מזה רק משכירות קצוב יו"ד זהובים לשבוע גם האונאה א"י לתבוע דהרי מודה שידע בהאונאה ודמי להך דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי דחייב אף שיש עדים שלוה ופרע דמהני הודאתו למה שהוא לחובתו וכיון שמודה שידע בהאונאה יש לומר א"כ דידע ומחיל. וכאשר התבוננתי בזה ראיתי להרמ"א ז"ל בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ז' דאם היה הלוקח יודע בשעה שלקחו שנתאנה ושתיק ומיד אחר הלקיחה בתוך זמן כדי שיראה כו' תובע אונאתו לא אמרינן דמחיל בשביל דידע עייש"ה שהביא כן בשם המרדכי ז"ל ב"מ ע"ש. אמנם הב"ח ז"ל תמה ע"ז דכיון דלא נתברר שדעתו היה לתובעו אח"כ וזה נתברר שידע שיש בו אונאה היה לנו לומר דמתנה יהיב לי' דהרי אף בטועה בכדי שאין הדעת טועה פסקינן דאמרינן דודאי ידע ומחיל עיין לעיל סי' ר"כ ס"ח וכ"ש א"כ היכי שנתברר שבודאי ידע. ולכאורה עלה על לבי דהנה במקדש אחותו פליגי רב ושמואל דרב ס"ל דמעות חוזרין דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל ס"ל דמעות מתנה דאדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם מתנה עיין בש"ס קידושין דף מ"ו וכיוצא בזה פליגי בהך דהכיר בה שאינו שלו בב"מ דף ט"ו. והנה לענין פסק הלכה דעת קצת פוסקים דהלכתא כרב בשניהם והרא"ש כתב לחלק בין מקדש אחותו להכיר בה שאינו שלו דוקא בהכיר בה שאינה שלו הלכה כרב דלא יהיב אינש מתנה לנוכראה עיין כ"ז בפוסקים.
ולכאורה צריך להבין לפ"ז דאמאי בהך דשאין הדעת טועה אמרינן דמתנה יהיב לי' ולמה לא אמרינן דנתן היותר לשום פקדון דלא יהיב איניש מתנה לאיש נכרי וכנ"ל בהך דהכיר בה שאינו שלו דקיי"ל דמעות יש לו וכרב. [א"ה עיין לעיל סימן פ"ג שהביא קושיא זו בשם התוס'] ואשר אחזה בחילוק הענינים דשאני הך דשאין הדעת טועה מהך דהכיר בה שאינו שלו דהתם אין אנו דנין רק מצד נותן המעות היינו הלוקח דכיון דידע שאינו שלו למה נתן ושילם דמים וע"כ או שנתן לו מתנה או לשום פקדון ובזה ס"ל לרב דיותר יש לתלות שבפקדון נתן לו והא דלא אמר לו היינו משום דסבר לא מקבל מנאי ולא תלינן במתנה והכי קיי"ל משום דלא יהיב איניש מתנה לנוכרא' וכנ"ל בשם הרא"ש ז"ל. משא"כ בהך דשאין הדעת טועה שיש לדון בין מצד המוכר ובין מצד הלוקח דכיון שאין הדעת טועה בזה איך עלה על דעת המוכר לשאול סך כזה בעד חפץ שהכל יודעים שאינו שוה כ"כ וכ"כ מצד הלוקח שאיך נתן סך רב כזה ועל המוכר ל"ש לומר ששאל מאתו המותר לשום פקדון שיפקד אצלו המותר וע"כ שכוונתו הי' שיתן לו המותר במתנה וכשנתן לו א"כ הלוקח כרצונו הנה הסכים לדעתו שמוחל לו המותר לשום מתנה. אבל בהך דהכיר בו שאינו שלו מצד המוכר אין שום ראיה דפשיטא די"ל דרצונו הי' להטעותו שסבר שאין הלוקח יודע מאומה מזה שאינו שלו ורק מצד הלוקח אנו דנין דכיון שידע שאינו שלו למה קנה מאתו ונתן לו הדמים ובזה שפיר יש לומר דלשום פקדון נתן לו דסבר דלא יקבל ממנו והבן זה.
ומעתה כ"ז בהך דכדי שאין הדעת טועה אבל בהך דאונאה דאין ראי' מצד המוכר שרצה שימחול לו המותר דיש לומר יותר שבא להטעות אותו בהמקח דהטעות מצויה בזה שהוא בכדי שהדעת טועה ורק שאנו דנין מצד הלוקח דאחרי שידע שיש בו אונאה למה שילם לו יותר וזה דמי שפיר להך דהכיר בה שאינו שלו דקיי"ל דלא תלינן במתנה ורק דלשום פקדון נתן לו דלא יהיב איניש מתנה לנוכרא' ודברי המרדכי ז"ל והרמ"א ז"ל שהביא דבריו להלכה א"כ נכונים ונסתלק תמיהת הב"ח ז"ל ודו"ק:
והנה כמה יקרא שאין הדעת טועה מצאתי בש"מ ב"ב ד' ע"ח דהיינו יותר מכדי דמיהם דבזה ודאי אין הדעת טועה ולפ"ז בנדון דידן שהאונא' כפי הנראה מלשון השאל' היא יותר מפלגא דמלבד מה שמודה שידע בהאונא' היא כדי שאין הדעת טועה ואם דנין א"כ מצד הפועל וגם מצד מי ששכרו שפיר הו"ל לומר לפי הנ"ל דמתנה הוא דיהיב ליה שאנו אומרים דכיון שאין הדעת טועה בזה הבעה"ב ששכרו בפחות כ"כ היינו שרצה שימחול לו המותר והפועל שנתרצה בשכירות כזה הסכים לדעתו ומחיל לו המותר וכנ"ל. אמנם בגוף הדבר דכל שהוא יותר מכדי דמיהם הו"ל כדי שאין הדעת טועה וכנ"ל בשם הש"מ יש לעורר הרבה דאם כה נאמר יקשה בהך דקרקעות דדעת התוס' ואתם להקת הקדמונים ז"ל דיותר מפלגא יש להם אונא' וכדאיתא בירושלמי דאין ראי' מש"ס דילן שחולק בזה דכיון שהוא יותר מפלגא [עמש"ל בשם הש"ך ז"ל והסכימו אתו האחרונים דפלגא גופא אין להם אונאה] א"כ הו"ל כדי שאין הדעת טועה דגם במטלטלין אמרינן דמתנה יהיב לי'.
אמנם אחר העיון הדבר נכון. דהנה בהא דאין אונאה לקרקעות כתבו הפוסקים ז"ל דאין הטעם דדרך ב"א ליתן בעד קרקע יותר משוי' ורק דגזה"כ היא וכדיליף לה בש"ס דב"מ דף נ"ז מקראי עיין עליהם. אמנם אנכי העליתי דאף דאמת הוא כדבריהם ז"ל דגזה"כ הוא מ"מ גם טעם הראשון אמת דלא שייך כ"כ אונאה בקרקעות דדרך ליקח קרקע אף ביותר משויה דהרי גם בשליח רצה בש"ס בכתובות דף צ"ט לומר דל"ה שינוי בשליחות היכי שטעה השליח משום דאין אונאה לקרקעות וא"נ דהא דאין אונאה לקרקעות הוא רק משום זה לבד דגזירת הכתוב הוא שלא יהיה דין אונאה בקרקעות פשיטא דזהו ל"ש רק כשקנה לעצמו דמטעם אונאה אנו באים לדון אבל בשליח דאנו באים משום שינוי בשליחות הדבר פשוט דהוי עיוות גמור ורק דע"כ דס"ד דל"ח עיוות ושינוי בשליחות משום דדרך ב"א שלא לדקדק בשיווי המקח מקרקעות ורק דהש"ס מסיק דאף דדרך ב"א שלא לדקדק כ"כ בשיווי המקח מקרקעות מ"מ ז"א רק בבעה"ב בעצמו אבל השליח מוטל עליו לדקדק וכשלא דקדק הוי שינוי ומדברי הש"ס כתובות שם מוכח לפ"ז דכמו שדרך הלוקח שלא לדקדק וקונה לפעמים ביותר משויה כ"כ להיפך המוכר אינו מדקדק בקרקע למכרה בפחות דהתם בשליח דמוכר מיירי עייש"ה] ומעתה בקרקעות אף שטעה ונתן יותר מכפלים ל"ח כדי שאין הדעת טועה דאף דאין אדם טועה ביותר מכדי דמיהם ליתן יותר מכפל בשויה מ"מ יש לומר בקרקעות דבאמת לא טעה כ"כ בקרקע שוה מנה ששוה יותר ממאתים דאין אדם טועה כל כך ורק שחשב שבאמת שוה פחות ממאתים ורק יותר הרבה ממאה ומ"מ נתן יותר ממאתים דלא דקדק כ"כ בהמקח דדרך ב"א ליתן בעד קרקע גם יותר מהשיווי וכיון דלדעת הפוסקים הנ"ל יש דין אונאה בקרקעות ביותר מפלגא שפיר יכול לבטל המקח דכיון דא"צ לומר שטעה בכדי שאין הדעת טועה וכנ"ל ל"ש לומר דודאי מחיל ומתנה היא דיהיב ליה וכנ"ל משא"כ במטלטלין דדרך ב"א לדקדק שלא ליתן יותר משוויהם כשנתן יותר מכפלים חשוב אין הדעת טועה וא"י לטעון אונאה דמחיל לו וכנ"ל ודו"ק.
ועפ"י הדברים האלה אמרתי ליישב מה שנתקשו המפורשים ז"ל בש"ס דב"מ דף ק"ח לענין דינא דבר מצרא זבן במאתין ושויא מאה סבור מינה מצי אמר לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל כו' הכי אמרי נהרדעי משמי' דר"נ אין אונאה לקרקעות דמה נ"מ בזה הרי בל"ז פשיטא שאם המצרן אין ברצונו לקנות שאין כופין אותו ועיין בדבריהם ז"ל שנדחקו לפרש דמיירי שגם הלוקח רצונו לבטל המקח וטוען שכיון שהוא שליח המצרן כשהמצרן אין ברצונו לקנות גם הוא רצונו לבטל המקח. וכ"ז דוחק גדול דכפי משמעות לישנא דהש"ס אין אנו דנין רק מצד המצרן ואי לא הוי ידעו לפי הס"ד כלל מהך דאין אונאה לקרקעות הרי גם לוקח דעלמא יכול לבטל המקח כשיש בו אונאה כזו. ואי מבעיא להו מצד דהוי שליח גם זה פשיטא דכיון שאמר שקונה בשביל עצמו דאינו יכול לבטל המקח בשביל זה שאין המצרן חפץ בו וגם דהעיקר חסר מהספר דקאמר אין אונאה לקרקעות דהרי זה ידע גם לפי הס"ד ורק דמספקא לי' דאולי יכול לבטל מתורת דהוי כשליח והי' לו לומר דכיון דקנה בשביל עצמו א"י לבטל המקח מטעם שהמצרן אינו חפץ לקנות במקח זה דע"ד זה קנה מאתו מתחלתו. אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דעיקר אבעיא דהש"ס היא בהך דזבין במאתין ושויא מנה הוא אי צריך המצרן לשלם לו מאתים או שיקחנה מהלוקח במנה. דאף א"נ כסברת הרא"ש ז"ל בב"מ שם דאין סברא שיפסיד הלוקח מנה ויתן להמצרן הקרקע בפחות דעיקר מצרנות הוא משום ועשית הישר והטוב ופשיטא שאין זה בכלל עשיית ישר וטוב. מ"מ אמינא דז"א רק היכי שטעה הלוקח אבל הכא מטעם אחר קאתינן עלה דכיון שהוא בכדי שאין הדעת טועה שאין דרך לטעות ביותר מכפלים [והיינו דנאמר דהך מנה ומאתים לאו דוקא ורק שהי' שוה פחות ממנה או שנתן יותר מעט ממאתים ועיין בפוסקים שכתבו לפי פירושם דהכא מצד אין דין אונאה בקרקעות קאתינן עלה דא"נ דגם בפלגא גופא יש אונא' בקרקעות דע"כ הך מנה ומאתים לאו דוקא או דמיירי שהי' שוה יותר ממנה או שנתן מעט פחות ממאתים דל"ה פלגא ולפי דרכינו נאמר בהיפוך וכנ"ל] ולא תלינן א"כ בטעות ורק דאמרינן דבמתנה יהיב לי' המותר שפיר יש לומר דלא ישלם לו המצרן רק דמי שיווי הקרקע דמה לו בהמעות היתרים שנתן הלוקח מתנה להמוכר וע"ז קאמרי נהרדעי משמיה דר"נ דאין אונאה לקרקעות ולא מיירי מדין אונא' כלל ורק דאין אונאה לקרקעות דדרך ב"א ליתן בעד קרקע יותר משויה וא"כ ל"ה גם ביתר מכפלים כדי שאין הדעת טועה די"ל שטעה וחשב דשוה יותר ממאה ופחות ממאתים ונתן יותר ממאתים שלא דקדק כלל דדרך ב"א שלא לדקדק כ"כ בקנית קרקע ונותנים יותר משויה וכנ"ל ול"ש א"כ לומר דמתנה יהיב לי' ואין להמצרן להחזיר לו מתנותיו ודו"ק.
ובגוף קושית הב"ח הנ"ל נראה דבלא"ה דברי המרדכי ז"ל והרמ"א ז"ל בהמשכו אחריו נכונים ואין סתירה לדבריהם מהך דכדי שאין הדעת טועה דא"י לתבוע ממנו דמחיל דעיקר מקור דבריהם ז"ל מהך דהזהב דהוי מזבין ורשכי וקרי שותא ול"ה שווין רק חמשא אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא לי' חמשא ופלגא הויא מחילה אתן לו ששה ואתבעי' לדינא וא"כ י"ל דעיקר הטעם דל"א דמחיל כיון דידע משום דאין ראי' שמחל דחשב שיתבענו לדין ויצטרך להחזיר אונאתו וא"כ כ"ז אינו רק היכי דאין בו אונאה רק שתות אבל ביותר משתות דהוי ביטול מקח דלכ"ע כשהלוקח תובע אונאתו גם השני יכול לבטל המקח לא מצינן למימר הכי דאפוכי מטרתא למה לי' וע"כ דיודע מזה וגמר המקח דמחיל דאל"כ למה נתן לו יותר ולא אמר לו תיכף שאין ברצונו ליתן לו יותר משווי' וא"ש א"כ הך דכדי שאין הדעת טועה דפשיטא דידע ומחיל וכנ"ל דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו רק שיבוטל המקח למה נתן יותר וע"כ דמתנה בעלמא יהיב ליה. שוב מצאתי להסמ"ע ז"ל בסי' רכ"ז שם שכתב דגם היכי דהוי ביטול מקח ל"א דכיון דידע מחל לדעת המרדכי והרמ"א ז"ל. אמנם לפע"ד כיון דעיקר יסוד דברי המרדכי ז"ל מהך דורשכי שפיר יש לחלק בין היכי דל"ה רק כדי אונאה דיוכל לתבוע אונאתו והמקח יהיה קיים ובין היכי דיהי' ע"כ ביטול מקח וכמ"ש וז"ב אצלי:
והנה לפ"ז בנ"ד אף שנתאנה כ"כ עד כדי שאין הדעת טועה וגם ידע באונאתו מ"מ שפיר י"ל דל"א דמחל ומתנה בעלמא יהיב לי' דדוקא במכירה אמרינן בכה"ג דידע ומחיל דכיון דע"כ יהי' ביטול מקח כשיתבע אונאתו ע"כ דמחיל דאל"כ למה נתן יותר דאפוכי מטרתא למ"ל למעבד וכנ"ל אבל בשכירות ל"ש זה דכיון דבשכירות ליכא זמן ויוכל לתבוע אונאתו לעולם אף אחר שנשלם זמן השכירות א"כ ל"מ כשנתאנה השוכר דאין ראי' שמחל לו משום דידע אף ביותר משתות דיש לומר דחשב שיתבע האונא' אחר תשלום השכירות ואי שיבוטל השכירות מ"ל בכך הרי כבר נשלם הכל ומה שעבר אין וא"ת שנתבטל השכירות למפרע ירויח עוד שלא ישלם לו רק הפחות שבשכירות דאם היה בא אתו לעמק השוה בשעתו אפשר שהי' משלם יותר. אלא אף כשנתאנה המשכיר מ"מ אין ראיה שמחל לו לגמרי ורק שנתרצה בפחות שבשכירות דהיינו שיתבע האונאה אחר שיעבור ויושלם השכירות דאז אף אם נאמר שנתבטל השכירות למפרע ויהי' א"כ כאילו לא שכרו כלל מ"מ יצטרך לשלם לו כפי פחות שבשכירות והבן זה. אמנם עכ"ז יצא לנו דבר חדש בנ"ד דכיון דהוי באמת שוכר פועל לזמן דהו"ל לענין אונאה כעבדים דאין להם אונאה ורק שאנו אומרים דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אי בנתאנה יותר מפלגא או אף פלגא גופא לכל מר כדאית לי' יש אונאה לעבדים. וקרקעות וכיון דבנידון דידן הפועל מוחזק יוכל להחזיק בעד אונאתו וא"י להוציא ממנו מספק וכנ"ל א"כ כיון דידע באונאתו בשעת השכירות ורק דאמרינן דאין ראי' שמחל לו המותר דחשב שיכול לתבוע אונאתו אח"כ היכי שלא הי' ידוע לו בבירור שיהי' מוחזק אח"כ בשעת התביעה אף שעתה הוא מוחזק אמרינן דמידע ע"כ שמחל לו. דאין לומר שסמך שבכ"ע יוכל לתבוע אונאתו דאולי לא יהי' מוחזק ולא יהי' ביכלתו א"כ להוציא האונאה בנ"ד דהו"ל ספיקא דדינא דשמא הלכה כדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו דאין אונאה כלל לעבדים אף ביותר מפלגא וכיון ששכרו לזמן דין עבד יש לו לענין אונאה וכנ"ל ודו"ק בזה:
ועתה נבוא לדבר מגוף טענת ראובן דאחרי שעם הנאמן הראשון לא נחשב לו מה שהיה לו ריוח מחסרון מילוי המדה ומעט הנשאר אחרי השותים גם מה שהשכיר א"ע בשכירות יו"ד זהובים לשבוע היה ע"ד זה ובל"ס כי אם הי' מדבר עמו שמעון בהיפוך לא הי' מתרצה בשכירות כזה. והנה הרמ"א ז"ל בסי' של"ג סעיף ח' כתב בשליח צבור שהשכיר א"ע עם מנהיגי העיר בתנאי כך וכך ואח"כ השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים [וכ"ש עם מנהיגים הראשונים עיין סמ"ע שם] ולא התנה ודאי ע"ת הראשון השכיר עצמו וזה דמי שפיר לנ"ד ל"מ בהשכירות השניה שנה ומחצה שאחרי שבג' חדשים הקודמים לא נחשב עמו הטפות וחסרון המילוי אמרינן שפיר דע"ת הראשון השכיר עצמו אלא אף בשכירות הראשונה ג"ח הנ"ל י"ל דאחרי שהבטיח לו שכירות כנ"ל מהנאמן הראשון והוא היה רואה שלא חשבו לו הטפות וחסרון המילוי ע"ת זה השכיר עצמו דאין סברא לחלק לענין זה בין התנאי של עצמו לשל הראשון. אחרי שהי' המדובר שיהי' שכרו כמוהו. אמנם באמת כבר כתב השיך ז"ל על דברי הרמ"א ז"ל שם דזה דוקא כשהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה דכיון שלא התנה ודאי ע"ת הראשון השכיר א"ע. אבל אם השכיר א"ע וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי שפיר אמרי' דמדקצבו השכירות ולא התנאי לא ע"ת זה שכרוהו ודלא כע"ש שכ' היפך עיין בדבריו ז"ל שהביא סמיכות לזה מדברי הריב"ש ז"ל מקור דינו של הרמ"א ז"ל הנ"ל ומראיותיו ז"ל עייש"ה כי דבריו נכונים וברורים וכן ראוי להורות וא"כ בנ"ד כיון שהזכירו קצב השכירות עשרה זהובים לשבוע ולא דברו כלל מתנאי הטפות וחסרון המילוי שפיר י"ל דלא ע"ת זה שכרוהו.
אמנם כאשר נצעיד צעד להלא' ונרד לעומק הדין יש מקום לחלק בין הך דש"ץ שהשכיר עצמו שנית וקצב השכירות ולא הזכירו כל מאום מתנאי הראשון לנ"ד דהתם בראשונ' היינו בשנת השכירות הראשון קצבו לו שכירות וגם התנו התנאי בפירוש מה שיהי' עוד הטבה להש"ץ מלבד דמי השכירות. ולכך כאשר נשכר שנית ולא הזכירו מאומה מהתנאי רק מקצב השכירות שפיר אמרינן דמדקצבו השכירות ולא דברו מהתנאי לא ע"ת זה שכרוהו משא"כ בנ"ד דגם בראשונ' היינו עם הנאמן הראשון לא דברו בשעת השכירות רק מדמי השכירות היינו יו"ד זהובים לשבוע ולא נזכר כל מאום שיהי' לו הטפות הנשארים וחסרון המלוי ורק שאח"כ כאשר באו חשבון לא נחשב מאתו הריוח הנ"ל וא"כ אין הוכחה כלל מזה שבשעת השכירות השניה מראובן לא דברו מהטפות וחסרון מילוי הנ"ל שלא ע"ת זה שכרוהו דהרי גם מעיקרא לא הי' מדובר מזה ואעפ"כ ניתן לו להראשון וא"כ שפיר מצי ראובן לומר שגם הוא נשכר ע"ת זה ורק שלא הי' מהצורך לדבר מזה אחרי שראה שאין מקפידין ע"ז דגם עם הראשון לא דברו ואפ"ה לא חשבו את הריוח הזה ואף דמ"מ ל"ד להך דינא דהריב"ש והרמ"א ז"ל דמיירי שהשכיר עצמו בסתם על שנה האחרת ולא נדבר כלל לא מהשכירות היינו דמי השכירות ולא מהתנאי דהתם יש הוכח' שע"ד שכירות הראשונ' נשכר גם עתה דהרי לא דברו כלל משום ענין ע"ד שכירות החדש' לא מדמים ולא משום ענין ואי הי' בדעתם א"כ לעשות חדשות הי' להם לדבר עכ"פ ממה שרוצים ליתן לו משא"כ בנ"ד דדברו מדמי השכירות ורק שאנו אומרים שאין ראיה מדלא דברו מהטפות הנשארים וחסרון המילוי שלא ע"ד הראשון שכרוהו אבל מ"מ אין ראיה להיפוך וכמובן. מ"מ יש לומר בזה דהדמים מודיעים דדמי השכירות בלי ההטב' הנזכרת הוא מצער מאד לא יעלה חצי שויו וכאשר נתברר ע"י השמאים ויש ראיה מזה שע"ד הראשון נעשה השכירות דאף דגבי מכר לו את הצמד קיי"ל דלא מכר לו את הבקר ולא אמרינן הדמים מודיעים וכרבנן דפליגי עלי' דר"י מ"מ ז"א רק התם שסותר עיקר הלשון דרק מקצת קורין לבקר צמד אבל היכי שאין הכחש' בשביל זה לעיקר הלשון כ"ע מודו דאמרי' דהדמים מוכיחין ועיין בקדמונים ז"ל שכתבו לחלק בהכי בין הך דצמד דל"א לרבנן הדמים מודיעים ובין הך דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בב"ב דף צ"ב דפריך דליחזי דמי היכי נינהו דהתם כיון שהשם שוה דשור לחריש' ושור לטביח' בשם אחד יקראו לכ"ע הדמים ראיה עיין בדבריהם ז"ל וה"ה א"כ לנדון שלפנינו וכנ"ל והבן זה.
והנה עלה על לבי לומר דל"ש לומר הדמים מודיעים רק היכי שא"י לתבוע ממנו שנתאנ' וכגון בהך דצמד דהו"ל כדי שאין הדעת טועה. אבל היכי שיכול לתבעו אח"כ ל"א כלל הדמים מודיעים די"ל דסמך ע"ז שיתבענו אח"כ. וא"כ בנדון שלפנינו שיוכל לתבעו שנתאנ' וכאשר בארתי למעל' לא שייך כלל לומר דהדמים מודיעים אלא דלפ"ז כל שהדעת טועה ל"א הדמים מודיעים ולא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים שיחלקו בזה. ולכאור' אמרתי דלפ"ז ל"ש הדמים מודיעים רק היכי שאין הדעת טועה דאל"ה אין ראיה מהדמים דשמא טעה. ואין ראיה א"כ מהא דלא חילקו הפוסקים לענין הך דהדמים מודיעים וכגון שאין סותר הלשון בין היכי שיכול לתבוע אח"כ לא"י לתבוע ממנו דלא אמרי' וכנ"ל דל"ש הדמים מוכיחים בכה"ג שי"ל שסמך עצמו שיתבענו אח"כ דעיקר הודעת דמים ע"כ מיירי בשאין הדעת טועה וכל שאין הדעת טועה אמרי' במכיר' דידע ומתנ' יהיב ליה ומ"מ נ"מ בסברא זו בשכירות וכנ"ד דאף היכי שאין הדעת טועה ל"א דמחל ומשום דיוכל לתבוע אחרי שכבר נשלם השכירות וכמש"ל. ושפיר יש לדון עפ"ז ולומר דל"ש ג"כ לומר הדמים מודיעים משום די"ל דסמך ע"ז שיתבענו אח"כ וכנ"ל. ועיין בש"ס דב"מ דף מ"ם ר"י לטעמיה דל"ל מחיל' דתנן מכר לו את הצמד כו' ר"י אומר הדמים מודיעים דמשמע דרק משום שלא נצטרך לומר שמחל לו ס"ל לר"י דהדמים מודיעים עיש"ה ובפירש"י ז"ל שם. אולם אם כה נאמר דרק היכי שנא' דהוי מחילה שייך לומר הדמים מודיעים יקשה דהרי בש"ס דב"ב דף ע"ח שם פריך לרבנן דפליגי אדר"י דל"א בהך דצמד הדמים מודיעים דאי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח וקאמר ללישנא קמא מאי אין הדמים ראיה דקתני דהוי ביטול מקח ואב"א כי אמרו אונא' וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בשאין הדעת טועה לא דמתנ' יהיב ליה ע"ש. ולפי הנ"ל יקשה דאיך ס"ד מעיקרא ללישנא קמא דבאמת הוי ביטול מקח דא"כ מ"ט דר' יהודה דאמר דהדמים מוכיחים כיון דגם אם אין הדמים ראיה לא הוי מחילה מה ראיה א"כ מהדמים דלמא באמת לא קנה רק הצמד ורק דסבר שאח"כ יתבענו לדין. אמנם נרא' דמ"מ נכונים דברי לענין הנדון שלפנינו דל"ש לומר הדמים מודיעים דדוקא היכי דנצטרך לבא למחיל' או היכי דיהי' עכ"פ ביטול מקח שייך לומר דהדמים מודיעים ומשום דגם בביטול מקח יש ראיה דאל"כ הפוכי מטרתא למ"ל למעבד וכמש"ל לענין אונא' היכי דידע עמש"ל. אבל היכי דיכול לתבוע אונאתו והמקח יהי' קיים וכגון בנ"ד שיכול לתבעו אחרי שיושלם השכירות דל"ש ביטול מקח ורק החזרת האונאה פשיטא וברור לדעתי דל"ש לומר הדמים מודיעים דסמך שיתבענו אח"כ דמי אונאתו וכנ"ל וז"ב. וצ"ל לפי הנ"ל דהא דקאמר בש"ס דב"מ דף מ"ם שם ר' יהודה לטעמי' דל"ל מחילה היינו דהסוגיא שם אזלא לפי המסקנא לל"ב בב"ב שם דבהך דצמד דהו"ל כדי שאין הדעת טועה א"נ דאין הדמים ראי' הו"ל מחילה דמתנה יהיב לי' אבל מ"מ גם אי ל"ה מחילה ורק ביטול מקח שייך לומר דהדמים מודיעים וכנ"ל ועיין בש"מ לב"ב שם שכתב דדעת הר"ח ז"ל לפסוק כלישנא קמא דגם בשאין הדעת טועה ל"ה מחילה ורק ביטול מקח [וצ"ע אחרי דסתמא דש"ס בב"מ שם אזדא כך לל"ב וכנ"ל וצ"ע] ודו"ק:
ובגוף הדבר שכתבתי למעלה דל"ש כלל לומר הדמים מודיעים רק היכי שהוסיף יותר מכדי שהדעת טועה דאל"ה אין ראי' כלל מהדמים דיש לומר שטעה מצאתי שנחלקו בו אבות העולם דדעת הראב"ד ז"ל דל"א כל תוספת דמים מודיעים אלא עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה. אמנם הרשב"א ז"ל חולק עליו בזה והביא ראי' מדאקשי' גבי מוכר שור ונמצא נגחן ניחזי זוזי היכי נינהו והדבר ברור דאין כ"כ דמים יתירים בין שור לרדיא לשור לשחיטה ועיין בש"מ ב"ב שם. והנה מהך דמוכר שור ונמצא נגחן כו' מוכח לפ"ז ג"כ כנ"ל דגם היכי דלא יהי' מחילה אמרינן דהדמים מודיעים ומשום דכל שיהי' ביטול מקח עכ"פ הדמים ראי' דאל"כ אמרינן אפוכי מטרתא למ"ל למעבד וכו' וכנ"ל. וצריך לומר לפי"ז דסתמא יש חילוק בין דמי שור לרדיא לשור לשחיטה יותר משתות עכ"פ שיעור ביטול מקח דאל"כ מצי למימר דמיירי בשתות גופא דל"ש הדמים מודיעים דיש לומר שסמך א"ע שיתבענו אונאתו אח"כ וכנ"ל בהך דנ"ד. והא דקאמר ל"צ דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא לאו דוקא דה"ה כשנתייקר עד שאין חילוק רק שתות וכמובן. ואין להקשות דאם נאמר דסתמא דמלתא ליכא דמים יתירים בין שור דחרישה לשור לשחיטה עד כדי שאין הדעת טועה וכנ"ל בשם הרשב"א ז"ל ומ"מ יש ביניהם יותר משתות דאל"ה ל"ש לומר הדמים מודיעים א"כ למה הוצרך למפרך מטעם הודעת הדמים ולא פריך בפשיטות דהרי הו"ל ביטול מקח בלא"ה שנתאנה יותר משתות. דיש לומר דל"מ להקשות הכי דמצינן לאוקמא שקנה בדמי שור לשחיטה דאם הוא כדברי הלוקח שקנה לרדיא באמת הוי ביטול מקח בלא"ה והרי נמצא נגחן וזהו טענת הלוקח וגם דאף בנתן דמי רדיא נוכל לאוקמי בשכבר עבר זמן כדי שיראה כו' ואין ביד הלוקח לבטל המקח רק מטעם מקח טעות שנמצא נגחן. וביחוד לפמש"ל דדברי המרדכי ז"ל דאף שידע באונאה ל"א דידע ומחיל אינם אמורים רק היכי שאין בו רק אונאת שתות די"ל דלא מחל באמת ורק שרצונו היה לתבעו אונאתו אבל בביטול מקח ל"ש זה דאפוכי מטרתא למ"ל ומדקנה ונתן יותר אף שידע ע"כ דמחל עמש"ל. וכיון שהלוקח מודה שידע בחילוק הדמים שבין שור לרדיא לשור לשחיטה א"כ הרי ידע ומחיל דלחובתו נאמן וכנ"ל. ויש לדבר בזה הרבה ואכמ"ל יותר:
והנה כבר בררתי למעל' לענין תביעת האונאה בנ"ד דאם לא היה יודע בבירור שיהיה מוחזק אח"כ בשעת התביעה אינו יכול לתבוע אונאתו דכיון דהוי כדי שאין הדעת טועה ידע ומחל וא"י לומר שסמך עצמו שיתבענו אח"כ דאולי לא יהיה מוחזק ולא יהיה יוכל לתבוע אונאתו כיון דהוי שוכר פועל לזמן דדמי לעבדים דגם ביתר מפלגא הוי פלוגתא דרבוותא אי יש להם אונאה עמש"ל. ולפי הנ"ל לענין הדמים מוכיחים הוא בהיפוך דאם ידע שיהיה מוחזק שפיר לא אמרינן דהדמים מודיעים וכנ"ל דאין ראיה מהדמים די"ל דסמך א"ע שיצטרך להחזירם לו אח"כ כשיתבע אונאתו ואי לא ידע בבירור מקודם שיהיה מוחזק שפיר הדמים ראיה וכמובן ודו"ק בכ"ז כי קצרתי. והנה בהך דמכר לו את הצמד וכו' דס"ל לרבנן דאין הדמים ראיה כתב הר"ן ז"ל דאפי' משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן עדיין המעות מוציאין ממנו הבקר והמעות דהא דקתני לא מכר הבקר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני עיין בדבריו ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכן פסק הטור ז"ל ועיין טח"מ סי' ר"ח ובב"י שם ועיין בש"מ בב"ב שם. אמנם הרשב"ם ז"ל פירש שם דכיון דרבים קרו לבקר בקר ולא קרי להו צמד ס"ל לרבנן דלא אמרינן הדמים מודיעים דיד הלוקח על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מארי' והמע"ה עייש"ה. מוכח דס"ל דהיכי שהלוקח מוחזק א"י המוכר להוציא ממנו. ובחי' אמרתי להביא ראי' לדעתו ז"ל מהא דפריך התם לרבנן דאי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח ולכאורה מאי קושיא נימא דמיירי שכבר עבר הזמן דכדי שיראה כו' דא"י לבטל המקח משום שנתאנה. אמנם אי נימא כדעת הרשב"ם ז"ל דגם לרבנן דס"ל דלא אמרינן הדמים מודיעים ספיקא הוי ורק דכיון שהמוכר מוחזק א"י להוציא מאתו בלי ראיה ברורה א"ש דכ"ז אינו רק היכי שבא לתבוע ממנו גם הבקר משא"כ כשבא לבטל המקח מתורת האונאה שפיר יכול לבטלו גם אחר כדי שיראה כו' ומשום דכיון דעיקר הטעם דכדי שיראה כו' הוא משום דאחר עבור הזמן ההיא אמרינן דמדלא תבעו בתוך זמן זה מחל וכמבואר כ"ז בש"ס ובפוסקים עיין עליהם א"כ בהך דצמד שפיר יכול לטעון הלוקח דלכך לא תבע שיבוטל המקח מטעם אונאה עד כה דהיה בדעתו שינתן לו הצמד עם הבקר דכיון דהוי ספק עכ"פ אם קנה הבקר ג"כ או רק הצמד לבדו הו"ל כא"י אם פרעתיך דא"י אם הי' בדעתו ליקח גם הבקר ולא שייך א"כ לומר שמחל זכותו בביטול המקח מטעם האונאה אחר כדי שיראה כו' או שבאמת קנה רק הצמד ומחל א"כ אחר עבור הזמן ההיא וכיון דהספק הוא אם מחל אח"כ שפיר דמי לא"י אם פרעתיך דחייב כיון שהחיוב ודאי והפרעון ספק והבן. ואין להקשות לפ"ז מהא דקאמר הש"ס שם במסקנא דכיון שהוא בכדי שאין הדעת טועה אמרינן דמחל דהתם אנו דנין שבשעת נתינת המעות מחל לו המותר ומתנה יהיב ליה ואין כאן חיוב כלל מתחלתו משא"כ לפי הס"ד דהוי ביטול מקח דעד כדי שיראה כו' הי' זכותו לבטל המקח וחיוב המוכר להחזיר לו הדמים ודאי וברור ועתה יש ספק דמחל לו אח"כ דפשיטא דהו"ל כא"י אם פרעתיך וכנ"ל ודוק בזה. ולפי הנ"ל בנ"ד כיון שראובן מוחזק שפיר אמרינן דהדמים מודיעים לענין שא"י להוציא מידו כיון דספיקא הוי גם לדידן וכנ"ל לשיטת הרשב"ם ז"ל.
וליישב דעת רוב הפוסקים החולקים וס"ל דהך דלא מכר לו את הבקר דינא פסיקא הוא ומוציאין מהלוקח כשהוא מוחזק [וטעם הדבר נ"ל לדעתם ז"ל דאף דאיכא דקרו לבקר צמד מ"מ כיון שרבים לא קרו להו צמד הי' לו להלוקח לפרש שקונה גם הבקר ומדלא פירש יש הוכחה דצמד קנה ולא בקר] צ"ל דלכך לא משני דמיירי אחר כדי שיראה כו' משום דסתמא דמלתא טענתם היו תיכף כשנתן לו הצמד ולא הבקר ושיעור דכדי שיראה כו' חשבינן רק מעת שבא המקח ליד הלוקח שיוכל להראות וכמבואר בש"ס ופוסקי' ז"ל ולא משעת שקנה ויכול שפיר לבטל המקח מטעם אונא' ויש לי הרהורי דברי' הרבה אולם יען אינו נוגע כ"כ לענינו דבל"ז כבר כתבתי דבנ"ד לכ"ע הדמים מודיעים כיון שאינו סותר הלשון וכנ"ל אשים קנצי למילי בזה:
והנה לא אוכל לברר מלשון השאלה כמה יעלה דמי השכירות אם יקח גם הטפות שנשאר אחרי השותים וחסרון המילוי האם יעלה יותר הרבה מכפי אשר נשום השכירות הנ"ל מהבקיאים ג' רו"כ לכה"פ לשבוע אם אין. ובאופן הראשון אף שאין לדון בזה בטעם אונאה והיינו שאף אם נתפוס שנתרצה שמעון לזה מ"מ כיון שנתאנה כ"כ צריך להחזיר אונאתו. וכנ"ל לגבי הפועל שנתאנה דאף אם נתאנה יותר מכדי דמי השכירות היינו יותר מכפליים מ"מ כיון דיש לזה דין עבדים א"י להוציא מיד ראובן שהוא מוחזק דהו"ל ספיקא דדינא אי יש בכה"ג שנתאנה יותר מפלגא אונאה לעבדים מ"מ נסתר בזה מ"ש לדון לענין הפועל מטעם הודעת הדמים וכנ"ל דכיון דבין כך ובין כך ע"כ יש תוספת או גרעון בהדמים דע"כ הוא אחת משתי אלה או שנתן לו ההטבה מהטפות הנשארים וחסרון המילוי וא"כ יש דמים יתירים מצד השוכר שזה עולה יותר הרבה משיווי השכירות או שנעשה השכירות בלי זה ויש גרעון מדמי השכירות יותר ממחצה אין אנו יכולין כלל לדון מחמת הודעת הדמים וכמובן. אולם באופן האחרון שלא יעלה עם ההטבה הזאת יותר משיווי שכירות כזה כפי שומת הבקיאים שפיר י"ל דהדמים מודיעים שע"ד הנאמן הראשון נגמר גם אתו וכנ"ל ודו"ק בזה:
אחרי כותבי כ"ז ראיתי שבגוף הדבר שהעירותי למעלה ראש דאמאי אמרינן בטעה כדי שאין הדעת טועה דמתנה יהיב לי' ואמאי לא נימא דהמעות המותר נתן לשם פקדון וכמו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה דקיי"ל כרב דגמר ונתן לשם פקדון כבר הרגישו התוס' ז"ל בב"ב שם וכתבו דהתם אין המעשה קיים כל עיקר אבל הבא אין סברא שיהי' המקח קיים לענין הצמד ומעות הצמד לא יחזיר והמותר נימא דנתן לשום פקדון ויחזיר. אולם מלבד דגוף הסברא קשה ודחוק לא זכיתי להבין דבריהם דאמאי לא נימא דלא מחל ול"ה ברצונו לקיים המקח כלל ורק דדעתו הי' לתבעו אח"כ ולבטל המקח והא דקנה מתחלה הי' רק דרצונו הי' שיהי' המעות אצלו לשום פקדון וסבר שלא יקבל ממנו וכמו בהך דהכיר בה שאינו שלו. והעיקר נראה א"כ כמש"ל דבאין הדעת טועה שיש לדון גם מצד המוכר דע"כ שרצונו הי' שיתן לו המותר במתנה כשהלוקח נתן לו לדעתו ע"כ גמר ונתן לשום מתנה וכנ"ל.
ובזה יש להמתיק דברי הסמ"ע ז"ל שהבאתי למעל' שכתב בהא דכתב המרדכי ז"ל דגם בידע הלוקח בשעת המקח באונאתו לא אמרינן דידע ומחיל דאף היכי שיש כדי ביטול מקח דינא הכי. דהקשיתי דאי לא מחיל הפוכי מטרתא למ"ל למעבד דיש לומר דגם מעיקרא לא הי' ברצונו בקיום המקח ורק שהי' ברצונו ליתן לו המעות לשום פקדון דהתם כיון שאין לדון רק מצד הלוקח דהמוכר יש לומר שדעתו הי' להטעותו כיון שהוא בכדי שהדעת טועה שפיר דמי להך דהכיר בה שאינו שלו וכמש"ל והבן זה]:
ובגוף הנדון שלפנינו עדיין יש לחקור אם הי' השכירות ענין בפ"ע שכבר נגמר ענין השותפות שהי' בין שמעון וראובן והשכירות הי' דבר בפ"ע ולא הי' תלויים זה בזה דבזה שפיר יש לדון כנ"ל מענין אונא' ומענין הודעת הדמים וכאשר בררנו למעלה כל פרטי הענינים ביאור היטב. אמנם אם הי' עסק השותפות והשכירות כאחד שיהיו שותפים יחד וראובן יהי' המתעסק ויקח מלבד חלקו עשרה זהובים לשבוע אין מקים לאונא' בהשכירות וגם אין הדמים ראי' דיש לומר שזה הי' מתנאי השותפות וענין השכירות איפוא ענין בפ"ע וכמובן. וע"ד המדה החסירה פשיטא דדמי לשותף שגנב דהוי שלו כיון דהסכנה מגיע לו לבדו וכמ"ש הפוסקים ז"ל. אמנם אחרי שמכר היי"ש שהרויח ע"י זה בהוארנדא פשיטא דצריך להשלים מה שנחסר עי"ז ריוח להשותפות דבמקום שמכר היי"ש שהרוויח לא מכר היי"ש שלהם.
וראיתי לכ"ת שכתב דאין לחייבו בשביל זה לשלם דהו"ל רק מבטל כיסו של חבירו. זה ליתא לדעתי דכ"ז לא שייך רק גבי אינש דעלמא שביטל כיסו של חבירו שגרם לו שלא הי' יכול להרויח משא"כ בפועל שהשכירו לזה שימכור הי"ש שלו דאם גרם לו היזק שמכר יי"ש אחר לא השלים החלק שמוטל עליו והפסיד שכרו דניהו דשלומי לא משלם אגרי' מיהו מפסיד וז"ב מאד. והנה לא ידעתי אם המדה החסירה חצי שטאף הוא מדה קטנה ששותים אותה או מדה גדולה שקונים לשתות ממנה לאט לאט דאם היא מדה ששותים אותה פשיטא שיש מניעת ריוח במה שהמדה חסיר' והוא חושב להשוכר אותו במדה שלימ' דידוע שהשות' אין לו נ"מ אם המדה חסרה מעט אם לא ולא ישתו יותר בשביל חסרון המדה אבל אם היא מדה גדול' שקונים לשתות או למכור לאט לאט אינו מגיע לדעתי בזה שחסרה המדה חסרון כ"כ לבעה"ב במשך רב כזה שע"י שנתן יי"ש פחות מהראוי נצטרך הקונ' לקנות פעמים רבות יותר מאילו נתן לו בכל פעם מדה יתיר' ושלימה וכנרא' בחוש.
את זה ראיתי לדון בזה וכ"ת למראה עיניו ישפוט עפ"י הפרטים אשר בררתי וד' הטוב יצילנו משגיאות. ויראנו בתורתו נפלאות. כנפשו הנבחרה וכנפש הנוטה אליו כנפי שלום אוהב התורה וחכמיה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |