בית מאיר/יורה דעה/א

בית מאיר ‏ יורה דעה א

בש"ך סק"ד מסיים ולא אמרינן בכה"ג וכו'. נ"ב מפני דאיתרע הרוב ע"י מה שקלקל. ועיין כתובות ט"ז נדה כ"ט. ושם מספיק כי איתרע הרוב ונשאר בספק שקול. אבל הכא עדיין ק"ק למה יתחייב. וע"כ כל המומחים אין קלקול נבילה יוצא מת"י והוי כהוכחה לודאי שאינו מן הרוב עד דמייתי ראי':

סעיף א בהגה"ה דאמרי' השתא הוא דאתרע עיין פר"ח חולק ומסכים להט"ז. ומ"מ מסיק דוקא בנמצא אינו יודע הא בנתמרמר כשר הכל למפרע. ומביא ראי' מן בה"ב בשם תוס' ומסוגיא דחולין. ואני אוסיף להביא ראי' מהמבואר בח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ד והוא מסוגיא דב"ב דף קנ"ט דאף דהאידנא נפסל בגזלנותא מוציאין ממון במה שחתם בשטר מקמי הכי ולא אמרינן כמו דהשתא הוא פסול ומעיד שקר כן י"ל דהי' מקודם בזמן שחתם ואי משום החזקה דכשרות נימא אדרבא העמד ממון על חזקתו. א"ו דלא מספקינן בהכי. וה"ה לענין הכשר איסורין דמ"ש חזקת איסור הבהמה מחזקת ממון ויותר מזה כתב הריב"ש והוא בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג בהגה"ה דמוקמינן בחזקת כשרות ע"ש ודוק ונמי קשה כנ"ל דנימא דליהוי חדא במקום תרתי דהרי פסול לפניך והעמד ממון על חזקתו א"ו כלל אמנם גוף הטעם שנתן הפר"ח לחלק בין נמצא אינו יודע לנמצא חשוד או פסול צ"ע שכתב משום דחזקת כשרות אינה עשויה להשתנות ולעולם ישראל בחזקת כשרים וגם לא שייך הכא למימר דהרשיע ואתא דומיא דמקוה. הרי לדבריו מוכרח אכתי תירוץ א' שהביא דלא אמרינן חדא במקום תרתי אלא במקום דשייך חסר ואתי וכבר נסתפקו התוס' בעצמם בזה אם להמסקנא בנדה דחדא במקום תרתי נמי צריכינן להתי' דחסר ואתא עד דלהכי דחקו בחולין בתירוצים אחרים כדבעצמו מביא וגם הסוגיא דקדושין דף ע"ט תירץ נמי חדא במקום תרתי אף דלא נזכר שם מקודם הדברים דחסר ואתי. ומ"ש תחלה משום שחזקת כשרות וכו'. וגם דחוק מאוד לומר בלא טעם שחזקת כשרות אלים דלא יהא שייך לגבה חדא במקום תרתי מגליון. נ"ב אף על פי כן סברה מוכרחת היא לפ"ר מן הסוגיא שמביא. ויש לומר שפיר דחזקה הוא בדומה דחזקת נערה תוך ששה דאף רב מודה שאין עשוין להשתנות. שוב ראיתי דאדרבה משם קשה שהרי תוך ששה אף רב מודה דחוששין לקדושי שניהם ועיין בתוס' ודוק] ותו קשה לי על גוף הסברה שכתב בחזקת כשרות וגם וכו' דומיא דמקוה. דאדרבא מצינו כמה פעמים זה דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו'. ויותר מזה מבואר בספר בעה"נ להראב"ד שער הקדושה אריכות דברים בענין זה להיפוך שאין אדם נעשה רשע בפעם אחד אלא בהדרגה מן הקל אל החמור ותו אף כי נסבול דוחק סברה זו. וגם נתפוס תירוץ תוס' זה דדוקא במקוה דשייך חסר ואתי הוא דאמרינן חדא וכו' אכתי קשה לי הרי בנדה סוף ד"ה התם מקשו דגבי נגע נמי נימא הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה ותירצו וי"ל וע"ש במהר"ם לובלין פי' דבריהם הכי דודאי במקום דשייך חסר ואתי לכי אשתכח חסר נודע למפרע דאף בשעת אמירת הכהן טמא לא הי' בדין משום דהוי כאלו כבר בשעה זו איתרע החזקה משא"כ לאחר שהמציאו דנגע רגילות להתחסר בפעם אחד שוב אף דנמצאת עתה חסר מ"מ בשעת ההסגר שאז לא הי' חזקה כנגדה היתה אמירת הכהן טמא כדין אלא דבשעה שנכנס אדם שהוא בחזקת טהור לשם ואנו באים לדון על שעה זו מה הי' טיבה של הנגע שוב לא היה אפשר לדון על האדם טומאה ודאית ע"פ חזקת הנגע דהא יש חזקת האדם כנגדה ומאן יימר לגרוע חזקת האדם בבירור ע"פ חזקת הנגע שהוא עתה חסר לפנינו ומוכרחים לבא לגזה"כ ע"ש ודוק. היוצא לפ"ז מדבריהם דאף במידי דלא שייך חסר ואתי מ"מ אם באנו לדון ע"פ חזקה זו על הנעשה מקודם במידי שיש לו חזקה שלימה כנגדה הוי עדיין ספק תורה לולא הגזה"כ דגבי נגע וא"כ מה פעל הפר"ח במה שכתב שחזקת כשרות לא הוי דומיא דמקוה אכתי מה מוציא לנו מן הספק תורה להכשיר מה ששחט למפרע נהי דחזקת הבהמה נמי שוב איתרעי מ"מ נשאר הספק תורה ובמה יתכשרה לנו לאכילה. ודומיא דהכי בהוצאת ממון במה ניתן לנו הכח להוציא ממון. ואמת שעם תי' תוס' שמביא באחרונה הי' אפשר לתרץ כל הענינים הנ"ל דאף בנעשה חשוד מ"מ יש ס"ס דאף את"ל שהי' חשוד שמא מ"מ שחט שפיר. וגם אמת העיד. ומה שהחליט הפר"ח שלא סמכינן אההוא ס"ס אלא כששיבר בו עצמות. הי' אפשר לומר איפכא דדוקא בספק זה נראה להחכמים להחמיר בלא שיבר דנוטה יותר לאסור ולומר דבעור נפגם. משא"כ תמיד סמכינן על הס"ס. אך על פסק הריב"ש שבח"מ הנ"ל עדיין קשה דדבריו אמורים על עסק קדושין וזה אם נעשה בפסולים אין בהם ממש יהי' אמת או שקר. וכבר דחקתי לומר הואיל וקדושין וגירושין לא נלמד אלא מגזירה שוה דדבר דבר מממון ממילא כיון שבכל עניני ממון בשעה זו כשרים היו אף למפרע להוציא ממון מטעם הס"ס שוב אף הקדושין וגירושין הנעשים על ידיהם מועילים ופועלים אם הענין אמת. נמצא לא נשאר לחוש אלא דילמא פסולים היו באותה שעה והענין שקר והדרינן לס"ס. אמנם עדיין קשה על פסק התו' לגבי נתמרמר למה דקיי"ל בסי' ב' סעיף ה' דמומר לעבוד עבודת כוכבים אפילו בצינעה שחיטתן נבילה כשל כותי וא"כ נימא דנמי לא שייך ס"ס דהא אם למפרע כבר עבד ע"ג שחיטתן אפילו כהוגן הוי נבילה וצ"ע. ולולא דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא דבל"ז נמי צ"ע מה דאיתא בהר"ן כתובות על דין דח"מ סימן ל"ד סעי' כ"ח לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותן דז"ל ואי תימא והא אמרינן בפרק חזקת ב' כתי עדים המכחישות זו את זו כל כת באה בפ"ע ומעידה אלמא אע"ג דפסלי אהדדי מוקמינן להו אחזקתייהו אפילו לאפוקי ממונא וי"ל דהא דאמרינן מה חזית וכו' ולא מהניא לי' חזקה קמייתא היינו כי הכא שיש לנו לדון בבת אחת על ב' העדיות ומש"ה כל תרי ותרי לא מכשירינן לי' דמה חזית וכו' אבל בב' כתי עדים המכחישות זו את זו כשבאה כל אחת בפ"ע אין אנו צריכין לדון אלא עלי' וכיון שהי' אחד מהן כשר ודאי על כל אחת שבאה לפנינו בפ"ע אמרינן שזו היא הכשרה ומפקינן ממונא אפומיה עכ"ל. ולענ"ד אף דין זה צ"ע דמה בכך שאין צריכין לדון אלא עלי' הא מ"מ חזקת כשרות דידה איתרע לפנינו ע"י ההכחשה של כת האחרת דמ"ש אם עתה נפסל ודאי והספק על למפרע דחשוב איתרע החזקה ומ"ש אם הספק על העתיד ע"י ריעותא דאשתכח והוי כמו מחט דאשתכח בקורקבן וספק אם מב' צדדים דחשבינן איתרע החזקה לשיטת רוב הפוסקים ונמי נימא איך נוציא ממון על ידם עפ"י חזקתם הרי מ"מ אנו צריכים לדון עליה אם הם פסולים או כשרים ע"י ריעותא דאשתכח בם. וא"כ נימא העמד ממון על חזקתו. וכ"ת אדרבה העמד עדים על חזקתן הרי איתרע חזקת העדים לפנינו וליהוי נמי כמו תרתי לריעותא ולהכי אמינא דלגבי עדים שאנו צריכים לדון עליהם בפני עצמן לא שייך כלל לדון בסברא זו של תרתי לריעותא כיון שהם ברי' בפני עצמם דינייהו לנפשייהו ואינם דומים למקוה וחביות יין וסכין וכדומה שהם גולמים ואין אנו זקוקים לדון עליהם אלא רק לצורך תיקון דבר אחר על ידם בזה אמרינן דחשוב דבר שיתוקן על ידם בתרתי לריעותא ולהכי שפיר בב' כתי עדים המכחישים על כל אחת שבאה ואנו צריכין לדון עלי' שפיר דנינן שהם כשרים ע"פ חזקתם אף דאתרעי. וממילא שוב אף מפקינן ממון אפומייהו. וא"כ י"ל נמי דאף על דין דלמפרע לא שייך למידן לגבי בן אדם כמו שוחט ועדים בסברה זו של תרתי לריעותא כיון שהם צריכים לדינייהו באנפי נפשייהו. (וכעין סברא זו עיין בספרי בית מאיר סוף סי' כ' בהג"הה על ספר נ"ב) וניתדן בפני עצמן ומוקמינן להו בחזקתייהו וממילא שחיטתן ועדותן למפרע כשר ואין דומין כלל לכל מה שדימו תוס' סכין לחביות ומקוה ואלו כן אף פסק הרמ"א בשוחט שנטל קבלה שפיר. ודוק כי עדיין צ"ע,:

ואלה הדברים שמצאתי בקונטרסין שמימי חורפי על ח"מ ומדשייך להכא העתקתי הדברים פה. ש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג בהגה"ה. ואפילו פסולים מה"ת אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק וכו' מוקמינן גברא אחזקתו ולפ"ר הי' קשיא לי דמשמע ברור דאף ממון מוציאין בעדות זה מכח חזקה זו. ואמאי הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ורובא וחזקה רובא עדיף מדין תורה וא"כ כ"ש שחזקת ממון אלים מחזקת הגוף והכי איתא בכתובות לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה וכו' ע"ש. ואיך יוציאו ע"י חזקה זו ממון וכ"ת מדוע ל"ק נמי על דינא דסי' צ"א דב' כתי עדים המכחישין דכל כת באה בפ"ע ומעידה להוציא ממון די"ל שאני הכא דהוי הספק דלמא עדיין הם כשרים והוי חזקה דידהו רובא וחזקה כדאיתא בתשובות מ"ל סי' פ"ח בהויכוח בדין שנשלך הוושט בלא בדיקה ע"ש דמבואר בדבריו שחזקה כדי אף דאתי מכח רובא נחשבת לרובא נמי היכא די"ל עדיין הוא מן הרוב וכה"ג ממש איתא בפ"י גיטין י"ז בתוס' ד"ה משום בת אחותו ע"ש בסוף דבריו שכתב ממש כענין זה אלא שלא תפס בלשונו טעמא של דבר דחזקת כשרות חשוב רובא וחזקה. אבל לדברי המ"ל הדבר פשוט. ומבואר בבעל המאור ומלחמות בסוגיא דהאשה שנתארמלה על הקושיא וכיון דרוב נשים בתולות נשאות וכו' ע"ש דבחזקה ורובא אף שמואל מודה דמוציאין ממון וא"כ ניחא שם אבל הכא קשיא לי דהא עכ"פ עתה פסולים הם ודאי וא"א לומר עלייהו דמרובא המה אלא הספק אימתי איתרע חזקתייהו דודאי אינו אלא כמו חזקת הגוף דאתי' מכח רובא ואיך נוציא ממון על ידם. תו קשה דהא הוי אפילו חדא במקום תרתי וא"כ אף דגוף פסק הריב"ש על עסק קדושין נאמר ולא איירי בהוצאת ממון. מ"מ קשה דהא הוי חדא במקום תרתי דהיינו העמד האשה בחזקת פנויה. מה אמרת העמד העדים בחזקה הרי פסולים לפניך. וכזה מבואר במס' נדה דלא אזלינן בתר חדא. אבל אי מש"ה אפשר דל"ק די"ל דלבתר דמסיק בנדה סברה דחסר ואתי תו לא אמרינן דהוי חדא במקום תרתי אלא היכא דשייך חסר ואתא. וזה במשמע חד תירוץ תוס' חולין על סוגיא דסכין איתרע ע"ש. וכן ההכרח לומר על שהחליטו כל הפוסקים בדין שוחט שנתמרמר דלא אסרינן למפרע כדאיתא בפר"ח י"ד סי' ב'. אבל על משמעות הש"ע דמשמע ודאי אף להוצאת ממון קשיא כנ"ל מכח חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף מק"ו דעדיף מרובא. שוב עיינתי וראיתי שקושייתי בל"ז קשה. דאף דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ע"כ לא פליגי אלא לענין שיופסל משעה שהעיד העדות שהוזם עליו אבל מה שהעיד מקמי הכי פשיטא דלכ"ע כשר ומוציאין ממון ע"פ עדות זה והכי מבואר סי' מ"ו סעיף ל"ד וקשיא נמי כנ"ל. ואין בידי ליישב אלא שנאמר דכל עניני ממון אף עדים פסולים ממש מידי ספק לא נפיק שמא מ"מ אומרים אמת נמצא דהוי ס"ס ספק אם בשעה שהעידו כבר היו פסולים ואת"ל שהיו פסולים מ"מ דלמא אמת העידו וס"ס הוי כמו רוב כדאיתא בפר"ח י"ד סי' ק"י בשם הרשב"א וחזקת כשרות המסייע לעדים. נמצא להתובע יש חזקה ורובא וכבר הבאתי לעיל שע"י רובא וחזקה מוציאין ממון לכ"ע וסברה זו שזה מקרי ס"ס מצאתי בפ"י כתובות דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' בציון א"ד וקשה ע"ש ובזה לפ"ר קשיא לי מה הרעש הגדול שהרעיש הפ"י שם על דברי תוס' דלשם איך רוצים להפקיע ממון על ידי ס"ס מכח קושיא דאין מוציאין ממון ע"פ רוב די"ל דהתוס' לא אמרו דבריהם אלא בצירוף החזקה דהעמד האשה בחזקת בתולה וכשרות כמו שדיבר בעצמו שם לפני זה. וגם על הפר"ח י"ד שם סי' ק"י קשה דרצה להוכיח מדברי תוס' אלו דס"ס עדיף מרוב דודאי י"ל דלא עדיף אלא דהוי כמו רוב ובהצטרף החזקה איירי. ואולם באמת לא עיינתי כעת כל הצורך. כי גם מה שהקשה שם מקושי' הגמרא ואמאי תרי ותרי נינהו על דברי תוס' של ס"ס. כי שם גבי תרי ותרי כבר ביארו התוס' דלא שייך לאוקמי על חזקתו ולא נשאר כ"א הס"ס ואין הולכין אחר הרוב בממון). ובזה ניחא נמי פסק הפר"ח בי"ד סי' ב' גבי ואין מן ההכרח לומר שאזיל בשיטת חד תי' תוס' כנ"ל. אלא משום דשם הוי נמי ס"ס דדילמא מ"מ שחיט שפיר. וכמו כן יש ליישב פסק הריב"ש אף דאיירי מעניני קדושין דכתב בעדים פסולים אין ממש בהקדושין אף שהענין אמת מ"מ יש לדחוק כנ"ל:

מהדורא בתרא ולפ"ר ההכרח לומר הכי דאלת"ה אלא נאמר דלא שייך דינו אלא לתירוץ הגמרא דלא אמרינן חדא במקום תרתי אלא בחסר ואתי. א"כ קשה האיך הי' ה"א בגמרא לומר דמחשיב תמיד חדא במקום תרתי ואפילו לא שייך חסר ואתי. א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין. היום יגרש לפני עדים כשרים והאשה תינשא בו ואח"כ יופסלו העדים. נמצא הגט בטל למפרע משום העמד האשה בחזקת אשת איש. ואין לומר העמד העדים בחזקת כשרות הרי פסולים לפניך. והא כתיב דרכיה דרכי נועם א"ו כנ"ל. ועדיין צ"ע סברה שכתבתי מדבר דבר בסוגי' דהמקדיש. ואיני כותב דברים אלו כ"א לזכרון דברים בעלמא אי"ה בל"נ אשים עיוני עוד על כל פרטי דברים אלו. המקום יהי' בעזרי עכ"ל. ודע שעפ"י דברי המ"ל בתשובה הנ"ל איכא לאקשויי על הסוגיא סנהדרין דף ס"ט מה מייתי ראיה דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא אף רובא דליתא קמן כמו הרוב נשים ממה דקבלינן עדות שאחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' בחדש הואיל ורובי דאינשי עבדי דטעי דילמא. שאני הכא דהוי רובא וחזקה דהעמד העדים בחזקת כשרים דאם נידונין כמכחישין הא אחד מהן יופסל ועיין בש"ך ח"מ סי' ל"א. וכמו שמודה שמואל דע"י רובא וחזקה מוציאין ממון ה"נ קטלינן עי"ז ומוציאין אותו מחזקתו שמוחזק בעצמו לחיים משא"כ ברוב נשים שאינו אלא רובא לחוד לא קטלינן מק"ו דאין מוציאין ממון ע"י רוב (ואף בלא דברי המ"ל הקושיא שפיר לשיטת בעל המאור) ונייתר בזה אף קושי' תו' מס' הנ"ל דף ג' ע"ב ד"ה דיני ע"ש וק"ל:

סעיף ד' אם אבדו גדייו וכו'. אף הרמב"ם כתב דין זה פ"ד מה"ש. ויש להקשות שהרי בפי"א מהל' מ"א הלכה כ"ה כתב ובזה"ז אין לוקחין יין וכן חתיכה בשר אלא מאדם שהוחזק בכשרות משום דסתמא חשודים על לפני עור. והברייתא אפשר דנאמרה בזמנם בא"י ורוב מצוין וכו' לא מהני אלא למי שהוחזק בכשרות בזמנינו ועיין ש"ך ס"ק ב' ואפי' הש"ע דלא פסק כותי' בסי' קי"ט מ"מ בהלכות שחיטה סתם כוותי' בס"ס ס"ה ועיין ש"ך שם. וא"כ אף על הש"ע [קשה] ולפ"ר רציתי לומר דההוא דאין לוקחין לא נאמר אלא לכתחילה אבל בדיעבד סמכינן על רוב ישראל שהם בחזקת כשרים כדסמכינן בדיעבד על רוב מצוין וכו' וכדמוכח מקושי' הגמרא דף י"ב ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצוין וכו' ומאי קושיא דלמא הברייתא דהרי שמצא איירי בא"י ור"נ אמר רב איירי בח"ל ובסתם בן אדם שאינו מוחזק בכשרות דלגבי' לא שייך רוב מצוין וכו'. א"ו דליתא ההוא דינא בדיעבד. וא"כ ק"ק על הש"ך דלא הועיל ס"ק ב' כיון דסתם עבדים אינם כלל בח"כ. והי' להש"ע לבאר ג"כ משוחררים או מוחזק בכשרות דא"ל כדברי הש"ך משום דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן דז"א דבשאר ב"א יכולים ליתן לו לכתחילה ולשחוט על סמך שיבדוק אחריו אחר השחיטה [אצל מכירין אם הוחזק בכשרות כיון דבדיעבד כשירה ע"י הרוב כמו באם הוא מומחה] אם הוא מומחה. משא"כ בעבד שאינו משוחרר כיון דבדיעבד שחיטתו אסורה [ועיין פר"ח] משום דסתמא אינם כשרות אסור ליתן על סמך חקירה. אמנם משמע לי מן הסוגיא דאף בדיעבד שייך האי דינא. מדקאמר ואם נתארח אצלו מותר מסייע לריב"ל דאמר אם שגר לו לבעה"ב לביתו מותר מ"ט דכי משדר לו ממה דאכל משדר לי' ות"ל דבשיגר לו הוי דיעבד. א"ו אף בדיעבד אסור. ולהכי נלענ"ד לדחוק דאף להרמב"ם לא חשדינן אלפני עור אלא היכא דאית ליה הנאה כמו לקנות ממנו או בנותן מתנה נמי משום דאי לא הוי לי' הנאה מיניה לא יהיב. אבל הכא היכא שמצא שחוטין מאי הנאה אית לי' ועיין בט"ז סי' קי"ט ס"ק ח"י. אך צ"ע בדברי הב"י שבש"ך סק"ב אם גם דברי הגאונים שבמרדכי יש לפרשם היכא דאית לי' הנאה או לאו שהב"י כתב ששייכים לדברי הרמב"ם:

בש"ך ס"ק ל"ו כתב בשם אז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור. וצ"ע מנין לו ואולי מדקאמר הגמרא על הברייתא דשוחט בלילה וסומא שכשר, היינו בשאין אבוקה דומיא דסומא. למד איהו בהיקש דה"ה סומא דומיא דלילה שראה ביום. והסברה משום דאל"כ א"א לו להיות אומן לשחוט ובודאי יבא לידי הדרסה ועיין ש"ך סי' י"א סק"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף