בית מאיר/אורח חיים/שלט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
סעיף ג' ה"גה וי"א דבזמן הזה כו' דמלתא דל"ש הוא כתב הט"ז בזה מתורץ וכו' דהכא שאני כיון דלא שכיח כ"כ ב"י ומעולם לא כתב הב"י דברים הללו כי באמת א"י במה מתורץ ומה בכך דהאידנא ל"ש ובטל הטעם מ"מ הוא דבר שבמנין והב"י כתב לתרץ קושי' זו והתוס' מדמי למשקין מגולים עכ"ל ומים מגולים גופייהו צ"ע ועיין בפר"ח י"ד סי' קי"ו כתב ונראה ליישב דלענינים כאלו אף בזמן התלמוד לא נתפשטה בכל המקומות אלא בסדים וכן לענין גילוי יש מקומות הרבה דלא שכיח בהו כלל נחשים וכו' א"כ בכל הני בודאי כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שיש חשש וכה"ג כתבו תוס' בפרק א"מ אהא דאיתא שם וכו' ואנו שאין נחשים מצוים בינינו אין לחוש משום גלוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא כי ודאי כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוים עכ"ל הפר"ח וא"כ הב"י שכתב שהתוס' מדמים לגלוי ע"כ לומר שסברי שאף זה ודאי שאף בזמן התלמוד לא היו בכל המקומות בקיאים וק"ל ועכ"ז עדיין צ"ע מה דאיתא סי' ש"ג סעיף י"ח היתר לנשי דידן מפני שאין מראים התכשיטין ועיין ודו"ק:
סעיף ד ולא מקדשין בגמרא איתא גזירה שמא יכתוב
ובסמ"ג דף כ"ז ע"ב כתב ובהא פליג הירושלמי על תלמוד שלנו דהתם מפרש טעמא דאין מקדשין משום דנמצא שקונה קנין דהיינו משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ובגמרא שלנו מפרש וכולהו מ"ט גזירה שמא יכתוב והיינו מה דאיתא בירושלמי ב"ר אינייני בעא קומי ר' מנא לא נמצא כקונה קנין בשבת וכפי הנראה הקשה זה על שקידשו לו ביה"כ ואך הזמנה היה מבע"י כדאיתא בתוס' ביומא מזה משמע דס"ל טעם איסור הקדושין הוא משום קונה קנין וא"כ תימא לי וכי מי סניא לו לר"א לפרוך ממתני' דתנן ואין מקדשין ולא היה לו לפרוך כאילו מדעתו ממציא האיסור קדושין מטעם קנין ואף דרצה להשמיע טעמא דמתני' לדעתו מ"מ מיבעיא ליה להביא המתני' ולפרשה ולא לומר הדבר משמו ולפי הנראה היה מוכרח מזה אדרבה דממתני' לא פריך משום דהמתני' איסור קידושין ידע דלא שייך גבו משום קנין רק משום כתיבה ובמקום מצוה שרי וה"ה מפני כפרת כל ישראל רק קושייתו היא על הכניסה לחופה שבזה שייך קנין משום שקונה אותה לכמה דברים והיינו כדעת הסמ"ג והוצרך לשנויי שזה רק במקדש התירו והוי מוכח מזה שטת ר"ת וצ"ע ואולם בל"ז הנה לפני זה מה שהביאו התוס' ביומא מהירושלמי איכא נמי התם בלשון זה מנין כשם שמתקנין לו כהן אחר תחתיו כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובתר הכי מתחיל וליקדש מאתמול כדאיתא בט"ז ומסופק אני אם לשון הנ"ל היה בפני תוס' כי ללשון זה ע"כ שמפרשים הילכך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי ההוא מקדשין היינו מזמנין אבל א"י מה עסק להזמנה ע"ת אם היינו ע"ת אם תמות לזה אין נופל לשון תנאי דפשיטא דכל הזמנה אינה אלא לשאם יצטרך ולהכי לולא דבריהם הקדושים היה נלענ"ד לפרש הירושלמי הכי אחרי דבל"ז אף לפירושם אין הלשונות שוים מקדשין ראשון היינו מזמנין ויקדש בתרא היינו קדושין וכניסה לחופה להכי י"ל דס"ל בהזמנה לחודה אין שום תקנה כי שמא תחזור בה אלא ר"ל שמקדש אותה קודם יה"כ על תנאי היינו אם אעשה דבר פלוני תהא מוקדשת לי מעכשיו (ומה שאני כותב על תנאי אם אעשה ולא בפשוט ע"ת אם תמות אשתי כי זה נוגע לברירה ועיין בספר שאגת ארי' סימן צ"ג) דהשתא אם תמות מקיים התנאי והיא מקודשת מאתמול ואגודה גביה ומוכרחת ליכנס לחופה ואף אם תמות בפלגא דעבודה אין בכך כלום שהרי רק הקדושין יהיו למפרע וכניסת החופה אינה אלא בי"כ מכאן ולהבא ועל זה מקשה ויקדש מאתמול כלומר למה לי התנאי יקדש ויכניס לחופה הכל מאתמול ומשני דלא אפשר משום שני בתים וא"כ שפיר פריך על הכניסה לחודה ולא נמצא קונה קנין ולא מצי למיפרך ממתני' דאין מקדשין דהטעם שמא יכתוב מה דלא שייך בכניסה ועיין תשו' רמ"א סי' קכ"ד אלא פריך מסברת עצמו על הכניסה. ועל הקדושין אין שייך הטעם דקונה קנין כדמשמע נמי בהנ"ל כיון שאין קונה אז לא ירושה ולא פירות ומוכרח להטעם דשמא יכתוב ובזה עולה הכל כהוגן ואין מחלוקת בין התלמודן:
הג"ה ואפשר דה"ה וכו' כתב המ"א ובסמ"ק כתב וכו' ועיין ביומא בשם הירושלמי דמשמע דשרי לכ"ג. א"י מה קאמר אדרבה משם משמע דוקא משום דאין שבות במקדש הוא דשרי מבואר הא משום מצוה דכפרת כל ישראל לא וה"ה משום מצות פ"ו וכדבאמת מקשו תוס' והסמ"ג משם דמשמע דאף הקדושין אסורים ועיין בהנ"ל דאפילו לפי דבריו עכ"פ הכניסה לחופה משמע משם נמי דאסור זולת במקדש ומ"ש המ"א תו ואפשר שגם בגמרא דילן לא אסר אלא משום דאפשר בע"א כבר נשמר מזה הסמ"ג וכתב בלשון זה ומיהו נראה דאפילו אין לו בנים אסור לכנוס מההוא דפ"ק דיומא דמצריך לכ"ג לכנוס ערב י"כ ולגרשה ע"ת וכמה דוחקים דחקו התם ואם איתא היה יכול לומר מיד שתמות אשתו הראשונה יכנוס השניה אלא ש"מ אסור ליכנוס וכו' ואולם עיקר הדברים עיין בתשו' הנ"ל:
סעיף ה הכונס את האלמנה כתב המ"א ובמ"ב כתב דאפילו בתולה יש ליחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה (וקודם החופה אסורים ביחוד). א"י מה כונתו בדברים הללו אם רצונו להשיג בזה על המ"ב שאם חופה שלנו לא מקרי חופה איך ניחד אותה הרי קודם חופה אסורים ביחוד אילו כן שגג מאוד שהרי זה עיקר הכשר חופה המבואר בש"ע א"ע סי' נ"ה בשם הרמב"ם עיקר חופה לברך ברכות נשואין ושוב ניחד ויחוד ארוסה אינה אסורה אלא קודם ברכה ושלא לשם נשואין ואם אין זה המכוון א"י מה בעי בזה מה שמשיג בדיבור זה על הח"מ:
עיין בספרי סי' נ"ה ס"א ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |