בית מאיר/אורח חיים/תרנג

בית מאיר ‏ אורח חיים תרנג

הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג מותר להריח בו בגמ' הטעם הדס להריח קאי כי אקצי' מריחא אקצי' אתרוג דלאכילה קאי כי אקצי' מאכילה אקצי' וכתב המ"א נ"ל וכו' דהוקצה לכל שבעה. ואין להקשות הא כתבו תוס' בשבת דף כ"ב ד"ה סוכה דמשום דאתקצאי למצוה לא הוי אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט דלק"מ אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט. דלק"מ שכבר מבואר בתשו' הרא"ש שהבאתי בסי תרל"ח דזה לא נאמר אלא על נוי סוכה למה דס"ד דלא שייך בם בזוי מצוה אבל עצי גוף הסוכה כיון שעומדין למיעבד בהן הסוכה שפיר שייך מוקצה אפילו בחש"מ ואפילו בתר שנפלה דבזה הטעם דהוקצה למצוותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים, וא"כ ההדס דצריך כל שבעה שפיר שייך דהוקצה למצוותו וק"ל [אך מ"מ קשה לי לדברי תשו' הנ"ל שכתב דלא שייך מוקצה בחש"מ והא דבאתרוג מצינן מוקצה בחש"מ היינו משום דבאכילתו מבטל מצוותו ע"ש דא"כ בהדס אמאי יועיל הקצאתו מריח בחש"מ הא לא מבטל מצוותו בהריחו בי וצ"ע] אמנם הא יש להקשות למה אתרוג מותר להריח בו מה בכך דאך מאכילה אקצי' ולא מריח מ"מ ליתסר מטעם בזוי מצוה דמטעם זה אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כדאיתא במס' שבת כ"ב וכן הנוי סוכה שם מטעם זה, בלא טעמא דמוקצה וע"ש בתוס' וע"כ לומר דטעם דבזוי מצוה לא שייך אלא בשעת מצוותה כמו נר חנוכה בשעה שדולק וכן הנוי סוכה דכל יום ולילה הוא שמוש ושעת מצותה משא"כ אחרוג דמיד בתר שלקחו בידו מכי אגבי' נפק בי' שוב מה שמריח בו לא חשוב שעת מצוותו אלא עומד למצוה ואין בו משום בזוי מצוה דהא אבוהן דכולהו דם ולא מצינן בדם אלא הקפידת הבזוי בשעת כסוי שהוא המצוה ולפ"ז ודאי יפה כתב הב"ח בסי' כ"א שסרה תלונת הב"י מן הטור שאינו משיג על השאילתות אלא במה שאוסר נמי כשהציצית בבגד ומונח בקופסא דהכי ודאי משמעותו שכתב אסור למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק בי' ידי חובת ציצית ובזה הוא דכתב הטור שאין ללמדו מדם אבל ודאי מודה שבשעה שלבוש הבגד והציצית עושין השמוש מצוה דאסור למיעבד בהו שמוש אחר ואדרבה דברי השאילתות תמוהים לי שכתב אסור למיעבד צרכיהן במידי דעבידא למיפק בי' ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועים בטלית אי נמי הושענא לארוחי בי' ואתרוג דמצוה למיכלי' דילפינן מדם דמשמע מיניה דהאיסור להריח בהושענא והאיסור אכילה דאתרוג הוא מטעם בזוי מצוה וזה הא ע"כ ליתא דא"כ האתרוג בריח נמי ליתסר א"ו דשם אך מטעם מוקצה הוא דאתינן עלי' כמבואר הטעם בגמרא והיינו מטעם הנ"ל כיון דאינו בשעת המצוה וכדעת הטור ומ"ש הב"י שם דאי טעמא דהנך משום דאתקצאי למצוותייהו (וא"י במה מסופק הא בהדיא מבואר בגמרא הכי) חוטי ציצית נמי אתקצאי למצוותייהו וא"כ ע"כ לומר דהא דת"ר נזרקין בשעבר מצוותן תמה אני אילו שייך בציצית מוקצה מה מועיל שנפסקו נימא נמי שעומדים לחזור ולקושרן בבגד למצוותו כדאמרינן בעצי סוכה שנפלו דהואיל ועומדין לחזור ולבנות הם בהקצאתן כל זמן שייכות המצוה דהיינו כל שבעה וה"ה ציצית הא תמיד לעולם זמן המצוה א"ו דלא שייך כלל מוקצה לגבי ציצית והטעם דדוקא סוכה דבעודה עומדת חל עלי' שם שמים לאסור מן התורה להכי אף בתר שנפלה הוי הקצאתו חזקה.:

משא"כ ציצית דאף בשעת מצוותם השמוש בהם אינו אסור אלא משום בזוי אין בם איסור אלא בשעת המצוה ואין בם משום מוקצה כל עיקר ויראה לענ"ד ליישב בזה מה דתמה הכ"ת על רש"י ז"ל שכתב אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצוותו וכתב דמפשט התלמוד משמע דהא דאסור להריח בו הוא מדין מוקצה שהוא מדרבנן לא מן התורה דומיא דעצי סוכה. וי"ל דמסתביר לרש"י ז"ל דלולא דיש בו איסור תורה פעם לא היה שייך גבו הוקצה למצוותו כמו דלא שייך גבי ציצית ולהכי פירש דילפינן מסוכה אבל ודאי דלא אפשר למילף מסוכה אלא בשעה שנוטל בידו לצאת בו דומיא דסוכה דתמיד מתעסק במצוותה ולהכי לא צרכינן גבי סוכה לטעם מוקצה אלא בתר שנפלה אבל הדס מיד שנפק בו אזלה החיוב דשם שמים דאית עליה מן התורה ואין עליו אלא דמוקצה דרבנן דילפינן נמי מסוכה לבתר שנפלה כל שבעה ומה שמצינן דין מוקצה בנר חנוכה כבר מבואר בשבת מ"ד בתוס' ד"ה נר דשאני נר חנוכה שהקצאתו חמור משום חביבותי' דנס ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף