ברכת רצ"ה/עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה עז

סימן עז

בריסק יום ג' ט"ז שבט תרכ"ז לפ"ק:

שלוט"ס לכבוד ידיד ה' ויד"נ עוז הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה מפורסם לשם ולתפארת איש חמודות במעלות ובמדות לו עשר ידות כ"ש מהר"ם מארים נ"י אבד"ק קאברין ואגפיה:

בערב חג הפסח העבר הגיעני מכתב כ"ת עם שאלתו שאלת חכם בדבר החיטים לפסח ובדיקת המצומחי' והמבוקעים. ולאשר כבר עבר המועד אז הנחתי דבריו היקרים אצלי עדי אשר יהי' דבר בעתו. ועתה באתי להשיב לכ"ת עלימו כיד ה' הטובה עלי. וזה החלי בעזרתו ית':

ראשון תחלה נסתפק כ"ת דכיון דנודע שירדו גשמים הרבה בעת הקציר א"כ י"ל דדמי לחיטים שנטבעו בנהר דאף אם אינם מבוקעות אסורות וכ' דאין זה דומה להך דמבואר בש"ע סי' תס"ז סעיף ד' דאם רבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות אף שקצת מהשבלים שעל הערימות העלו צמחים דאין חוששין לסתם חטים של אותה השנה. דהתם לא הוחזק ריעותא רק בהשבלים העליונות והולכים אחר הרוב וכאשר ביאר הגר"א ז"ל משא"כ היכי שידוע שירדו גשמים הרבה בשעת הקציר שרובם נגמרו עכת"ד. ולא שם עינו הבדולח לעיין במקור הדבר תשובת הרשב"א ז"ל סי' ק"ב שכתב ז"ל מסתברא שאין לחוש לחטים סתם של אותה שנה שאם אתה אומר כן לחם לא נאכל בפסח שאין שנה שלא ירדו גשמים על הערמות שבשדות ומה נעשה לארצות כו' עד ניתך עליהם מים אף בימות הגשמים א"כ בואו ונאסר עליהם כו' אלא שד"ת הולכים בכ"מ אחר הרוב כו' ואפי' אותן שראינו שנפלו עליהם גשמים אנו חולין להקל שמא לא נכנסו המים אלא בשיבולין העליונים כו' ואפי' את"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל שבא במים מחמיץ כו' ואינו דומה לארבא דטבעה בים שהכל טבע במים כו' ושהה בו מהסתם ויש בו כדי להחמיץ כו'. ועוד הרי שהו כו' עד הפסח ולא נתבקעו כו'. ואיני רואה בזה צד ספק ומותר עכת"ד בקיצור. מדבריו אלה ז"ל יראה כת"ר כי הרשב"א ז"ל מצד רובי הספיקות בא לדון בזה שרוב החטים אינם מחמיצים וא"כ גם בנ' איכא ספיקי טובא שמא לא נגמרו ושמא לא החמיצו ועוד שאנו רואין ששהו הרבה ולא נתבקעו וכמ"ש הרשב"א ז"ל ועיין בההג"מ שכתב גם בנפלו מים על חטים אם הי' במקום מדרון שיכלו המים לזוב ולצאת או בעפר תיחוח אינם נאסרים. ואף שהב"י ז"ל כ' שהוא קולא יתירה היינו דוקא בחטים שנייחו זה על גב זה שמעכבים זיבת המים. ועיין רש"י ז"ל פסחים דף ל"ו בהא דפריך הש"ס שם דמ"ש חטים של מנחות שאין לותתין ומ"ש מנחת העומר דלותתין וצוברין אותה ומשני ציבור שאני שהביא בשם י"מ דכיון שהוא צבור מימיה זבים ואינה מחמיץ והוא ז"ל דחה דבריהם דא"כ חטים של מנחות נמי לילתותנהו וליצברינהו. ופירוש דצבור שאני דכיון שהוא קרבן ציבור הו"ל במקום זריזין עייש"ה. אבל במחובר שעומדים השבלים לדעתי כ"ע מודים דדייבו מיא מינהו. ובהדיא אמרינן בש"ס שם דף מ"ם אמר אביי לא ליחרוך אינש תרי שיבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהאי כו' והדר בי' אביי מהאי דכל אגב מדלייהו לא מחמצי דאמר אביי האי חצבא דאבישונא סחיפי שרי כו' ועיין פירש"י ז"ל שכתב ז"ל ומדאמר אביי סחיפא שרי משום דדייבי אבראי ש"מ הדר בי' ממאי דאמר לא ליחרוך כו' דהני נמי דייבי מיא ושרקי ונפלו כו' עש"ה וה"ה וכ"ש א"כ בנ"ד. ובל"ז עיקר הדבר דבהך דטביעה לא בעינן שיתבקעו וגם שאינם מבוקעות אסורות במחלוקת שנוי' ועיין בר"ן ז"ל דכתב דבאמת מיירי בנתבקעו ומ"מ חיישינן שמא ימכרנו העכו"ם לישראל ולא ידקדק לראות שנתבקעו וגם דשמא יטחנו וימכור הקמח. ואף לדעת החולקים מ"מ אינו רק חששא. ומהאי טעמא מתירין רוב הפוסקים ז"ל לענין נמצא בתבשיל שאינו רק משהו ולא הוה רק מדרבנן כל שלא נתבקע:

עוד אמינא דכיון דעיקר חילא דהנך פוסקים מהא דאסרו למכור לעכו"ם דלא ס"ל כהר"ן ז"ל דחוששין דהישראל לא יראה הבקועות וגם לשמא יטחנם ס"ל דליכא למיחש שלכתחלה אסור ליקח קמח מהשוק רק בשעת הדחק וכמבואר בש"ס ופוסקים והו"ל מלתא דלא שכיחא וכמבואר כ"ז אצלי במקום אחר וע"כ דגם לא נתבקעו אסור א"כ אין ראי' רק דהיכי דעכ"פ נמצאו בתוכם הרבה חיטים מבוקעות דגם שאינם מבוקעות אסורות דבזה י"ל דכיון שאנו רואים שע"י הטביעה נתבקעו מקצתם א"כ חוששין שנתחמצו כולם ורק שעדיין לא נראה הבקוע ומה"ט שפיר חיישי' שימכור לישראל השאינם מבוקעות אבל היכא שלא נראה בקיע כלל מחמת הטביעה שפיר י"ל דלא חיישינן כלל דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן. ולפי"ז כל זה לא שייך רק בטביעה שכל החיטים הי' בשוה בתוך המים ומדנתבקעו מקצתן שפיר חוששין לכולם משא"כ בירדו גשמים במחובר דכולהו חיטי לאו בחדא מחתא מחתינהו וכאשר הדעת יעיד אין לחוש לפי"ז לאסור גם אותן שלא נתבקעו וגם די"ל דעכ"פ נתרכך בעינן וכמ"ש האחרונים ז"ל לענין חטה בתבשיל לדעת קצת המחמירים גם בלא נתבקעו דנתרכך בעינן עכ"פ עיי' בדבריהם ז"ל וידוע דרוב החטים שבשנה זו לא נתרככו ואין לחוש:

ובהך דחטים שהחמיצו במחובר ראיתי פעם לאחד מהאחרונים ז"ל [כמדומה להגאון מהרמ"ס זצ"ל חתם סופר חלק או"ח כעת אין ספרו בידי] שהעלה שאינו אסור רק מדרבנן והביא ראי' מש"ס דפסחים דף ל"ה דאמרי' דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב ל"ת עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא בו ידי מצה אם עשאו מצה ופריך ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ומוקי לה רב ששת דה"מ ר"ש הוא דאמר אין איסור חל על איסור אף בכולל והרי משכחת לה דיהי' אסור משום חמץ באחמיץ במחובר שלא הי' עליו עדיין איסור טבל דעדיין לא נתמרח בכרי א"ו שזה אינו רק מדרבנן. ואין לדעתי מזה ראי' של כלום דאנן אמרינן דכמו שהוא כעת מצה אם הי' חמץ הי' אסור משום ב"ת חמץ והיכי דאחמיץ במחובר אם כי הוא באיסור ב"ת חמץ מ"מ הרי אין כאן טבל כלל דאף דאיסור טבל הוי כולל מ"מ הרי לר"ש קיימינן דל"ל כולל וכעת שהוא מצה הוא טבל וא"כ אינו בב"ת חמץ דלא משכחת לה איסור חמץ שיהי' בטבל דבאופן שיהי' אסור מחמת איסור חמץ לא יהי' טבל דאלת"ה א"כ בלא זה פשיטא דמשכחת שיהי' על זה איסור חמץ אם הי' מתקן הטבל מקודם וע"כ שאין דנין על חתיכה זו ורק על איכותה שהיא טבל וז"ב. אולם עדיין יש לעורר דכבר נודע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"ד מה' שבועות במי שאמר שבועה שלא אוכל זה היום ואח"כ אמר שלא אוכלנה לעולם דלדעת הרמב"ם ז"ל אינו חייב אלא אחת והראב"ד ז"ל השיגו דאמאי לא חייל בכולל [שיגרא דלישנא הוא וצ"ל במוסיף דזה מוסיף הוא שנתוסיף איסור על החתיכה עצמה] דמתחלה ל"ה אסור אלא ליומו ולבסוף לעולם ועיין במפורשים ז"ל שביארו דעת הרמב"ם ז"ל דלא מקרי מוסיף אלא כשנתוסיף איסור על החתיכ' בזמן שעדיין האיסור הראשון עלי' משא"כ בהך דשבועה בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר הי' בה מחמת השבוע' הראשונ' ולא מהני מגו זו לענין יום הראשון ולפי דעת הראב"ד ז"ל לכאור' הקושיא במקומ' עומדת דאי נימא דבנתחמץ במחובר אסור מה"ת א"כ משכחת לה שפיר שיהי' בבל תאכל חמץ באחמיץ במחובר דאיסור חמץ בא מקודם ומ"מ שפיר יהי' גם טבל דטבל לגבי חמץ הו"ל מוסיף דמעיקרא לא הי' אסור רק בימי הפסח דאחר זמנו אינו רק משום קנס וע"י איסור טבל נאסר לעולם ואף למאן דל"ל כולל מ"מ מוסיף אית ליה.

אמנם באמת גם זה אינו דמלבד דלשיטת הראב"ד ז"ל דכל כה"ג חשוב מוסיף א"כ ע"כ לר"ש לית לי' גם איסור מוסיף דלשיטתו נבילה על יוה"כ חשוב מוסיף דנאסר גם אחר עבור יוה"כ. הנה אף אם נאמר דהך דנבילה ביוה"כ מיירי שנתנבלה בעיה"כ ויוה"כ על נבילה לא הוי רק כולל ואין ראי' א"כ דר"ש ל"ל מוסיף וכמובן. הנה טבל על חמץ לכ"ע לא חשיב מוסיף דכיון דע"כ צריך לבערו בפסח משום בל יראה ל"ש לומר דנתוסיף בו איסור אחר הפסח ודו"ק:

מעתה אמינא להביא ראי' להיפך דנתחמצו במחובר הוי מה"ת [מלבד דגם בלי שום ראי' הדעת נותן כן דמהיכי תיתי לומר כן דכיון שיוכל להחמיץ במחובר למה לא יהי' מה"ת] מהא דאיתא בש"ס דפסחים דף ל"ג שם אהך דהפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה מה"מ אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא תתן לו ולא לאורו ומסיק שם דמיירי באחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש קדשה עיי"ש. ומזה מוכח א"כ דאחמיץ במחובר הוי מה"ת דהרי מקרא יליף לה:

והנה בראשית ההשקפה חשבתי שזה ראיה שאין עליה תשובה. אולם אחרי ההתבוננות נזכרתי שכבר נסתפק בכעין זה הגאון בעל משנה למלך בפ"ז מה' תרומות מהא דקיי"ל דכהן טמא שאכל תרומ' טמאה שאינו במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומספקא לי' במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מי אמרינן דכיון שטהור' היא מה"ת שפיר קרינן בי' כי יחללוהו או דילמא דכיון דמ"מ טמאה מדרבנן הו"ל מחוללת ועומדת ואחר שהביא ראיות לכל צד סיים והדבר צריך תלמוד אצלי עיין בדבריו הנחמדים ז"ל.

והנה א"נ דגם בטמאה מדרבנן ממעטינן שפיר מקרא דפרט לזו שמחוללת ועומדת לכאור' אין מזה ראי' דאף א"ת של"ה באחמיץ במחובר רק חמץ דרבנן מ"מ שפיר י"ל דל"ה תרומה מה"ת ממיעוטא דתתן לו ולא לאורו דעתה שאסרוהו חז"ל ל"ה תרומ' מה"ת וכנ"ל בהך דתרומה טמאה מדרבנן דממעטינן מקרא דכי יחללוהו דפרט לזו וכו' וכמובן.

ובגוף הדבר אי דבר שהוא מדרבנן הו"ל אחר שאסרוהו חז"ל בכלל אינו ראוי מה"ת אמינא לחלק הענינים. דהיכי שאנו דנין על הדבר בעצמותו פשיטא דמאי דהוי אינו ראוי מדרבנן לא משוי לי' אינו ראוי לענין דאוריתא דמצד עצמות הדבר באמת ראוי הוא מדאוריתא ורק היכא שאין אנו באין לדון על הדבר בעצמותו ורק שאינו ראוי לאיש זה וכדומ' שפיר יש לומר דאחר שאסרוהו חז"ל חשוב אינו ראוי גם לענין דאורייתא. וזה חילוק נכון מאוד מצד הסברא הישרה. ובזה ית יישב כל המקומות שנראים סותרים זה את זה בענין זה שנתחבט בזה הגאון בעל מ"ל דבהך דונקה האיש מעון. דכל מי שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין שפיר אמרי' דאף אי בא ביאה אסורה מדברי סופרים אין המים בודקין דהתם אמרה תורה שלא יעשה הש"י נס מפורסם דבדיקת המים לאיש אשר אינו מנוקה מעון ביאות אסורות דאיהו בקרי כו' ואחר שאסרו חכז"ל ביאה זו והוא עובר א"כ על לאו דלא תסור שפיר הו"ל אינו מנוקה מעון. וכ"כ בהך דאונס שפיר אמרינן שאם היתה אסורה עליו מדרבנן אינו נושאה דלו תהי' לאשה אשה הראוי' לו דהתם עיקר הדבר שאנו דנין אם היא ראוי' לו לאשה וכיון שחז"ל אסרוהו עליו פשיטא דהו"ל אינה ראוי' לו. והתור' אמרה שא"צ לנושאה רק היכי שאין שום ענין חוצץ בנשואין. משא"כ בהך דטביחה לענין דו"ה לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דאמרינן דהיכי דל"ה אינה ראוי' רק מדרבנן חייב בדו"ה. עיין ש"ס דב"ק דף ע"א הניחא למ"ד מעשה שבת דאוריתא אלא למ"ד דרבנן שחיטה ראוי היא. דהתם אנו דנין על השחיט' בעצמות' דכיון דכתיב וטבחו ס"ל לר"ש דכיון שאינו ראוי' לא חשיב שחיטה כלל ואינו בכלל וטבחו וכיון דמה"ת הו"ל ראוי' אין מקום למעט זה מהך דוטבחו דאין למעט רק היכי דלא חשיב שחיטה בעצמותה וכנ"ל וז"ב:

אלא שעדיין עומד לנגדי דברי רש"י ז"ל פסחים דף ל"ה שם דפריך הש"ס דמאי הא לא חזי ליה. שפי' וז"ל ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו יצא זה כו' [הוא אוקימתא דרבינא שם דאפי' תימא רבנן ודחה הש"ס וכו' לבדו כתיב וז"ש רש"י ז"ל א"נ דהו"ל מה"ב ועיי' במפורשים שנדחקו בזה] הרי דאף שאינו אסור רק מדרבנן מ"מ נתמעט מקרא מל"ת עליו חמץ דיצא זה כו' והתם אנו דנין על החתיכה בעצמותה שלא תהיה אינה ראויה מלבד איסור חמץ. ואם אמנם כי יש מקום בראש לחלק ולומר דגם התם לאו על עצמות החתיכה קאתינן עלה ורק שהתורה אמרה שלא יהי' אינה ראוי' לאכילה להאדם מצד אחר דלא תאכל כו' אזהרה לאדם הוא אולם אין הדעת נוחה בזה. אולם באמת כבר כתבתי בחידושי דאין מדברי רש"י ז"ל אלו ראי' כלל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק דכיון דעיקר איסור דמאי מטעם ספיקא הוא דלמא לא עשרם המוכר הע"ה ולצד הספק הזה באמת הוא טבל מה"ת ואינו יוצא ידי מצה דיצא זה וכו' וא"כ אף שזה הספק אינו רק ספק דדבריהם מ"מ אינו יוצא מדרבנן מיהא דכמו שאסרו חז"ל דמאי באכילה משום הספק ההוא כמו כן מה"ט גופא הו"ל לחז"ל לומר דאינו יוצא ידי מצה דלמא לא עשרו והו"ל טבל מה"ת ועיי' בפירש"י ז"ל לקמן בטבל טבול דרבנן שכתב באמת רק טעמא דמה"ב וע"כ משום דאין למעט מקרא מה שאין איסורו רק מדרבנן והבן.

ואין להקשות לפ"ז דא"כ מאי משני הש"ס בהך דדמאי דאי בעי מפקר נכסי' והו"ל עני וחזי לי' דמאכילין את העניים דמאי דלכאור' קשה הרי מ"מ עתה לא הפקיר ובשלמא להך טעמא דמה"ב ניחא דכיון שיכול להפקיר נכסי' אין העבירה בא ע"י המצוה דל"ח לדעת התוס' ז"ל מה"ב או דנימא כמ"ש התוס' בסוגיא זו דמצה מאכל עניות ואין בה משום דמאי משא"כ להך טעמא דל"ת חמץ כו' דעתה מ"מ אסור עליו משום איסור דמאי וגם הך תירוצא דמצה הוא מאכל עני לא שייך בזה דאנו דנין אם הי' חמץ דל"ח מאכל עניות. וצ"ל דכיון שיכול להסיר מעליו האיסור הזה אין למעט מל"ת חמץ שבידו שלא יהי' אסור לו רק משום חמץ. וכ"ז א"כ כשאנו דנין כמו שהיא כעת אבל אם נאמר דעיקר הדבר שאינו יוצא ידי מצה הוא משום דנחוש גם לענין זה דשמא הוא טבל גמור ואנו דנין א"כ רק לצד הספק דלא עישרם הדק"ל דמאי משני דאי בעי מפקר כו' שמ"מ איך יוכל לצאת דנחוש דשמא לא עישרו והו"ל טבל גמור מה"ת. אמנם באמת כבר העליתי דאי נימא דמאכילין את העניים דמאי ע"כ גם חז"ל לא חשו על התבואה הלזו שמא אינה מעושרת דאל"כ מה לי עני מ"ל עשיר ורק שהוא תקנה כוללת מדרבנן דאם נתיר כל הנלקח מע"ה ונסמוך על הרוב המיעוט יאכלו שאינו מעושר ולכך מאכילים עניים דמאי שזה אינו רק ענין פרטי וכ"כ א"כ לענין מצות מצה אין לחוש לספק זה דהוא ענין פרטי והארכתי בזה ואכמ"ל. ועיין בש"ס דשבועות דף ל"א אינה נוהגת אלא בראוי להעיד לאפוקי מאי א"ר פפא לאפוקי מלך ור"א בר' יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מאן דאמר מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ואנן קיי"ל כראב"י דגם משחק בקוביא אינו בשבועת העדות ומוכח לכאור' דאף בכה"ג שאנו דנין לענין הדבר בעצמותו א"ר מדרבנן חשוב אינו ראוי גם לענין דאוריתא דהתם הך דאין נוהג רק בראוי להעיד היינו ראוי להעיד בעצמותו וכאש' בררתי בחידושי דלענין שבועת העדות תרתי בעי' ראוי להעיד מצד עצמותו וגם שיהי' תועלת ממון בעדותו. ועלה על לבי לומר דהא דמשחק בקוביא אינו בשבועת העדות לראב"י ולדידן דקיי"ל כוותי' אין הטעם משום דחשיב אינו ראוי להעיד דזה באמת חשוב ראוי כיון דמדאוריתא מיחזי חזי וכנ"ל דמצד עצמותו חשוב ראוי ורק משום דמ"מ אין תועלת בעדותו ואנן בעי' לענין שבועת העדות מלבד שיהי' ראוי להעיד מצד עצמותו שיהי' גם תועלת בעדותו לענין ממון וכיון דרבנן פסלוהו אין נ"מ בעדותו. ועיין רשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה לר"פ דמ"מ כיון דרבנן פסלוהו אין כאן הפסד ממון לתובע בכפירתו ותירץ דאע"פ שאין מוציאין ממון עפ"י עדותו מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' כיון שאין כאן רק פסול עדות דרבנן [ובחי' בארתי דבריו ז"ל דאף דלענין הא דבעי' עדות ממון ממון ברור בעינן ואפי' גורם לממון לאו כממון דמי לענין זה וגם מה שמועיל לענין תפיסה אינו מועיל לענין זה וכדמוכח מהך דמשביע עדים שהדליק גדישו בשבת דקלב"מ מהני תפיסה ואפ"ה פטורים מ"מ לענין התועלת שצריך להיות בעדותו כל שיש תועלת ישנו בשבועת העדות] ולפ"ז הדק"ל דאמאי באמת פטורין לדידן כיון דחשיב ראוי להעיד וגם יש תועלת בעדותו לענין תפיסה. ולכאור' י"ל דבאמת בזה פליגי אי מהני תפיסה. אמנם א"א לומר כן להרשב"א ז"ל שסיים אהך שכ' דבפסולי דרבנן מהני תפיסה ומההיא שמעינן להא ולפי הנ"ל אין זה אליבא דהלכתא רק אליבא דר"פ דלא קיי"ל כוותי'. אמנם יש לומר דפלוגתייהו הוא אי הך דמהני תפיסה חשוב תועלת בעדותו ולראב"י ל"ח זה נ"מ לתועלת בעדות דמי יימר דיתפוס וגם דעיקר הנ"מ כשיתפוס בעדים דבלא עדים בלאו עדות הפסול דרבנן מהני תפיסתו:

ובזה יתיישב מה שנתקשיתי בחי' על הרשב"א ז"ל שהקשה מה דאמרי' בש"ס דף ל"ב שם בהך דהכל מודים בשכנגדו חשוד על השבוע' אילימא דחשיד לוה ולימא לי' מי יימר דמשתבעת והרי גם התם מה"ת נוטל בלי שבועה ורק דרבנן תקנו בחשוד שישבע שכנגדו. ומאי קושיא הרי לפי פסק ההלכ' לא קיי"ל כר"פ בזה וגם משחק בקוביא ליתא בשבועת העדות. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דבזה לא פליגי דכיון דמה"ת מיחזי חזי חשוב ראוי להעיד דכשאנו באים לדון לענין ראוי מצד עצמותו כל שראוי מה"ת חשיב ראוי לענין שבועת העדות אף שאינו מדרבנן וכנ"ל, ורק דלראב"י משחק בקוביא אינו בשבועת העדות משום דמ"מ אין תועלת בעדותו ואין הפסד בכפירתו דמה דמועיל עדות לענין תפיס' ל"ח נ"מ בעדותו וכנ"ל ס"ל להרשב"א ז"ל דזה ל"ש רק בכה"ג דמי יימר דיתפוס. ומי יימר דיתפוס בעדים וכנ"ל. משא"כ בהך דחשיד פשיטא לי' דזה חשיב תועלת דישבע באמת ויטול ורק דלענין ראוי להעיד עדות ממון אמרי' דמ"מ אינו ממון ודאי דמי יימר דמשתבע גם באמת. וכיון דמה"ת נוטל בלי שבועה שפיר חשוב ראוי להעיד מצד עצמותו וכנ"ל בהך דמשחק בקוביא דבזה לא פליגי דכיון דמה"ת מיחזי חזי אף דרבנן פסלוהו חשיב ראוי מצד עצמותו וכנ"ל ודו"ק בזה. ועיין רש"י ז"ל שכ' בהך דמשחק בקוביא וז"ל ור"א סבר הואיל דסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן כו' והוא עד עכ"ל. מדבריו אלה ז"ל נראה לכאור' דלראב"י חשוב אינו ראוי להעיד ודלא כמש"ל דמהך דוהוא עד ילפינן דבעי' ראוי להעיד וכמבואר בתוספתא הובאה ברש"י ז"ל בריש פרקן. והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר עייש"ה. ומוכח א"כ דאינו ראוי מדרבנן משוי ליה אינו ראוי מה"ת גם היכי שאנו דנין לענין עצמות הדבר לראב"י ולדידן דפסקינן כוותי'. אמנם אחרי ההתבוננות אמינא דאין כוונת רבינו ז"ל דחשיב אינו ראוי מה"ט דרבנן פסלוהו ונתמעט מהך דוהוא עד דראוי להעיד בעינן. ורק דכוונתו ז"ל הוא דראב"י ס"ל דגם זה ילפי' מהך דוהוא עד דבעי' שיקובל עדותו בב"ד וכל שאין מקבלין אותו לא קרינן בי' והוא עד ומ"מ בעינן גם הך דבראוים להעיד כו' לענין היכי שמקבלין העדות מהפסולים וכגון במיתה וסוטה דגם אשה מהימנא ומקבלין עדותה דמ"מ אינה בשבועת העדות משום שאינו ראוי להעיד וכמבואר כ"ז בפוסקי' ז"ל ואף א"נ דאין למעט זה מהך מיעוטא דוהוא עד דבעי' ראוי להעיד מצד עצמותו וכנ"ל מ"מ מצד אחר אינו בשבועת העדות היכי שמ"מ אין מקבלין עדותו יהי' מה"ת או מדבריהם לא קרינן בי' והוא עד וזה שדייק רבינו הואיל כו' שלא מקבלינן לי' כו' ויש להמתיק הדברים ביותר דכיון דמחלקינן בשבועת העדות בין בב"ד לשלא בב"ד וכשאין מקבלין עדותו אין יתרון בזה מה שהי' בב"ד וכמובן והבן זה. ובחידושי הארכתי לומר דלפי מ"ש הרשב"א ז"ל דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיס' גם מדרבנן חשיבי ראוי' להעיד מצד עצמותו ומשום דכיון דמועיל תפיסה ע"כ גם חז"ל לא פסלו אלו לגמרי שיהי' חשובים אינם ראויים להעיד ורק שהזהירו לב"ד שלא יקבלו עדותן של אלו דחשידי בעיני חז"ל ומה"ט מועיל תפיסה גם בעדים דגם מדרבנן חשובים ראויים לעדות וכשעשה דינא לנפשו ותפס מהני לי' שפיר עדותם של אלו דהוי ראויים להעיד ורק שאין הב"ד מקבלין עדותן מדבריהם וכנ"ל ולפ"ז ע"כ אנו צריכין לכל הנ"ל גם א"נ דא"ר מדרבנן חשיב א"ר גם מה"ת ודו"ק. ויש לי בזה בחידושי דברים הרבה אלא שאין כאן מקום ביאורם. ועפ"י הדברים האלה והחיזיון הזה הנה בגוף הספק שנסתפק הגאון בעל מ"ל בכהן טמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן שפיר קרינן בי' ומתו בו כי יחללוהו כיון דמה"ת אינה מחוללת ועומדת בעצמותה וכנ"ל. אמנם בהך דמפריש חמץ תרומה דאינה קדושה י"ל לפ"ז דאף אי לא הוי רק חמץ מדרבנן ל"ה תרומה דעיקר הא דאינה קדושה היא לרנב"י משום דכתיב תתן לו ולא לאורו דגזרה תורה דבעינן שתהי' התרומה שיפריש ראוי לכהן לאכילה א"כ אחר שאסרו חז"ל אותו באכיל' אינו תרומה דמ"מ אין ראוי לו רק לאורו וכנ"ל בהך דלו תהיה לאשה אשה הראוי לו דכל שאינה ראוי' לו אף אם אינו רק מדרבנן ממעטינן לה שפיר מקרא. אולם אחר העיון ראיתי דז"א דעיקר הא דמחלקינן לרנב"י בין אחמיץ במחובר לאחמיץ בתלוש הוא משום דבעי' לא היתה לו שעת הכושר דבהיתה לו שעת הכושר באמת קדשה וכדמוכח לה מהך דאין תורמין מן הטמאה על הטהורה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה עיין בש"ס שם. ומוכח א"כ דהא דמיעטה תורה תתן לו ולא לאורו היינו ע"כ שאמרה וגזרה תורה דבעי' שתהיה ראויה לאכילה מצד עצמותה ואין המיעוט משום שאין הכהן יכול לאוכלה ואנן בעינן שיתן לו דבר שיהי' לו לאכלה דאל"כ אין מקום וסברא לחלק בין לא היתה לו שעת הכושר להיתה לו דמה נ"מ בזה להכהן הרי מ"מ אינה יכול לאוכלה עתה וכמובן למבין וכיון דעל עצמות הדבר אנו דנין פשיטא א"כ דכל שראוי מה"ת אף שחכז"ל אסרוהו הו"ל ראוי מה"ת ואין למעט מקרא דתתן לו כו' וע"כ מוכח מזה דאחמיץ במחובר הוי מה"ת וכנ"ל ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה אולם יען לא באו אצלי בכור הבחינה בשגם כבר כתבתי דכל הבא להוציאו מחזקת איסור תורה עליו הראיה אשים מחסום לעטי בזה:

ואחרי שהוכחתי בעזה"י דחיטין שהחמיצו גם במחובר הוי חמץ מה"ת אבוא לבאר דין חיטים המבוקעות. הנה כמעט מכל דברי הפוסקים ז"ל נראה מבואר דאסורות מה"ת וכאשר העיר בזה כת"ר גם כן. אולם ראיתי לכ"ת שנתקשה בדברי רש"י שכ' בפסחים דף מ' בהך דאין לותתין כו' ואם לתת נתבקעו אסורות כו' דודאי ממהרות להחמיץ דנראה לכאור' מדבריו דנתבקעו אינו חמץ ורק משום חששא דממהר להחמיץ וכתב עוד דעכצ"ל כן דאי נימא דנתבקעו הו"ל חמץ מה מהני לר"י שרייה בחומץ דקאמר התם שורין בחומץ וחומץ צומתן ואף רבנן לא פליגי עליו רק משום דס"ל דחומץ אינו צומת דכיון דנתבקעו הו"ל חמץ מה מועיל תו צמיתת החומץ אחרי שכבר החמיץ עכת"ד כ"ת. ולדעתי אין כאן מקום קושיא דמהך דשורין בחומץ בודאי לק"מ דנוכל לומר דשורן בחומץ קודם שנתבקעו שלא יבא לידי ביקוע וחימוץ. וכ"נ קצת מפירש"י ז"ל שכ' אם רואה שנופחות שורן בחומץ עיי"ש. אמנם גם מ"ש רש"י ז"ל בנתבקעו בודאי ממהרות להחמיץ דבריו ז"ל נכונים דודאי אינו מחמיץ תיכף עם הביקוע כל שעדיין לא שהה שיעור חימוץ דגם בנפלו מים על קמח לא נתחמץ קודם שישהה שיעור כדי להחמיץ וגם דכל שעדיין במים צוננים אינו יכול להחמיץ כלל דגם בעיסה אמרינן תטיל בצונן ורק דאח"כ כשמוציאין מהמים המה ממהרות להחמיץ וז"פ וברור בכוונת דברי רש"י ז"ל ובחנם נתקשה כת"ה בזה. ובגוף ענין איסור הבקוע אני מסתפק טעמא מהו. אם נאמר דהטעם הוא דכל שנתבקעו עיילו בהו מיא וממילא מחמיץ. או דהביקוע אינו רק ראי' שנתרכך ונפח ביותר ואז המים מחמיצים וכל שלא הגיעו לידי מדה זו אינו מחמיץ. והנה לענין הלתיתה לכתחלה אמרינן בש"ס דפסחים דף מ"ם. די"ל דשעורים גרועים מחטים דחיטים שרירי וקשים וכמו כן י"ל להיפך דחטים גרע משום דאית בהו צירי וזה תלוי בשני הטעמים האמורים וכמובן. אמנם כ"ז לענין הלתיתה לכתחל'. אמנם עיקר הטעם דאוסרין בדיעבד בנתבקעו עדיין לא נדע מהו. ועלה על לבי דעכצ"ל כטעם האחרון דהביקוע אינו רק אות שנתרכך ביותר דכל שהגיע לידי ריכוך וניפוח כזה מקבל חימוץ. אבל מה שבאו המים לתוכם לחוד אינו מחמיץ עוד בלי הריכוך דהרי גם בתבשיל חם שנמצא גרעון בתוכו קיי"ל דבעי' נתבקע לדעת רוב הפוסקים ז"ל. ואמאי הרי בחמין בודאי נבלעו המים בתוך החטה דמפליט ומבליע. וא"נ דכל שבאו המים לתוך החטה מחמיץ למה בעינן נתבקע בזה. וגם יש להביא ראי' דהרי מר עוקבא ס"ל דלא נתבקעו ממש אלא כל שמניחים עפ"י חביות והם נתבקעות ומה מועיל זה לענין הכנסת המים דהרי מ"מ עדיין לא נתבקעו. א"ו דמטעם קיבול החימוץ אחר שנתבקע אתינן עלה וס"ל למר עוקבא דכל שקרוב להתבקע כ"כ ג"כ מקבל חימוץ ולא בעינן נתבקע ממש:

אולם עדיין אין הכרע כ"כ מכ"ז. דיש לומר דאנו דנין באמת על בליעת והכנסת המים תוך החטים ואשר ע"כ נתבקעו אסורות שנכנסו בודאי לתוכן המים ורק דמר עוקבא ס"ל דגם היכי שקרוב כ"כ להתבקעות עד שיתבקעו מאליהם ע"י ההנחה עפ"י חביות. ג"כ המים נכנסות לתוכן. וגם בהך דתבשיל שנמצא בתוכה גרעין דבעי' נתבקע דוקא. י"ל דהטעם היא דבאמת בחליטה ליכא חשש חימוץ כלל דאינו מניחו להחמיץ. ורק דבתבשיל החשש הוא שנתחמץ קודם שהרתיח עיין ש"ס דפסחים דף ל"ט ובפירש"י ז"ל שם ואז אינו בולע כשלא נתבקע:

ועדיין יש לדבר בזה בנמצא בכלי שני דמבליע ואינו מבשל אי שייך בזה ענין חליטה דמשמע מדברי הש"ס שם דבעינן בישול ועיין בש"ס שם לעיל דף ל"ז לענין עירוי ועיין תוס' שם דה"מ ות"ק עייש"ה אלא שלא הספיק הזמן עמדי לברר זה כל הצורך:

אמנם נראה להוכיח דמה שנכנסו המים לתוכן לבד אינו מזיק. מש"ס דע"ז דף ס"ה ביי"נ שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות ואם המה מבוקעות אסורות דמסיק הש"ס שם דחטים שנפל עליהם יי"נ גם שאינם מבוקעות אסורות דאגב צירייהו כמבוקעות דמיין וא"כ גם לענין חימוץ למה בעינן גם בחיטים נתבקעו דוקא כיון דגם בלא נתבקעו עיילי בהו מיא אגב צירייהו א"ו דמ"מ כיון שלא נתרככו כל כך עד שיתבקעו אף אי עיילי בהו מיא אינם מקבלין חימוץ וכנ"ל בטעם האחרון וכ"נ קצת ראי' מהך דחיטים שנטבעו בנהר דלדעת הרבה פוסקים לא בעינן נתבקעו. וגם שאינם מבוקעות אסורות דע"כ דה"ט דכיון שאנו יודעין שנשתהו בנהר אנו חוששין שמא נתרככו ואינו ניכר כל כך. משא"כ לטעם הראשון דבמבוקעות משום הכנסת המים אנו באים לדון הרי אנו רואין מ"מ שלא נתבקעו וביחוד לשמואל דנתבקעו ממש בעינן. דלדעת הרבה פוסקים כוותי' קיי"ל אלא שזה יש לדחות קצת אולם מהך דע"ז היא ראי' ברורה לדעתי דהכנסת המים בלי ריכוך אינו מזיק [ונ"מ טובא לדינא היכי שלתת חיטים בקועים שלא מחמת המים] ודו"ק בזה:

ועדיין יש לעיין בזה מהא דאמרי' בש"ס לעיל דף ו' אהא דקאמר ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עלויה כדאורייתא דמיא כו' דאמר ר"ג כו' אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופירש"י דהיינו שקידש בתחלת שש שאינו רק מדרבנן ואפי' בחיטי קורדניתא שהם קשים מאוד אפ"ה אם באו עליהם מים אין חוששין לקידושין עייש"ה ואם נאמר כנ"ל דעיקר האיסור בנתבקעו משום שנתרככו כ"כ עד שהגיעו לביקוע א"כ מאי רבותא בחיטי קורדנייתא שהם קשים מאוד הרי אין איסור רק בנתרככו עד שנתבקע ומה צד קולא יש בזה שהיו מעיקרם קשים ביותר הרי השתא נתרככו. ולכאורה אמרתי להוכיח מזה דרש"י ז"ל הוא מהסוברים דבנטבעו בנהר לא בעינן נתבקעו ואף שאינם מבוקעות אסורות וא"כ י"ל דמיירי בכה"ג והוי רבותא דאף שהם קשים מאוד חוששין להם אף שלא נתבקעו ולפ"ז צ"ל דס"ל דגם נתרככך לא בעינן בהך דטביעה ודלא כמש"ל להוכיח דריכוך עכ"פ בעינן וכמו בנמצא בתבשיל דאף לדעת המחמירים בלא נתבקע מ"מ נתרכך דוקא בעינן דאל"כ הדק"ל דמה נ"מ בין חיטי קורדנייתא לשאר חיטים וכנ"ל] אמנם עדיין יקשה דכיון דלא נתבקעו עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ בתחלת שש הא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואשר אחזה בזה לפמ"ש בחידושי לבאר דפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרי על שבות בין השמשות. והרי הלכה רווחת בישראל דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוא איך ולמה נחמיר על השבותים. ואמרתי דכיון דכל ענין השבותים שגזרו הוא משום דשמא יבוא לעבור על איסור תורה א"כ אין זה ענין לספיקא דרבנן דכיון דאם יעבור ביה"ש על האיסור תורה יעשה איסור דספיקא דאורייתא לחומרא ובאשם תלוי קאי למאן דלא בעינן חתיכה א' כו' א"כ באמת הי' לחז"ל שפיר לגזור גם אז על השבותים דעדיין גם עתה יש לחוש שלא יבוא לידי כך לעבור על איסור תורה ורק דרבי ס"ל דלא גזרו רק משום חשש שיעבור על ודאי איסור תורה ולא משום חשש שיעבור על הספק אבל אין זה ענין כלל לספיקא דרבנן והארכתי בזה ואכמ"ל. וא"כ גם בזה נאמר דכיון דהא דאסרו חז"ל חמץ מתחלת שש הוא שלא יבא ליגע באיסור תורה דאדם טועה שעה אחת א"כ גם בספק חמץ החמירו מחשש זה בעצמו דשמא יטעה בין תחילת שש לסוף שש ויעבור על ספק איסור תורה. וכנ"ל בהך דשבות ביה"ש לרבנן:

וגם לרבי אין לדמות גזירת חז"ל זו לזו וי"ל דבזה גם משום חשש שיבוא לידי ספק איסור תורה חששו דטעות שעה אחת שכיחא ביותר והבן:

ויש לי עוד בזה הרהורי דברים הרבה לפירושם של בעלי התוס' ז"ל ודעמם דמיירי בסוף שש ורק דחיטי קורדנייתא הוה להו נוקשה ומדברי המ"א דבנוקשה בעינן שלא הי' מעולם ראוי לאכילה עיין סי' תמ"ב ובענין ספק דרבנן במ"ש לדעת הסוברים דחמץ הו"ל דשיל"מ אכן לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינה ולא באתי איפוא רק לעורר לב המעיין המשכיל דידע דמחוי לי' במחוג:

וע"ד אשר העיר כת"ה בגוף הבדיקה שאנו נוהגים שלוקחים מלא חפנים מהחיטים מאיזה מקומות וכשיש ששים נגד המבוקעות והמצומחות אנו מתירים אותם לקמחא דפסחא דמנ"ל לסמוך על בדיקת קצתם לדון מזה על כולם. ביחוד אחרי דהמבוקעות המה אסורות מה"ת והו"ל א"כ ספיקא דאוריתא עכת"ד. הנה מ"ש דיש כאן חשש תורה ליתא לדעתי דכיון דאנו יודעין בבירור דיש כאן רוב שאינם מבוקעות הנה מה"ת ברובא בטל דאף אי נימא דבעודם חטים לא שייך ביטול דניכר האיסור שאנו רואים איזה מהם מבוקעות וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' תפ"ה מ"מ אחר הטחינה שפיר נתבטל מה"ת חד בתרי ולדעת הפוסקים דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ולדעת המקילין בביטול יבש ביבש גם לענין חמץ דאינו חוזר וניעור גם מדרבנן מותר דהו"ל מב"מ לא מבעי' בשמא אלא אף בטעמא וכמבואר כ"ז בפוסקים דזה חשיב מין במינו [ולא כמו שעלה ע"ד כת"ה שניכר בהרגשת הטעם ואנו תופסין לעיקר כשיטת הרא"ש ז"ל דבביטול חד בתרי נעשה היתר גמור ומותר לאדם אחד לאכול שלשתם יחד ודלא כדעת הרשב"א ז"ל דעיקר ביטול חד בתרי הוא דעל כל אחד אמרי' שהוא היתר וזה לא שייך א"כ בקמח בקמח שנבלל זה בזה. אמנם גם להסוברים דקמח בקמח חשוב לח בלח מ"מ אינו רק מדרבנן דמה"ת מב"מ גם לח בלח בטל ברובא ואף לדעת הרשב"א ז"ל דאוסר גם ביבש ביבש לאכול שלשתם יחד דכ"ז אינו רק מדרבנן וכמבואר כ"ז בש"ס ופוסקי' ז"ל וזה פשוט וברור לכל מעיין. ולסמוך על בדיקת קצתם בדרבנן מיהא נראה לי דמקור מקומו טהור משנה דתרומות פ"ה משנה ו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפל מהמדומע למקום אחר כו' וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כו' וכן פסקינן להלכה הרי דגם בחטים בחטים אנו תולין שלא נפל מהמדומע רק לפי חשבון ול"ח שיש במה שנפל תרומה יותר ועיי' במפורשים ז"ל שם ועיין במשנה ז' שם סאה תרומ' שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הר"ז מותרת עד שתרבה התרומה על החולין ועיי' בר"ש ז"ל שפי' דהיינו עד נ"א פעמים אמנם הר"מ ז"ל פי' דהיינו שיפול מאה ומשהו של תרומה כ"ה כפי הגהת הגר"א ז"ל עיין שנות אליהו. ולכאור' נראה דמחלוקתן ז"ל הוא אי גם בדאוריתא תלינן שנדמע רק לפי חשבון דלדעת הר"ש ז"ל בדאורייתא לא תלינין וכיון דבדליכא רובא אסור מה"ת חיישינן שבכל פעם שהגבי' הגביה רק חולין ויש עתה בנפילת נ"א סאין רוב תרומה בהמדומע אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דגם לענין דאוריתא אין חוששין שנדמע יותר מכפי חשבון [ומאה ועוד שכ' הר"מ ז"ל לאו דוקא דגם לפי חשבון בנפל סאה והגביה סאה בפחות ממאה ועוד יש בהמדומע רוב תרומה דוק וחשוב והשב הדבר על מכונו ויותר נראה להגי' בדברי הר"מ שיפול בכל סאה סאה ועוד והיינו שיפול בחשבון על סאה של חולין סאה ומשהו ודלא כהגהת הגר"א ז"ל שהציג תחת סאה מאה ורק להיפוך עייש"ה] אולם אחר העיון פשיטא לי דלכ"ע בדאוריתא יש לחוש שלא הגביה לפי חשבון ורק דדעת הרמב"ם ז"ל דאין כאן חשש תורה כלל אף בדאיכא עתה בהמדומע רוב תרומ' דהא דלא אמרי' קמא קמא בטיל אינו רק מדרבנן ומה"ת אף אם נפלו אלף סאין בזה אחר זה בטל ועיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה נתן סאה כו' בתירוצם האחרון. ובזה ניחא דקתני עד שתרבה התרומ' כו' עייש"ה בדברי התוס' ודו"ק. עכ"פ מוכח מזה דבדרבנן בודאי ל"ח שיש עתה יותר מכפי החשבון וה"ה א"כ בנידון דידן כיון שאין כאן רק חשש דרבנן לא חיישי' שיש בשאר החטים מבוקעות ביותר וביחוד דעיקר הדבר שאנו חוששין שיש גם בשאר החטים מצומחים ומבוקעות הוא רק כשיש ענין אומדנא לתלות שמחמת זה נתחמצו מקצתם דאל"כ אין לחוש כלל לשאר החטים דענין חזקה שנמצא שלשה וכדאמרי' גבי תולעים הוא ג"כ רק במקום שיש אומדנא לתלות בזה הרעותא ולא בשביל שרואה שלשה חטים חמוצים בכרי נצטרך לבדוק החטים דגם בקטלנית העיקר משום דיש מקום לתלות במעיין או במזל וכמבואר אצלי במק"א ואין לחוש א"כ יותר מכפי הריעותא שנראה לעינים וכיון שעתה יש ששים אין לחוש דשמא יש בהשאר יותר מכפי החשבון הלזה וכמ"ש וכ"ז ברור באין ספק. ועיי' במשנה ט' תרומו' שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנם והותירו כשם שהותירו החולין כן הותירו התרומ' ואסור ואם ידוע שהחטים של חולין יפות מהתרומה מותר ולפ"ז בנ"ד שידוע שהחוטין שאינם מחומצות יפות מהמחומצות גם אם יש מעט יותר מותר ובזה ניחא לי דל"ב רק ששים ולא ס"א וכדקיי"ל בביצה שאינה מהמנין דאותו המיעוט משלים היפוי וכ"ז לדינא אמנם המחמיר להצטרך יותר מששים בשביל חששות הנ"ל תע"ב:

והנה בגוף הביטול עדיין יש לעורר עפ"י דברי הרשב"א ז"ל בתשו' תפ"ה שהבאתי למעלה דאין ביטול מועיל לחטים המבוקעות בחטים הכשרות דחשיב ניכר האיסור שניכר הוא איזה מהם מבוקעות ועיקר הביטול הוא אחר הטחינה שאינו ניכר עוד וא"כ הא הו"ל מבטל איסור לכתחלה בטחינתם דאף שנתערבו החטים מעצמם מ"מ הרי עד עתה ניכרים היו המצומחות והמבוקעות והי' אפשר לבררם והוא מבטלם עתה ע"י הטחינה ועיין תוס' יו"ט תרומו' פ"ד משנה ח' בהך דקאמר ר' יהושע דהשחורות מעלין את הלבנות דמפרש בירושלמי הטעם דאם רצה דרסן ומערבן שכ' דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה שאינו מרבה היתר ורק שהוא משנה האיסור מכמות שהי' ולפ"ז גם הכא בנ"ד לא חשיב א"כ מבטל איסור לכתחלה וכמובן. אולם באמת אחרי מחכת"ה ועצמותיו הקדושים חילוק זה אי אפשר להאמר כלל ובהדיא קאמרי' בש"ס דגיטין דף נ"ד באגוזי פרך שאינם בטלים מחמת חשובתן נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו במזיד לא יעלו דקנסינן לי' משום שביטל איסור לכתחלה וגם התם לא הרבה עליו היתר ורק ששינה האיסור מכמות שהי' ואפ"ה אמרי' דהו"ל מבטל איסור לכתחלה והדרא א"כ קושין לדוכתי' בנ"ד דאיך מותר לטחון הרי מבטלם עתה בטחינתם להחטים החמוצים ואין מבטלין איסור לכתחלה. והנראה דעיקר היתר הביטול הוא משום דכעת בשעת הביטול עדיין התירא הוא וכאשר כבר הרגישו והעירו בזה הפוסקים הראשונים וביחוד האחרונים ז"ל ואף שהרשב"א ז"ל החמיר בזה עיין בתשו' תפ"ה הנ"ל שכ' דאין להוסיף על חטים אסורות לבטלם בששים דכיון שהוא מערבן כדי לאכלם בפסח הו"ל כמבטל איסור לכתחלה מ"מ סומכין בזה על המקילין אחרי שלדעת הרבה פוסקים הא דאין מבטלין איסור לכתחלה בכ"מ אינו רק מדרבנן. וטעם המקילין עלה על לבי דאף שמבטלם כדי לאכלם בפסח מ"מ לא חשיב מבטל איסור כיון שאחר הביטול לא יחול שם איסור כלל עליהם גם בפסח שכבר נתבטלו ואין כאן מבטל איסור ורק שעושה מעשה שלא יחול שם איסור כלל ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה. אולם עדיין יש להעיר דהנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים אי היתר בהיתר בטל ולדעת הסוברים דהיתר בהיתר לא בטיל לכאורה יקשה דאיך מהני ביטול כלל לחמץ קודם הפסח דאז הו"ל היתר בהיתר וכבר הרגיש בזה האו"ה והוכיח בזה באמת דהיתר בהיתר בטל ואמרתי בחידושי דכיון דאנן פסקינן להלכה דחמץ משש ולמעלה אינו במשהו דעיקר הטעם דחמץ במשהו משום דהוא בכרת ולא בדילי מיני' ומשש ולמעלה דאינו בכרת בטל בששים וא"כ שפיר מהני הביטול בזמן ההיא דהו"ל איסור בהיתר ואינו רק בששים. והוספתי עוד דאף לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דחמץ מקרי דשיל"מ ולא בטל א"כ גם משש שעות ולמעלה מ"מ זה אינו רק כשנתערב אז בזמן האיסור אבל כשנתערב קודם הפסח שפיר בטל משש ולמעלה דדמי להך דגיגית שכתב המרדכי ז"ל פ"ק דשבת דכיון שהאיסור לא הי' מעולם עומד בפני עצמו רק ע"י תערובות בטל ואין בו דין דשיל"מ דגם הכא בשעת חלות האיסור כבר הוא מעורב וז"ב. ומעתה לפ"ז למה יהי' מותר לבטל קודם הפסח כדי לאכול בפסח הא הו"ל שפיר מבטל איסור לכתחלה דכיון דקודם הפסח אינו בטל כלל דהו"ל היתר בהיתר ועיקר הביטול הוא א"כ רק אחר כך כשנעשה איסור וחל ע"כ עליו שם איסור הרי הוא א"כ מבטל איסור לכתחלה. ואני מוסיף להקשות עוד יותר בנ"ד לפמ"ש בחידושי דבמין במינו לכ"ע היתר בהיתר לא בטיל ומשום דכיון דלר' יהודה מין במינו לא בטיל דיליף לה מדם הפר ומדם השעיר ורק דרבנן ס"ל דהתם מטעם עולין דאין מבטלין זה את זה קאתינן עלה והיינו כמ"ש הר"ן בנדרים דהו"ל היתר בהיתר ושוים המה לגמרי משא"כ באיסור והיתר דזה היתר וזה איסור וא"כ במב"מ וגם היתר בהיתר לכ"ע ילפינן מדם הפר כו' דלא בטיל ורק בשאינו מינו דעת החולקים דבטל גם היתר בהיתר דלרבנן תרתי בעינן שיהיו שווים באיכות ששניהם יהיו היתר וגם בשם המין דומיא דדם הפר ודם השעיר והסוברים דהיתר בהיתר לא בטיל ס"ל דלרבנן רק בתר איכות שניהם אזלינן ולא בתר השתוותם בשם המין כלל. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשיתי בדברי הרא"ש ז"ל שכ' לישב הא דמהני ביטול בבשר בחלב דהו"ל היתר בהיתר דלא בטיל לדעת הפוסקים אלו דבב"ח דרך בישול אסרה תורה וכיון דליכא טעמא לא חשיב דרך בישול דאין דרך לבשל רק כדי שיתן טעם דמה יענה לאביי דלא ס"ל הך סתמא דדרך בישול כו' עיין ש"ס דחולין דף ק"ח עייש"ה. ולפי הנ"ל ניחא דהנה בש"ס דע"ז דף ס"ו פליגי אביי ורבא אליבא דר"י דמב"מ במשהו דרבא ס"ל דבתר שמא אזלינן ואביי ס"ל דבתר טעמא אזלינן ולא בתר שמא וא"כ לפ"ז לאביי באמת היתר בהיתר בשאינו מינו בטל דאל"כ יהי' סברת ר' יהודה ורבנן הפוכות לגמרי דבשלמא לרבא דבתר שמא אזלינן י"ל דלרבנן רק בתר איכות בשמא אזלינן ולר"י גם בתר שמא במין משא"כ לאביי דלר"י עיקר מין במינו בטעמא תליא מילתא והבן זה ומעתה בהך דקמח בקמח דהוי מב"מ לגמרי לכ"ע היתר בהיתר לא בטיל ורק דעיקר הביטול אחר שחל עליו שם איסור וא"כ הו"ל מבטל איסור לכתחלה וכנ"ל:

ואשר אני אחזה בזה ואמינא מלתא חדתא לפי מה שבררתי והוכחתי בחידושי מדברי התוס' ביצה דף כ"ב בהך דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה שכתבו דאין הטעם מפני שממהר הכיבוי דלא הוה אלא גרם כיבוי ורק משום שבאותה שעה שנוטל השמן מכבה קצת שמכהה אורו שאינו יכול לאנהורי כולי האי דלאו דוקא היכי שהכיבוי בא אח"כ ע"י דבר אחר מים וכדומה ורק שהוא הי' הגורם לזה וכגון בכלי חרס מלאים בדליקה שבת דף ק"כ ורק דגם היכי דהכיבוי בא מאליו בלי שום פעולה וכגון בהך דמסתפק משמן שבנר שהכיבוי בא ממילא בהעדר השמן ל"ח רק גרמא בעלמא דכל שנעשה הדבר בעת שכבר הי' ידיו מסולקות לא חשיב רק גורם. ולפ"ז יש להעלות את המדומה לענין אין מבטלין איסור לכתחלה לדעת הפוסקים הנ"ל דאין איסור רק היכי שהוא מבטל איסור בידים ממש אבל היכא שמבטל בעידן התירא אף שהביטול בא אח"כ בשעת האיסור וכנ"ל בהך דחמץ ל"ח רק גרמא בעלמא ושרי. ובחידושי הארכתי בזה דלא דוקא בהך דכיבוי ומוחק השם מחלקינן בין עשאו בידים לגרמא ורק בכ"מ יש לחלק בהכי והא דקאמרי' בש"ס דשבת שם לא תעשה כל מלאכה או לא תעשון כן דילפינן מיני' מוחק השם עשי' הוא דאסור הא גרמא שרי הוא רק דרך שקלא וטרי' אבל לפי המסקנא בלי מיעוטא יש לחלק בין בידים ממש לגרמא ועיי' בש"ס דבכורות דף ל"ד גבי בכור מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה כו' ת"ל כל מום הרי דמצריכינן ריבויא לרבות גרמא ומוכח דלפי האמת מצד הסברא גרמא שרי ועכצ"ל כנ"ל דהא דילפינן היתר גרמא בכיבוי ובמוחק השם מקראי הוא רק לפי הס"ד וכנ"ל [ויש מקום בראש לומר עוד דבכיבוי לכך צריך מיעוטא משום דכתיב כל מלאכה וה"א לרבויי גרמא מהך דכל וכדמרבי' מהך דכל מום דבכור וגם מהך דלא תעשון דמוחק השם יש לומר ג"כ דאי לאו מיעוטא ה"א דכל שעושה לע"ז אסור לעשות לד' ובענין האיבוד אין חילוק בין בידים לגורם. ובזה יש להמתיק קצת דברי התוס' ביצה שם דמחלקו לענין איסורא בעלמא בהך דמסתפק כו' בין יו"ט לשבת עייש"ה ואין כאן מקום הביאור בשגם לא שקלתי עוד הדברים בפלס מאזני הדעת והתבונה] ולדעת המחמירים בהך דביטול לכתחלה קודם הפסח נראה דס"ל כשיטת הפוסקים ז"ל דגם בהך דגרם כיבוי כל שהוא מכוין ממש לכיבוי אף גרמא אסור עיי' ש"ג שם ועיין בקונטרס הנדפס בשמי בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל או"ח סימן של"ד שהעליתי דאף האוסרים בהך דגרם כיבוי במתכוין לכבות מ"מ פשיטא שאינו רק מדרבנן דבאיסור תורה פשיטא דאין לחלק בין מתכוין ממש לאינו מתכוין בפ"ר כו' עיין שם שהארכתי הרבה בזה. ולפ"ז גם להסוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מן התורה מ"מ בהך דמבטל קודם הפסח גם לדעת המחמירים אינו לפ"ז רק איסור דרבנן ובדרבנן הולכים אחר המיקל:

ועפ"י הדברים האלה אמינא ליישב מה שנתקשיתי על דברי הקדמונים ז"ל שכתבו לישב הא דאמרי' בש"ס דע"ז דף ל"ה דאסרו גבינות של עכו"ם משום דמעמידין בעור קיבת נבילה דבכשרה נמי הא איכא איסור בב"ח דבאמת יש בהחלב ששים נגד עור הקיבה ורק דהו"ל דבר המעמיד וזה לח שייך רק בנבילה שהוא מחמת עצמו משא"כ בב"ח דרק בהצטרפות שניהם נאסרו עיין בדבריהם ז"ל, והקשיתי דעדיין יקשה בהא דאמרי' בש"ס דחולין דף קט"ז והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה דאמאי נקט נבילה הרי אף כשירה נמי דאף דאיכא ששים מ"מ אסור להעמיד לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואמרתי ליישב עפ"י דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי למעלה דבב"ח באמת ל"ש ביטול דהו"ל היתר בהיתר והא דמותר בליכא נותן טעם היא משום דל"ה דרך בישול וכיון דלאו מטעם ביטול ק קאתינן עלה בבב"ח ל"ש א"מ איסור לכתחלה. אלא שהקשיתי דכיון דבבב"ח חענ"נ א"כ גם בבב"ח ע"כ צריכין לבא אח"כ כשכבר נאסרה עור הקיבה לביטול איסור בהיתר. והארכתי בזה להוכיח דעת הפוסקים דבכבוש ומליח ל"א חענ"נ. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהביטול שנעשה אח"כ כשנעשה נבילה הו"ל רק גרמא דכבר ידיו מסולקות וביטול הוא דאסור אבל גרמא שרי וכנ"ל והרבה יש לדבר עוד בזה וליראת האריכות אשים מחסום לעטי. עוד יש לסמוך להתיר בנ"ד דהו"ל אינו מכוין לבטל דלדעת הרבה פוסקים אין בזה משום מבטל איסור ואף לדעת האוסרים גם בזה מ"מ הרי כבר כ' דאף לדעת המחמירים לבטל גם קודם הפסח מ"מ ז"א רק במכוין דס"ל דבמתכוין גם גרמא אסור אבל כל שאינו מתכוין אף פ"ר שרי דגרמא בכה"ג שרי וכנ"ל ובלאו כל הנ"ל אמינא לפ"מ שבארתי טעם מחלוקתן בהך דאינו מכוין לבטל דהאוסרים מדמי לה לכל דשא"מ דאסור בפ"ר והמתירין ס"ל דבהך דא"מ איסור לכתחלה עיקר האיסו' הוא הכוונה וכל שאינו מתכוין לבטל אין כאן איסו' וכשמבטל א"כ קודם הפסח בזמן ההיתר דעיקר האיסור הוא כיון שמכוין לאכלם בפסח לכ"ע מותר בשא"מ לבטל דבזה באמת אינו מבטל כעת איסור ורק שאתה אומר דאזלי' בתר כוונתו שמכוין כדי לאכול בזמן האיסור וכיון דרק משום הכוונה אתה בא לאסור כל שאינו מכוין מותר וכנ"ל לדעת המתירים ודו"ק היטב בכ"ז ישמע חכם ויוסף לקח:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף