בית יוסף/אבן העזר/קכה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר וכו' משנה בפ"ב דגיטין (דף יט) בכל כותבים בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא ובגמרא תני רבי חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ופירש"י סם אורפימנט וכ"כ הערוך וסיקרא צבע אדום שקורין מיניא"ו קומוס פירש"י והערוך שרף האילן ובלע"ז גומא קנקנתום פירש"י אדרימנט וכתב שהוא שיחור הנזכר בברייתא והתוס' חלקו עליו ופרשו דשיחור הוא אדרימנט וקנקנתום הוא קרקע ירוקה שקורין וידרי יאולה בלע"ז וכ"כ הר"ן והמרדכי וכ"כ ג"כ בערוך שקנקנתום הוא ויטריאו"ל ובלשון ישמעאל הוא אלזאגא ואיתא תו התם בגמרא איתמר עדים שאין יודעין לחתום א"ר מקרעין להם וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס"ד והתני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ל"ק הא באברא הא במיא דאברא ופירש"י באברא. לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחיר אינו כתב במיא דאברא מים ששרה בהם שחיקת אבר וסובר רבינו דשחור שפירש"י פחמים יש לפרש דומיא דאבר דלשפשף בחתיכת פחם על הקלף ומשחיר אינו כתב וכי מכשירים בשחור היינו בפחמים מעורבים במים ואף ע"ג דרב אמר מקרעין להם נייר חלק ור' אבהו אמר במי מילין ורב פפא אמר ברוק לאו משום דפליגי אדשמואל אלא כל חד נקט גוונא דמתחזי ליה שפיר טפי ומ"מ בפירוש ברייתא דכתבו באבר כשר מודו כ"ע דהיינו במיא דאברא דוקא כדפריש שמואל וזה נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב לדשמואל ומאי דאקשו עליה מברייתא ומאי דשני הא באברא הא במיא דאברא אבל הרי"ף השמיט להא דשמואל וכתב הברייתא סתם כתבו באבר כשר ולא חילק בין אברא למיא דאברא משמע דס"ל דרב פליג עליה דשמואל בפירוש הברייתא וס"ל דכתבו באבר כשר לא שנא באברא לא שנא במיא דאברא וקי"ל כרב באיסורי וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד כתבו באבר כשר ולא חילק בין אברא למיא דאברא והתימא על הר"ן שלא דקדק בכך לדעת הרי"ף וכתב כתבו באבר ששרה במים שחיקת אבר וכפירש"י ואיפשר דסובר הר"ן דכיון דתנן כתבו ודאי במיא דאברא הוא דמיקרי כתיבה דאילו באבר גופיה לא מיקרי כתיבה אלא רשימה והרמב"ם כתב בפ"ד כתבו בשחור וכו' ואין כותבין בהם לכתחילה וטעמו משום דאיתנו בברייתא בלשון דיעבד וכ"כ ה"ה וגם הר"ן ופשוט הוא :
ואין נראה כן מל' א"א הרא"ש ז"ל לא ידענא מהיכן דייק לה רבינו שהרי הרא"ש כתב לשון הברייתא סתם כתבו באבר וכו' דמשמע דיעבד ושמא משמע ליה לרבינו דכתבו לאו לישנא דדיעבד הוא אלא לפי שאין דרך לכתוב באלו הדברים קתני כתבו ותדע מדאמרינן בגמרא ובכל דבר המתקיים לאיתויי מאי לאיתויי הא דא"ר חנינא כתב במי טריא ואפצא כשר והא מתני' לכתחלה היא כדקתני בכל כותבין וקתני בכל דבר המתקיים לאיתויי מי טריא ואפצא וכותבין בהם לכתחלה ואעפ"כ תני להו ר' חנינא בלשון כתבו אלא ודאי כתבו לאו לשון דיעבד הוא דלשון דיעבד לא הוי אלא אי הוי תני הגט הכתוב באבר בשחור ובשיחור כשר והרמב"ם סובר דההוא דרבי חנינא דגלי לן תלמודא שהיא לכתחילה הוי לכתחילה אבל הא דרבי חייא נקטינן לה כפשטא דכתבו דהוי דיעבד ומשום דס"ל לתלמודא דההיא דרבי חנינא הוי לכתחילה ודרבי חייא הויא דיעבד לא אמר דמתני' לאיתויי דרבי חייא כדאמר לאיתויי דרבי חנינא:
וכותבין אותו במי עפצים וכולי היינו דר"ח שכתבתי בסמוך ואוקימנא לה בגמרא בדלא אפיצן הקלפים דאי אפיצן כיון דמראה הקלפים כמראה הכתב אינו ניכר וכתב הרמב"ם בפ"ד שאם כתבו במי עפצא ע"ג מגילה עפוצה שאינו גט וטריא הנזכר בדברי רבי חנינא פירש"י שהוא מי גשמים ובל"א פירש שהוא פרי כעין עפצים ורבינו תפס עיקר פי' השני ומש"ה לא הזכיר אלא מי עפצים וכן הרמב"ם בפ"ד לא הזכיר אלא מי עפצים משמע נמי דכפי' שני ס"ל:
אין כותבין במי פירות משנה כתבתיה בסמוך וכתב הרמב"ם בפ"ד שאם כתבו אינו גט:
חקקו על הטבלא חקק ירך האותיות שנמצא הכתב שוקע וכו' שם (כ:) ת"ר וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהי עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות ל"ק הא דחק תוכות הא דחק יריכות ופירש"י דחק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהן והעץ נשאר כמות שהיה כדפוס האותיות מאליו הא דחק יריכותיהן של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה:
חקק הגט בחותם וכו' ג"ז שם א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחרץ חריץ או כנופי מכניף ופירש"י רושמא. חותם המטבע: מחרץ חריץ. התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכו וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונ"מ שאם חקק את הגט בחותם וכתבו ע"ג טס לא הוי כתב דחק תוכות הוא או כנופי מכניף צורת החותם שהיא שוקעת בשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה נמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים א"ל מחרץ חריץ:
לשון הרמב"ם חפר יריכי האותיות וכו' ומה שהכשיר בחקק יריכות מאחורי הטס עד שבלטו פני הטס מבואר שם בגמרא ומה שהכשיר במקרע על העור כתב הרב המגיד וגם הרשב"א והר"ן בפ"ב דגיטין דבירושלמי מכשיר במקרע ופוסל ברושם ובתוספתא תניא איפכא ותמהו על הרמב"ם שהכשיר בשניהם :
א"צ שיהיו האותיות מוקפות גויל וכו' דעות הפוסקים בדין זה חלוקה שיש פוסלין לכתחלה כלומר כל זמן שלא ניתן מיהו היכא דניתן מודו דכשר ובעלי הסברא הזאת הם בעל התרומה וסמ"ג וסמ"ק וכלבו וכולם נמשכו אחר מה שכתבו התוס' בשם ר"י ובסמוך אדקדק בו בס"ד וגם זה דעת הרא"ש בתשובה שהרי כתב בכלל מ"ה דבוקות האותיות פוסלין בארצנו וכך היו עושים בצרפת אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו וכתבו התרומה וסמ"ג דהא דצריך שיהיו האותיות מוקפות גויל לא משום דנקראת ספר דהא לספירת דברים הוא דאתא אלא שאין נקרא יפה כשאות נוגעת בחבירתה וי"א שאין קפידא בדבר ואפי' לכתחלה וכתב ה"ה שזה דעת הרמב"ם והרמב"ן ושהוא ג"כ דעת רוב הפוסקים ועיקר והתוספות כתבו בפ"ב דגיטין אהא דאמרינן לא צריכא דמעורה מכאן מדקדק ריב"ם דאין צריך בגט שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחותיה ור"י אומר דאין מכאן ראיה דהא דקאמר דמעורה היינו רגל כ' של שיטה עליונה וכו' ומ"מ נראה לר"י דאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בס"ת וכו' אבל בגט ליכא קפידא עכ"ל. ודבר זה כתבוהו הרא"ש והמרדכי והרשב"א והר"ן ומפשט דברי ר"י משמע דאפי' לכתחלה מכשיר באין האותיות מוקפות גויל וכדכתב אבל בגט ליכא קפידא וליכא קפידא לכתחלה משמע וכן משמע מדברי המפרשים הנזכר דס"ל דלר"י נמי אפי' לכתחלה ליכא קפידא אבל לדעת התרומה וסמ"ג והנמשכים אחריהם צ"ל שסוברים דע"כ לא מכשיר ר"י אלא בדיעבד אבל לכתחלה בעינן שלא יהיו דבוקות וליכא קפידא דקאמר היינו היכא דניתן כבר ולא ידעתי מנין להם דר"י סבר הכי דפשט לשונו כדכתבתי לעיל משמע ומ"ש רבינו ומ"מ נהגו להחמיר לעשותו מוקף גויל הם דברי הרא"ש שם וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב:
ויש שמצריכין לעשות בו זיינין וכו' סברות אלו כתבם בעל התרומה בסי' קי"ד והמרדכי בריש גיטין והגהות מיימון בפ"ד שריב"א היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם לא יעשה תגין וזיונ"י כמשפטן א"כ לא מיקרי אות בלא תגין ודחה בעל התרומה ראייתו והעלה ומ"מ כיון שאין רגילות לעשות תגין באותיות הגט אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על שאינן עשויין כן ועוד שיש הרבה סופרים שיעשום כמו מקלות על האותיות לבלתי ידעו לעשותן כהוגן וע"י כן יקלקלו הכתב שלא תהא נקראת אות הילכך טוב לחדול ולעשות כמנהג עכ"ל וכ"כ בסמ"ג:
ואם יש בו אותיות דבוקות יכול לגרר הדיו וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין וגם המרדכי בפרק הנזכר ואפילו בתפילין ומזוזות כתב בספר התרומה דמועיל תיקון בתיבות ולא דמי לחק תוכות ותמיהא לי על תשובת הרא"ש שכתוב דבוקות האותיות פוסלין בארצנו ולא אשכח לה שריותא אלא היכא דא"א להביא אחר ואפילו איפשר להביא אחר יגרור הדבוקות ושמא סובר הרא"ש דנהי דבגרירת הדבוקות לא מיפסל משום חק תוכות מ"מ צריך שיגררם הסופר שכתב הגט במצות הבעל אבל אחר לכתחלה לא אלא היכא דלא איפשר ואע"ג דגבי תפילין שרי לגרור הדבוקות אלמא לא חשיב כתב דא"כ ה"ל כתבה למפרע ופסולים האי טעמא סגי לאכשורי בדיעבד או היכא דלא איפשר אבל היכא דאיפשר לכתחלה צריך שלא יגררם אלא מי שצוה הבעל לכותבו כיון שע"י גרירה זו חשוב גט כשר לינתן לכתחלה כנ"ל ואם רגלי ההי"ן וקופי"ן נוגעין בגגין אי מהני להפרידם בסכין יתבאר בסי' קכ"ו בס"ד:
אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך האות וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ד דגיטין ודין זה וגם דין הרוצה לעשות מ"ם פתוחה ונמשך ידו ונסתמה וכו' הוזכר גם בסמ"ג ומשמע מדבריהם דלא מפסיל כשמתקן ע"י מחיקה אלא כשנשתנית צורת האות על ידי הדיו שנפל בה אבל כשלא נשתנית צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו דלא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות היתה ניכרת והכי דייק לישנא דהרא"ש וסמ"ג ובספר התרומה מפורש ביותר אבל מהרי"ק כתב בשורש צ"ח דמשמע מלשון הר"פ שאם נפלה דיו לתוך האות אע"פ שהאות ניכרת אין לתקן על ידי מחיקה ואם ה"א או קו"ף נוגעים רגליהם לגגם והפרידם כתב מהרי"ק בשורש ע"א דלא מיקרי חק תוכות שהרי במרדכי הכשיר אפילו בס"ת ותפילין לעשות כן ומ"מ כתב בשורש צ"ח דלכתחלה אין לסמוך על הפרדת סכין ואכתוב עוד בזה בסימן קכ"ז גבי ה"א דלמהך בס"ד וכתוב בכלבו וסמ"ק שאם נפל דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש בזה והר"פ כתב ומורינו רבינו ברוך פסיל ליה וכן נהגו העולם עכ"ל וכתוב בתרומות הדשן סימן רכ"ח דכל חק תוכות דפסלי הגאונים על ידי מחיקה לא כתבו אלא שעל ידי מחיקה לבדה נתקן האות מקלקולו אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג לא נפסל משום חק תוכות וכן השיב לי חד מרבוותא והביא ראיה מלשון הטור וסמ"ק אך סמ"ג שכתב דקודם שנגמר האות ונפלה עליה טיפת דיו מיקרי טפי חק תוכות משנפלה אחר שנגמר כבר האות לכאורה פליג אסברתינו דכיון שלא נגמר האות א"כ צריך לכתוב ולהוסיף אחר הגרירה ואפ"ה קרי תק תוכות אמנם י"ל דאיירי כגון שנפלה טיפה במקום רגל של אל"ף או תי"ו ומחק מן הכיפה בכל צידיה עד שנעשה רגל כתקנו ובדרך זה נגמר האות ע"י מחיקה וגרירה לבדה עכ"ל ומשמע לי למידק דהכי ס"ל לסמ"ק מדכתב וכתב ולא וחקק מכאן שאם לא נעשה האות כתקנה כגון מדלי"ת ה"א וכיוצא בו אין למחוק לקוצו של ה"א לתקנה לאות דלי"ת עכ"ל וכל כה"ג משמע שאינו צריך תיקון אחר זולת המחיקה וגם הכל בו כתב כדברי סמ"ק בנפל בה דיו אחר שנעשה כתקנה ואח"כ כתב ואם יפול דיו על האות הכתיבה שלא יתקן אותה משום חק תוכות אמנם מיו"ד וא"ו וכיוצא בהן לעשות מטיפה שנפלה אות שלימה אין בכך כלום וכשר כי זה חק יריכות וכשר ע"כ וא"א לומר דמכשיר ביו"ד וא"ו הנעשים מטיפה ע"י מחיקה לבד דא"כ היכי קרי ליה חק יריכות אלא ע"כ לומר דה"פ שאם נפלה טיפת דיו והוסיף עליה לעשותה יו"ד או משך אותה לעשותה וא"ו אע"פ שתחלת האות ע"י טיפת דיו דליכא כתיבה כיון שגם הכתב סיים בעשיית האות שפיר מיקרי חק יריכות והיינו כמו שכתב בעל תרומת הדשן דגם סמ"ק סובר דלא מיקרי חק תוכות אלא כשנתקן האות על ידי מחיקה לבד אבל היכא שצריך להוסיף ולכתוב שפיר מיקרי חק יריכות שהרי הכלבו כתב דברי הסמ"ק וכתב דברים אלו וע"כ יש ליישב כי היכי דלא ליסתרו דבריו אהדדי :
ונוהגים לשרטטו בספר התרומה כתוב צריך לשרטטו והרשב"א כתב בתשובה (סי' ר"כ) שרטוט אינו צריך שהרי שנינו על הכל כותבין על היד של עבד ואין משרטטין יד של עבד והדין נותן שבכל מקום לא הצריכו שרטוט אלא משום כתיבה תמה ובגט אינו צריך כתיבה תמה : כ' בקונדריסין בשם התרומה שצריך לשרטט ג"כ מן הצדדין כתוב במרדכי דהלכות מזוזות בשם אז"ק דמסופק רבי' שמחה אם צריך שרטוט שיהא ניכר וקיים לעולם כגון לשרטט בברזל אי סגי בשרטוט כדי שיהא נראה לסופר שיכתוב בשוה כגון בבדיל או בעופרת ואע"פ שלאחר זמן נמחק השריטה או אם יוכל לשרטט בדיו או בצבע וקצת נראה ל' שרטוט גומא וחריץ ובה"ג בענין חליצה כתב הלכתא כרבי יצחק דאמר ג' אין כותבין ואי שרטט בדיותא לאו כלום הוא עכ"ל ואח"כ בדיני ס"ת כתב המרדכי תניא במ"ס מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא בו שהשירטוט ע"י צבע וכיוצא בו עכ"ל וגם הכלבו כתב צריך לשרטט בברזל ולא באבר וצ"ל שאם שרטטו בעופרת לא מיפסל בהכי משום כתב שע"ג כתב כדמשמע בפ"ב דגיטין (יט.) גבי עדים שאין יודעים לחתום דאמר שמואל רושמין להם באבר ואע"ג דאמרינן דרב אמר מקרעין להם נייר חלק ור' אבהו אמר במי מילין ורב פפא אמר ברוק לאו משום דפליג אדשמואל אלא כל חד נקט גוונא דמתחזי ליה שפיר טפי מיהו כבר כתבתי בסימן זה שזה דעת הרא"ש ורבינו ושאין נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם אלא דאפי' באברא גופיה מיקרי כתיבה וא"כ לדידהו ה"נ אם שרטט באבר לאו כלום הוא דהוי כמו שרטט בדיותא דפסל בה"ג וכתבו הקונדריסים ועל השרטוט מקובל אני מרבותי שהשרטוט מבחוץ וכן עמא דבר וא"ת א"כ אמאי אין משרטטין באבר י"ל דאפ"ה נראה מבפנים צבע האבר אבל בברזל או בקנה אינה נראה כשמשרטטין מבחוץ אלא כשמשרטטין מבפנים אפילו בברזל יש לחוש שלפעמים נראה לכך התקינו שישרטטו מבחוץ:
ונוהגין לעשותו י"ב שיטין וכו' כ"כ סמ"ג והתרומה ובמרדכי ובתוספות והרא"ש בריש גיטין ושם נתנו סמך לדבר ובתשובת הרא"ש כלל י"ז סימן י"ב כתוב דין הוא שיהא בגט י"ב שורות בלא שורה של חתימת העדים וכתוב בקונדריסים ויש שמשרטטים י"ג שיטות ואותה שורה אחרונה מחלק אותה לשתי שורות קצרות אשר בה יחתמו העדים זה תחת זה עד כאן לשונו וכן אנו נוהגין:
ואם חסר מי"ב וכו' כך כתב הרא"ש בריש גיטין אבל בתשובה כתב וגט שאינו משורטט בי"ב שיטין פוסלין בארצנו ובצרפת אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו עכ"ל והרשב"א כתב בתשובה ח"א סימן אלף ש' ראיתי הכל נוהגין עכשיו לכתוב י"ב שיטין ותולין הדבר בגימטריא של גט שהוא עולה י"ב אבל אני לא מצאתי בא' מב' התלמודים שום זכר לזה כלל אדרבה שנינו על הכל כותבין על עלה של זית וסתמא דמילתא עלה של זית אינו מכיל י"ב שיטין אלא שטוב לכתחלה לכתוב י"ב שיטין לחוש למה שהעולם נוהגין כן שיחתמו באותה שיטה של י"ב שנגמר בו הגט או בשיטה בפני עצמה מלבד הי"ב שיטין ע"כ. כתב בתשובת הר"ש בן הר"ש בר צמח אם נכתב הגט בלא שרטוט או בפחות מי"ב שיטין או יותר תתגרש בו:
ויחתוך הקלף שיהא ארכו יותר על רחבו כך כתוב בסמ"ג והתרומה ומפרש טעמא שיהא כדין ספר ולא יהא נקרא אגרת וכתב רבינו בסדר כתיבת הגט שבסימן קנ"ד ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחלתו לסופו וכ"כ בסמ"ק ארכו קרוי מתחלת הגט עד סופו לצד העדים אמנם נהגו שלא להקפיד ובקונדריסים כתב ולבי מגמגם איך נהגו שלא להקפיד לכתחלה וכל הספרים כתבו דצריך ונ"ל הטעם דנהגו שלא להקפיד בכתב כמ"ש הר"ם ווי העמודים גבי ס"ת שאין לעשות שע"י כך יקלקל לעשות אותיות קצרות או רחבות שלא כדת עכ"ל ול"נ דאי מהא לא איריא דא"כ יותר ה"ל שלא להקפיד על שיהיה י"ב שיטות כדי שלא יקלקל לעשות אותיות קצרות או רחבות שלא כדת אלא הטעם שנהגו שלא להקפיד הוא מפני שהכותבים שיהא ארכו יותר על רחבו הוא מטעם שנקרא ספר ואנן ס"ל דספר לספירת דברים הוא דאתא וכמו שכתבו התרומה גבי אי בעינן אותיות מזויינות מוקפות גויל. וכתב עוד בקונדריסים שנ"ל שעם הגליון יש לו להיות ארכו יותר על רחבו כמו ס"ת דלמטה טפח וכן משמע לשון אבי העזרי שכתב והמגילה צריכה להיות ארכה יתר על רחבה ולא כתב והכתב וכו' וגם במקצת פוסקים תמצא דין ארכו יתר על רחבו קודם דין שרטוט א"כ משמע דקאי אגויל עכ"ל. והכי דייק לשון רבינו שכתב ויחתוך הקלף שיהא ארכו וכו' אבל בסמ"ק בטופס רבינו פרץ כתוב וצריך שיהא ארכו יתר על רחבו מן הי"ב שיטין:
וכתב בספר התרומה ולא יהיו האותיות וכו' כך כתוב גם בסמ"ג וכתבו שכן נמצא בטופס גט שתקנו הגאונים הקדמונים ובה' הגט דמרדכי כתב ראב"ן שצריך לכוין השורות מכאן ומכאן מרבינו פרץ עכ"ל: וכתוב בסמ"ק ובלבד שלא יעברו שתי אותיות מן התיבה חוץ לשיטה והר"פ כתב ונהגו להקפיד אפילו מאות אחת וכן בספר ר' ברוך ומלשון סמ"ג והתרומה נראה שאין להקפיד בכך אלא לכתחלה דוקא ובספר התרומה משמע דאפי' לכתחילה אין להקפיד אלא שלא לכתוב חוץ לשיטה תיבה שלימה אבל הגהות מיימון כתבו בפ"ד בשמם ונהגו לפסול אפילו אות אחת העוברת חוץ לשיטה. והרא"ש בר צמח כתב בתשובה על דברי סמ"ק ור"ף נראה שזו חומרא ובטופס לא מיפסל בהכי ובתורף פסלינן אי מה שהוא חוץ ממשמעות מה שהוא תוך הגט אלא א"כ נמחק וקיומו למטה עכ"ל :
ולא יהא שום טשטוש בגט ולא יכתבנו על המחק גם זה מספר התרומה וכן כתוב בסמ"ג וסמ"ק:
כתב הרמב"ם צריך שיהא הגט וכו' בפ"ד ותחילת דבריו ברורים:
ומ"ש עוד היה בו משמעות שני ענינים וכו' ה"ז פסול כתב ה"ה דאזדא לטעמיה כדין האריך הווי"ן או שלא כתב היודי"ן היתרות וכו' וכתב רבינו בסי' שאחר זה כלומר דאילו לדעת העיטור ורבי' אם לא כתבו הבעל אלא שהסופר טעה כשר:
שאלה לאדוני אבי ז"ל גט הבא מארץ מרחק וכו' תשובה צריך שיהא כתב הגט נקרא במקום כתיבתו באמת תשובה זו קשה בעיני דבפ' השולח (נד:) גבי הא דתנן בראשונה היה משנה שמו ושמה משמע דבתר מקום נתינה אזלינן ומתשובה זו נראה דמקום כתיבה עיקר שאם היה נקרא יפה לבני מקום הכתיבה אע"פ שלבני מקום הנתינה אינו נקרא כשר והא ליתא ודאי וכמ"ש ובדקתי בתשובת הרא"ש עצמה בכלל מ"ה סי' ב' ואע"פ שכתב בהם צריך שיהא נקרא הגט במקום כתיבתו וכמ"ש רבינו מ"מ מסוף התשובה משמע דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה נתינתו במקום כתיבתו שהרי מסיים בה כההיא דהשולח מי שיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל אמרינן שצריך לגרש בשני שמות היכא דאיתחזק כ"ש מי שאין לו אלא שם א' ולא נכתב שיוכלו לקרותו במקום נתינתו דאין כאן גט כלל דלא ידעי בני העיר שנתגרשה כלל כיון שאין יודעים לקרותו וגם כל טופס צריך שיהא נקרא לאנשי העיר עכ"ל הרי שמסוף התשובה מוכיח הענין והלשון דבתר מקום נתינתו אזלינן ואיפשר דתרוייהו בעינן ומש"ה פתח במקום כתיבתו וסיים במקום נתינתו אבל רבינו שלא כתב אלא תחלת התשובה נראה שלא היה גורס בסוף התשובה נתינתו אלא כתיבתו ותימה הוא. ובתשובות הרמב"ן סימן רמ"ח כתוב על גט הבא ממ"ה והיה בשם האשה רי"ש קטנה כמו ו' והשיב שפסול ואם נישאת תצא והולד ממזר ואע"פ שנראה שאם גרשה במקום שנכתב שם הגט מגורשת אם היה שם נקרא ברי"ש במקום שנקרא בשינוי פסול דומה למה ששנינו בראשונה היה משנה שמו ושמה וכו' פירוש המשנה כך הוא בראשונה וכו' כיצד הרי שהיה ביהודה ושמו יוסף ואשתו שרה והלך בגליל וכולי הרי שהיה משנה שמו ושמה שעיקר השם הוא שבמקום הגירושין ע"כ התקין ר"ג שיהא כותב כל שם שיש לו במקום הכתיבה ומקום הגירושין עכ"ל והרי תשובה זו מוכחת כדברי דבתר מקום נתינה אזלינן :
כתב עוד הרמב"ם בפ"ד גט שנמחק בו אות וכו' בריש המגרש כתבו התוס' דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו ואעפ"י שחזר ומחקו פסול משמע דשאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ומ"מ נהגו העולם להחמיר עכ"ל. וכ"כ ג"כ הר"ן שם וה"ה כתב דכמו שכתב הרמב"ם הכי איתא בתוספתא ובירושלמי גט שיש בו מחק אי תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר ע"כ ונהגו שלא לקיים מחק בגט להחמיר עכ"ל. ולפי זה כי דייקינן ממתניתין דשאר מחקין כשרים בגט הוא בחד מתרי או שאינן מגופו של גט או שחזר וקיימו וכמבואר בתוספתא ובירושלמי: כתב רבינו ירוחם בחלק ב' והקיום יכתבנו קודם כדת משה וישראל כי כדת משה וישראל במקום שריר וקיים ובסמוך אכתוב כן בשם רבינו נסים גאון ובשם הרשב"א. ודעת הרמב"ם דכל דבר הנוגע לתורף מיפסל מדאורייתא ומ"ה כתב אינו גט ומה שיש לדקדק בזמן אי הוי בכלל תורף כענין דבתורף אינו גט דכיון דאין כותבין זמן בגיטין אלא מפני תיקון העולם דין הוא שלא יפסל אלא בפיסולא דרבנן כתבתיו בסי' קכ"ג ושמא דכיון דאיכא למיחש לזיופא מדאורייתא מיבטיל ואינו במשמע ויותר נראה דטעמא משום שהחזיקו חכמים דבריהם וכמו שכתבתי שם על הזמן שהוא בכלל התורף ואין כותבין אותו בגיטין אלא מדרבנן:
וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב וכו' כתב הר"ן בריש המגרש וה"ה בפ"ד שכל זה מבואר בתוספתא בסוף המסכתא וכתבו שהראב"ד השיג עליו ואמר אם מקויים הוא למה יפסל מהיותה מגורשת שלא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אומרים שכבר גבתה וקרעוהו ב"ד והרשב"א כתב בפרק התקבל שאף הרמב"ם נראה שכך דעתו ולא אמרו אלא כשאין כתוב בו הנפק אבל כל שכתוב בו הנפק יש הוכחה ששלם בא ליד האשה וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (כ.) דמלוה הוא דמקיים שטריה ולא לוה ה"נ אשה מקיימת גיטה ולא הבעל:
בד"א כשהגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה וכו' כתב הר"ן בריש המגרש וה"ה בפ"ד דטעמיה משום דכיון דלדידן דקי"ל עידי מסירה כרתי אפי' על הנייר המחוק ועל הדפתרא כשר כדאיתא בפ"ב דגיטין (כא: כב.) וכתבה הרמב"ם בפרק הנזכר א"כ המחקים שהזכירה התוספתא בשאין עידי מסירה לפנינו הוא וכן אף בנקרע קרע של ב"ד ראוי שיהיה כשר אבל הרשב"א חולק בזה בפרק התקבל ואומר שכיון שהוא קרוע כעין קרע של ב"ד הרי הוא כחרס ופסול לגרש בו כתב ה"ה אבל ודאי בנטשטש ואינו יכול לקרות אם נמסר אח"כ בעידי מסירה אינו כלום דהא לאו כתב הוא ואין האשה מתגרשת אלא בכתב:
ורבינו סעדיה כתב דמחק בשמו ושמה וכולי דברי רבינו סעדיה ורבינו נסים כתובים בעיטור מאמר שמיני וכתב בעל העיטור דלא בריר ליה דברי רבינו סעדיה אלא אפילו לכתחלה אפילו שמו ושמה ודע שרבינו סתם הדברים וכתב שרבינו נסים כהרמב"ם ואמת הדבר דיש ללמוד מדבריו דכהרמב"ם ס"ל דכל שהוא מקויים אפילו בדבר שהוא תורף הגט כשר ומ"מ דבריו הם בסגנון אחר ממה שהם דברי הרמב"ם ותוספת דברים והילך לשון העיטור במאמר הנזכר בתשובה לרבינו נסים אי איכא בגט זכירת זמן שני פעמים או טעות ונקד אחד מהם או שעבר עליו הקולמוס ונמחק וכן אם טעה באותיות אין לחוש בכך אלא במקומות ידועים כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שם שיש לה ודאי חיישינן שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער בדבר וכן אם כתב בגט תנאי ע"מ כך וכך ונקד עליו וכן תיבות שיש בהם חיסור כגון ודין דן ונקד עליו בכולם יש לחוש שיבא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף אבל כתב בקיומו לבסוף לא כל כמיניה והיכא שמחזיר בסוף צריך שלא יהא בשיטה אחרונה כדא"ר יוחנן כל המחקין צריך לכתוב ודין קיומיהן וצריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה והיכא שנופל בגט כן צריך שיכתוב וגיטא דנן כשר כדת משה וישראל עכ"ל. וסברת רבינו סעדיה ג"כ סתומה בדברי רבינו ומדבריו לא משמע דמיירי אלא בשכתב השם על המחק כדמיירי הרמב"ם ולא היכא דכתב השם וכתב אצלו שם אחר מחוק אבל מדברי העיטור משמע דרבינו סעדיה אדברי רבינו נסים הנזכר לעיל קאי ורבינו ירוחם בח"ב כתב ויש מגדולי המורים שכתבו דבשמו ובשמה פסול אע"פ שמקוים ויש מי שכתב דזה נראה דוקא בגט היוצא לפנינו דחיישינן שמא שינה שמו אבל אם ידוע שמחמת טעות אחר נמחק כשר והוא שנתנו לה בעידי מסירה ויודעים שכך היה וכ"כ הר"א בן אשמעאל עכ"ל. נשאל הרשב"א (סימן תקצ"ח) על גט שכתוב בו יצחק בן אברהם ומלת אברהם על המחק ואינו מקויים והשיב נראה שהוא פסול דכיון שאמר בן אברהם מכלל שמו הוא זה והרי הוא כאילו כתב שמו על המחק עכ"ל:
וכן כתב א"א ז"ל בתשובה שגט שיש בו מחקין וקיומים כשר בכלל מ"ה סימן י"ט כתב וז"ל ואם היה בגט אות תלויה ביני שיטה ונתקיימה קודם שכתב כדת משה וישראל כשר הוא ואין חילוק בזה בין גט לשטר עכ"ל. כתוב במרדכי פ"ק דגיטין בהגהה בשם רבינו שמשון משנ"ץ שאין כותבין גט בקולמוס של כנף שפירש מסרגלין בקנה וכו' מזיינין בקולמוס של קנה לאפוקי בקולמוס של נוצה ודו"ק עכ"ל. ומ"מ לא משמע לי דמיפסל בהכי אפילו לרבינו שמשון דודאי לא גרע מחקיקה דמכשרינן בפ"ב דגיטין וכמו שנתבאר בסימן זה אם ראש הלמד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חלל ה' או ח' של שיטה עליונה או רגל הך' שבשיטה עליונה נכנס לתוך חלל ט' שבשיטה תחתונה וכיוצא בזה כתבו התוס' והרא"ש והרשב"א והמרדכי בפ"ב דגיטין דכשר גבי הא דת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי וכו' לא צריכא דמעורה וכ"כ בספר התרומה והר"ן ז"ל בפרק הנזכר כתב דעת התוספות וכתב שאחרים אומרים שזה קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות: אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט אותיות הגט לאו כתב הוא כך פי' הערוך אהא דאמרינן בפ"ב דגיטין עלה כתב למימרא לאו כתיבה הוא ורמינהו עבד שיוצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי ומשמע התם דגט אשה וגט עבד הם שוים דהא מייתי האי ברייתא דעבד לרמויי אוכתב ולא וחקק השנוי גבי גט אשה וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב אם רקמו בבגד הנקרא בלשון חז"ל אנדוכתרי אינו כתב וגם העיטור במאמר ז' כתב ברייתא אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי וקבלנו בפירושם שכתב גט בכותל כיפה ומחוסר תלישה ור"ח פירש כיפה של צמר ארוגה באריגתה ואנדוכתרי הוצין דצובעין אותם ומציירין בהם כתב כדרך שעושין במחצלאות כתב באותיות וכגון זה שנכתב ברקמה או במעשה מחט אינו גט עכ"ל מיהו רש"י פי' כיפה כעין כובע של צמר ואנדוכתרי תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט כעין כמשלא"ר בלע"ז ואם רקמו עליהם אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובין עכ"ל. ויש לדון בדבריו שאם הוא קבוע כגון שהוא ארוג או שהוא מרוקם כמו שרוקמין הנשים אצלנו שהוא קבוע כתב מיקרי וכשר וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |