ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז/ביאת מקדש/ד

ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז ביאת מקדש ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

טמא שעבד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בפ"ב דזבחים נתבאר דקרא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל בטמא ששימש מיירי. גם בפ' ב"ש ודוכתי טובא. ושם נתבאר דאין חילק בין טמא מת לטמא שרץ ולכך סתם רבינו. ודין המיתה נתבאר בסנהדרין פ' הנשרפין וגם הפסוק שלמד ממנו רבינו הוזכר שם:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' לכאורה משמע דוקא במקדש הוא דאיכא מיתה, אבל טמא ששימש בבמה אין בו מיתה. והא ודאי ליתא דהא מקראי משמע דחיובו הוא משום שחילל קדשי בני ישראל ומה לי במקדש ומה לי בבמה כיון שהם קדשי השם אין להקריבם בטומאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת, היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש. ואינו מוצא אותו אלא בבמה. א"נ שעשה בית יד ארוכה לצנורא והפך אברים מבחוץ. הרי כתב בהדיא דבבמה ליכא משום ביאה ואיכא משום טמא ששימש וש"מ נמי מה שכתבתי בתחלת הלכות שתויי יין ששימש אעפ"י שלא נכנס חייב. דומיא דטמא ששימש ולא נכנס. ומ"ש הרב ז"ל במקדש לאו דוקא. ובמשנה אינו. אלא כהן ששימש בטומאה כו'. ואפשר דנקיט במקדש משום דבעי למתני עלה אחיו הכהנים מוציאים אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דהיינו מוציאין אותו חוץ למקדש שלא לטמא את המקדש. והתוס' ז"ל תרצו קו' הראב"ד ז"ל בפ' ידיעות הטומאה דאיכא נפקותא בין כרת למיתה ביד"ש שכתבו על הא דאמרי' אי דשהה בר כרת הוא הק' ר"ת מה בכך כו' מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה כלומר ועדיין נשאר עליו חיוב מלקות אחר משום ביאה. ועוד נפ"מ דמיתה כגון שהזיד בשימש טומאה ושגג בטומאת מקדש ע"כ. ואע"ג דאמרי' חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתותן, ה"ה לחיוב מיתה ביד"ש, ואפשר דלרבותא נקיט חייבי כריתות דחמירו דאמרי הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב:

וכל לאו כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה לא היו מביאין אותו לב"ד אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירים דהיינו עצים. והק' הר"ן ז"ל שאיך יהי' דמו של זה מסור ביד אחיו הכהנים להרוג בידים מי שאינו מחויב מיתת ב"ד ומנין להם כן. ותירץ שאפשר שהוא הלכה למשה מסיני דומיא דגונב את הקסוה ומקלל בקוסם ובועל ארמית השנויים גם שם במשנה ונדחק מאד בפי' הסוגיא. ולשון רבינו שכתב אין מוחין עליהם בכך, נראה שאינה הלכה למשה מסיני, גם לא מצינו שהוזכר בזה הלמ"מ. ועוד תירץ דאפשר שהוראת שעה היתה דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. וקשה עלי זה דלקבוע לדורות אין זה נקרא הוראת שעה. ועוד דב"ד ניחא, אבל לתת חרב בידם של אחיו הכהנים להרוג ובמיתה מנוולת כזו מנין לנו. ובגמ' נראה דאפי' אם לא הי' בדבר מיתה אלא לאו לחוד, לא קשה כולי האי איך הי' ממיתין אותו. ולמ"ד דמיתה איכא ניחא לי' שפיר כיון דחייב מיתה לשמים שיוכלו אחיו הכהנים להרוג אותו חוץ לעזרה דגברא קטילא קטלי וצ"ע. וכתב רבינו מוציאים אותו לחוץ, ואילו במשנה אמרו מוציאין אותו חוץ לעזרה. כ"כ הר"ן ז"ל דלאו דוקא חוץ לעזרה שאף חוץ לחיל והר הבית היו צריכים להוציאו כדתנן במס' כלים, ולכך כ' רבינו לחוץ סתם דמשמע חוץ לכל המקדש. עוד תריץ הר"ן ז"ל דאפשר דההיא דכלים מעלות דרבנן בעלמא והכא אוקמוה אדינא דאורייתא. טו) ודעת רבינו נראה כתירץ הראשון כאשר כתבתי:

ב

אחיו הכהנים כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל משנה היא בפ' הנשרפין. ואני נשאלתי עליה דאיכא כמה גמגומים עלה, חדא כיון שאינו חייב מיתה בידי אדם, היכי קטלינן לי' בידים. ותו דמשמע שהיו הורגין אותו בחיל. והחיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכ"ש המת עצמו. ותו מ"ש מזר ששימש דקי"ל שהוא במיתה ביד"ש דמחד קרא נפקי. ותו אמאי ממיתין אותו מיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחת מד' מיתות ב"ד. כ"ז שאל השואל. וראיתי שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו שהוא הלמ"מ דומיא דקנאים פוגעים בו. וא"כ הקושיות מתורצות שכך נאמרה הלכה. אבל הסוגייא אינה מתיישבת לפי שיטה זו, והוא ז"ל דחק עצמו לתרץ. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה והוכחתי שאין זה דעת הרב ז"ל. חדא דלא פי' שהוא הלמ"מ כמו בשאר מקומות. ותו דאי הוי הלמ"מ תבוא עליהם ברכה שהם מקיימין ההלכה והיכי תיסק אדעתן לומר שימחו בידם עד שהוצרך לומר אין ממחין בידם. ותו מאי האי דקאמר לא היו מביאין אותו לב"ד. ואי הלכה הוא פשיטא שלא היו צריכין להביא אותו לב"ד. הלכך העליתי שם דתקנת רבנן הוא כענין שאמרו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כיון דסוף סוף חייב מיתה ביד"ש והכהנים הפקרו עצמן לכך אם ישמשו בטומאה אבל לא לזר ששימש. ומה שהיו ממיתן אותו בחיל אפשר דחוץ לעזרה דתנן לאו דוקא אלא חוץ לחיל. והנכון אצלי דטמא במת בחיל אינו אלא מדרבנן ובכה"ג לא גזרו דמצוה קא עבדי. וכהנים נהגו סילסול בעצמן שלא להמתין עד אשר ימצאו חרב או סכין, אלא היו פוצעין את מוחו בגזירין של עצים, ואפילו לפי הטעם שכתבתי דתקנתא דרבנן הוא, אם יצא מן העזרה אין פוצעין את מוחו. דדומיא דקנאים פוגעים בו תקנוהו. והיינו דקתני מוציאין אותו מן העזרה. וא"ת א"כ אם עבד ופירש אפילו שהוא עדיין בעזרה למה הי' ממיתין אותו. ונ"ל משום דאכתי איכא עליו חיוב כרת משום טמא שנכנס למקדש ואע"ג דטמא שנכנס למקדש אין פוצעין את מוחו. שאני טמא זה שעבד דאית בי' תרתי, אעפ"י שפירש פוצעין את מוחו. ומ"מ אם יצא חוץ לעזרה לא היו פוצעין את מוחו, אלא מביאין אותו לב"ד ומלקין אותו שלא יהי' זה חמור מהך דקנאים פוגעים בו דקי"ל אם פירש אין פוגעים בו. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה. ועתה נתחדש לי ספק אחד אם שימש בטומאה בשבת היו מחללין את השבת ופוצעין את מוחו או לא. ובשלמא לדעת הר"ן ז"ל דאמר שהוא הלכה, אפשר דכך נאמרה הלכה שיפצעו את מוחו ואפילו בשבת אבל לדידן מאי. ומסתברא לי שלא היו מחללין עליו את השבת אלא חובשין אותו באחת מן הלשכות עד מוצאי שבת ופוצעין את מוחו ואפילו לפי שיטת הר"ן ז"ל:

ג

והאיך אפשר כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דשבועות אלא הא דקי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אי דשהה בר כרת הוא כו'. הכל שם כדברי רבינו. ופי' צנורא מזלג. והקשו בתוס' ומאי ק"ל אי דשהה בר כרת הוא, דהא א"נ הוי בר כרת נפ"מ דאיכא נמי מיתה משום שימש, ואם לקה ונפטר מן הכרת שמחמת שהייה, עדיין חייב מיתה משום עבודה. ולא תירצו דבר. ורבינו ז"ל נראה שמפרש כדברי רש"י ז"ל שכתב היכי משכחת לה מיתה בלא כרת, פי' דלא קשיא לי' אלא דבעי לאשכוחי שיתחייב מיתה לחודה, שנראה לו דוחק שלא ימצא מיתה בלא כרת. ואה"נ ודאי דאי לא הוי משכח לה, הוי אמר דלמא כדכתיבנא, אלא דבעי למידע או משכחת לה ומשני דשפיר משכחת לה וגם רצה להודיעהו לפי דרכו דקרובי בשילא מילתא הוא. ושיהיה זה במשנה. וזהו שכתב רבינו והאיך אפשר כו' אלא מיתה ביד"ש בלבד. א"נ דלישנא דואלו שבמיתה ק"ל דמשמע שאפשר שיהיה טמא שעבד לבדו ושלא הי' בהם אלא מיתה לחודה ואינך נמי הכי נינהו ולא הוי לי' למיכלל הא בהדייהו כיון דאיכא נמי כרת וחמור מן המיתה ואפשר שגם זה דעת רבינו. והרמב"ן ז"ל כתב דחדא מתרי תלת טעמי נקיט דהא הוי אפשר לאוקומי כגון ששגג בכניסה והזיד בעבודה. וכ"כ הר"ן ז"ל ועוד יש טעמים אחרים ויתבארו בסמוך:

והרר"ד ן' זמרא כ' כבר בארנו למעלה מאי נ"מ שיש בין חיוב כרת לחיוב מיתה ביד"ש:

כגון שנטמא בעזרה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי איתא בהדיא בפ"ב דשבועות וה"ה דהוי מצי לאשכוחי כגון שנטמא בחוץ ועשה בית יד ארוכה לצנורא ולא נכנס בפנים והפך בו אבר על האש, אלא משום דלא משכחת לה כולי האי. אבל גבי טבו"י שנטמא בחוץ הוצרך הראב"ד ז"ל לטעמי' כגון שעשה בית יד ארוכא לצנורא. די"ל כגון שעמד טבו"י בעזרת נשים סמוך לעזרת ישראל שאז אין בינו לבין המזבח אלא כ"ב אמה עזרת ישראל ועזרת כהנים. ואפשר לעשות בית יד ארוכה כשיעור זה וטבול יום בעז"נ אינו אלא מדרבנן. אבל אם אתה אומר שהי' עומד חוץ לעז"נ מהנמנע הוא לעשות בית יד ארוכה קנ"ז אמה שיש בין תחלת עז"נ למזבח. ושיוכל להפך באברים שעל המזבח. וז"ב:

כז) יפלא שלא הביא מ"ש התוס' בזה בזבחים ל"א ע"ב ד"ה ובטמאים וחולין ב' ע"ב ד"ה שמא.

ד

וכן טמא כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ב דזבחים מנין לטבול יום שאם עבד חילל שנאמר ולא יחללו אם אינו ענין לטמא תנהי ענין לטבו"י. ובתוס' הקשו ותיפק לי' משום דכתיב ובא השמש וטהור מכלל דקודם ביאת השמש הוא טמא כדדריש במחו"כ מוטהרה. ותירצו דגבי טבול יום איכא לפרושי מאי וטהר טהר יומא. ועוד הקשו מדוכתי טובא ותירצו אותם. ושאלו עוד בגמ' מנ"ל דבמיתה ותירצו דכתיב ולא יחללו גו' ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו. והוזכר כ"ז בפ' אלו הן הנשרפין ותפס רבינו פסוק דוטהר דקושטא דמלתא הכי הוא דוטהר טהר גברא והוא הכרח לומר אם אינו ענין ולהיותה דרשא היותר פשוטה ונאמרה גבי מחו"כ. כ"כ רבינו כדרכו בכ"מ. ובהשגות א"א כיון דטבול יום וכו'. והנה לפ"מ שנתבאר בסמוך גבי טמא ששימש אפי' אי לא משכחת לה לק"מ דהא נפ"מ טובא כדברי התוס'. והתם לאשמעינן דין קרובי בשולא בעי. ומ"מ המציאות שנתן הר"א ז"ל שעשה בית יד ארוכה הוא דחק וקשה הדבר שיעשה הבית יד כ"כ ארוכה שתגיע מחוץ לכל מחנה שכינה עד המזבח כי לדעתו בכל מחנה שכינה חייב כרת הטבול יום כאשר נתבאר בפ"ב והיתה צריכה שתהי' גסה כפי האורך שלא תכפיל ואיך יוכל לנענע אותו, כ"ש כי היו שם מעלות כי לא היו שוה ובודאי מילתא דלא שכיחא הוא. אם לא שידבר שהכנס אותה דרך חור או דרך גג. גם מה שהעמיד בבמה דוחק לומר כן. דכלהו אינך דמיתני התם במקדש מיירי. ואם טבול יום לא מיירי אלא בבמה איבעי' לי' לפרושי. ואיני יודע למה לא העמידה בנכנס דרך גגין דפטור משום ביאה כאשר נתבאר שאינה נקראת ביאה אלא כשנכנס דרך הפתח וניחא שפיר טפי. עוד משכחת לה דנכנס במגדל הפורח באויר והפך בצנורא דמשום ביאה לא מחייב וחייב משום עבודה. א"נ בשגג בביאה והזיד בעבודה דמשום ביאה לא מחייב כו' וכדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל דבסמוך. ולא ידעתי למה כתב שאינו מוצא אותו אלא בהנהו שנויי דחיקי והניח הני שנויי רויחי:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' אם הוא טבול יום שאינו מחוסר כפורים אחר שהעריב שמשו מותר לעבוד לכתחילה מהעבודות הנעשות בלילה כגון הקטרת אימורין וכיוצא בה. כאשר ביאר ז"ל במקומו. ואם הוא טבו"י שמחוסר כפורים עבודתו פסולה כמבואר בסמוך. ואיכא למידק בדברי הרב ז"ל מ"ט לא קאמר חלל עבודתו כדנקט בריש פרקא וכלישנא דקרא דכתיב ולא יחללו. וי"ל משום דאמרינן בגמ' פ' אלו הן הנשרפין טבו"י ששימש מנ"ל דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבו"י שאם עבד חלל מנין ת"ל קדושים יהיו וגו' ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפ"ל מוינזרו תנהו ענין לטבו"י ששימש, הא קמן דטמא ששימש חמור מטבול יום ששימש שזה טבל וטהר קצת. וזה לא טבל כלל. ומש"ה אי לא הוי קרא יתירא לא הוי אמרי' דטבו"י פסול עבודה. והיינו דקאמר ר' סימאי רמז לטבו"י כו'. ולפיכך גבי טמא נקיט לשון חילל מלשון וחללת את שם גו'. אבל גבי טבו"י ומחו"כ נקיט לשון עבודתו פסולה דלא חמיר כולי האי אע"ג דטבו"י ג"כ במיתה ועבודת שניהם פסולה:

אבל מחוסר כפורים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דזבחים תנן במתני' דמיחל עבודה, ומיתה לא הוזכרה שם כאשר הוזכרה גבי טבו"י וכאשר כתבתי בסמוך. ובהשגות א"א והא דאמרי' במכות כו'. וכבר כתבתי בכיו"ב פ"ג והכרעתי דעת רבינו שפוסק כמ"ד לאו כזב דמי. ולשון טהרה האמור ביולדות לאו למימרא דעד השתא טמאה היא אלא שעד השתא לא נגמרה טהרתו שהרי פוסל עבודה. וכבר דקדק רבינו כן פ"ג וגם כאן. וכ"כ בתוס' דמהא ליכא למשמע מידי, אלא דתלמודא סמוך אדרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ. ומ"מ תוספתא שכתב הר"א ז"ל הובאה פ' הנשרפין ואמרי' בה בפירש דמחו"כ ששימש במיתה ואמרו עלה מנין שבמיתה שנאמר וטהרה מכלל שעדיין היא טמאה ואמר מר טמא ששימש חייב מיתה. ואעפ"י שבתוס' הקשו על לימוד זה דהא טמא יליף חלול חלול מתרומה וא"כ נימא כל דפסול לתרומה הוא דהוי במיתה וכאשר דרשו פ"ב דזבחים דיליף חלול חלול דפסול בתרומה כו' כבר תירצו דכיון דמחיל עבודה כדיליף מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא כו' וע"כ צריכים אנו לומר שסמך רבינו על משנה דכלים דאתיא כמ"ד מחו"כ דזב לאו כזב דמי וכאשר כתב ר"ש ז"ל ומכריע לה דמתני' דהתם לא אסרה מחו"כ אלא בעזרת ישראל וגם כתב שגם מימרא דרבי יוחנן דפ"ק דיבמות שאמרו ויעמוד יהושפט בחצר החדשה ואמרו מאי חדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבו"י אל יכנס למחנה לויה אתיא כמ"ד לאו כזב דמי והובאה גם בפ' כל הפסולים, ופ' האשה וגם בתוס' כתבו דמתני' דכלים ומימרא דר' יוחנן לאו כזב דמי סברי. וע"ז סמך רבינו לדחות אותה ברייתא דאלו שבמיתה דסתם מתני' מתניא גבי הלכתא פסיקתא. עוד כתבו בתוס' פ"ק דיבמות דהא דמסיק בזבחים דלכ"ע טבו"י דזב כזב דמי וגם הא דאית לי' לרבא בפ"ב דכריתות דמחו"כ דזב כזב דמי היינו לענין פסח הבא בטומאה דאהכי מייתי לדרבא התם. אבל לענין ביאת מקדש לכ"ע לאו כזב דמי דכתיב בי' אשר יטמא ולא יתחטא דמשמע דלא קפיד אלא אמחוסר חיטוי ולא אמחו"כ. והיינו ההוא דפ' ג' מינים דהא רבא אית לי' בפ' האשה ההיא דר' יוחנן וא"כ קשיא דידי' אדידי', אלא ודאי דמודה הוא לביאת מקדש דלאו כזב דמי. והרי זה ראי' והכרח לשיטת רבינו. והשתא דאתינן להכי אפשר לתרץ גם דרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ דאיצטרך לפסח הבא בטומאה שלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות והרי זה נכון. עוד מצאתי און לו ראי' גמורה לשיטת רבינו בפסחים בפ' כל שעה אר"ש אף אנן נמי תנינא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, ואילו העריב שמשו בתרומה אין בקדשים לא ואמאי טהור הוא, אלא מעלה בעלמא. הרי דמחו"כ מקשה להדיא טהור הוא ומסיק שם שאסור בקדשים אינו אלא מעלה וכאשר נתבאר דקדש ומקדש אחד הן. הרי מבואר דמחו"כ לאו כזב דמי ומעתה ההיא דבהונות מצורע שהקשה ממנה שאמרו בה עשה שיש בו כרת הוא, אפי' אם לא היינו יכולים לתרצה ל"ק כיון שיש כל אלו הראיות. ומ"מ ל"ק להא דההיא בטבו"י מיירי ועל מה שאמרו שם וראה קרי בו ביום וטבל קאי וכ"כ רש"י ז"ל עשה שי"ב כרת דטבו"י ע"כ. כ"ש כיון שעיקרו יש בו כרת חמור הוא. ומ"מ דברי ר"ש ז"ל ברורים בגמ' והוא דעת רבינו וכבר כתבתי בזה גם בפ"ג. ובכך עלה פסק רבינו מוכרח ממשנה וברייתא ודברי האמוראים וסוגיא דגמ' ודברי תוס' ור"ש ז"ל ותו לא מידי אלא שבפי"ח מהלכות פסולי המוקדשים מחייב רבינו מלקות במחו"כ שאכל קדש. ולפ"מ שכתבתי הי' ראוי לפטור ושם יתבאר בע"ה:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' כבר פירשתי למעלה דעת הרב ז"ל דס"ל כמ"ד מחו"כ דזב וה"ה לשאר מחוסרי כפרה לאו כזב דמי וגדולה מזו איכא למ"ד דבטבו"י דזב לאו כזב דמי ולא קי"ל הכי. בוא וראה דרכו של רבינו ז"ל דלגבי טבו"י שעדיין לא טהור פסק כזב דמי וגבי מחו"כ שהעריב שמשו אעפ"י שעדיין לא נגמרה טהרתו לענין חלול עבודה, מ"מ לאו כזב דמי לענין מיתה וכבר הארכתי בזה למעלה:

ו

כהן שעבד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל משנה בפסחים פ' כיצד צולין הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו כו' ובגמ' שאלו אם טומאת התהום הותרה לכהן כמו לבעלים או לא. ועוד שאלו אם הותרה גם בתמיד או לא. ופשטו דל"ש בעלים ול"ש כהן ול"ש תמיד הכל הותרה. וגם שם אר"א לא תימא נודע לאחר זריקה הוא דמרצה אלא אפי' נודע קודם זריקה נמי מרצה. ונראה מדנקיט קודם זריקה דדוקא קודם זריקה ואחר שחיטה אבל קודם שחיטה אינו מרצה. דאי לא לינקט קודם שחיטה דהוי רבותא טפי וכ"כ המפרשים ז"ל. ובפ' הקומץ רבה אמר ר' שילא טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה. ורבינא סבר איפכא ופסק רבינו כר' שילא דמסייע לי' הא דאמרי' בגיטין גברא לכפורי בעי ואנן נוקם ונקנסי'. ועוד דמשני תלמודא ברייתא אליבי' אלמא הלכתא כוותי':

ואפילו נודע שהוא טמא כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי מתרץ לה ר' שילא התם למתני'. ומשמע דלכתחילה לא יזרק הדם אבל אם זרק הורצה וכ"נ לשון הרב ז"ל מדלא קאמר זורק את הדם, אלא נזרק את הדם משמע בדיעבד וטומאת התהום היינו כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא. שהרי ידע בו זה שהרגו ולא משכחת לטמא במזיד בטומאת התהום. וזה שסיים הרב ואמר שהציץ מרצה על טומאת התהום, אעפ"י שהוא מזיד כלומר בזריקת הדם דאילו מזיד בטומאת התהום לא משכחת לה. וטומאת התהום הלכתא גמירי לה לכל הקרבנות:

ז

וכן הציץ מרצה כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל מחלוקת ר"א ור"י בפ' כיצד צולין והלכה כר"י שסובר מרצה על העולין ואין מרצה על הנאכלים. והתם אוקמוהו מתני' אליביה. ופי' על העולין הם האימורין שהם נקרבים על גבי המזבח החלב והדם וזולתם והדברים הנאכלים הם הקרבנות שהבשר נאכל לכהנים, א"נ שיירי מנחות. והטעם דאימורים נקראים קדשים וקרינין בהו את עון הקדשים והובאה פ' הקומץ רבה:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' בהקומץ ר"א אומר אין הציץ מרצה על אכילות ר' יוסי אומר הציץ מרצה על אכילות ופסק כר"א. וכתב עלה רש"י ז"ל נקיט אכילות דאעולין כ"ע מודי דציץ מרצה דקתני בריש ת"כ ונרצה לו לכפר עליו. בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לי אלא דם טהור, דם טמא מנין ת"ל ונשא אהרן את עון הקדשים. והא בדם איירי דכתיב לרצון להם. והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם. ואין לי אלא דם, מנין לרבות שאר העולין ת"ל וכל מתנות קדשיהם כו' הא למדת שהציץ מרצה על כל העולין בטומאה. ואין הציץ מרצה על כל הנאכלים ואמרינן בכיצד צולין דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא ר' יוסי:

ח

ואין הציץ מרצה אלא כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל ביומא פ"ק ברייתא ציץ בין שישנו על מצחו בין אינו על מצחו מרצה דברי ר"ש. ר"י אומר עודהו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה שנאמר והיה על מצחו תמיד א"ל ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. פי' שהרי אסור לעבוד בפנים בבגדי זהב. א"ל ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור. פי' ואין צורך לרצוי ציץ שהטומאה אינה דחויה אלא הותרה. והנה בעיקר מחלוקת פסק כר"י דהלכה כר"י לגבי ר"ש כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו, אלא דאיכא למידק עלה דהא משמע דר"י לא קיים דבריו במה דאקשו עליו כ"ג ביוה"כ יוכיח אלא במה שתירץ שהטומאה הותרה ואין צורך לציץ לרצות דאי דחויה תקשי ליה מכ"ג ביוה"כ ומברייתא זו הוכיח שם דר"י ס"ל טומאה הותרה ולא דחויה ור"ש ס"ל טומאה דחויה. וכן נתבאר בפ"ק דסנהדרין ובפ' כיצד צולין. והנה רבינו פסק שהטומאה דחויה בציבור כאשר נתבאר בסו"פ וכאן פסק כר"י. וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא ותקשי לפסק זה מכ"ג ביוה"כ. ונראה לתרץ דרבינו סובר דקושיא מכ"ג ביוה"כ אינה מוכרחת, וסובר שהוא דחויה מן הדין גם בלא ציץ ואין צורך לציץ לדחותה דקרבן ציבור שדוחה מכח הציבור הוא. ודוחה גם בלא ציץ ומכח הכתוב כאשר יתבאר, דהא אשכחן טומאת הגוף שהוא דחויה בציבור אעפ"י שאין הציץ מרצה עליה כאשר נתבאר. וא"ת ולמה לא תרצו כאן כן ומה מוכיח ר"ש מכ"ג ביוה"כ. בתוס' הקשו זה בפ' כיצד צולין ולא תרצו דבר. ובפ"ק דיומא הוסיפו בקושיא זו ואמרו כיון שאי אפשר בציץ ביוה"כ למה לא תדחה הטומאה מפני הציבור. וגם זה סיוע ותירץ לשיטת רבינו. וכתבו שם דקושית כ"ג ביוה"כ יוכיח הוא שאם נטמא הקרבן אפילו שיש שם אחרת טהורה אין אומרים לו שיבא אותה תחת זו. וע"כ היינו משום דציץ מרצה אפילו אינו על מצחו. וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן ציבור אין אומרין לו הבא אחרת תחתיה, שאם אינו מרצה בשאינו על מצחו, למה לא נאמר לו שיבא אחרת תחתיה. אם איתא דטומאה לא הותרה אלא נידחת מצד הדוחק. וגם על זה הקשו דהא אשכחן התם דלמ"ד דחויה, ה"נ שאומרים לו הבא אחרת תחתיה. ונדחקו בתירץ קושיא זו ואמרו דההוא באינו על מצחו מיירי, אי נמי בשנשבר הציץ. והרי אתה רואה כמה דוחק בדבר ולכן סובר רבינו שאין כ"ז מוכרח ואכתי מאן לימא לן הכי. וטומאה דחויה משום ציבור הוא, ומשום דקושטא הוא דסבר ר"י דטומאה הותרה לכך תירץ לו כן כאן לרווחא דמילתא וגם בלא הכרח זה סבר כן וזהו לשון הנח לכ"ג כו' וקושטא דמילתא משני לי', וא"ת אכתי קשה שהרי בפ' כיצד צולין סברוה טומאה דחויה בציבור ובעיא ציץ לרצויי עלה, משמע דלמ"ד דחוייה לא מדחייא אלא ע"י ציץ. ומכאן הוא עיקר קושית התוס' שם ולכך לא תירצו שם תירץ דפ"ק דיומא משום דלא שייך ולא מיתריץ בהכי ההוא סברוה. וגם רבינו כן כתב בסמוך שהטומאה דחויה הוא וצריכא ציץ לרצות עליה וי"ל דלעולם עונש יש בדבר וכפרה בעי ולכך ציץ מרצה. ובודאי היכא דאיכא ציץ עדיף טפי שאין צורך עוד בכפרה ולא נשאר עונש בדבר. ומ"מ בשאין ציץ אין מבטלין הקרבן בשביל כך ובוחרין מן הרע במיעוטו. וכאשר נתבאר מלשון התוס' שכתבתי מפ"ק דיומא. והרי זה דומה למה שמתענין מפני חלום בשבת ואעפ"י שברשות עושה. אמרו ליתוב תעניתא לתעניתי' על שבטל עונג שבת. וה"נ דכוותה כשאין ציץ. וזהו שאמר רבינו וצריכה ציץ לרצות עלי'. וגם דברי הסברוה שאמרו בגמ'. והרי דעת רבינו נראה מפורש שאם יש אחרת אומרים לו שיביאנה תחתי' שכ"כ ואינה נדחית אלא בשאי אפשר וכיון שכן אין כאן קושיא ולא הכרח מכ"ג וכאשר נתבאר מדברי התוס' שכתבתי. ומעתה אין לדחות דברי ר"י מהלכה ולא שבקינן כללין דקי"ל כוותי' לגבי ר"ש. ומה שמכריח לפסוק טומאה דחויה יתבאר בסמוך. וכיון שאי אפשר לקיים שניהם טפי עדיף כנ"ל:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' פלוגתא דר"י ור"ש ופסק רבינו כר"י דאמר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ואפילו תלוי בסכתא שלא נשבר. והא דכתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו. ואיכא למידק הי' הציץ על מצחו בשעה שאירעה הטומאה ולא הי' על מצחו בשעת הרצאה מאי. א"נ אפכא מאי. ומלישנא דקרא משמע לי דבשעת הרצאת הקרבן בעינן שיהי' על מצחו וכן נראה ממה שא"ל ר"ש לר"י כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה שהרי לא הי' הציץ על מצחו בשעת עבודת היום הפנימיות שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב. ובאותה שעה הרצאת הקרבן היא ולא שעת הטומאה. וא"ל ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור שכל עבודה זו כלה קרבן ציבור היא. ואינו צריך ציץ לרצויי. וק"ל כיון דפסק הרב ז"ל כר"י דאמר עודהו על מצחו ור"י לא מצי לתרוצי קושיית ר"ש אלא משום דטומאה הותרה לו בציבור היכי פסק דטומאה דחויה בציבור ולא הותרה כדכתב הכא ובכמה דוכתי. וי"ל דר"י קושטא דמילתא משני לפי שיטתו ז"ל שהוא סובר טומאה הותרה בציבור אבל אה"נ דהוי מצי לתרוצי בגונא אחריתי הנח לי' דכיון דאינו יכול להיות על מצחו בעבודת פנים דחויה היא טומאה כיון דקרבן ציבור הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיה טומאה. וזו מיסוד התוס' היא. אבל קצרו של דבר דאין דנין אפשר משאי אפשר בשאר ימות השנה ובעבודת חוץ דאפשר להיות על מצחו אם אינו על מצחו אינו מרצה כיון שאפשר, אבל בעבודת יוה"כ בפנים שא"א להיות על מצחו בכל גוונא מרצה אעפ"י שאינו על מצחו ותלוי בסיכתא אלא שיהי' שלם שלא נשבר ור"י לפי סברתו מתרץ הילכך יפה כ' ז"ל דטומאה דחויה בציבור ואע"ג דקי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י שאני הכא דתלמודא מסיק בכמה דוכתי טומאה דחויה היא אצל ציבור ולא הותרה ואחד מהם בפ' כיצד צולין:

ט

כל קרבן כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' הוציאו לו נקוט האי כללא בידך כל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפי' של יחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפי' בציבור. ועיקרו משנה פ"ב דתמורה כאשר אזכיר בסמוך:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' לפי שכתב הוא ז"ל שהטומאה דחויה אצל ציבור לפיכך סמך לו מיד שאין הדבר תלוי בקרבן ציבור אלא באם קבוע להם זמן שהרי חביתי כ"ג ופר יוה"כ וקרבן פסח כלם קרבן יחיד הם ואפ"ה דוחין את השבת ואת הטומאה כדאיתא פ"ב דתמורה ובפ' הוציאו לו:

ולא כל הטומאות כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' אלו דברים איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה לפסח שני. ואין ציבור נידחין אלא עבדי בטומאה. וכי עבדי בטומאה בטומאת מת, בשאר טומאת לא עבדי פי' דכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא סתם. ובפ"ב דזבחים אמרו אלימא טומאת שרץ מי אשתרי בציבור אלא טומאת מת. ונתבאר גם בפ' כיצד צולין ופ"ב דזבחים. ופ"ק דיומא ועוד יתבאר:

אבל טומאת זבין ומצורעין כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי איתא בפ"ק דיומא:

י

כל קרבנות של ציבור קבוע זמנם כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש בפ"ב דתמורה יש בקרבנות ציבור מה שאין כן בקרבנות היחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה מה שאין כן כו' אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ קרבנות יחיד ודוחין, אלא שזמנן קבוע. פי' ובהא תליא טעמא שקרבנות של ציבור שכולן זמנן קבוע ולכך לא הקשה ר"מ מקרבנות ציבור אלא שבפ' הוציאו לו הביאו ברייתא שאמרו בה אמר ר' יעקב פי' לת"ק דר"מ וכל קרבנות ציבור כו' כללא הוא והרי פר העלם דבר ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן ציבור הם ולא דחו אלא נקיט האי כללא בידך כל קרבן כו' וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה כו' אפי' בציבור. מוכח דכללא הוא דקרבנות ציבור נמי לאו דוקא. וא"כ קשה על רבינו שכתב כל קרבנות של ציבור זמנן קבוע. דהא איכא פר העלם דבר כו'. ורבינו פ"א מהלכות מעה"ק ביאר מה הם קרבנות ציבור ומנה בהם פר העלם דבר ושעירי ע"ז והדבר פשוט שהוא כן ובודאי שאין זמנו קבוע. ואיך כתב כל קרבנות ציבור וכו'. גם רש"י ז"ל פ"ב דתמורה כ"כ פי' בדברי ר"מ אין הטעם תלוי אלא בזמנו קבוע. ופי' דציבור כגון פר העלם כו' אין דוחין, ע"ש. גם בתוס' בפ"ק דסנהדרין כך כתבו דהאי כללא לא דייק מההיא דיומא. ונראה שמ"ש רבינו כאן היינו באותם קרבנות שחייבין בהם הציבור שתלויין בזמן ואין צורך לשום דבר שיתחדש כמו תמידין ומוספין ושעיר חטאת של יוה"כ שאלו בהכרח הוא שיביאו אותם. לכך כתב זמנם קבוע דהיינו בזמן שיש להם. אבל שעירי ע"ז אין חייבין אלא כשעבדו ע"ז וכן פר העלם דבר כשחטאו. ובאלו לא מיירי ול"ש זמנן קבוע כי אין הזמן גרמה להם ואין תלוים בזמן. וסובר רבינו שזהו דת ת"ק דמתני' דכייל ואמר כל קרבנות ציבור ובודאי דמודה ופשיטא לי' דאין שעירי ע"ז ופר העלם דוחין את השבת ובהו לא מיירי. וה"ק יש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות שחייבין בהם הציבור שיש להם זמן קבוע דוחין כו' והטעם ודאי מפני שזמנן קבוע, דאילו אינך פשיטא, אבל קרבנות יחיד יש בהם שתלויין בזמן ואין דוחין כגון חגיגה וראייה שאין צורך לשום מעשה מחודש אלא הזמן מחייבן ואפ"ה אין דוחין את השבת ולא את הטומאה וכאשר יתבאר. והרי הוא כאלו אמר יש בקרבנות ציבור כו' שכל קרבן שיש לו זמן הוא קבוע ודוחה. משא"כ בקרבנות יחיד א"נ שכל קרבנות ציבור דוחין דהיינו אשר להם זמן ואין כן כל קרבנות יחיד. ואם לא נפרש כן קשיא טובא ת"ק מאי סבר דכייל הכי וכי לא ראה מה שהקשה עליו ר"מ ור' יעקב כי קושיות פשוטות הם. ומ"מ ראיתי מי שתירץ לדעת ת"ק דפר העלם ושעירי ע"ז לא קשו דת"ק תרתי בעי ציבור וקבוע זמן וחביתי כ"ג קרי להו ת"ק קרבן ציבור משום דבאים אחר מנחת נסכים. א"נ דכי מת כ"ג באים משל ציבור עד שיעמוד כ"ג אחר. ופר יוה"כ כיון שאחיו הכהנים מתכפרים בו מקרי של ציבור. ושיטה זו דחוקא בסוגיא דיומא עי"ש:

ומ"ש דחגיגה קרבן יחיד חשיב לה רבינו וכ"ה בפ"א דמעה"ק |ה"ו.}} ואילו בברייתא שכתבתי דפריך ר' יעקב לת"ק קרי לי' קרבן ציבור ופריך מינה ל"ק כי כבר שאלו שם בגמ' למה קרא אותה קרבן ציבור ופסח קרי קרבן יחיד, פי' דהתם גרסינן בדר' מאיר פסח נמי. ותירצו דחגיגה דאתיא בכנופיא פי' בחגים ופסח איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא. ומ"מ קושטא דמילתא דחגיגה כל יחיד מביא אותה וקרבן יחיד הוא. וזהו דעת ת"ק ותפס רבינו כן כנ"ל. ומ"ש בפי' דברי ת"ק ושהם דברי רבינו, מסתברא לי אחריתי דאיכא למידק בהאי כללא דהא פסח שני קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה. ובשלמא לר"מ דברייתא ל"ק דאיהו סבר שגם דוחה את הטומאה וכר' יהודה שניתא בגמ'. אבל אנן דקי"ל אינו דוחה את הטומאה כאשר יתבאר במקומו היכי כיילינן הכי, אלא דכיון שהוא תשלומי ראשון ואפשר שיהי' ואפשר שלא יהי' כי יעשו כולן בראשון. בהכי לא מיירי ולא כייל אלא קרבנות ציבור שבהכרח יביאו אותם, אבל פסח שני אין זמנו קבוע חשיב כיון שאפשר שלא יתחייבו בו. או אפשר דלא מיירי הכא אלא בעיקר חיוב הקרבן. אבל בזה שאין זה עיקר חיובו אלא שנדחה מחמת טומאה לא מיירי. דכיון שנדחה מחמת טומאה איך יעשה אותו בטומאה. ואפשר שכיון שזה אינו עיקר זמנו חשיב אין זמנו קבוע:

יא

וכל קרבן כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל משנה בכיצד צולין חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה העומר כו' והטעם ברור דעד כאן לא אידחייא טומאה אלא להוציא ציבור ידי חובתן וכיון שיצאו ידי חובתן בהקטרת האימורין אין לדחות עוד משום אכילה דלאו חובה היא. וכבר נתבאר דציץ מרצה על העולין ולא על הנאכלין וכאשר נתבאר שם בגמ':

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משמע שאין הקרבן הקרב בטומאה נאכל כלל אפי' לכהנים הטהורים. ובפ"י ממעה"ק כתב ז"ל קרבן ציבור הבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורים לאכול בערב מפני שאין ראוין לאכילה משמע דטהורין מיהא אוכלים לי' אעפ"י שקרב בטומאה. תשובת דבר זה דהתם איירי בקרבן הבא בטומאה אבל הקריבוהו הטהורים ולפיכך נאכל לטהורים ולא לטמאים. והאי דכתב אעפ"י שהטמאים מקריבין אותו, כלומר שהציבור מקריבין אותו בטומאה. א"נ כגון שהיו רוב הכהנים טמאים שהי' דינו שיקריבוהו אפי' הטמאים אבל לעולם טהורין הקריבוהו ולפיכך נאכל לטהורין ואין חולקין הטמאין עם הטהורין לאכול לערב. אבל הכא מיירי שהקריבוהו הטמאים וכיון שנטמא הקרבן אינו נאכל דניהו דדוחה הטומאה. שיקרב בזמנו כדי שיהיה לציבור כפרה. אבל אכילת הקרבן אינה מעכבת הכפרה ולמה יאכל בטומאה. וז"ל רש"י ז"ל בפ' טבול יום ובקרבנות ציבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא לי' אי פליגי מיני' להאי טמא הואיל והוא ראוי לחטא בקרבן שדוחה את הטומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל הקריבוהו טמאים לא מבעיא לי' שהרי אינו נאכל, דקי"ל בכיצד צולין קרבנות ציבור באים בטומאה אבל אינם נאכלים עכ"ל. וכן דקדקתי מלשון הרב ז"ל שכתב הכא וכל קרבן ציבור מהם שקרב בטומאה. והתם כתב קרבן ציבור הבא בטומאה, וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: קד)

יב

כיצד דוחה את הטומאה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא היא בכיצד צולין ופסק כרבינא דאמר מחצה על מחצה אינו כרוב, ודלא כרב דאמר מחצה על מחצה הרי הוא כרוב:

ויתעסקו בה הטמאים והטהורים כאחד כו'. כתב [הרר"ד ן' זמרא] ז"ל אמרי' בברייתא דטעמא משום דאין קרבן ציבור חלוק כיון שהקרבן רובו קרב בטומאה אף יחיד הטהור עושה בטומאה. והא דקאמר יתעסקו בה הטמאין והטהורין לא בשעת הקרבה קאמר שאם יש שם כהנים טהורין לא יקריבו אלא הטהורין וכ"כ לקמיה. א"נ כגון שהיו רוב הכהנים טמאין דקי"ל בכל דוכתא רובו ככולו. ואז יתעסקו בה הטמאין והטהורין יחד ויקריבוהו אפי' הטמאים:

ויכנסו כלם לעזרה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל דוקא לצורך כגון לסמיכה ולתנופה אבל שלא לצורך לא מסתבר שיכנסו טמאים לעזרה:

אבל הטמאים בטומאה אחרת כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ' מי שהי' טמא פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות ואם אכלו פטורים מכרת. ר"א פוטר אף על ביאת מקדש. פי' כי ת"ק סובר דוקא אוכל פטור שכיון שאינו נאכל לטהורים אין טמאים חייבין כדיליף התם מדכתיב כל טהור יאכל בשר וכל נפש אשר תאכל וגו' בשר הנאכל לטהורין חייבין עליו טמאין. אם אין נאכל כו'. ודוקא היכא דאיכא קרא לפטור פטרינן. אבל על ביאת מקדש חייבין והלכתא כת"ק וה"ה לעבודה. שהרי לא הותרה אלא טומאת מת דקרא. אבל שאר טמאין באיסורן עומדן ובעבודה משמע דלא פליגין והובאה משנה זו גם בפ' אלו דברים ופ' כל פסולי המוקדשין ופ"ב דכריתות:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' כ"ז מבואר שלא ניתנה לדחות אלא טומאת מת אבל שאר טמאים באיסורייהו קיימו בין לענין כניסת המקדש בין לענין הקרבת הקרבן. ואיכא למבעי נטמאו בשרץ ושוב נטמאו במת א"נ אפכא מאי בתר טומאת מת אזלינן ונידחת או דילמא בתר טומאת שרץ אזלינן ואינה נדחית. ופשיטא לי דאינה נדחית, דטומאת שרץ להיכן הלכה ולא יעשו בטומאה דבשלמא באיסורין איכא למימר אין איסור חל על איסור אלא באיסור כולל ומוסיף ובבת אחת. אבל טומאה בכל גוונא חיילא והרי הוא טמא שרץ ואין דוחה. תדע שהרי נזיר מצורע שנטמא במת סותר את הקודמין משמע דטומאה חלה על טומאה:

יג

ופסח שבא בטומאה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש בפ' מי שהי' טמא בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו. מי אמרי' כי אשתרי טומאת עזרה אשתרי נמי טומאת היכל. או דילמא מה דאשתרי אשתרי כו' ופשיט רבא כלישנא בתרא לקולא. וה"כ לה רבינו כל היכא דקרינן לה אל מחוץ למחנה, קרינן בי' וישלחו מן המחנה, פי' מחוץ למחנה דהיינו עזרה שהיא חוץ. ומן המחנה היינו היכל. ויש גרסאות אחרות, וגרסת רבינו הוא אשר בחר בה רש"י ז"ל. והתוס' ז"ל סוברים דמכרת הוא דאימעיט להו, אבל עשה מיהו איכא דוישלחו מן המחנה משמע אפי' מקצת מחנה כדאיתא התם ודעת רבינו אינו נראה כן, דאם איתא אבעי לי' לפרושי:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ומשמע לי דפטור מכרת קאמר אבל איסורא איכא. וכתבו בתוס' ז"ל דאיכא עשה, והכי משמע נמי מדבעי דחקו טמאי מתים וכו' משמע דחקו בדיעבד אבל לכתחילה אסורין להכנס להיכל. וכ"כ הרב ז"ל פטורים משמע אבל לכתחילה אסור. ומ"מ מדבריו משמע לי שאין בו איסור עשה:

יד

היו מקצת בית אב כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ק דיומא רב ששת ורב נחמן ר"ש אמר טומאת מת דחויה היא בציבור. ור"נ אמר היתר הוא בציבור ומסיק התם היכא דאי באו טמאים וטהורים בההוא בית אב כ"ע ל"פ דטהורים עבדו, טמאים לא עבדו. כ"פ לאהדורי ולאיתויי טהורים מבית אב אחרינא. ר"נ אמר היתר הוא ולא מהדרינן, ר"ש אמר דחויה היא ומהדרינן. ובודאי דה"ה למשמרה אחרת. ושם רצו להעמיד פלוגתא דר"י ור"מ בפלוגתא דר"נ ור"ש ודחו ותסברא דסבר ר' יוסי היתר הוא בציבור וכו' אלא הני תנאי תרוייהו סברי דחויה היא בציבור. ובפ' כיצד צולין סבר ר"ח דחויה היא ורב יצחק סבר נמי התם הכי ובאותו פרק ג"כ נחלקו ר"ה ורב אדא בר אהבה אם יש תשלומין לפסח הבא בטומאה אם לאו. ובעי לאוקמי פלוגתייהו אם טומאה דחויה או הותרה. ואסיקו דכ"ע דחויה היא. ואמרינן נמי התם סברוה דכ"ע דחויה היא ובעי ציץ לרצויי. דליכא תנא דשמעת לי' הותרה אלא ר"י כו' והלכה רווחת הוא בדוכתי טובא שטומאה דחויה היא בעת הדוחק ולא הותרה לומר שלא נצטרך לחזר אחר טהורים אלא מחזירין:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' כ"ז מבואר כיון דקי"ל טומאה דחויה בציבור. לא דחינן לה אלא בזמן דרוב כהנים טמאים. וא"ת כיון דטומאה דחויה היא ולא הותרה אפי' היכא דרוב כהנים טמאים יעשו אותו המיעוט הטהורים. ובשלמא היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא שלא היו מספיקין להקריב כל הקרבנות הקבוע להם זמן ניחא אבל אם המעט הטהורים מספיקין למה לא יעשו אותה בטהרה. וי"ל דקי"ל בכל דוכתי רובו ככולו דכתיב הגוי כלו. ולפיכך חשבינן כאלו כל הכהנים טמאים ויעשו בטומאה ויתעסקו בו הטמאים כאחת. ומ"מ אם היו כהנים טהורים סמוך לירושלים שהיו יכולים לבא ולא יעבור זמן הקרבן הרי הם מצטרפין. ואם הם הרוב לא יעשו בטומאה. כיון שטומאה דחויה היא מהדרינן שיעשו בטהרה כל מה שאפשר:

טו

ומפני זה צריך ציץ לרצות עליה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל משמע מפני שהטומאה דחויה צריך ציץ לרצות. הא אם היינו אומרים שהטומאה הותרה בציבור לא הי' צריך הציץ לרצות. והא ר"ש דפליג עלי' דר' יהודה וס"ל טומאה הותרה ואפ"ה צריך ציץ לרצות ואפילו מונח הציץ בסיכתא מרצה ובלבד שיהא הציץ שלם. וי"ל דאפי' למאן דאית לי' טומאה הותרה בציבור צריך ציץ לרצות על עון שלא הוזהרו בטומאה וגרם שיקריבו קרבן בטומאה. אבל למ"ד דחויה בציבור. א"ש טפי דצריך להיות הציץ על מצחו לרצות על הטומאה הדחויה:

טז

ומנין כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל כבר נתבאר דמקרא דואיש כי יהי' טמא נפקא לן ורבינו תפס פסוק ויהי אנשים גו' לפי שהוא קודם. וכיון דלא נפ"מ לדינא תפס הפסוק הקודם. וגם כי מפסוק זה יש ללמוד דלאו דוקא יחיד נדחה וכאשר נראה מפסוק דואיש כי יהי' טמא, אלא אפי' רבים נדחין כל כמה דלא הוי רוב. דהא קרא ויהי אנשים קאמר. וכיון דאפקתיה מיחיד אין לחלק בין שנים לעשרה או יותר כל כמה דלא הוי רוב ותלמודא אהאי קרא סמיך:

יז

והרי הדבר מפורש הוא כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ק דסנהדרין נתבאר שאין מעברין לכתחילה מפני הטומאה ולכך בקש רחמים על עצמו. ופרש"י ז"ל דהיינו טומאת ע"ז שנטמאו בימי אביו שמטמאה כמת, כי מאותה שעה גזרו עליה. והי' הוא מחזירן למוטב וידע שלא יספוקי לטהר. אבל מדברי רבינו נראה שהוא סובר דטמאי מתים היו. ועשו אותו בטומאה ונדחית הטומאה מפני הציבור. כי כן הדין. והסבה שהיו טמאים למת כי בהיות אחז רשע לא היו חוששין ליזהר ולישמר מן הטומאה וכשמלך חזקיהו ידע שלא יספיקו ליטהר ועבר השנה. וכן מצאתי להר"ן ז"ל שכתב בשם רש"י ז"ל ומ"מ אעפ"י שעברו את השנה מפני הטומאה, היו הרבה רחוקים מירושלים ולא הספיקו להגיע האגרות אשר כתב חזקיהו וליטהר ולבא. וגם הרבה אפי' מהקרובים נתרשלו ונתעכבו ולא היו מאמינים והיו אומרים אפשר אתמול אביו עובד ע"ז ועכשיו מיד בנו אומר לנו לעבוד לאל אחד ולעשות פסח. עד שידעו שהי' לשם שמים אז באו כלם. ולכן נשארו רובם טמאים. כן נראה שצ"ל בדברי רבינו, עוד נתבאר בסנהדרין שעיבר את השנה ביום ל' של אדר. ומ"מ עדיין לא קדשוהו ב"ד. דאי קדשוהו לא הי' טועה. אלא השתא סבר כיון דלא קבעוהו אעפ"י שראוי לקבעו. הואיל וראוי לא אמרינן וקי"ל כשמואל דאמר הואיל וראוי וכן מתבאר פ"ק דברכות:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' וק"ל והלא לא ניתנה הטומאה לדחות אלא מפני טומאת מת עצמה. וממנ"פ אם גזרו עליה כמת עצמו, רוב הקהל היו טמאין ויעשו בטומאה. ואם לא עשו אותה כמת איך הי' להם כח לבטל קרבן פסח בזמנו. ואם היו להם כח לעשות אותה כשאר טומאות א"כ ידחו לפ"ש. וי"ל דכל זה הי' בכלל הטעות שעיבר השנה מפני טומאה כזו שהיא מדרבנן. אבל איתא בירושלמי דגלגלתו של ארונא היבוסי מצאו תחת המזבח, והקשו עלה ולמה עבר. והא סגי בהזאה ג' וז', ושמא לא הי' להם הדבר מזומן ליטהר כך תירצו התוס'. וק"ל וכי מפני גלגולת אחת נטמאו בה רוב כהנים. ותו דקרא כתיב כי מרבות העם וגו' לא הטהרו. וצ"ל לפי הירושלמי דתרתי הוי רוב כהנים נטמאו בגלגולת. א"נ מזבח עצמו נטמא. וגם רוב ישראל היו טמאים בע"ז כדכתיב רש"י ז"ל. ולפיכך עברו את השנה שלא כדת. ואכתי צריך טעם במה טעה חזקיהו והחכמים ועברו השנה מפני הטומאה, וי"ל דס"ל כר"ש דאמר מעברין לכתחילה מפני הטומאה וביקש רחמים על שעיבר ניסן בניסן. ואכתי איכא למידק דשלא לצורך עברוהו. דהא טומאת מת דחויה היא בציבור. וכ"ש למ"ד הותרה בציבור. ונהי דס"ל כר"ש דמעברין לכתחילה מ"מ לא עשו כן בלא טעם. וי"ל דרוב העם היו טמאין מקצתם טמאי מת ומקצתם בשאר טומאות, נמצא מיעוט הקהל עושין פסח בזמנו ורובם נדחין לפ"ש ומחזו כי חוכא. א"נ משום לא תתגודדו. ובשלמא בזמן שהם יחידים ליכא למיחש ולפיכך עיבר את השנה כדי שיעשו כל ישראל פסח יחד. וטעה בזה דקי"ל אין מעברין מפני הטומאה. והי' ראוי שיעשו כדין תורה והראוי לעשות בזמנו יעשה. קלג) והראוי לידחות ידחה וטעה נמי בדשמואל וכו':

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

הערות

---