ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ללמוד. וללמד. מצות תלמוד תורה. ומנאה רבינו הגאון ז"ל בשתי מצות ללמוד לעצמו מצוה בפני עצמה. וללמד לאחרים מצוה בפ"ע. דבכל חדא כתוב מקרא מיוחד בפ"ע. דבללמוד לעצמו כתיב (בפרשת ואתחנן) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. ובללמד לאחרים כתיב שם (בפרשת שמע) ושננתם לבניך וגו'. ובסדר עקב (בפרשת והי') כתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו'. והכי אמרינן בהדיא בגמרא פרק קמא דקידושין (כ"ט ע"ב) ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמרי' אבוה מחייב איהו למיגמר נפשי' דכתיב ולמדתם. ופירש"י וז"ל דכתיב ולמדתם קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת ה"ג) וז"ל מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר. שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (עשין י"ב) וביראים (סי' כ"ה) עיי"ש. וכיון דבכל חדא כתיבא מצוה בפ"ע ודאי יש למנותן בשתי מצות עשה לעצמן. וכן הבה"ג וכל הנמשכים אחריו מנאום כל חדא למצות עשה מיוחדת בפ"ע. וכן הסמ"ק מנאן בשתי עשין בפ"ע (בסי' ק"ה. ק"ו) עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל וכל הנמשכים אחריו מנו בזה רק מצות עשה אחת. וס"ל דאין זה אלא כעשין כפולין. ואין לנו למנות בזה אלא עשה אחת והוא עשה דת"ת. וכמש"כ בסה"מ (עשין י"א). ובחינוך סדר ואתחנן (סי' תי"ט) ובזהר הרקיע להרשב"ץ (עשין סי' י"ז) עיי"ש. והוא תמוה דכיון דבאו בכל חדא בתורה מקרא בפ"ע אמאי לא נחשבינהו למצות מיוחדות בפ"ע. ואין זה ענין לעשין כפולין מאחר דכל חדא ענין אחר הן. דזו מיירי בלמוד לעצמו. וזו בללמד לאחרים. הן אמת דגם לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ק צ"ע לכאורה. דלדעתם ז"ל הו"ל למנות בזה שלש עשין ללמוד לעצמו. מקרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וללמד לבנים. מקרא דולמדתם אותם את בניכם. וללמד לתלמידים אחרים מקרא דושננתם לבניך וגו'. דדרשינן בספרי אין בניך אלא תלמידיך וכו' עיי"ש. וכן מוכח בסוגיא שם. דאמרינן ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. ועי' להר"ב פ"י שם שהקשה אמאי לא מייתי מקרא המוקדם דכתיב ושננתם לבניך וגו'. ותי' דההיא בללמד לתלמידים כתיב כדדרשינן בספרי. וכ"כ בפירש"י עה"ת (פ' ואתחנן). והוא מוכרח דהא מלשון ושננתם דרשינן בשמעתין שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. וזה לא שייך אלא בתלמידים. דבחיוב האב על הבן הא מסקינן בסמוך דאינו חייב ללמדו לא משנה ולא גמרא אלא מקרא בלבד. ומה"ט נמי לא שייך באב הך דרשא דדרשינן לקמן אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם וכו'. אע"כ בתלמידים איירי וכו' עיי"ש בדבריו. וכן העלה ביראים (סי' כ"ט) דושננתם לבניך קאי על למוד רב לתלמידיו. וקרא דולמדתם אותם את בניכם בבנים ממש עיי"ש. וא"כ כיון דאית לן קרא מיוחד למצות למוד עם תלמידים הו"ל למנותה מצוה בפ"ע. כמו שמנו למוד הבנים מצוה בפ"ע. והבה"ג וכל הנמשכים אחריו מנו באמת גם מ"ע דושננתם לעשה מיוחדת בפ"ע. אבל לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ק צ"ע לכאורה. דכנראה ארכבוה אתרי רכשי דאם קיימי בשיטת הבה"ג הו"ל למנות שלש עשין בתלמוד תורה. ואם קיימי בשיטת הרמב"ם לא הו"ל למנות אלא חדא:

והי' נראה לומר בזה קצת דרבינו והסמ"ק לטעמייהו אזלי. דהנה הסמ"ק (בסי' קי"א) מנה עשה להורות. וז"ל להורות. דכתיב להורות את בני ישראל. מצוה לאדם להשיב לשואל דבר הוראה אם יודע אפי' לא הגיע להוראה אם אין גדול בעיר כמותו וכו'. אם מניח בשביל ענוה זו היא ענוה שלא לשמה. ועון יש בדבר עכ"ל עיי"ש. והנה לא מצינו לאחד משאר מוני המצות שימנו עשה זו במספר העשין. זולת רבינו הגאון ז"ל דנראה לכאורה שמנה ג"כ לקמן עשה דולהורות במנין העשין. ולכאורה ע"כ כוונתו כדברי הסמ"ק. דאין לומר דכוונתו כמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין ע"ג) דשכרות חכמים בהוראתם דנפק"ל בפ"ג דכריתות (י"ג ע"ב) מקרא דלהורות עיי"ש. אינה אלא בלאו הבא מכ"ע. שצוה הכתוב אחר אזהרתו מן היין בבואם אל הקודש להורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכ"ע עשה עיי"ש. דז"א דמלבד דלא רמז הגאון ז"ל שם לשכרות כלל ולא מיירי מינה התם כלל. ואי אפשר שיסתום כ"כ. הן אמת שראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות שכתב (בדבור כבד) וז"ל הכהנים וכו' בל ישכרו. להבדיל ולהורות הלכה עכ"ל עיי"ש. דמשמע לכאורה דמונה מצוה דלהורות לענין שכרות. אבל אין זה ראי' כלל. די"ל דשם כתבן סמוכים זה לזה משום שכן הם סמוכים בתורה שתי מצות אלו. ובאזהרותיו שם העשין עם הלאוין מעורבין זה בזה. ולא חלקן בפ"ע כהכא. ולכן כשכתב הלאו האמור בכהנים לבל ישכרו בבואם אל אהל מועד סמך לו ג"כ עשה זו דלהורות שסמוך לו בקרא. ולא מיירי בשכרות. אלא כמו שביאר הסמ"ק עשה זו. וכדמשמע מדברי הגאון דהכא כמש"כ. ומלבד זה אי אפשר לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל לפי מה שיתבאר לפנינו דמונה לאוין הבמכ"ע במספר הלאוין ולא בעשין. וא"כ אם הי' סובר כדעת הרמב"ן ז"ל בזה. ולזו היתה כוונתו בעשה דלהורות. לא היה מקומה כאן לפי דרכו אלא לקמן במספר הלאוין הו"ל למנותה. ומאי דקשה לכאורה אמאי לא מנה הגאון לאו בשכרות לחכמים בהוראתם לפי דרכו ז"ל בכל שני פרטים או יותר שנכללים בלאו אחד למנות כל אחד ואחד בפרטות בפ"ע. יתבאר לפנינו בס"ד במקומו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בעשה דולהורות ע"כ כוונת הגאון כדכתב הסמ"ק. הן אמת דאכתי יש מקום לכאורה לומר דכוונתו בזה לעשה דלהורות ביום הטמא וביום הטהור שכתב ג"כ הרמב"ן ז"ל שם שהיא מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט עיי"ש בדבריו. ובאמת דהכי משמע מדברי רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר עשירי) שכתב שם וז"ל ואיזה דבר יקיים המתבודד ממצות המדות והמשקלים כמש"כ מאזני צדק וגו'. ואיזה דבר יקיים ממצות הדינין וכו'. ואיזה דבר יקיים ממצות טומאה וטהרה כאמרו להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ועוד להורות ביום הטמא וביום הטהור וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא שראיתי לרבינו הגאון ז"ל לקמן במנין העשין שם דאתר שמנה עשה דלהורות כתב עוד ולהורות מראה עור הבשר עיי"ש. ומשמע דכוון בזה לעשה זו דלהורות ביום הטמא וגו'. וא"כ להורות שמנה בראשונה לכאורה כוונתו כמש"כ הסמ"ק. ועוד יתבאר בזה לפנינו בע"ה ואכמ"ל בזה. ואין להקשות לפ"ז דאחר שכבר מנה הגאון ז"ל מצוה כוללת להורות בכל התורה כולה. איך מנה תו אח"כ עשה פרטית להורות בנגעים. הרי בכל כיו"ב דרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא למנות אלא העשה הכללית בלבד. כיון דבעשה הפרטית ליכא נפק"מ אלא כדי לעבור עלה בתרי עשין. ועיקר המצוה כבר ידענו בלא"ה ע"י עשה הכללית. כמו שנתבאר אצלנו בכמה מקומות. דלק"מ דהוראת נגעים שאני משאר הוראות שבתורה. דבכל ההוראות שבתורה הדבר תלוי בחכמה וידיעה. וכל שאינו חכם או שאינו יודע הוראה זו שנשאל עלי' לא רמיא עלי' מצוה זו. משא"כ בהוראת נגעים שהדבר תלוי רק בכהן דוקא. ואפי' אינו בקי כלל בהן ובשמותיהן אומר לו חכם אמור טהור והוא אומר טהור. אמור טמא והוא אומר טמא. כמבואר בריש פ"ק דערכין (ג' ע"א) ובתוס' שם ד"ה דמסברי לי' עיי"ש. ובריש פ"ג דנגעים. וברמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת צרעת ה"ב) עיי"ש. וא"כ מבואר דאפי' בגוונא דמצד העשה הכללית לא מיחייב מ"מ מצד עשה דהוראת נגעים חייב לשאול לחכם ולהורות. ולהכי שפיר גם לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל יש למנותה בפ"ע כיון שנתחדש בה ענין חדש שאינו נכלל בהעשה הכללית. מיהו העיקר בכוונת רבינו הגאון שם כמש"כ לקמן (סוף עשה קפ"ה) עיי"ש:

איברא דבעיקר דברי הסמ"ק צ"ע לכאור'. דהרי בסוגיא דפ"ג דכריתות (י"ג ע"ב) מבואר דקרא דלהורות איצטריך לאסור שכרות בהוראה. דאמרינן התם ולהורות זו הוראה את כל החוקים אלו מדרשות אשר דבר ה' זו הלכה ביד משה זו גמרא יכול אף המשנה ת"ל ולהורות. ריבר"י אומר יכול אף גמרא ת"ל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה נימא ריבר"י הוא ולא רבנן. אפי' תימא רבנן ושאני הכא דזיל קרי בי רב הוא עיי"ש. ומבואר לכאורה בהדיא מהתם דלא מיתוקים הך קרא אלא לענין איסור שתיית יין בהוראה. ואמנם ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' שמיני) דאיתא התם ולהבדיל בין הקדש ובין החול. מכאן אמרו שתה רביעית יין אל יורה שנאמר ולהורות את בנ"י להורות אלו ההוריות החוקים אלו המדרשות אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות ביד משה זה המקרא ומנין שאף התרגום ת"ל ולהורות. מלמד שניתנו כולם למשה בסיני עכ"ל עיי"ש. וכפי הנראה דזו היתה גירסתו בסיפרא שם עייש"ה. והוא תמוה טובא לכאורה דמקרא ותרגום ליכא למ"ד שיהא שתוי יין אסור בהן. וגם תמוה היכי משמע לי' הכי מקרא דלהורות. אדרבה טפי משמע למעוטי מקרא ותרגום מלהורות. דאין זו הוראה אלא אסבורי קראי בעלמא. וכדאי' באמת לפנינו בסיפרא שם עיי"ש. אבל נראה ברור דלפום הך ברייתא דמייתי בפסיקתא זוטרתא לא מיירי כלל באיסורא דשתוי בהוראה. אלא דריש הך קרא לענין המצוה להורות וללמד תורה ומצותיה לאחרים. ומפרש קרא דלהורות כפשטי' דהיינו ללמד לאחרים דרך כלל כל מה שראוי ללמוד. ודריש מיני' כולהו. הוריות ומדרשות והלכות ומקרא ותרגום. והיינו ממש כדעת הסמ"ק. אבל א"כ גם דברי הפסיקתא הם נגד סוגיא דכריתות. ולכן נראה לפמש"כ הסמ"ק (בסי' קל"ג) גבי לאו דיין ושכר אל תשת וגו' וז"ל שלא יורה שתוי יין דכתיב יין ושכר אל תשת וסמיך לי' ולהורות את בני ישראל וכו' עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו ז"ל דעיקר איסור שלא יורה שתוי אינו אלא מסמיכות קרא דלהורות לקרא דיין ושכר אל תשת וגו'. אבל עיקר קרא דלהורות לאו בהכי מיירי. ולטעמי' אזיל דס"ל דעיקר קרא דלהורות אינו יוצא מידי פשוטו. דמצוה בפ"ע היא לגמרי להורות את בני ישראל ולהדריכם בדרכי התורה. וכמפורש בברייתא דמייתי בפסיקתא זוטרתא שם. ולפ"ז הא דפליגי בברייתא דכריתות שם ת"ק וריב"י דמר ממעט משניות ומר ממעט אפי' גמרא. ע"כ צ"ל דבסברא הוא דפליגי וקרא אסמכתא בעלמא הוא. דפשטי' דקרא לאו בהכי מיירי אדרבה לפום עיקר פשטי' דקרא מרבינן אפי' מקרא ותרגום וכ"ש משנה וגמרא. כמתבאר בברייתא דפסיקתא זוטרתא שם. ועדיפא מינה מבואר בסוגיא דפ"ב דזבחים (י"ח ע"א) דאיסורא דשתויי יין בהוראה לא נפקא לן אלא מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול עיי"ש. ועכצ"ל לפום ההיא סוגיא דקרא דלהורות וגו' איצטריך לגופי'. למצוה להורות את בני ישראל. וכפשטי' דקרא וכמש"כ הסמ"ק. ומאי דנקט בברייתא דכריתות שם קרא דלהורות לענין איסורא דשתויי יין בהוראה אסמכתא בעלמא הוא. ועיקרו אקרא דלהבדיל סמיך. והנה התם בברייתא דכריתות דריש מקרא דלהבדיל דמים וערכין תרמין והקדשות. ופירש"י וז"ל הדמין והערכין והקדשות שאסורים שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר עכ"ל עיי"ש. עוד קתני התם בין הטמא ובין הטהור אלו טומאות וטהרות עיי"ש. אבל לא ראיתי להרמב"ם שהביא בהלכותיו (בפ"א מהלכות ביאת מקדש) אלא הוראה בלבד דדרשינן התם מלהורות עיי"ש. אבל דמים וערכין והקדשות וטומאות וטהרות לא הזכיר שם כלל. אף דבברייתא שם מצרכינן להו קרא באנפי נפשייהו. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלפי האמת הכל בכלל הוראה הוא. דגם הדמים והערכין וההקדשות כיון דבעו שלשה. כדתנן ריש פ"ק דסנהדרין. הו"ל דין וא"כ הו"ל הוראה. וכ"ש טומאות וטהרות דאיסור והיתר תלי בהו דחשיבי הוראה. וכן מתבאר להדיא ממש"כ הרמב"ם שם דבדבר שהצדוקין מודים בו כגון שהשרץ טמא וצפרדע טהור ודם אסור. מותר לשכור להורות עיי"ש. והוא מברייתא בסוגי' דכריתות שם עיי"ש. וא"כ מבואר דגם טומאות וטהרות כייל להו בכלל הוראה. וע"כ צ"ל דהא דדריש להו בברייתא שם כל חד וחד מקרא אחרינא. ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין זה לדרשא גמורה. דודאי כולהו מחד קרא נפקי. אלא לרווחא דמילתא בדרך אסמכתא מייתי לכל חד קרא באנפי נפשי'. וכמבואר בסוגיא דזבחים שהבאתי. דמקרא דלהבדיל נפק"ל נמי הוראה. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לסה"מ שם. שכתב וז"ל והכתוב הקודם לזה להבדיל בין הקודש ובין החול ג"כ מצוה שיבדילו בין עבודה קדושה למחוללת וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו' עכ"ל עיי"ש. והרי בברייתא שם מבואר דקרא דלהבדיל מידריש לענין שומת דמים וערכין והקדשות שלא יהי' בשעת שכרות. וכן בין הטמא ובין הטהור. אלא ודאי ע"כ ס"ל דאין זה אלא אסמכתא בעלמא. ולקושטא דמילתא כולהו מחד קרא נפקי. וס"ל להרמב"ן ז"ל דעיקר הך דרשא היינו רק מקרא דלהורות. אבל הסמ"ק ס"ל איפכא. דעיקר ההיא דרשא היינו מקרא דלהבדיל. כמבואר בסוגי' דפ"ב דזבחים שהבאתי. מיהו אפי' לדעת הרמב"ן י"ל דלא דריש הכי אלא מסמיכות קראי. אבל עיקר קרא אינו אלא כפשטי' וכמש"כ הסמ"ק. ואין להאריך בזה:

והנה לפי משמעות לשון הסמ"ק נראה דס"ל דאין בכלל מצוה זו אלא הוראת הלכה למעשה באיסור והיתר עיי"ש. אבל לפי ברייתא דפסיקתא זוטרתא מבואר דלמוד כל התורה ומדרשות ומקרא ותרגום ג"כ בכלל. כדמשמע ודאי פשטי' דהך קרא. ומעתה א"כ אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל במצוה דלהורות שמנה לקמן. ולפ"ז שפיר מנה רבינו הגאון שלש עשין בתלמוד תורה כדרך הבה"ג וסייעתו ז"ל. אלא דהמצוה דתלמוד תורה לאחרים לא מנה מקרא דושננתם לבניך. דההוא קרא לא אתי אלא כדדרשינן שיהיו מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם אלא אמור מיד. והילכך אמרו אין בניך אלא תלמידי' והוציאוהו מפשטי'. משום דאב לבנים לא מיחייב כולי האי. ואין זו מצוה בפ"ע. דלא אתי אלא לפרש ולבאר עניך מצות תלמוד תורה לאחרים דנפק"ל מקרא דלהורות. שתהי' באופן שיהיו מחודדים בפיהם. ואי לאו קרא דלהורות לא הוה משמע לן הכי מושננתם דגם למוד סתם בכלל לשון שנון הוא כידוע ומבואר בכמה דוכתי. מיהו כבר כתבתי לעיל דהעיקר בכוונת רבינו הגאון ז"ל שם הוא כמו שביארנו לקמן במקומו עיי"ש:

איברא דראיתי בתשובות הגאונים (דפוס ליק סי' ק"כ) שכתבו שם וז"ל כתב רבינו סעדי' גאון ז"ל שלשים מצות הן שהאנשים חייבים והנשים פטורות. ולא פירש אותן. והרב רבינו יצחק אבן גיאת כתב פירושן ואלו הן מילה. והראי'. ויוצא צבא כל זכר. ושקלים כל העובר על הפקודים. פדיון בכור. ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. והכהן שלא יטמא לקרובו (ט"ס הוא וצ"ל שיטמא לקרובו. או דצ"ל שלא יטמא אלא לקרובו) בני אהרן ולא בנות אהרן. וחייב האב למול את בנו. ולפדותו. וללמדו תורה. אבל לא האם. סוכה. לולב. שופר. ציצית. ק"ש. תפילין. ותלמוד תורה. פריה ורביה. מורא אב ואם. וכבוד אב ואם. שכיון שנשאת רשות אחרים עלי'. הקפת הראש. השחתת זקן. הסמיכות. והתנופות. וההגשות. והקמיצות. וההקטרות. והמליקות. והקבלות. וההזאות. נוהגות באנשים ולא בנשים כל אלו שלשים מצות עכ"ל עיי"ש. הנה ראינו מדברים אלו דכפי מה שהבין רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל בדברי רבינו הגאון איננו מונה בתלמוד תורה אלא שתי מצות עשה. למוד עצמו. וללמד לבנים. דאל"כ הרי יש כאן עוד מצוה אחת בתלמוד תורה. דהיינו תלמוד תורה לתלמידים שנוהגת באנשים ולא בנשים. ונמצא דהו"ל שלשים ואחת:

אמנם בלא"ה כל דברי הר"י אבן גיאת ז"ל נפלאים מאוד בעיני. וחזינא בהו כמה תיוהי. והנה מה שמנה מילה בכלל מצות שהנשים פטורות. תמוה לכאורה דהא מילה בנשים לא שייכא כלל. ולא יתכן בה לא חיוב ולא פטור. ואולי אפשר לומר דכיון דאיכא אנדרוגינוס שיש לו זכרות. ומ"מ הו"ל ספק אשה. א"כ שפיר נפק"מ בפטור הנשים כדי לעשותו לאנדרוגינוס ספק ערל. דאם לא היו הנשים פטורות רק משום דלא שייכא בהן. א"כ האנדרוגינוס הוה בר מילה. ואפי' שבת הו"ל לומר דדחי. דערל ודאי הוא. גם אפשר לומר דנפק"מ לענין עבדים שיש להם דין נשים לענין מצות. דאם לא הוה אמרינן דנשים ליתנייהו במצוה זו רק משום דלא שייכא בהן א"כ עבדים דשייכא בהו הול"ל דמחייבי. דומיא דמאי שכתב הרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהלכות ע"ז ה"ב) לענין השחתת זקן דנשים לא מיפטרי אלא משום דלית להו זקן לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהשחתה ומינה נמי בהקפה מהיקישא עיי"ש. וכבר תמה עליו שם הר"ב מל"מ מסוגיא דפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) דמבואר דלמסקנא הא דנשים פטורות מהשחתה לאו משום דלית להו זקן אלא משום דאימעיטו מג"ש דפאת פאת מבני אהרן. וא"כ אין לחלק בין נשים לעבדים עיי"ש. וא"כ אף לענין מילה מצד דלא שייכא בנשים אין לפטור עבדים. וכיו"ב כתב ג"כ בתוס' רי"ד (בב"ב י"ג ע"א) עייש"ה. אבל אם מדינא אימעיטו נשים גם עבדים לאו בני חיובא במצוה זו נינהו אע"ג דשייכא בהו. וס"ל להרי"ץ גיאת ז"ל דנשים מלבד מאי דלא שייכא בהן מצות מילה. אימעיטו ג"כ מצד הדין משום דהו"ל מ"ע שהז"ג. כדעת התוס' בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) בד"ה אותו כו' ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש ובאו"ז (ח"ב סי' צ"ו). וממילא אימעיטו נמי עבדים ממילת עצמן. ואין מילתן אלא מצות האדון. אבל אינהו גופייהו לא מיחייבי. ועי' שעה"מ (פ"א מהלכות מילה) ובשאר אחרונים ואכמ"ל בזה. וא"כ שפיר מנה מילה בכלל מצות שהנשים פטורות:

ואמנם יש לתמוה במה שמנה הראיה ולא מנה ג"כ מצות חגיגה שהיא מצוה בפ"ע ולכ"ע נשים פטורות. ובשלמא מצות שמחה אפשר דס"ל כדעת הפוסקים כר"ז בפ"ק דר"ה (ו' ע"ב) וכסתמא דגמרא בפ"ק דקידושין (ל"ד ע"א) דנשים חייבות בשמחה עיי"ש. אבל חגיגה לית מאן דפליג דפטורות. ומה שמנה מצות ויוצא צבא כל זכר. אינו מובן לכאורה לאיזו מצוה נתכוון בזה. דבמלחמת מצוה שנינו סוף פ"ח דסוטה (מ"ד ע"ב) דאפי' תתן מחדרו וכלה מחופתה חייבין לצאת עיי"ש. ומבואר דאפי' הנשים חייבות. ובמלחמת הרשות הרי ליכא מצוה. דאפי' במלחמה שהיא למעוטי נכרים דלא ליתו עלייהו אמרינן בסוגיא דסופ"ח דסוטה (שם מ"ד ע"ב) דאף דלר"י קצת מצוה היא לענין עוסק במצוה שפטור מן המצוה. ומ"מ דין מלחמת הרשות יש לה. ומשמע ודאי דהנשים פטורות. מ"מ הרי לא מיבעיא לרבנן דפליגי עלי' דר"י התם וס"ל דגם מלחמה כזו רשות גמור היא אפי' לענין עוסק במצוה פטור מה"מ. וקיי"ל כוותייהו. אלא אפי' לר"י. נהי דס"ל דהעסק במלחמה כזו כעוסק במצוה חשוב ליפטר מה"מ. ליכא חיובא לכתחילה לעסוק בה דנימא דהנשים פטורות. מאחר דאפי' אנשים לא מיחייבו בה. והא דכתיב יוצא צבא כל זכר. ע"כ אין זה אלא במלחמת הרשות שאין נשים יוצאות למלחמת הרשות שאין דרכם לכבוש. וא"כ לית כאן מצוה דנימא שהנשים פטורות ותהי' נמנית בין המצות שהנשים פטורות. ואולי אפשר לומר דכוונת הרי"ץ גיאת ז"ל בזה היא ללאו דלא יצא בצבא שמנאו רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הלאוין. והיינו במלחמת הרשות דבמלחמת מצוה אפי' חתן יוצא מחופתו. כדתנן בסוטה שם. וכיון דבלא"ה אין הנשים יוצאות למלחמת הרשות כדכתיב יוצא צבא כל זכר. לית בהן לאו זה. ומה שלא מנה ג"כ עשה דנקי יהי' לביתו שנה אחת. ויהיו א"כ שתי מצות במלחמת הרשות שהנשים פטורות. אפשר לומר משום דאליבא דרבינו הגאון קיימינן דלאו ועשה בחדא חשיב להו במנין המצות כמו שביארנו בכמה דוכתי. ובאמת לא מנה הגאון עשה זו דנקי יהי' לביתו במספר העשין. והיינו משום שכבר מנה הלאו דלא יצא בצבא במספר הלאוין. ומה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הפרשיות העשה להשיב המחנכים מן צבאם עיי"ש. היינו העשה דמי האיש אשר בנה בית ולא חנכו וגו'. והוא עשה המיוחדת ומוטלת על הצבור. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ (עשין קצ"א) עיי"ש. ולכן מנאה הגאון במספר הפרשיות שהם חוקים המסורים לצבור. ומש"כ הגאון המחנכים. כוונתו שעתידים ועומדים לחנך ועדיין לא חנכו. ולכן חוזרין מעורכי המלחמה. אבל אותן שכבר חנכו או לקח אשה אינן זזין ממקומן כלל. וכמבואר במתניתין דסוטה פרק משוח מלחמה (מ"ג ע"א) עיי"ש. ובהו הוא דכתיב לאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהי' לביתו. אבל בהנך שעדיין לא חנכו ליכא לאו זה וכמבואר שם. וא"כ אין לנו בזה לדעת הגאון ז"ל אלא מצוה אחת. דהיינו לאו דלא יצא בצבא שנכללה בו גם עשה דנקי יהי' לביתו. דעשה דמי אשר בנה בית וגו' מצות הצבור היא. ואפי' באנשים ליתא באיש פרטי. ומה"ט נמי ניחא שלא מנה ג"כ עשה דכי תקרב אל עיר וגו' יהיו לך למס ועבדוך וגו' אם לא תשלים עמך וגו'. וכתב הרמב"ם בסה"מ (עשין ק"צ) דנוהגת רק במלחמת הרשות עיי"ש. והיינו משום דהו"ל ג"כ מצוה המסורה לצבור ולא לכל יחיד. ולכן מנאה הגאון לקמן במספר הפרשיות עיי"ש. מיהו בלא"ה דעת הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (בפרשת שופטים) דמצוה זו נוהגת גם במלחמת מצוה. וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו בחבורו כמבואר בפ"ו מהלכות מלכים עיי"ש. וא"כ גם נשים בכלל המצוה. ואין כאן מקום להאריך בזה:

ומש"כ עוד הרי"ץ גיאת ז"ל ושקלים כל העובר על הפקודים. וכוונתו דמדכתיב כל העובר על הפקודים אימעטו נשים דנשים לא נמנו. תמוה דא"כ הול"ל דהדבר תלוי בפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז דאיפליגי (בפ"א דשקלים מ"ד) בכהנים ולוים אם שוקלין. ומפרש בירושלמי שם דאיפליגי בקרא דכל העובר על הפקודים. דבן בוכרי ממעט להו מדכתיב כל העובר על הפקודים מבן עשרים וגו' ושבט לוי לא התפקדו מבן עשרים. וריב"ז ס"ל דכל העובר על הפקודים היינו כל העובר בים סוף עיי"ש. והשתא א"כ אם איתא דפטורא דנשים מקרא דכל העובר הוא דנפק"ל א"כ ע"כ היינו דוקא לבן בוכרי. אבל לריב"ז אית לן למיחייבינהו ככהנים ולוים. דגם נשים עברו בים סוף. וא"כ לפי מאי דקיי"ל כריב"ז. כמו שפסקו הרמב"ם והרע"ב ז"ל שם ושאר ראשונים. הול"ל דגם הנשים חייבות. מיהו לזה אפשר הי' לומר דלרי"ץ גיאת ז"ל ס"ל דקיי"ל כבן בוכרי וכן דעת הר"י אבן מיגאש ז"ל. כמש"כ בשמו בפיה"מ להרמב"ם (פ"ד דאבות) עייש"ה. משום דכיון דתנן העיד בן בוכרי וכו' כל עדות הלכה היא אפי' אותן שלא נשנו בעדיות. כמו שפירש"י בחולין (י"ח ע"ב) וכ"כ הרמ"ה ז"ל. כמו שהביא משמו הה"מ (בפי"ז מהלכות מלוה ולוה ה"ב) עיי"ש. והרמב"ם לטעמי' אזיל דגם שם בהלכות מו"ל לא ס"ל הכי עיי"ש. אלא דהדבר תמוה בלא"ה ממשנה ערוכה (דפ"א דשקלים שם משנה ג') דתנן את מי ממשכנין לוים וישראלים כו' אבל לא נשים ועבדים עיי"ש. והך מתניתין ע"כ כריב"ז אתיא דמחייב כהנים ולוים. ומ"מ קתני דנשים ועבדים פטורין. ומבואר בהדיא מזה דבנשים כ"ע לא פליגי והכל מודים שפטורים. וא"כ ע"כ לאו מקרא דכל העובר על הפקודים אימעטו נשים. אלא מדכתיב בני ישראל ודרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל. או מדכתיב ונתנו איש כופר נפשו וגו' איש ולא אשה. כדפי' הרע"ב:

ואמנם לזה אפשר לומר עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפיעה"ת פ' תשא) דלא פליגי בן בוכרי וריב"ז אלא בכהנים דוקא. אבל לוים לכ"ע חייבין עיי"ש. והוא תמוה דהא לפי המבואר בירושלמי שם ע"כ אין חילוק בין כהנים ללוים. דלמאן דפטר ס"ל הכי אפי' בלוים. כיון דלא נפק"ל אלא מדכתיב כל העובר על הפקודים. דס"ל כל דעבר על פיקודיא. ושבט לוי לא נפקדו. א"כ אימעיט כל שבט לוי בין כהנים ובין לוים. וכן פירש"י ותוס' בפ"ק דערכין (ד' ע"א) ובפ"ג דמנחות (כ"א ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר להדיא בירושלמי שם מדאמרינן התם אמר רבי ברכיה טעמא דריב"ז זה יתנו שנים עשר שבטים יתנו עיי"ש. מבואר מזה דלבן בוכרי דפליג אדריב"ז ס"ל דאין חייבים ליתן אלא אחד עשר שבטים. דשבט לוי כולו פטור וכבר עמדו בזה קצת אחרונים והר"ש יפה ז"ל ביפה מראה בשקלים שם עיי"ש. דמש"כ בזה אין דבריו מספיקים. והנכון מש"כ בזה הרב המגיה שם דס"ל להרמב"ן ז"ל דאע"ג דלהירושלמי ודאי בכל שבט לוי פליגי. מ"מ ע"כ תלמודא דידן לא ס"ל הכי מדאמרינן בתלמודין במנחות (פרק הקומץ רבה כ"א ע"ב) תנן התם התנו ב"ד על המלח ועל העצים שיהיו הכהני' ניאותין בהן. אמר שמואל לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא וכו'. ופרכינן טעמא דאתנו ב"ד הא לא אתני ב"ד לא. השתא לישראל יהבינן לכהנים לא יהבינן דתניא וכו'. ומסקינן א"ל רב מרדכי לרב אשי ה"ק רב שישא ברי' דר"א לא נצרכה אלא לבן בוכרי דתנן אר"י העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא א"ל ריב"ז לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים משלנו הן היאך נאכלין וכו'. סד"א כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לשכה. לכהנים דלית להו לשכה לא זכי להו רחמנא קמ"ל עיי"ש. ואם איתא דגם בלוים פליגי קשה לפ"ז אמאי לא הוצרכו ב"ד להתנות אלא בקרבנות של הכהנים. והרי גם הלוים לית להו לשכה וצריך תנאי ב"ד גם על מליחת קרבנותיהם. ואין לומר דהלוים באמת היו צריכים להביא מלח מבתיהם דזה לא אשכחן. ובודאי הלוים בכלל כל ישראל דניאותין מן המלח לקרבנם בלא תנאי ב"ד. משום דאית להו לשכה אפי' לבן בוכרי. וא"כ מבואר מזה דע"כ לתלמודא דידן לא איפליגו בן בוכרי וריב"ז אלא בכהנים דוקא אבל לוים לכ"ע היו שוקלין. וכפשטא דמתניתין דשקלים שם:

איברא דלענ"ד בירושלמי גופא איפליגו אמוראי בהכי. דאמרינן התם רבי טבי בשם רב המנונא כן משיבין חכמים לרבי יהודה חטאת יחיד מתה אין חטאת צבור מתה מנתת היחיד קריבה כליל ואין מנחת הצבור קריבה כליל וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דלרב המנונא טעמי' דרבי יהודה משמי' דבן בוכרי דאין הכהנים שוקלין היינו מהך קרא דוכל מנחת כהן כליל תהי' וגו' וריב"ז ס"ל דיש חילוק בין מנחת יחיד למנחת צבור כמו שיש חילוק בין חטאת יחיד לחטאת צבור לענין מיתה. והשתא א"כ ע"כ לרב המנונא לא פליגי בן בוכרי וריב"ז אלא בכהנים דוקא ולא בלוים. דהך קרא דוכל מנחת כהן וגו' בכהן דוקא כתיב. אבל לוים לכ"ע חייבין בשקלים. משום דקרא דכל העובר על הפקודים כייל נמי לוים שגם הלוים נפקדו. אע"ג שלא נפקדו עם כל ישראל אלא לבדם. וכמש"כ התוס' במנחות שם עיי"ש. ואע"ג דכתיב כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. והלוים לא נפקדו אלא מבן חודש. י"ל דס"ל דהך קרא לא קאי אלא לתרומת אדנים למשכן. אבל תרומת שקלים לקרבנות לדורות לא נפקא אלא מקרא קמא. דכל העובר וגו' תרי זימני כתיבי בפרשה. ובקרא קמא לא כתיב מבן עשרים שנה. ולפ"ז מאי דאמרינן בתר הכי בירושלמי שם כל העובר על הפקודים ר"י ור"נ חד אמר כל דעבר בימא יתן. וחרנא אמר כל דעבר על פיקודיא יתן. מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז. מ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן מסייע לבן בוכרי עיי"ש. דמבואר לכאורה מזה דמוקי פלוגתא דב"ב וריב"ז אף בלוים. ע"כ צ"ל דסתמא דתלמודא בירושלמי אתי לפלוגי בהכי אדרב המנונא דלא מוקי פלוגתייהו דב"ב וריב"ז אלא בכהנים דוקא. ואמנם יש מקום אתי לומר דאפי' סתמא דתלמודא דירושלמי שם אפשר דלא פליג בהכי אדרב המנונא. ואין מקום סתירה מזה על הרמב"ן ז"ל. אדרבה יש קצת ראי' משם לדברי הרמב"ן. דלפי מה שהבינו שאר ראשונים ז"ל בפי' הירושלמי שם קשה לכאורה מאי דקאמר מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז ומ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן מסייע לבן בוכרי. ואם איתא כפירש"י ותוס' והרע"ב מאי מסייעא דקאמר. הרי זהו עיקר פלוגתייהו דריב"ז ובן בוכרי. והיינו הך. והיכי שייך כאן לישנא דמסייעא. הכי הול"ל מ"ד כל דעבר בימא כריב"ז. ומ"ד כל דעבר על פיקודיא כבן בוכרי. וגם זהו כשפת יתר. דהרי ודאי היינו פלוגתייהו דריב"ז ובן בוכרי. ולכן נראה דודאי לאו היינו טעמא דריב"ז וב"ב. דפלוגתייהו אינה אלא בכהנים דוקא ולא בלוים. וטעמייהו כדפריש רב המנונא התם כמשכ"ל. וכדמשמע ודאי פשטא דמתניתין. ור"י ור"נ בפרושא דקרא הוא דפליגי. ולזה קאמר מ"ד כל דעבר על ימא יתן מסייעא לריב"ז. דהרי לפום הך פירושא גם הכהנים בכלל. שגם הם היו מהעוברים בימא. ומ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן מסייעא לבן בוכרי. והוא ע"פ מאי דמייתי בילקוט (תשא) ברייתא דתניא כל העובר על הפקודים בימה של עץ היתה נתונה בעזרה לא הי' עובר לפנים ממנה אלא מבן עשרים שנה ומעלה עיי"ש. והיא מפסיקתא דרב כהנא (פסקא ב') עיי"ש. ואפשר שהכוונה לבימה של עץ שהיו עושין בעזרה למלך לקריאת פרשת המלך כדתנן בסוטה (מ"א ע"א) עיי"ש. ולמצות הקהל נאספו כל ישראל אנשים נשים וטף ולא הי' עובר לפנים מהבימה אלא מאותן שהיו מבני עשרים שנה ומעלה. והנשים והטף נשארו מהבימה ולחוץ. (ולחנם גמגם בה המפרש שם. ולא ראה שכבר הי' הגירסא כן גם לפני בעל הילקוט שהי' מגדולי הראשונים ז"ל כנודע). והשתא היינו דקאמר בירושלמי מ"ד דעבר על פקודיא יתן מסייע לב"ב. כלומר דלפ"ז ע"כ לא קאי קרא אלא על לוים וישראלים ולא על הכהנים. משום דכהנים קיי"ל בפ"ק דחולין (כ"ד ע"ב) דמבן י"ג שהביא שתי שערות כשר אפי' לעבודת מזבח. וא"כ ודאי כ"ש דאין חילוק בינם לגדולים שבכהונה לענין לעמוד במקום שרגלי הכהנים עומדות. ואפי' הפחותים מי"ג שנה כיון שאוכלים קדשי קדשים שכל זכר בכהנים אוכלים אותם אפי' הקטנים. א"כ ודאי רגילים תמיד להיות במקום הגדולים. והיינו דקאמר דמ"ד דעבר על פקודיא יתן מסייעא לבן בוכרי דלא קאי קרא על כהנים. דכהנים אינם בכלל עובר על הפקודים דקרא. וא"כ מבואר דאדרבה משם ראי' להרמב"ן ז"ל. מיהו יש לפקפק בזה לפמש"כ לפרש הפסיקתא דקאי על מצות הקהל. א"כ גם בכהנים אין רחוק לומר דאע"ג דבכל השנים יש להם הרשות לפרחי כהונה פחות מבני עשרים לעמוד במקום שרגלי כל הכהנים עומדות. מ"מ בשעת קריאת פרשת הקהל יש להם מדור בפ"ע יחד עם נערי בני ישראל פחותים מבני עשרים שנה. חוץ לבימה של עץ. וא"כ אין הכרח לומר דלא קאי קרא על כהנים כישראלים. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ רב טבי בשם רב המנונא ודאי ס"ל כתלמודא דידן דפלוגתייהו דריב"ז ובן בוכרי ליתא אלא בכהנים דוקא. וכדמשמע פשטא דמתניתין. וכן רבי ברכיה דאמר התם טעמא דריב"ז מדכתיב זה יתנו אפשר דס"ל נמי הכי. וראייתו. דאם איתא דכהנים פטורי אין כאן י"ב שבטים אלא י"א וחצי. ולכן נקט הרמב"ן ז"ל כן לעיקר ומשום דפשטא דמתניתין ריהטא הכי וגם תלמודא דידן הכי ס"ל. ולפ"ז י"ל דלכ"ע קרא דכל העובר על הפקודים היינו כל דעבר על פיקודיא. בין אותן שנמנו לבדן בפ"ע ובין אותן שנמנו עם כל ישראל. ומ"מ לא איתרבו לבן בוכרי אלא לוים. דאילו כהנים אימעיטו מדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהי'. ומעתה א"כ שפיר כתב הרי"ץ גיאת ז"ל דנשים אימעיטו משקלים מקרא דכל העובר על הפקודים. הן אמת דאכתי יש מקום להקשות דכיון דלמ"ד כל העובר עה"פ כל דעבר בימא יתן ע"כ צ"ל דנשים וקטנים ועבדים לא אימעיטו אלא מקרא דונתנו איש וגו'. דהרי גם הם עברו בימא ומ"מ לכ"ע פטורין משקלים. וא"כ מי הכריחו למינקט הך קרא דכל העובר וגו' דתלי בפלוגתא. טפי הו"ל למינקט מיעוטא מקרא דונתנו איש כופר וגו' דהוי אליבא דכ"ע:

איברא דהך דרשא דונתנו איש כופר וגו' איש ולא אשה לא מצאתי מקורה. רק הרע"ב הוא שכתב כן בשקלים שם. וקשיא לי בגוה מדאמרינן בפ"ק דקידושין (ל' ע"ב) ת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש. איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עלי' עיי"ש. וא"כ הכא נמי הו"ל ממש דומיא דהתם. דכיון דכתיב ונתנו הרי כאן שנים. א"כ מה ת"ל איש. שהאיש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפוק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עלי'. וא"כ כשהיא פנוי' מיהת חייבת. או אפי' נשואה כשנתנו לה מעות באופן שאין לבעלה זכות בהם. ואע"פ שכתבו התוס' שם וז"ל שיש רשות אחרים עלי' ואע"ג דמעשה ידי' לבעלה מדרבנן בעלמא מ"מ אינה מצויה אצל אבי' אלא אצל בעלה עכ"ל. וכ"כ בתוס' הרא"ש ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז התינח שמוש וכיו"ב. אבל נתינת מחצית השקל שיכולה ליתנו גם כשהיא אצל בעלה לא שייך לכאורה לומר אין סיפק בידה לעשות. דהא דמה שקנתה אשה קנה בעלה מדרבנן בעלמא הוא דכל נכסי אשה משועבדים לבעלה לאכילת פירות. ומה"ת אין רשות בעלה מעכב עלי' לעשות בנכסי' מה שתרצה. וא"כ כיון דכתיב הכא איש ע"כ אימעטא אשה וליכא לריבויא מדכתיב ונתנו. אבל זה אינו לפי מאי דאמרינן בגיטין (סו"פ השולת מ"ז ע"ב) המוכר שדהו לפירות רי"א מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכו'. איתבי' רשב"ל לר"י ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. א"ל טעמא דידי נמי מהכא קאמינא. וכתבו בתוס' שם בד"ה ולביתך כו' וז"ל וא"ת והא מה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא וכו'. וי"ל דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכה"ג איירי קרא. וכענין זה אמרינן בריש קידושין אי כתב רחמנא מעשה ידי' לאבי' דקא מיתזנא מיני'. ואע"ג דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא הוא שהוא זן אותה עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שם עיי"ש וכ"כ הר"ן שם. והשתא א"כ אף כאן הו"ל אפי' מדאורייתא אין סיפוק בידי' לעשות. כיון דאורחא דמילתא הוא שנכסי האשה משועבדים לבעלה לאכילת פירות ומה שקנתה אשה קנה בעלה. לכך כתב קרא איש גבי שקלים. כמו דאמרינן לענין מורא. דאע"ג דמשכחת לה שבעלה אינו מקפיד עלי'. מ"מ כיון דאורחא דמילתא שאינה מצוי' אצל אבי' כתב רחמנא איש. ועוד דהתם הרבה עניני מורא יש שסיפק בידה לעשותן. כגון לא ישב במקומו. ולא יסתור את דבריו. ולא עומד במקומו. ולא מכריעו וכיו"ב. מ"מ כיון דיש עניני מורא שאין סיפק בידה לעשות. כתב רחמנא איש. וכמו שביארנו לעיל במצות כבוד ומורא עיי"ש. וא"כ כ"ש הכא במחצית השקל כיון דאורחא דמילתא דהכל לבעל שפיר כתב רחמנא איש משום דאין סיפק בידה לעשות. ואין מכאן שום משמעות למעוטי אשה ממחצית השקל. וגם ממיעוטא דבני ישראל אין הכרח מה"ט למעוטי בנות ישראל. דאע"ג דדרשינן הכי בעלמא. מ"מ כאן י"ל דהא דכתיב בני ישראל היינו משום דאין סיפק בידה לעשות. ומדכתיב ונתנו איתרבאי אשה. דונתנו הרי כאן שנים. ודברי הרע"ב צ"ע. ומה שהקשינו למ"ד כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן אפי' נשים נמי הו"ל לריבויי. אפשר לומר עפ"מ דמבואר במכילתא (פ' יתרו) דרבי ישמעאל מרבה נשים למצות מורא משום דילפינן מורא מכבוד. ורבי יהודה בן בתירא יליף לה בהיקשא דמורא לשבת דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו מה שבת לא חלק בין איש לאשה אף מורא וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דרבי ישמעאל ורבי יהודה בן בתירא ס"ל דאין לרבות אשה מדכתיב בלשון רבים תיראו. א"כ הכא נמי אפשר לומר דמ"ד כל דעבר על ימא לא משמע לי' ריבויא דונתנו לאפוקי ממשמעותא דאיש דממעט אשה. כרבי ישמעאל ור"י בן בתירא דהתם. דאי לאו דילפי' מורא מכבוד או מהיקישא דמורא לשבת לא משמע להו מקרא דתיראו לאפוקי ממיעוטא דאיש. ואמנם לדידן דקיי"ל כדרשא דתיראו הרי כאן שנים ומפקא ממיעוטא דאיש. וכמבואר בברייתא דמייתי בתלמודין בפ"ק דקידושין שם סתם תנו רבנן. וכל ברייתא דאמרו בה ת"ר נשנית בשם רבים ומיתנייא בי ר"ח ור"א. והיא עיקר וכמבואר בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל שבס' יוחסין עיי"ש. וכן הוא בתשו' הגאונים המכונות זכרון לראשונים (סי' רי"ח) עיי"ש. ובתשו' רמ"ע מפאנו (סי' כ"ה) ובשיטה מקובצת (ב"ק י"ט ע"א) בשם תוס' שאנץ עיי"ש. וכ"ש דברייתא דמכילתא שם לא הובאה בגמרא כלל. א"כ אין לנו שום משמעות מיעוטא מקרא דונתנו איש וגו' למעט נשים ממצות מחצית השקל. אדרבה יש לנו לרבויי נשים מדכתיב ונתנו דהרי כאן שנים. וע"כ אין לנו למעטינהו אלא מקרא דכל העובר על הפקודים. וכמ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן. וכדברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל:

וליישב דברי הרע"ב ז"ל אפשר לומר קצת במאי דלכאורה בלא"ה קשה היכי ממעט נשים מקרא דאיש. והרי כיון דקרא דבני ישראל נמי ממעט נשים כדאמרינן בעלמא בכמה דוכתי. וא"כ הו"ל מיעוט אחר מיעוט וקיי"ל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ונמצא דאדרבה מהך מיעוטא דאיש איתרבו נשים. ולכן נראה דחדא בחברתה מיתרצא. דאי לא הוה כתיב אלא מיעוטא דבני ישראל הוה מצינן שפיר למימר דכיון דהדר כתב קרא ונתנו הרי כאן שנים. והא דכתיב בני ישראל היינו משום דאין סיפק בידה לעשות. וא"כ אין לנו מיעטא לנשים. אבל כיון דהדר כתיב איש אימעיטו נשים שפיר מהך מיעוטא. דכיון דכתיבי תרי מיעוטא לנשים לית למימר תו דלא נכתבו אלא משום דאין סיפק בידה לעשות. אלא ודאי לגמרי אימעיטו אפי' כשיש סיפק בידה. וממילא מבואר דלא שייך כאן לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דהא הנך תרי מיעוטא חדא נינהו דמחד מיעוטא לא הוה ממעטינן כאן נשים. אלא דאכתי יש לפקפק בזה. דאפשר לומר דכיון דשייך כאן לומר דלהכי כתיב קרא באנשים משום דנשים אין סיפק בידן לעשות. השתא נמי דכתיבי תרתי זימני איש בקרא אית לן למימר הכי. ונראה דזו היא דעת הרי"ץ גיאת ז"ל. ולכן ס"ל דמיעוט לנשים לא נפקא לן אלא מכל העובר עה"פ. דהך קרא ודאי משמעותו למעט נשים לגמרי. דדוקא כדכתיב בקרא איש או בני ישראל וכיו"ב. הוא דיש לומר דלהכי לא הזכיר הכתוב אלא אנשים בלבד. לא משום דהנשים פטורות אלא משום דעיקר מקיימי מצוה זו אינם אלא אנשים. משום דנשים ע"פ הרוב אין סיפק בידן לעשות. ולאו מיעוטא הוא. אלא הו"ל כדכתיב לשון זכר בעלמא דלא ממעטינן נשים. משום דכל התורה בלשון זכר נאמרה. וכמש"כ הראשונים ז"ל בכמה דוכתי. אבל קרא דכל העובר על הפקודים ודאי מיעוט גמור הוא למעט מכלל המצוה כל מי שלא עבר על הפקודים ולא נפקד. וממילא אימעיטו נשים דלא נפקדו:

אמנם נראה דמ"מ דברי הרע"ב נכונים. דמש"כ דאשה אין סיפק בידה לעשות לענין שקלים. לאו מילתא פסיקתא היא. ונראה דהך מילתא תליא במה שנחלקו הראשונים ז"ל במאי דתנן בפרק בתרא דנגעים. רבי יהודה אומר אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת עיי"ש. וכתבו הר"ש משאנץ והרא"ש ז"ל שם דדוקא קרבנות המכשירין. כגון קרבנות לידה וזיבה ומצורע. המכשירין לקודש ומקדש. או קרבן סוטה שמתיר אותה לבעלה. הוא דחיובא רמיא על הבעל להביאן על אשתו. אבל אם אכלה חלב או חללה שבת דאין הקרבן בא אלא לכפרה. לא מיחייב הבעל להביאן לכפרת אשתו. ומייתי שם הר"ש מדתניא הכי בהדיא בספרי זוטא. דקתני והביא את קרבנה עלי' יכול אף בזמן שחללה שבת. ת"ל קרבנה כשאמר את קרבנה לרבות קרבן נגעה וזיבתה. ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו. מרבה אני את אלו שהן באין לטהרה. וממעט אני את אלו שאין באין אלא לכפרה עיי"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם דדוקא קרבן לידה וזבה וכיו"ב עיי"ש. אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות שגגות פ"י ה"ו) מבואר דכל הקרבנות שהאשה תייבת תייב הבעל להביא עלי' עיי"ש. ולא חילק כלל. וכ"כ בפי' הרא"ש לנדרים (ל"ה ע"ב) דאפי' אכלה חלב מביא עלי' חטאת עיי"ש. והנה לדעת הר"ש נראה ודאי דכ"ש בשקלים שהם באים לצורך קרבנות צבור דאפי' אם אשה מתחייבת בהן לא הי' הבעל חייב ליתן בשבילה. וא"כ שפיר שייך לומר בזה שאין סיפק בידה לעשות כדכתיבנא. אבל להסוברין דלאו דוקא בקרבנות המכשירין. אלא גם בכל הקרבנות שהיא חייבת בהם מתחייב הבעל בהבאתן. לא שייכא כאן סברא זו כלל. דכיון דחיובא עלי' דבעל רמיא הרי סיפק בידו לעשות. ומעתה יתכן דהרע"ב ז"ל ס"ל כדעת הסוברין דהבעל חייב בהבאת כל קרבנות אשתו. וא"כ גם שקלים שבאים לקרבנות צבור אם היתה אשה חייבת בהן היה בעלה חייב בנתינתן. ולא שייך כאן סברא דאין סיפק בידה לעשות. ולהכי שפיר כתב דאימעטא אשה משקלים מדכתיב ונתנו איש וגו' ולא אשה:

והנה באמת כן מבואר בהדיא בירושלמי (פט"ו דיבמות ה"ג ובפ"ב דסוטה ה"א ובפ"ד דכתובות ה"ח) ובתוספתא (פ"ד דכתובות) דאפי' אכלה חלב וחללה שבת קאמר ר"י דחובת בעלה להביא חטאתה עיי"ש. וכן מבואר בהדיא גם בתלמודא דידן (בפ"ד דנדרים ל"ו ע"א). מדפרכינן התם אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כרבי יהודה עיי"ש. הרי דאפי' חטאת חלב מביא הבעל על אשתו לר"י. אלא דבסוגיא דפ"ד דנזיר (כ"ד ע"א) מבואר דרבנן פליגי עלי' דר"י בהא ואפי' בקרבנות המכשירין פליגי רבנן עלי' דר"י וס"ל דלא משתעבד הבעל כלל להביאן בשביל אשתו להמש"כ התוס' שם ד"ה דתניא וכו' ובמש"כ הרב המאירי שם. ועי' בריטב"א (ב"מ סו"פ השואל) שכתב בשם הב"ת וז"ל ומה שמצאנו כתוב שהורה רב אחד וכו'. אין בדבר הזה ממש וכו'. ואפי' לפום ההוא שבשתא מנא לי' לפסוק כרבי יהודה. הא פליגי רבנן עלי' כדמוכח פרק מי שאמר הריני נזיר וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בש"מ במ"מ (ק"ד ע"א) בשם הרא"ש ז"ל עיי"ש. ולפ"ז מתורץ מה שהקשינו לעיל להרי"ץ אבן גיאת ז"ל דכיון דלמ"ד כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא. ע"כ לא אימעיטו נשים אלא מקרא דונתנו חיש וגו'. א"כ טפי הו"ל למינקט טעמא דנשים פטורות מההוא קרא דהוי ראי' מספקת אליבא דכ"ע. משא"כ הראי' מקרא דכל העובר דתליא בפלוגתא. אבל לפ"ז ניחא שפיר. לפי המבואר בפסיקתא דרב כהנא דרבי יהודא הוא ניהו מ"ד כל דעבר בימא ורבי נחמי' הוא דס"ל כל דעבר על פיקודיא עיי"ש. וא"כ י"ל דרבי יהודה לטעמי' אזיל דס"ל דכל הקרבנות שהאשה חייבת חובת הבעל היא להביאן. וא"כ לדידי' לא שייך בשקלים סברא דאשה אין סיפק בידה לעשות. ולהכי שפיר אימעיטא אשה מקרא דונתנו איש וגו'. אבל לדידן אפשר דלדעת הרי"ץ חבן גיאת ז"ל קיי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"י. וא"כ שייכא שפיר בשקלים סברא דאשה אין סיפק בידה לעשות. וליכא שוב שום משמעות מיעוטא לנשים מקרא דונתנו איש וגו'. ולהכי שפיר הוכרח להביא ראי' לפטור נשים מקרא דכל העובר וגו'. ולפ"ז ע"כ הא דשבט לוי חייב. לדידן ע"כ לא משום דדרשינן כל דעבר בימא. אלא משום דדריש כל דעבר על פיקודיא. וס"ל דכיון דגם הלוים נפקדו מיהת בפ"ע. אע"ג שלא נפקדו עם כל ישראל ביחד. עובר על הפקודים קרינן בהו. ולא אימעיטו אלא נשים שלא נפקדו כלל. או גם כהנים מקרא דוכל מנחת כהן וגו'. למ"ד הכי. ועפ"ז ניחא נמי מאי דקאמר בירושלמי שם מ"ד כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז וכו'. וכבר הקשינו לדעת שאר ראשונים מאי מסייע דקאמר הרי היינו גופא עיקר פלוגתייהו דריב"ז ורבי יהודה משום בן בוכרי לפי מה שהבינו שאר ראשונים ז"ל. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל וכפי מה שביארנו ניחא שפיר. והנה בלא"ה יש להקשות לפי מאי דמסיימי מילתייהו בפסיקתא דר"כ שם דרבי יהודה הוא ניהו דקאמר כל דעבר בימא יתן. א"כ היכי אפשר לומר דמ"ד כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז. והרי רבי יהודה גופי' כבן בוכרי ס"ל. ואין נראה לומר דמשמי' דבן בוכרי קאמר ולי' לא ס"ל. ועוד דבירושלמי שם לעיל משמע בהדיא דר"י גופי' הכי ס"ל. מדקאמר התם וקשיא משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו דתנן וכו' עיי"ש. ואם איתא מאי קושיא ודילמא הוה שמיע להו לחכמים דבן בוכרי לא ס"ל כר"י. אלא כחכמים ס"ל בהא דאין חטאת צבור מתה. אלא ודאי משמע לי' לתלמודא דגם ר"י גופי' הכי ס"ל. ומדקאמר רב המנונא כן משיבים חכמים לר"י משמע דלר"י גופי' קאמר דהכי השיבוהו. וע"ז שפיר מקשה משיבין לאדם וכו'. והשתא א"כ קשיא דר"י אדר"י. ואע"ג דבירושלמי גופי' שם לא מסיימי מילתייהו דר"י ור"נ. מ"מ ודאי לא פליג על הפסיקתא. ועוד דכיון דלא מסיים מילתייהו וקאמר ר"י ור"נ חד אמר כו' וחרנא אמר כו' משמע ודאי דאפשר מיהת דר"י הוא ניהו דקאמר כל דעבר בימא. דאל"כ הו"ל לסיים למילתא דידהו. ולמימר דר"י קאמר כל דעבר על פיקודיא ור"נ אמר כל דעבר בימא. וא"כ הדבר קשה דהרי ר"י ודאי לא כריב"ז אלא כב"ב ס"ל כמבואר במתניתין:

אבל לפמש"כ ניחא. דודאי אין הכרע לומר דמ"ד כל דעבר בימא יתן ס"ל כריב"ז. דאע"ג דדריש כל דעבר בימא. מ"מ אפשר דלא אתי לרבות אלא לוים אע"פ שלא נפקדו עם כל ישראל. אבל כהנים אימעיטו מקרא דוכל מנחת כהן וגו'. כדאימעטו נשים מקרא דונתנו איש וגו'. אלא דמ"מ סייעתא איכא. דכיון דקאמר קרא כל דעבר בימא יתן. יש לנו לרבות בכלל המצוה כל מאי דאפשר טפי. ומ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן. ג"כ ודאי אין הכרע לומר דס"ל כב"ב. דאפשר לומר דגם שבט לוי כולו בכלל עבר על פיקודיא. כיון דגם אינהו נפקדו. אף דלא נפקדו אלא בפ"ע וקרא י"ל דלא אתי אלא למעוטי נשים שלא נפקדו כלל. ומקרא דונתנו איש וגו' ס"ל דאין הכרע למעוטי נשים וכדכתיבנא. אלא מ"מ סייעתא קצת איכא. דכיון דלפ"ז משמע דקרא למעוטי אתי. קרוב לומר דלמעוטי כל שבט לוי אתי שלא נפקדו עם כל ישראל אלא בפ"ע. ואע"ג דלא מסתבר למעט לוים ולחלק ביניהם לכל ישראל. מ"מ עכ"פ אית לן למעט כהנים כיון דאיכא סברא וטעם משום דכל מנחת כהן כליל וגו'. מיהו ודאי ראי' מוכרחת ליכא מכאן אפי' לכהנים ולא זהו טעמי' דבן בוכרי. ולהכי לא קאמר אלא דמסייעא לבן בוכרי. וא"כ מזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל:

והנה בספרי (פ' נשא פיסקא ח') ובמדרש רבה (פ' נשא פ"ט) גרסינן והביא את קרבנה עלי' כל קרבן שעלי' דברי ר"י. וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת הרי זו מביאה משלו ואינו מקיץ (ובמ"ר שם ואין מנכה עיי"ש) מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת הרי זה מביאה משלה ומקיץ מכתובתה ע"כ עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דפלוגתא דתנאי היא בהך מילתא. ובודאי דלרבי יהודה חייב הבעל להביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת אפי' קרבנות שאינן מכשירין אותה. כגון אכלה חלב או חללה שבת וכיו"ב מביא עלי' חטאת. וכמבואר בירושלמי ותוספתא ובתלמודא דידן כמש"ל וכמש"כ התוס' בב"מ (ק"ד ע"א) ובש"מ בסוגיא דנזיר שם עיי"ש. אלא דרבנן פליגי עלי' בקרבנות שאין מכשירין. ולפ"ז אתי שפיר דההיא ברייתא דספרי זוטא שהביא הר"ש שם אתיא כחכמים דפליגי עלי' דר"י אבל לר"י ודאי אפי' אכלה חלב או חללה שבת חייב. ודברי הר"ש שהביא ההיא דספרי זוטא אליבא דר"י. הוא תמוה. וכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל בזה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז אפי' לחכמים י"ל דלא שייך לומר בשקלים סברא דאין סיפק בידה לעשות. כיון דעכ"פ גם לדידהו חייב הבעל להביא עלי' אפי' שאר קרבנות אלא שמנכה לה מכתובתה. וכ"ש מנכסי מלוג שלה. וזה דלא כמש"כ לעיל. אלא דנראה דזה ודאי אינו אלא מדרבנן מתנאי כתובה. אבל מדאורייתא ליכא שום חיובא על הבעל. והרי אנן אקרא קיימינן ובלא"ה אפי' לרבי יהודה נסתפק הראב"ד ז"ל לומר דחובת הבעל בקרבנות אשתו מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא. כמו שהביאו משמו הריטב"א בב"מ שם (סו"פ השואל בהשמטות) ובש"מ שם עייש"ה. אלא שיש להסתפק בזה דכיון דמה"ת לא אמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא מצד מנהג שנהגו כן מעולם כמש"כ לעיל. נראה לכאורה די"ל דבמקום חיובא דאורייתא שעלי' כגון להביא קרבנות לכפרתה או שקלים לקרבנות צבור וכיו"ב לא נהגו. וא"כ אכתי הו"ל סיפק בידה לעשות וצ"ע ואכמ"ל בזה יותר:

עוד מנה הרי"ץ גיאת ז"ל מצות ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. ודבריו ז"ל מתמיהים הרבה בעיני. והנה למ"ד דבעל קרי נוגע הוי (בפרק המפלת כ"ב ע"א) ובפסחים (ס"ז ע"ב) עיי"ש. ואין טומאתו אלא משום שנוגע בש"ז עם יציאתו ממנו. ולכך בעי שיעורא כחתימת פי הרמה. א"כ פשיטא דאין שום חילוק בזה בין אשה לאיש. דהרי גם באשה הנוגעת בש"ז מצותה ליטמא טומאת ערב ולטעון טבילה כאיש. וע"כ צ"ל דס"ל להרי"ץ אבן גיאת ז"ל דקיי"ל דבע"ק רואה הוי ומטמא במשהו. וכבר האריך בא"ז (ח"א סי' קי"ח) להוכיח דהכי קיי"ל עיי"ש בדבריו. ולפ"ז כוונתו ז"ל לומר דמצות ואיש כי תצא וגו' דקאי אבע"ק עצמו דטמא במשהו משום רואה. ליתא אלא באיש ולא באשה. והיינו ע"כ משום דס"ל דלא שייכא הך מילתא באשה. אלא דמלבד דהדבר תמוה למנות במצות שהאשה פטורה מצוה דלא שייכא באשה כלל. בלא"ה תמוה דהרי באמת שייכא בנשים מצוה זו וגם נוהגת בהן כבאנשים. דהא מסקינן בנדה (פרק יוצא דופן מ"ב ע"א) דפולטת ש"ז רואה הויא ליטמא במשהו ולסתור בזיבה ולטמא בפנים כבחוץ עיי"ש. וא"כ מבואר דמצוה זו נוהגת בנשים כמו באנשים אפי' ברואה. והרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ק"ה) כתב וז"ל שצונו להיות שכבת זרע טמא ומצוה זו כוללת משפטי ש"ז עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז פשיטא דאין שום מקום לחלק במצוה זו בין אנשים לנשים. אלא דנראה דצ"ל דהרמב"ם בסה"מ הוה ס"ל להלכה דבע"ק נוגע הוי ולא מטמא אלא כחתימת פי האמה. דאל"כ נמצא שהשמיט עיקר המצוה. שהיא ברואה דטמא מצד עצמו אע"פ שאין לטמאו משום ש"ז. וכגון דליכא שיעורא כדי לטמא. אבל בחבורו (ר"פ ה' מהלכות אבות הטומאה) פסק דבע"ק רואה הוי וטמא בכל שהוא עיי"ש ובכ"מ שם. מיהו אפשר לומר לפי המבואר ברמב"ם שם דאע"ג דרואה הוי מ"מ אינו אלא ראשון לטומאה כנוגע עיי"ש. וכן העלה באו"ז שם. ועי' מש"כ בזה בתוס' נדה (כ"ב ע"א) בד"ה אלא מעתה וכו' ובר"ש (פ"ק דכלים) עייש"ה. א"כ אפשר לומר דגם רואה נכלל בכלל משפטי ש"ז. כיון דמ"מ לא הוי אלא כנוגע בש"ז להיות רק ראשון לטומאה לטמא אחד ולפסול אחד. ואין כאן אלא דקדוקי המצוה. דלנוגע בעי שיעורא ולרואה מטמא במשהו. ועי' בחינוך (מצוה ק"פ) שדבריו הם כדברי הרמב"ם עיי"ש. ואמנם רבינו הגאון ז"ל מנה לקמן נוגע בש"ז לבד ורואה לבד. ולפנינו יתבאר בזה עוד בע"ה. ועכ"פ אפי' רואה שייך בנשים. וא"כ דברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל תמוהים וצ"ע:

עוד יש לתמוה במה שמנה עוד מצוה לפדות הבן. והוא תימה. שהרי כבר מנה עשה דפדיון בכור. ואנו אין לנו בכתוב אלא מצוה אחת לפדות בכור אדם. אלא דמריבויא דקרא נפק"ל בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) דהיכא דלא פרקי' אבוה מיחייב למיפרק נפשי' עיי"ש. ועכ"פ לא אישתמיט חד ממוני המצות שימנו בזה שתי מצות. ומכללם גם רבינו הגאון ז"ל לא מנה בזה אלא מצוה אחת. והנה גם במילה לא מנו כל שאר מוני המצות אלא מצוה אחת. אלא דרבינו הגאון ז"ל מנה בה שתי מצות מילת בנים לבד ומילת עבדים לבד. וגם באו בתורה על זה שני כתובים בכל אחת בפ"ע. וא"כ מצד זה אין כאן מקום תלונה על הרי"ץ גיאת ז"ל. וע"י מש"כ בזה במקומו לקמן (עשה ל"א ל"ב). אבל במצות פדיון בכור ודאי דבריו תמוהים. אם לא שנא' דהרי"ץ אבן גיאת ז"ל הבין בד' רבינו סעדי' גאון ז"ל דלא קאי על מנין תרי"ג מצות. אלא מצות בעלמא קחשיב. וכיון דאיתרבי מקרא דאי לא פרקי' אבוה מיחייב איהו גופי' למיפרק נפשי' להכי מנאן בשתים. פדיון נפשו. ופדיון בנו. דתרווייהו ליתנייהו בנשים. ועפ"ז ניחא נמי מה שמנה הרי"ץ אבן גיאת ז"ל מצות מורא אב ואם ומצות כבוד אב ואם. והוא תימה לכאורה. דהרי ודאי אחד אנשים ואחד נשים חייבות במצות מורא וכבוד. וכדאמרינן בהדיא בברייתא דפ"ק דקידושין (ל' ע"ב) כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אלא שהאיש סיפק בידו וכו' עיי"ש. ואינה פטורה אלא כשהיא בבית אישה. דהו"ל כאנוסה דאין סיפק בידה לעשות. אבל פנוי' ודאי חייבת כאיש. וכ"ש במצות מורא בגוונא דליכא טעם דאין סיפק בידה. כגון לישב במקומו ולעמוד במקומו ולסתור ולהכריע את דבריו וכיו"ב. שהן בכלל מורא. אין שום חילוק בין אשה לאיש אפי' אשת איש. ובהדיא אמרינן התם לקמן ל"ד ע"ב) דמ"ע שלא הז"ג דנשים חייבות ילפינן ממורא. מה מורא נשים חייבות אף כל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות עיי"ש. והיכי מנאן הרי"ץ גיאת ז"ל בין מצות שהנשים פטורות. ועפמש"כ אפשר לומר דכיון דלא מיירי בעיקרי המצות כמו שנמנו בכלל תרי"ג מצות. הילכך כיון דאיכא גוונא במצות אלו שהנשים פטורות במקום דאנשים חייבין מנאן בכלל אותן דאיש חייב ואשה פטורה. וכוונתו רק לומר דשלשים מצות אלו יש מהן שהאנשים חייבין ונשים פטורות וכדמסיים הרי"ץ גיאת ז"ל גופי' שם וכתב שכיון שנשאת רשות אחרים עלי'. ור"ל דבכה"ג הוא דיש חילוק בזה בין נשים לאנשים:

עוד יש לתמוה במש"כ תו הסמיכות והתנופות וההגשות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים. וכוונתו בזה למאי דתנן (בפ"ק דקידושין ל"ו ע"א) הסמיכות והתנופות וכו' עיי"ש. אבל תמוה דהרי כבר הקשה בתוס' רי"ד שם אמאי לא תני כל סדר המערכה הרמת הדשן שני גזרי עצים הטבת הנרות והדלקתן וקטורת שחרית וערבית עיי"ש שהניחה בקושיא. ועכצ"ל דתני ושייר טובא. וא"כ מבואר עכ"פ דאיכא נמי כמה עבודות שבמקדש אחריני דליתנייהו בנשים. וא"כ אם לזה נתכוון הגאון הו"ל טפי טובא משלשים מצות שהנשים פטורות וגם התוס' שם כתבו וז"ל הקבלות כו' והולכה וזריקה לא קתני דהולכה בכלל קבלה. שהרי מוהקריבו הכהן נפקא כמו קבלה. וזריקה בכלל הזאה עכ"ל עיי"ש. וא"כ עכ"פ לענין מנין המצות שהנשים פטורות יש לנו למנות עוד הולכות וזריקות. דנהי דהתנא במשנתנו קיצר בלישני' וכייל הולכה בכלל קבלה. משום דמחד קרא שמעינן להו. וכן כייל זריקה בכלל הזאה. מ"מ ודאי כל חדא מילתא באנפי נפשייהו נינהו. ויש למנותן בכלל המצות דאינן נוהגות בנשים. וכן תמוה דהאיכא נמי השקאת סוטה. עריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאת כפים בפנים ובחוץ שהם מעבודות המסורות דוקא לבני אהרן ולא לבנות אהרן. והם כולם מצות מנויות במנין תרי"ג מצות לרבינו הג' והבה"ג ושאר מוני המצות. ועי' מנחות (י"ח ע"ב) ובחולין (קל"ב ע"ב) עיי"ש. ועוד הרבה מצות כגון כל המצות המוטלות על המלך. וכל המצית המוטלות על השופטים. וכל המצות שעל העדים. דכל הנך מצות ליתנייהו בנשים כלל. שאינן ראויות לא למלך ולא להיות שופט ואינה כשרה לעדות. וכן כל המצות הנוהגות בכהן גדול לא שייכי בנשים. וכל אלו ראוי למנותם כאן לפי דרכו של הרי"ץ אבן גיאת ז"ל. וגם יש כמה מצות דשייכי רק באנשים ולא בנשים כמו לאוין ועשין האמורים באונס ומפתה ומוציא ש"ר ויפ"ת וכיו"ב. דלפי דרכו של הרי"ץ גיאת ז"ל יש למנותם כאן. וחוץ מזה יש כמה מצות דהנשים פטורות מהן כגון וידוי מעשר. וקריאה דביכורים. וספירת העומר. ופסח שני דקיי"ל דלנשים הוא רשות. ועוד כמה מצות. אלא שאין כדאי להאריך בזה יותר ודברי רבינו הרי"ץ אבן גיאת ז"ל אי אפשר לי להולמם וצע"ג אצלי. ולבאר דברי רבינו הגאון ז"ל שם ולצמצם חשבונו ולבאר גדרן של שלשים מצות אלו אכמ"ל. ויתבאר אצלנו במק"א בזה:

ועל כל פנים מדברי הרי"ץ גיאת אלו אין לנו לעמוד על דעת רבינו הגאון ז"ל. ושפיר יתכן לומר דלדעת רבינו הגאון ז"ל נמנות שלש עשין בתלמוד תורה ע"ד שביארנו. אלא דקשה לפ"ז דלא הו"ל לרבינו הגאון לכתוב ולסתום ללמד דת כיון דכוונתו שם רק ללמד לבנים. ואמנם נראה דאפי' לדעת הרי"ץ גיאת ז"ל אפשר לומר בדעת רבינו הגאון עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת ה"ב) וז"ל כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו' אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים. אע"פ שאינם בניו שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרואים בנים כו'. א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. וחייב להשכיר מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד לבן חבירו אלא בחנם עכ"ל עיי"ש. והנה מרן בכ"מ שם כתב עלה וז"ל א"כ למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו אחד דבנו קודם. שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב להשכיר לו מלמד. דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאות ממונו עכ"ל עיי"ש. והנה משום ההבדל הראשון בלבד פשוט דלא הי' לנו למנותם בשתי מצות. דהא גם אי לאו דהוא בנו הוה חייב ללמדו משום בן חבירו. אלא דבבנו הטיל הכתוב עליו להקדימו לאחר. והנה באמת אין לנו רמז בכתוב להקדים בנו לבן חבירו. אלא דממילא משמע דכיון דבבן חבירו ליכא אלא עשה אחת ובבנו איכא תרי עשין. חדא דבנו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. ואידך דבן חבירו דנפק"ל מקרא דושננתם לבניך אלו תלמידיך. דמשום דהוא בנו לא גרע מבן חבירו. ואית בי' ג"כ עשה דבן חבירו. והילכך אם יש לפניו בנו ובן חבירו בע"כ צריך להקדים בנו דאית בי' תרין עשין לבן חברו דלית בי' אלא עשה אחת. והשתא א"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב במצוה שיש בה תרי עשין האחת כללית והשנית פרטית אין דרכו למנות אלא הכללית בלבד כמו שנאבאר אצלנו בכמה מקומות כיו"ב. הכא נמי אין למנות אלא עשה דללמוד תורה לאחרים שנכלל בה גם בנו. ולכן לא כתב כאן אלא מצוה ללמד דת. דמשמעו ללמד לכל ישראל. דהיינו עשה דתלמוד תורה לאחרים. ואמנם לפי ההבדל השני דלבן חבירו אינו חייב להשכיר לו מלמד אבל לבנו חייב להוציא הוצאות להשכיר לו מלמד. א"כ ודאי אפי' לדרכו של רבינו הגאון ז"ל יש למנות עשה דת"ת לבנים לעשה בפ"ע. כיון דיש ג"כ בעשה דת"ת לבנים מה שאין בעשה דת"ת לאחרים. דהא אם אינו יודע בעצמו ללמד. דמת"ת דאחרים פטור ולית בי' עשה דושננתם לבניך. אבל מת"ת דבניו לא מיפטר. ואית בי' עשה דולמדתם את בניכם. ובכל כיו"ב דיש בזו מה שאין בזו ובזו מה שאין בזו לדרכו של רבינו הגאון ג"כ נמנות שתיהן. אלא שכבר העלה הלח"מ דהא דחייב להשכיר לבנו מלמד אינו אלא מדרבנן בעלמא. כדמשמע בפ"ב דבב"ב (כ"א ע"א) עייש"ה. ולפ"ז ע"כ דמש"כ הרמב"ם ז"ל וחייב להשכיר וכו'. מילתא באנפי נפשה היא. ועיקר ההבדל אינו אלא בלהקדים. וכן מבואר בהגהות מיימוניות על דברי הרמב"ם שם. דעל מש"כ הרמב"ם וחייב להשכיר מלמד לבנו וכו'. כתב שם בהג"מ וז"ל וכן פסק רבינו שמחה מתקנת יהושע בן גמלא ואילך אם אינו יודע ללמוד בעצמו עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא שהבין דמש"כ הרמב"ם ז"ל וחייב לשכור מלמד וכו'. היינו רק מדרבנן מתקנתו של יהושע בן גמלא. וכן דעת רבינו שמחה ז"ל. הן אמת דדברי הגה"מ אלו והלח"מ תמוהים אצלי. דאם מההיא דפ"ב דבב"ב שם אתינן עלה הרי גם בבן חבירו מבואר שם דחייב לשכור לו מלמד. דהא תקנת יהושע בן גמלא כך היתה שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר לכל התינוקות שבעיר. ועוד דמבואר שם דעיקר התקנה מעיקרא לא נתקנה אלא משום התינוקות שאין להם אב. כדאמרינן התם שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא הי' למד תורה. מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם. התקינו שיהיו מושיבין מלמדים וכו' עיי"ש. ובודאי דמהך לישנא משמע שאין לו אב כלל קאמר. וא"כ מבואר דעיקר התקנה לא נתקנה אלא משום בן חבירו. וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דאינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם. והרי מדרבנן גם בן חבירו חייב ללמדו אפי' בשכר. ועוד דמהתם אדרבה יש מקום להוכיח דמדאורייתא מחייב האב לשכור מלמד לבנו. מדקאמר התם שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא הי' למד תורה וכו'. ואם איתא אמאי תלי לה במי שיש לו או אין לו אב. והרי גם ביש לו אב הוה מצי למיפלג. ונימא מי שאביו יודע ללמדו תורה הי' מלמדו. ומי שאין אביו יודע ללמדו לא הי' למד תורה. אלא ודאי ה"ק שבתחלה מי שהי' לו אב הי' מלמדו תורה. בין יודע ללמד תורה שהי' מלמדו הוא עצמו. ובין שאינו יודע. דהי' שוכר לו מלמד אחר ללמדו תורה. מי שאין לו אב לא הי' למד תורה. משום דלבן חבירו אינו חייב ללמדו אלא בחנם. מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם. כלומר דאין חובת הלמוד אלא על האבות עצמם. אם בגופם ואם בממונם. אבל לא על אחרים. ואע"ג דבחנם. דהיינו מי שיודע בעצמו ללמד. גם בבן חבירו מיחייב. מ"מ הי' קשה למצוא מלמדים בחנם ולא שכיחי משום טרדא. או משום דרובן עסקי בלמוד עצמן. או טרידי בלמוד בניהם וכיו"ב. והילכך מי שאין לו אב לא הי' לומד תורה עד שעמדו והתקינו וכו'. וא"כ אם איתא דמקור דברי הרמב"ם הוא מההיא דהתם. ראוי יותר לומר דמש"כ הרמב"ם וחייב לשכור מלמד לבנו היינו מדאורייתא. אבל מדרבנן גם לבן חבירו חייב. כדאי' התם מתקנת ר"י בן גמלא. והביאה הרמב"ם ז"ל שם לקמן (ריש פ"ב) עיי"ש. מיהו אפשר לומר דקרא דולמדתם אותם את בניכם. כיון דלאב גופי' מדבר הכתוב ומידריש ולמדתם אתם למעט אחר. משמע דאין המצוה מתקיימת אלא באב גופי' דוקא. וכשאינו יודע ללמד את בנו אין המצוה מוטלת עליו ללמדו ע"י אחר. וא"כ ע"כ מאי דקאמרי' מי שאין לו אב וכו' לא שאין לו כלל קאמר. אלא שאין לו אב שיודע ללמדו קאמר. וא"כ ודאי מתבאר לפ"ז דמה"ת לא מיחייב לשכור מלמד לבנו. אלא דמ"מ מש"כ בהגה"מ ובלח"מ דכוונת הרמב"ם במש"כ וחייב לשכור מלמד לבנו. היינו מתקנת יהושע בן גמלא. הוא תמוה מאוד לענ"ד כדכתיבנא. דהרי מתקנה זו כל בני העיר חייבין אפי' מי שאין לו בנים ללמדם. ועוד דתקנה זו אין לה ענין לכאן. דאינה אלא חובת הצבור. אבל אם הצבור לא הושיבו מלמד. לעולם אימא לך דאין היחיד לעצמו חייב בכך כלל. ולא מיבעיא לדעת התוס' שם והרא"ש והטור וסייעתם דס"ל דאין התקנה בפחות מסך כ"ה תינוקות. וכל דליכא אלא כ"ד או פחות לא כייפינן להו להושיב מלמד בעיר. וגם אין יכולין לכוף זה את זה לכך. א"כ להדיא מבואר דאין היחיד חייב לשכור מלמד לבנו אפי' מדרבנן. וכן מבואר להדיא לפום סברא זו בדברי הרמב"ן ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל שמעתי פירושו שאם היו בעיר עשרים וחמשה כופין בני העיר זא"ז להושיב ביניהם מלמד תינוקות. ואם לא הי' שם אלא כ"ד אין כופין. ומי שירצה ישכור רב לבנו וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא מוכרח. דאם היו חייבין כל אחד בפ"ע מיהת לשכור. אמאי אין כופין עכ"פ אותן שיש להם בנים אלא ודאי אין זה אלא רשות ולא חובה. אלא אפי' לדעת הרמב"ם והרמב"ן וסייעתם ז"ל דס"ל דאפי' בפחות מכ"ה היתה התקנה. וכופין אותן. מ"מ היינו דוקא לצבור שכך היתה תקנת יהושע בן גמלא וכמבואר שם. וכך מבואר ברמב"ם שם (לקמן בפ"ב) עיי"ש. אבל בחובת כל יחיד לעצמו לא מיירי שם כלל. ולדברי רבינו שמחה ז"ל גופי' ליכא קושיא כלל. די"ל דס"ל דבאמת ליכא שום חיובא על האב כשאינו יודע ללמדו בעצמו לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אלא מתקנת יהושע בן גמלא בלבד. דהיינו חובת הצבור להושיב מלמד תינוקות בכל עיר ועיר. אבל דברי הגהות מיימוניות שהשוה והרכיב דברי רבינו שמחה והרמב"ם ז"ל זה לזה. וכן דברי הלח"מ שכתב דטעמו דהרמב"ם כאן הוא מתקנת יהושע בן גמלא הוא תמוה הרבה לענ"ד. דהרמב"ם כאן מחובת כל יחיד לעצמו מיירי. ואין זה בכלל תקנת יהושע ב"ג. ולא מיירי הרמב"ם כאן מתקנת יהושע ב"ג. ולקמן בפ"ב הוא שהביאה לתקנה זו. וכאן אין לה ענין כלל. ועוד דלתקנה זו אין חילוק בין בנו לבן חבירו בין יש לו בנים לאין לו כמו שביארנו. והרי הרמב"ם ז"ל שם מחלק בכך:

ועכ"פ מבואר דאין לנו שום הכרח לומר שיהי' חובת האב מדאורייתא לשכור מלמד לבנו אם אינו יודע בעצמו ללמדו. ואפי' לענין חיובא דרבנן אין כל הראשונים ז"ל מודים להרמב"ם בזה וכמו שנתבאר. ונראה דגם מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהביאו בהגה"מ שם שכתב וז"ל כתב מהר"ם זצ"ל דכפינן לי' לאב ללמדם או להשכיר להם מלמדים. דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשין דכפינן לקיים עשה דסוכה וכו' עכ"ל עיי"ש. ומזה הכריח הר"ב לח"מ שם דס"ל דמדאורייתא חייב לשכור מלמד דאי שכירות אינה אלא מדרבנן. א"כ היכי קאמר מ"ש האי עשה של ולמדתם וכו'. הא אין זה אלא מדרבנן עיי"ש בדבריו ז"ל שנדחק בזה הרבה. ולדעתי אינני רואה שום משמעות לזה בדברי מהר"ם ז"ל. דכוונתו פשוטה דעל עשה דולמדתם אותם ודאי כופין. דמ"ש משאר עשין שבתורה. והילכך ממילא דכופין נמי לשכור מלמד כשאינו יודע ללמד בעצמו. דאע"ג דאין זה אלא מדרבנן. מ"מ כיון דעל עיקר העשה כופין. כשאר עשין שבתורה. כופין נמי על השכירות דרבנן. דהא הו"ל דבר שעיקרו מדאורייתא. ובכיו"ב קיי"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לכ"ע. כמבואר בגיטין (ס"ד ע"א) ושאר דוכתי עיי"ש. וא"כ אין לנו הכרח מדברי מהר"ם ז"ל אלא לענין דאיכא עכ"פ חיובא מדבריהם על האב לשכור מלמד לבנו אם אינו יודע הוא עצמו ללמדו. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב על דברי הרמב"ם שם וז"ל וחייב לשכור מלמד לבנו כו'. אבל אינו חייב לשכור מלמד לבן אחרים. כי חיוב לשכור מלמד לבנו הוא מולמדתם אותם את בניכם ומוהודעתם לבניך והוא עשה. וכפינן עלי' כמה דכפינן לעשות סוכה או מצוה אחרת. אבל חיוב לעיד בן חברו הוא מפסוק ושננתם לבניך. ומשמע שיהיו מחודדים בפיך כו'. וזהו ללמד הוא עצמו לאחרים לא לשכור לו מלמד עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמדאורייתא הוא. אבל דבריו תמוהים בעיני. דאיזה משמעות מצא מקרא דולמדתם אותם את בניכם לענין חיובא לשכור מלמד לבנו הרי אדרבה מהך קרא דרשו בפ"ב דבב"ב שם ולמדתם אתם ולא אחרים וכבר כתב הרא"ש בתוספותיו. הובא בש"מ שם. דהכי משמע להו מפשטי' דקרא עיי"ש. וכ"כ התוס' שם עיי"ש. וא"ר היכא דאיהו גופי' לא ידע ללמדו משמע דלא חייבו הכתוב יותר. ומה"ט נמי מקרא דוהודעתם לבניך ליכא שום משמעות לזה כמבואר. ומאי דכפינן על קיום העשין שבתורה אין לו ענין לכאן. דהרי על זה גופא אנו דנין אם יש כאן עשה כלל. גם לא ידענא איזה משמעות מצא בקרא דושננתם לבניך דדרשינן שיהיו מחודדים בפיך וכו'. למעט בן אתרים מלשכור לו מלמד. דהרי גם כאן ושננתם לבניך הוא דכתיב. דהיינו שישננם לבניו שיהיו מתודדים בפיהם. ואם מקרא דולמדתם אותם את בניכם משמע לי' בין בגופו בין בממונו שישכור לו אתר אם הוא אינו יודע. הכי נמי בקרא דושננתם לבניך אית לן למימר הכי. דחייבו הכתוב לשננם לבנים בין בגופו בין בממונו. ואינני רואה שום הבדל בין משמעותן של הנך תרי קראי כלל לפי דרכו של הרב ז"ל. אלא דיש מקום אתי לומר דכיון דאפקי' קרא בלשון בניך. דדרשינן אלו תלמידיך. א"כ משמע דהיינו דוקא בגופו דהו"ל תלמידו. משא"כ כששוכר לו מלמד אחר הרי איננו תלמידו. מיהו גם זה אינו מוכרח. דאפשר לומר דכיון דמ"מ בניך הוא דכתיב בקרא. גם כשמלמדו ע"י אחר אחשבי' קרא כבנו. דהא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין המלמד את בן תבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שייך נמי כשלמדו ע"י אחר. ועכ"פ אין לנו בזה שום הכרח מדאורייתא שיתחייב האב לשכור מלמד לבנו:

והנה הרב לח"מ שם הקשה דכיון דכתב הרמב"ם ז"ל דחייב לשכור מלמד לבנו ולא לבן חבירו. א"כ מה הוקשה לו להרמב"ם למה נצטוה על בנו ובן בנו ויליף מזה דחייב להקדים בנו וב"ב לבן חבירו. תיפוק לי' דאיצטריך קרא לומר דבנו וב"ב אפי' בשכר. משא"כ בן חבירו דליכא מצוה אלא בחנם. ומזה רצה להוכיח דבשכר ליכא מצוה אלא מדרבנן אפי' בבנו עיי"ש. וראיתי להחת"ם בנדרים (ל"ז ע"א) ובפ"ב דבב"ב שם שכתב לתרץ דודאי אין שום סברא לומר דאתי קרא דולמדתם אותם את בניכם. וכן קרא דוהודעתם לבניך וגו'. לומר שצריך לשכור להם מלמד. שאין זה בכח משמעות לישנא דקרא. אלא להקדימם אתי קרא. אלא דקשה הא למה לי קרא. פשיטא. דהא אפי' בצדקה דממון קרוב קודם. כ"ש בלימוד תורה דהו"ל צרכי הנפש. ואמנם כיו"ב אמרינן (בפרק איזהו נשך ע"א ע"א) אם כסף תלוה את עמי וגו' עמי ונכרי עמי קודם וכו'. ופרכינן פשיטא. ומשני לא נצרכא דאפי' נכרי ברבית ולישראל בחנם עיי"ש. והכא נמי דכוותי' לא נצרכה אלא לבניו בשכר ולאחר בחנם. אפי' הכי בניו קודמים. וא"כ מוכח דצריך לשכור מלמד לבנו ולא לאחר עכת"ד שם עיי"ש. וא"כ לפ"ז מוכח דמדאורייתא איכא חיובא לשכור מלמד לבנים. איברא דלדעתי אין מזה שום הכרח כלל. דמלבד רבעיקר קושייתו י"ל דאיצטריך קרא להקדים בנו לבן חבירו. אפי' היכא דבן חברו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו יותר מבנו. דבכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"ב) דאע"ג דאם הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו מ"מ כשהי' בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו. וקמ"ל קרא דבנו לגבי בן חבירו אפי' בכה"ג בנו קודם. וכן נראה מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים. שלא חילקו בכך אלא באב לגבי בנו בלבד. אבל בבן חבירו לגבי בנו סתמו וכתבו דבנו קודם. ומשמע ודאי דלעולם בנו קודם. ומילתא פסיקתא היא אפי' היכא דבן חבירו זריז וממולח ותורתו מתקיימת בידו טפי מבנו. וא"כ אדרבה יש מקום להוכיח מכאן דלענין שכר עכ"פ מדאורייתא אין חילוק בין בנו לבן חבירו. דאל"כ מנ"ל דין הקדמת בנו לבן חבירו בכה"ג דבן חבירו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו. דהא דאיצטריך קרא להקדים בנו י"ל דהיינו רק לענין לשכור לו מלמד. אלא ודאי גם בנו לא מיחייב מה"ת לשכור לו מלמד. ולא איצטריך קרא להקדים בנו לב"ח אלא לאשמעינן דאפי' בן חבירו זריז וממולח בנו קודמו. בלא"ה אפי' לפי דרכו של הר"ב חת"ס נראה דאין כאן סרך ראי' כלל. דגם לפ"ז אין לנו אלא לומר דצריך קרא להקדים בנו אפי' בחנם לבן חבירו אפי' בשכר. כגון דבן חבירו רוצה לשלם לו שכר לימודו אפי' באופן המותר. כמבואר ברמב"ם שם ובטוש"ע יו"ד (סי' רמ"ו) עיי"ש. ואשמעינן קרא דבנו בחנם קודם לב"ח בשכר. דהו"ל ממש דומיא דהתם דמוקמינן לקרא בלישראל בחנם ולעכו"ם ברבית. דאין כאן אלא מניעת ריוח בעלמא. אבל לשכור מלמד לבנו. ובן חבירו אפשר לו ללמדו בחנם. אין לנו דין הקדמה בבנו על בן חבירו. דומיא דהתם. דודאי לישראל במתנה ולעכו"ם בהלואה אין לישראל דין קדימה על העכו"ם. דהרי אם כסף תלוה כתיב בקרא דמבואר דוקא בששניהם בהלואה איכא דין קדימה. והכא נמי לשכור לבנו ולבן חבירו בחנם הו"ל כמו לזה במתנה ולזה בהלואה וזה לא שמענו. ואפשר דלשכור לא מיתחייב כלל. ואע"ג דאמרינן בפ"ב דפסחים (כ"א ע"ב) ובפ"ק דע"ז (כ' ע"א) ור"מ ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה דעכו"ם. ור"י כיון דגר אתה מצווה להחיותו ועכו"ם אי אתה מצווה להחיותו. להקדים לא צריך. קרא עיי"ש. ומבואר בתוס' בסוגיא דפסחים שם בד"ה בשלמא וכו' דבעיקר הסברא גם ר"מ מודה דלאקדומי נתינה דגר למכירה דנכרי לא צריך קרא. ודוקא התם משום דאיכא למיטעי במשמעותא דקרא. ס"ל דבעי קרא להכי עיי"ש בדבריהם. הרי דיש דין הקדמה לגר אפי' במתנה. לעכו"ם במכירה. אלא דכבר כתבו התוס' בע"ז שם בד"ה ור"מ וכו' וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעכו"ם. והלא אפי' לישראל אינו מצווה על כך. וי"ל דוקא נבילה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל. שלא היו עכו"ם מצויין ביניהן. ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל עיי"ש. וכ"כ התוס' בחולין (קי"ד ע"ב) סוד"ה עד. ובפסקי תוס' שם עיי"ש. והוא מוכרח דאל"כ תמוה אמאי התם אמרינן דלא צריך קרא. ואילו התם בב"מ בעי קרא להקדים ישראל לעכו"ם. וכבר הקשה כן הרא"ם ז"ל (בפרשת משפטים) והניחה בצ"ע עיי"ש. אבל כבר קדמוהו בקושיא זו בתוס' עה"ת. ובפי' רבינו יעקב מווינא ז"ל עה"ת (פ' משפטים) עיי"ש שתירצוה כסברת התוס' שהבאתי דסוגיא דע"ז היינו דוקא בנבילה לגר עיי"ש. ובלא"ה מוכרח מסוגיא דב"מ שם גופא דבמתנה ליכא קדימה אפי' לישראל כמשכ"ל:

ועדיפא מינה נראה דמוכרח שם דדוקא לגבי ריוח דרבית. דאינו אלא אגר נטר. הוא דיש לישראל דין קדימה. אבל ריוח אחר שאפשר לו להרויח בכסף זה אין לו להניח בשביל הלואת ישראל. דאל"כ תמוה אמאי אשמעינן קרא דין הקדמה זו רק לגבי עכו"ם ברבית. טפי הו"ל לאשמעינן דאפי' לגבי נפשי' בהפסד ממונו יש לחבירו דין קדימה. וכגון שמזומן לפניו מקח שיכול לקנות ולהרויח במעות אלו. שיקנה בזול וימכור ביוקר. ואפ"ה הלוואת חבירו קודמת. אלא ודאי דבכגון זה ליכא דין קדימה לחבירו לגבי נפשי'. דחייך קודמין לחיי חברך. דכיון דעיקר מצוה זו דהלואת חבירו אינה אלא משום הרוחה דחבירו. בכל כיו"ב אמרינן דחייך קודמין. וכן מוכרח. דאל"כ קשה לדעת רוב הראשונים ז"ל דסברי דליכא שום מצוה כלל בהלואת רבית לעכו"ם. ורשות גמור היא. ודלא כהרמב"ם ז"ל. א"כ מאי משני לא נצרכה אלא לישראל בחנם ולעכו"ם ברבית. הרי אכתי קשה למה לי קרא. תיפוק לי' דלישראל בחנם איכא מצוה גמורה דאורייתא. ולעכו"ם ברבית אינה אלא רשות. ואין לו לבטל המצוה משום ריוח ממון. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא דמצוה זו דאינה אלא משום רווחא דחברי' אי לאו קרא הו"ל למימר דאפי' במקום רבית דעכו"ם חייך קודמין. ושפיר איצטריך קרא לאשמעינן דבמקום ריוח כזה המצוה קודמת. וראיתי להר"ב פ"י שם שכתב להקשות דבאמת אמאי ישראל בחנם קודם. הא בכל מקום היכא דאיכא פסידא דידי' שלו קודם לכל אדם כדילפינן מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון. ותי' דהיינו דוקא היכא דעיקר המצוה אינה אלא משום הפסד חבירו. משא"כ הכא דעיקר המצוה. להלוות לעני כדי להחיותו. פשיטא דלא שייך בכה"ג שלו קודם עיי"ש. ועפ"מ שביארנו דבריו תמוהים ונסתרים מעיקר הסוגיא גופא שם. ובלא"ה דבריו תמוהים דכיון דפשיטא דלא שייך בכה"ג שלו קודם. א"כ הדק"ל למה לי קרא להקדים ישראל בחנם לעכו"ם ברבית. וע"כ מוכרת כדכתיבנא דגם בזה אין המצוה אלא משום הרוחה דחברי'. ושייך בו לומר תייך קודמין. וע"פ דברים אלו צ"ע דברי התשב"ץ (ח"ג סי' קנ"א) ודברי הרמ"א בתשו' (סי' י') ביסוד השלישי עייש"ה. ובמש"כ הראשונים ז"ל בב"ק (קי"ד ע"א) ובב"מ (ק"ח ע"ב) ובב"ב (כ"א ע"א) ובטוש"ע (חו"מ סי' קנ"ו סעיף א'. ובסי' קע"ה סעיף מ"א) עייש"ה. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דמצד זה אין שום ראי' לומר דמה שחייב לשכור מלמד לבנו מה"ת הוא:

ואמנם לכאורה יש להכריח דמדאורייתא הוא מדאמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם וגו'. והיכא דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי' דכתיב המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהלי' בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשי' דכתיב וכו'. ובתר הכי גרסינן התם ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמרי' אבוה מיחייב איהו למגמר נפשי' דכתיב וכו' עיי"ש. וראיתי בשיטה לא נודע למי שכתב שם. וז"ל מחייב איהו כו'. ובתלמוד תורה לא אשכחן קרא דמייתר להזהיר ב"ד היכא דלא אגמרי' אבוה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו פשוטה דהוקשה לי אמאי בת"ת לא קאמרינן כמו במילה דהיכא דלא אגמרי' אבוה מיחייבי בי דינא לאגמורי'. ולזה תי' דבת"ת לא גלי קרא שיהיו ב"ד מוזהרים עלה. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דהא ודאי מאי דאמרינן לענין מילה דאי לא מהלי' אבוה מיחייבי ב"ד למימהלי' ע"כ לאו דוקא ב"ד. דאטו ב"ד כתיב בקרא. הרי סתמא כתיב המול לכם וגו'. ולכל ישראל קמזהיר קרא. אלא משום דב"ד אביהם של ישראל נינהו. וכיון שאין המצוה מיוחדת לאדם פרטי וכל חד מצי מדחי. לכן ממילא על הב"ד רמיא חיובא להשתדל בדבר. וכן מבואר ברא"ש (פרק כיסוי הדם סי' ת') עיי"ש. ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל בשבת (סו"פ ר"א דמילה) עיי"ש. והשתא א"כ הרי גם בת"ת גלי קרא דושננתם לבניך ודרשינן בספרי אין בניך אלא תלמידיך. וא"כ כל ישראל מיחייבי אי לא אגמרי' אבוה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת) ושאר פוסקים. וא"כ ודאי קשה אמאי לא נקט נמי גבי ת"ת דאי לא אגמרי' אבוה מיחייבי ב"ד למגמרי' כדנקט גבי מילה. ולכן הי' נראה דמזה ראי' למש"כ הרמב"ם דבנו חייב לשכור לו מלמד. משא"כ בן חבירו דאינו חייב ללמדו אלא בחנם. ולהכי ניחא דלא נקט בת"ת נמי כבמילה דאי לא אגמרי' אבוה מיחייבי ב"ד למגמרי'. משום דלא כל חובת האב מתרוקן לב"ד. דאם אי אפשר ללמדו אלא בשכר לא מיחייבי כל ישראל ולא ב"ד. אלא איהו גופי' במקום אבוה קאי לגמרי. דאי לא אגמרי' אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשי' אפי' בשכר. ומצאתי שוב להגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רמ"ה) שכבר הרגיש בראי' זו עיי"ש. אלא דאכתי קשה דהרי גם במילה מבואר בתשו' הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תע"ב) דחייב האב לשכור מוהל אם אפשר לו. והובא בב"י (סי' רס"ד) וברמ"א (סי' רס"א) עיי"ש. ודוקא כשאין יד האב משגת כתב שם דהו"ל כאילו אין אב דמצוה רמיא על הב"ד. והילכך כופין את המוהל. מבואר דכשיד האב משגת חייב לשלם שכרו. ונראה דע"כ צ"ל דההיא אינה אלא מדבריהם. אבל מה"ת לא מחייב אלא בגופו אם יכול למול. וא"כ מבואר מזה לכאורה דבתלמוד תורה מיחייב מדאורייתא גם בממונו. דהיינו אם אינו יודע ללמדו חייב לשכור לו מלמד:

אמנם נראה דגם מההיא לא איריא לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מילה ה"א) וז"ל ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף. עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מ"ע וכו'. וב"ד מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ובעבדיהן עכ"ל. ובהלכה ב' כתב ז"ל אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ וכו' עכ"ל עיי"ש. וראיתי להר"ב מגדל עוז שם שכתב וז"ל ומש"כ ר"מ שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו כו'. דקדק יפה מדקתני בקידושין סופ"ק עבר האב ולא מל ב"ד מצווין למולו. משמע דוקא כשעבר אבל קודם לא. ועוד מדאשכחן פ"ק דר"ה דצריך קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. מכלל דהיכא דלא איכתוב אין מעשים. וכן בתלמוד אינו מפורש כמו מפרנסין וכו' עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר דאם איתא דמלין אותו אפי' בע"כ דאב הו"ל לפרושי הכי בהדיא. כדאשכחן בשאר דוכתי. ומדקתני סתמא משמע דדוקא מדעתו. ובכ"מ שם כתב וז"ל ומש"כ אין מלין בנו של אדם פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהלי' אבוה מחייבי ב"ד למימהלי'. וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על האדם אין לאחר לעשותו שלא מדעתו עכ"ל עיי"ש. הרואה יראה כמה נדחקו להראות מקור דברי הרמב"ם ז"ל אלו. ואחר כל זה דבריהם ז"ל תמוהים אצלי טובא. דמלבד מה שתמוה לפי דבריהם אמאי שביק הרמב"ם ז"ל עבדים בדין זה דהרי עד עכשיו בכל דבריו נקט הרמב"ם גם מילת עבדו בהדי מילת בנו. ומ"ש בדין זה דאין מלין שלא מדעתו נקטי' רק במילת בנו בלבד. והרי לפי הבנת המ"ע והכ"מ שייך הך דינא נמי במילת עבדו כמו במילת בנו מהך טעמא גופא. ועוד תמוה במה שהביא המ"ע מפ"ק דר"ה. דלפ"ז א"כ גם ב"ד אין להם רשות למולו בע"כ דאב. והרי בהדיא מבואר ברמב"ם דב"ד מוהלין אותו בע"כ דאב. וכן בשאר מצות עשין ב"ד כופין אותו בע"כ כמבואר בכמה דוכתי. אע"ג דלא גלי בהו קרא בהדי' הכי. גם תמוה במש"כ במ"ע שדקדק כן מדקתני עבר האב וכו' משמע דוקא כשעבר כו'. דהרי לשון זה ליתא כלל בפ"ק דקידושין שם. וע"כ כוונתו כמש"כ הכ"מ מדקאמר היכא דלא מהלי' אבוה מחייבי ב"ד למימהלי'. וכוונתם בזה נראה דמלישנא דגמרא דקאמר היכא דלא מהלי' אבוה כו'. משמע דכל זמן שהאב רוצה למולו ובדעתו לקיים המצוה אסור לב"ד למולו. אם לא שאנו רואין שהחליט בדעתו שלא למולו. ואמנם דבריהם תמוהים בעיני. דמלבד דאין מלשון זה הכרח. וכנראה כבר הרגיש בזה מרן בב"י (יו"ד סי' רס"א) דשם כתב בראי' זו דהכי משמע קצת מפשטא דסוגיא עיי"ש. בלא"ה תמוה דהרי הך לישנא איתא נמי שם לענין פדיון דקאמרינן והיכא דלא פרקי' אבוה מיחייב איהו למיפרק נפשי' עיי"ש. וכן לענין תלמוד תורה אמרינן דהיכא דלא אגמרי' אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשי' עיי"ש. והשתא נימא נמי דאין לו למיפרק נפשי' ולא למיגמר נפשי' שלא מדעתו דאב. כל זמן שאין אנו רואין שהחליט בדעתו שלא לקיים הוא המצוה. וכ"ש דאחרים אינם רשאין. ואמאי לא כתב כן הרמב"ם אלא במילה ולא בפדיון ובת"ת. ועוד דלגבי נפשי' ודאי לא יתכן לומר דלא יהא רשאי לקיים המצוה בגופי' בלא דעתא דאבוה. וגם א"כ גם גבי מילה הו"ל לומר דדוקא כשעברו ב"ד והחליטו שלא לקיים המצוה. הוא דרשאי וחייב למימהל נפשי'. דהרי בהך לישנא גופא אמרינן נמי התם והיכא דלא מהלי' בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשי' עיי"ש. ומלבד דזה מצד עצמו לא יתכן. הרי בהדיא כתב הרמב"ם גופי' שם וז"ל נתעלם מב"ד ולא מהלו אותו. כשיגדל חייב הוא למול את עצמו וכו' עיי"ש. וכתב עלה מרן בכ"מ שם וז"ל ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי ב"ד נתעלם. משום דליכא למימר בב"ד עברו והם עיני העדה והיאך יעברו. ולכך שינה וכתב גבי ב"ד נתעלם עכ"ל עיי"ש הרי דאפי' רק נתעלם מב"ד ואילו נודע להם ודאי שלא היו מעכבים מלקיים המצוה מיד. מ"מ אמרינן דמיחייב איהו למימהל נפשי' וא"כ דומיא דהכי אית לן למימר דמאי דקאמר ברישא דהיכא דלא מהלי' אבוה מחייבי ב"ד וכו'. היינו אפי' רק נתעלם מאבוה. וכגון שלא הי' כאן. ואפשר שלא ידע או שהיתה סיבה אחרת מונעתו. מחייבי ב"ד או אחרים למולו. דהרי הך לישנא גופא נקטו בזה כמו בזה. ואמאי כתב הרמב"ם כאן שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו. גם מש"כ הכ"מ. וכ"כ בב"י שם. דסברא הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותו שלא מדעתו עיי"ש. אני תמה דאם מהך סברא הוא דנפקא לי' להרמב"ם ז"ל הך דינא אמאי לא כתבו אלא במילה בלבד ולא בכל המצות כיו"ב המוטלות על איש אחד. וגם ידוע שאין דרכו של הרמב"ם ז"ל להוציא דינים מסברתו ולכתבם בחבורו סתם. וגם להב"ח (בסי' רס"א) ראיתי שכתב על דברי הרמב"ם אלו שלמדו מדאמרינן (בפרק כיסוי הדם פ"ז ע"א) ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים. וא"כ גם כאן דקתני האב חייב בבנו למולו. כיון דעלי' המצוה רמיא אין כח לאחר לחטוף המצוה מידו עיי"ש בדבריו. וגם זה תמוה מה"ט גופא כמבואר. וביותר תמוה דהרי גם בכיסוי הדם גופא לא כתב הרמב"ם שאין מכסין הדם בלא דעת השוחט. כמו שכתב כאן גבי מילה. ואדרבה מדכתב שם סוף הלכות שחיטה וז"ל מי ששחט הוא יכסה. ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות. שזו מצוה בפ"ע היא ואינה תלויה בשוחט בלבד עכ"ל עיי"ש. משמע בהדיא דאפי' אין דעתו שלא לכסות ולא ידענו כלל אם הוא מונע עצמו מלקיים המצוה. כל שלא כיסה מיד בגמר השחיטה חייבין אחרים לכסות. ואין צריכין כלל לדעתו של השוחט. וגם אין זה ענין כלל לחוטף המצוה מידו דחייב ליתן לו עשרה זהו'. דשם הי' מוכן לקיים המצוה ומתעסק בעשייתה וזה קדם וחטפה מידו. ועכ"פ חזינן דכאן גבי מילה דייק הרמב"ם וחידש יותר ממש"כ גבי כיסוי. דאע"ג דגם שם כתב מי ששפך הוא יכסה כלישנא דברייתא שם. מ"מ אין מלשון זה הכרע לומר דאסור לאחר לכסות. דאפשר לומר דאין דין זה אלא לענין השוחט גופי'. דאסור לו להניח את הדם בלא כיסוי ולסמוך על אחרים שיכסוהו. אבל אין ה"נ דאם בא אחר ומזרז עצמו לקיים המצוה תיכף. אפשר דשרי גם בלא דעת השוחט. ואף דכבר ביאר הרמב"ם (בפ"ז מהלכות חובל הי"ד) דכשבא אחר וכיסה שלא מדעת השוחט חייב לשלם כמו שיראו הדיינים עיי"ש. מ"מ גם שם לא כתב בזה אלא דינא דגמרא שם. ולא כתב כלל דאסור לעשות המצוה לכתחילה שלא מדעת השוחט. והיינו משום דגם בגמרא שם אין דין זה מבואר כלל. ובאמת דלפמש"כ בש"מ (ב"ק צ"א ע"ב) בשם ה"ר יהונתן ז"ל דהנך תשלומין תקנתא בעלמא היא כדי לחבב המצות על בעליהן עיי"ש. יש מקום לומר דודאי ליכא שום איסורא לכתחילה לחטוף את המצוה ולעשותה שלא מדעת הבעלים. אדרבה הוא זריז ונשכר והראה לדעת שהמצות חביבות עליו ביותר אלא דמ"מ צריך לשלם לבעלים עשרה זהו' או כפי שיראו הדיינים מתקנת חכמים כדי לחבב המצות עליהן ולהחשיבם בעיניהם. וכבר אשכחן כיו"ב דאע"ג דחייב בתשלומין. מ"מ שרי לכתחילה שלא מדעת בעלים ואפי' בע"כ. כההיא דכתובות (י"ט ע"א) ובראשונים שם ובב"ק (ס' ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מהו להציל וכו'. וברא"ש שם (סי' י"ב) עיי"ש היטב. אלא דלדעת הסוברים דהנך עשרה זהו' שכר מצוה קנסא נינהו. והיא הסברא האחרונה שהביא הרמב"ם ז"ל שם. ודאי צ"ל דאיכא בזה איסורא לכחתילה. ובכפתור ופרח (פרק ט"ז) ראיתי שכתב דיש בזה איסורא דאורייתא והוא בכלל ל"ת דלא תגזול. דלא יהא הגוזל מצוה מחבירו פחות מהגוזלו שוה פרוטה עיי"ש בדבריו. ודבריו צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ובלא"ה מלישנא דברייתא בתרייתא דפרק כיסוי הדם שם דקתני ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסה מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה וכו' עיי"ש. משמע לכאורה דדריש מי ששפך יכסה לענין איסורא לאחר לחטוף המצוה מהשוחט. וכן פירש רבינו יהונתן הכהן ז"ל בפי' על הרי"ף לחולין שם עיי"ש. ומ"מ אין זה מוכרח כ"כ. ובפרט לפי הגירסא שלפנינו בחולין שם דגרסינן מעשה באחד וכו'. וכן הגירסא בילקיט וברי"ף ועוד בכמה ראשונים ז"ל. דלא כדאיתא לפנינו הגירסא בב"ק שם ומעשה באחד וכו' בוא"ו המחבר. עיי"ש. ואפי' לפי גירסא זו אפשר לומר דדרשא דרישא מושפך וכסה אינה אלא לענין השוחט דאסור לו להסתלק מן הדם בלא כיסוי דהו"ל כמזלזל במצוה. ועל זה קמסיים ומעשה באחד וכו' דמזה ראי' דהמצות צריך שיהיו חביבות על בעליהן. מדתקנו בהן תשלומין למי שמפקיען מהבעלים וכמשכ"ל בשם הר"י בש"מ שם. וכן נראה מדברי הסמ"ק (סי' קנ"ו) שכתב וז"ל שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. אבל בעוד שהוא עסוק במצוה לא יכסה אחר. ואם כסהו אחר חייב ליתן לו עשרה זהו'. אע"פ שאין אנו דנין דיני קנסות מ"מ אנו למדין כי לא טוב עשה וצריך לפייס חבירו עכ"ל עיי"ש הרי דהוצרך ללמוד דבר זה רק מדקנסוהו לשלם עשרה זהו'. והיינו משום דס"ל דקנסא הוא. ולפ"ז מוכח שפיר דאיסורא איכא במילתא. אבל מעיקר דרשא דושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה לא משמע לי' להוכיח כן. וכ"כ בארחות חיים (ח"ב סי' צ"ז) ובכלבו (סי' ק"ח) עיי"ש. ועי' בת"כ (פ' אחרי פי"א) דקתני התם ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה. ולא יקפיד אם אחר יכסה. ומנין שאף אחרים מוזהרים כו' עיי"ש. משמע בהדיא דהיינו לומר דאע"ג דהשוחט מוזהר שתהי' המצוה חביבה עליו לקיימה הוא עצמו בזריזות. מ"מ לא יקפיד על חבירו שהי' זריז יותר ממנו וקדם וכסה. וכן פירש הר"ב ק"א שם עייש"ה. וא"כ משמע בהדיא דמותר לכתחילה לחטוף המצוה ולהקדים ולזכות בה אלא דאם השוחט תבע ממנו הפסד שכר מצותו תקנו בה תשלומין משום חבוב מצוה. ובק"א שם הביא גירסא אחריתא דגריס שם ולא יפקיד אחר שיכסה עיי"ש. ולפ"ז מבואר ג"כ דאין בזה אלא אזהרה לשוחט שלא יזלזל במצוה להניחה לאחרים. ובעל אות אמת הביא הגירסא ויקפיד אם אחר יכסה עיי"ש. וגם לפ"ז מבואר דרק אזהרה לשוחט עצמו הוא. אבל לא לאותו שקדם ונזדרז במצוה וכסה. ואין להאריך בזה. ועכ"פ חזינן דגם בכיסוי הדם גופא לא ביאר הרמב"ם ז"ל דעתו בפירוש דאסור לכתחילה לאחר לכסות בלא דעת השוחט אא"כ עבר ונמנע מלכסות. כמו שביאר כאן לענין מילה. והיכי יתכן לומר דמקורו של הרמב"ם כאן הוא מההיא דהתם. ובפרט דמלשונו שכתב כאן אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו וכו'. מבואר בהדיא דכל זמן שדעתו עדיין למולו אלא שמתעצל עכשיו. אין רשות לב"ד למולו בע"כ. ואילו בכיסוי משמע בהדיא דבכה"ג אפי' אחר שאינו ב"ד רשאי לכסות כמשכ"ל. ועי' בסמ"ק (סי' קנ"ז) שכתב באמת דגם אם רק נתעצל האב או שאינו בעיר. נתחייבו ב"ד למולו עיי"ש. אבל מבואר שאין דעת הרמב"ם ז"ל כן. ודברי השו"ע יו"ד (סי' רס"א) סתומין בזה. והרמ"א בהגה שם סתם כדעת הרמב"ם. ונמשך בזה אחר הטור שם. ולא הביא כלל דעת הסמ"ק. והאחרונים לא העירו כלום בזה. ולא אדע מדוע. ובאמת דמש"כ הסמ"ק דגם כשאינו בעיר. צ"ע מסוגיא דיבמות (פרק הערל ע"א ע"ב) בההיא דאמרינן דמשכחת לה זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיי'. בשהיו חבושין בבית האסורין עיי"ש. דמשמע ודאי דבכה"ג לא רמיא חיובא על הב"ד. דאל"כ היו הב"ד מלין אותו. ונמצא דליתנייהו נמי בשעת אכילה. וכן הוכיח משם בתשובות מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) עיי"ש בדבריו. ואולי יש לדחות לדעת הסמ"ק דמיירי בשנתעלם מב"ד ולא מלוהו. אלא דמדברי מהר"ח או"ז שם מבואר דכל שחלה חובת המצוה על אחר שוב לא פקע ממנו אפי' אחר שבא האב. ולא רמיא תו חיובא על האב עייש"ה. וא"כ שוב הו"ל ליתנייהו אף בשעת אכילה. דנהי דנתעלם מהם מ"מ כבר רמיא חיובא עלייהו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ ע"כ מבואר דאי אפשר לומר דמקורו של הרמב"ם כאן הוא מכיסוי. מלבד מאי דקשה לפ"ז דא"כ לא הו"ל למיכתב דין זה גבי מילה בלבד. דהרי כמו כן הו"ל לכתבו גם בשאר כל המצות כיו"ב:

והי' נראה לכאורה לומר בדעת הרמב"ם ז"ל בזה דהוקשה לו מאי דקאמר והיכא דלא מהלי' אבוה מחייבי ב"ד למימהלי' וכו'. אמאי נקט ב"ד. כיון דבקרא לא נזכר ב"ד כלל. וכל ישראל בכלל קרא דהמול לכם כל זכר. ואע"ג דב"ד הן אביהן של ישראל. ועליהם מוטל לטפל בכל כיו"ב כדכתיבנא לעיל. מ"מ לא הו"ל למינקט ב"ד דמשמע דלאפוקי אחריני קאתי. אלא הו"ל למינקט כל ישראל. וממילא ידעינן דכל שאין לפנינו מי שרוצה לטפל במצוה זו מדעתו. רמיא חיובא על הב"ד לטפל בה. אם ע"י עצמן ואם ע"י שיכופו אחרים לעשותה. כמו בכל המצות שבתורה כיו"ב. ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דבמילת הבן אין רשות לשום אדם אפי' לב"ד למולו בלא דעתו של האב. כל כמה דלא גילה דעתו שאינו רוצה למולו. כגון שחס על בנו וירא על נפשו שלא להביאו לידי סכנה וכל כיו"ב. והיינו דקאמרינן אם לא מהלי' אבוה. כלומר דגילה דעתו שאינו רוצה במילתו. מחייבי ב"ד למימהלי' בעל כרחו. וכיון דהכא במילה בע"כ דאב מיירי. ממילא מבואר דלא הוה מצי למינקט אחריני זולת ב"ד שהכח והשלטון בידם לכופו ולמול בעל כרחו. משא"כ בכל ישראל זולתם. והיינו דנקט הרמב"ם למיכתב שבית דין מלין אותו בעל כרחו. מה שאינו מבואר במקור הדין בגמרא. ולא רמיזא התם כלל. אבל לפי מה שכתבתי הוא מבואר. דכיון דהזכירו בה ב"ד הרי זה כמפורש בע"כ דאל"כ אין שום חילוק בין ב"ד לאחר. דהכל חייבין בה. והא דאין רשאין למול שלא מדעתי' דאבוה כל כמה דאפשר דדעתו למולו בעצמו. אפשר דהיינו משום דכיון דאיכא סכנה בדבר אין רשות לאחר להכניס בנו של זה בסכנה בלא דעתו כל כמה דאפשר לנו לומר דדעתו עדיין למולו בעצמו או ע"י אחר בזהירות יתירה. כרחם אב על בן. או אפשר דממשמעותא דקרא נפקא לן הכי במילה. ואין להאריך בזה:

וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר (ריש הלכות מילה) שם שכתב בזה וז"ל אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ. ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח' ובב"ד לא כתיב אלא סתם המול לכם. משמע דמילה בזמנה על האב. ואם נמנע הוא מלין אותו ב"ד עכ"ל עיי"ש. מבואר דכוונתו לומר דטעמו של הרמב"ם שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו היינו משום דעד שמונה מצות האב היא. ולא רמיא על אחרים כלל אפי' על הב"ד. והילכך אין רשות לאחרים אפי' לב"ד למולו שלא מדעתו של אב. אבל משעבר יום השמיני פקע מצות האב וחיילא על הב"ד וכל ישראל. ולא עדיף האב מאחר. והילכך מלין אותו אפי' בע"כ דאב. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם אא"כ עבר ונמנע למולו. היינו כשעבר יום השמיני. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (שם בהלכה א') וב"ד מצווין למול את הבן או העבד בזמנו כו'. אין הכוונה לומר בזמן המצוה דהיינו בשמיני. אלא בזמן שחלה המצוה עליהן. דהיינו מיד שעבר שמיני. דאילו ביום שמיני עדיין חובת האב היא. ולא רמיא חיובא על הב"ד. ועפ"ז מדוקדק מש"כ הרמב"ם דין זה דאין מלין שלא מדעתו רק בבן ולא בעבד. והיינו משום דכמו דבבן יש מקרא מיוחד לב"ד מדכתיב המול לכם כל זכר. דמיירי בבנים כדכתיב בהדיא בההוא קרא ובין זרעך אחריך המול לכם וגו'. הכי נמי בעבדים יש מקרא מיוחד לב"ד כדכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר יליד בית ומקנת כסף וגו'. דכמו דקרא דהמול לכם וגו' משמע להו דקאי אב"ד וכל ישראל מדכתיב בי' לכם. הכי נמי בקרא דיליד בית ומקנת כסף דהיינו עבדים כתיב בי' ימול לכם. דמשמע ב"ד וכל ישראל והדר כתיב קרא מיוחד באדון דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וגו'. ועי' מש"כ בזה לקמן (עשה ל"ב) והשתא א"כ ממילא מבואר דבעבדים גם בשמיני רמיא החובה על הב"ד כמו על האדון. דהרי אדרבה עיקר זמן שמיני דעבדים בב"ד הוא דכתיב. והילכך גם בשמיני רשאין הב"ד למול את העבד אפי' שלא מדעת האדון. ולא דמיא למילת הבן דלא חיילא חיובא על הב"ד אלא לאחר שמיני כמש"כ המבי"ט. ודברי הרמב"ם ז"ל באו עפ"ז מדוקדקים היטב. ובעיקר דברי המבי"ט דלאחר שמונה פקע חובת האב ולא עדיף מאחר. אף דלכאורה יש מקום עיון בזה. אבל כן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ (סו"פ ראד"מ) שכ' שם וז"ל. וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני עבר על מצות עשה גדולה וכו'. ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה וכו'. אחר שעבר יום שמיני לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכו'. וכן כל מי שיראה זה הילד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו הי' בנו עכ"ל עיי"ש. ומלשונו זה מבואר ככל דברי המבי"ט ז"ל. דעד שמיני החובה רמיא על האב לבדו. ומשעבר שמיני פקע חיובו המיוחד לו ואין לו תשלומין עוד לעולם. ומ"מ הרי הוא בכלל כל ישראל שעוברין עליו משעבר שמיני ואילך. ואף דשם השוה הרמב"ם ז"ל מילת עבדו למילת בנו. אין בזה גמגום. דאפשר דשם לא נחית עדיין בביאור החילוק שביניהם. ובחבורו הגדול הוא דנחית לזה לבאר הכל כראוי. ועדיפא מינה אשכחן בכמה דוכתי שדבריו ז"ל בפיה"מ סותרים למה שכ' בחבורו הגדול כידוע. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל גופי' בתשובה דבפירושו למשנה לא דקדק כראוי. ועכ"פ חזינן לדעתי' דמשמיני ואילך פקע חובת האב. והרי הוא כאחד מכל ישראל. וכן מתבאר להדיא מתשובת גאון בשערי צדק (שער חמשי סי' א') עייש"ה. וכן מבואר בפירש"י שבת (קל"ב ע"ב) בד"ה בינוני כו' וז"ל כגון שלא בזמנה דלאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דהרי הך קרא בב"ד הוא דמוקמינן לי' בסוגיא דקידושין שם ולא באב. אבל הוא הדבר אשר העלה המבי"ט דמשמיני ואילך פקע חובת האב ואינו אלא בכלל כל ישראל דנפק"ל מהמול לכם כל זכר. ולרבותא נקט רש"י אביו לומר דאפי' האב אע"ג דפקע ממנו חובת האב. מ"מ הרי הוא מצווה עליו עדיין ככל ישראל מקרא דהמול לכם כ"ז. ועפ"ז תתבאר לנו כוונת רבינו האי גאון ז"ל בתשובתו שבתשובות הגאונים (דפוס ליק סי' א'). שכתב שם בתוך דבריו וז"ל. וכמה מצות צוה הקב"ה על הספיקות. כי אין אנו יודעים נסתרות. אם נולד ולד בין השמשות שעה שהוא ספק אם מיום זה. הלא יש בו מצוה. וכי נעשה כאשר צוונו את מצות ה' אנו מקיימין וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים ע"פ פשוטן הם תמוהים מאיד לכאורה. דהרי במילה אפי' היכא דודאי עבר יום השמיני ואפי' הוא כבר בן שנה ושנתים ויותר איכא מצוה מדאורייתא על האב ועל כל ישראל למולו מקרא דהמול לכם כל זכר. ונהי דמצות האב משעבר יום שמיני הו"ל מעוות שאינו יכול לתקן ואין לו תשלומין לעולם. כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ שם. הרי מ"מ איכא חובת ב"ד וכל ישראל והאב בכללם למולו מעתה. ואף זו מ"ע דאורייתא היא ממש כמצות יום השמיני באב. וכמבואר בסוגיא דשבת (שם קל"ב ע"ב) ובפ"ב דשבת (כ"ד ע"ב) ובכמה דוכתי אחריני כמו שם (קל"ז ע"א) ושאר דוכתי עיי"ש. וא"כ איזה ראי' מייתי הגאון ז"ל מנולד ביה"ש דהו"ל ספק מילה בזמנה דיש מצוה במילתו. כיון דאפי' ודאי שלא בזמנה אית בה מ"ע גמורה דאורייתא. אבל עם מה שביארנו אפשר לומר בדעת רבינו האי גאון ז"ל. דס"ל כדעת הרמב"ם לפי מה שביאר הרב המבי"ט ז"ל. וכוונתו דגם בתשיעי ספק שמיני עדיין מצות האב הוא כאילו לא עבר זמנה עדיין ואסור לאחר ואפי' לב"ד למולו בלא דעת האב. ועכ"פ נשמע מדברי רה"ג ז"ל דגם לדעתו משעבר שמיני עברה מצות האב לגמרי ואין לה תשלומין עוד. ולא נתחייב בה יותר משאר כל ישראל. וזהו דלא כמש"כ הר"ב קה"ע בפירושו לירושלמי יבמות (פרק הערל הלכה א') בההיא דאמרינן התם בנך איש אין אתה מוהלו בע"כ עיי"ש ובש"ק שם. דמבואר לפי פירושו דעד שיגדל הבן לא בטלה מצות האב על הבן עדיין עיי"ש בדבריו. ולכאורה הכי משמע מפשטא דסוגיא דשבת (פראד"מ קל"ב ריש ע"א) דאמרינן מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה עיי"ש. אבל אין זו ראי'. דשם בעיקר המצוה קאמרינן דבמילה לא בטלה. אבל ודאי מצות האב בשמיני בטלה לגמרי ואין להאריך. ועי' שם לעיל (קל"א ע"א) בתוס' ד"ה ושוין עייש"ה. ובקידושין (כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אותו כו' עייש"ה:

והשתא לפי מה שביארנו עכ"פ אין ראי' כלל מסוגיא דקידושין שם לומר דבת"ת יש חילוק מדאורייתא בין האב לאחרים לענין לשכור מלמד לבנו. דלעולם אימא לך דגם אבוה לא מיחייב בהכי מדאורייתא. והא דלא קאמרינן בת"ת כדאמרינן גבי מילה דאי לא אגמרי' אבוה מיחייבי ב"ד למיגמרי'. בלא"ה לק"מ. דלא מיבעיא לפי מה שכתב הרב המבי"ט ז"ל דבמילה מדכתיב באב יום שמיני ובב"ד כתיב סתם המול לכם. שמעינן דעד יום שמיני מצות האב היא. ואסור אפי' לב"ד למולו שלא מדעתו וכ"ש בע"כ. ולאחר שמיני הוא דחיילא חיובא על הב"ד וכל ישראל כמו על האב. ולהכי רשאין ב"ד וחייבין למולו אפי' בע"כ. ומעתה א"כ הא דקאמרינן דהיכא דלא מהלי' אבוה מיחייבי ב"ד למימהלי'. היינו לאשמעינן הך מילתא. דאע"ג דבשמיני מצות האב היא ואסור אפי' לב"ד למולו שלא מדעתו. מ"מ כשעבר שמיני חיילא המצוה גם על כל ישראל כמו על האב. והילכך רשאין למולו אפי' בע"כ. וא"כ זה שייך רק במילה. אבל בת"ת דאין שום חילוק בקרא בין האב לכל ישראל. דכמו דקרא דושננתם לבניך דגמרי' מיני' חיובא לאחרים. כתיב סתמא ולא תלי בשום זמן. הכי נמי קרא דולמדתם אותם את בניכם דגמרי' מיני' חובה לאב כתיב סתמא. דנמצא דחיובא דאחרים וחיובא דאבוה חיילי כחדא. ונמצא דמיד מתחילת חיילות המצוה הו"ל ת"ת כמילה לאחר שמיני. וכמו דבמילה לאחר שמיני אין שום חילוק בין ב"ד לאב בחובת המצוה. הכי נמי במצות ת"ת מיד מעיקר התחלת החיוב הכי הוא. ולא כתיבא מצוה זו באב אלא לומר שחייב להקדים בנו לבן חבירו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל. וא"כ בת"ת לא שייכא הך מילתא כלל. דכיון דחיובן של אב וב"ד שוה במצוה זו לא שייך לומר דאי לא אגמרי' אבוה מיחייבי ב"ד למיגמרי'. דהכי נמי הוה שייך לומר איפכא דאי לא אגמרוהו ב"ד מחייב אבוה למיגמרי'. אלא דלא הא ולא הא שייך לומר כאן. דבאמת כולן חייבין במצוה זו בשוה. וכל מי מהם דקדם וזכה במצוה ואגמרי' ממילא נפטרו אינך אחריני. כמו בכל המצות שבתורה כיו"ב ודוקא במילה הוא דשייך דין זה כמו שנתבאר. ואפי' למה שביארנו אנחנו בדעת הרמב"ם ז"ל. אפשר לומר דלא נקט הכי אלא במילה. משום דלכתתילה איסורא איכא למולו בלא דעת האב אפי' ע"י ב"ד. ואתי לאשמעינן דאפי' הכי היכא דגלי דעתי' דאינו רוצה שיהי' נמול ימולו אותו ב"ד בעל כרחו. משא"כ בת"ת דפשיטא דרשאין אחרים ללמדו תורה אפי' לכתחילה בלא דעת האב. ומצוה קא עבדי בהכי. והילכך לא איצטריך לאשמעינן דאי לא אגמרי' אבוה דמחייבי אחריני. דזו פשיטא לי' דמחייבי בי' אחריני כאבוה. ולא כתבי' רחמנא גבי אב אלא לענין שחייב להקדים בנו לבן חבירו. אבל לענין עיקר המצוה כך לי אב כמו אחר. וא"כ מההיא ליכא למשמע מינה מידי לענין חיובא לשכור לו מלמד:

ונראה עוד דאדרבה משם יש מקום להביא ראי' איפכא דלענין שכירות מלמד מה"ת האב לא עדיף מאחר. מדאמרינן התם ואיהי מנ"ל דלא מחייבא למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם. כל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד א"ע וכל שאין אחרים מצווים ללמדו אינו מצווה ללמד את עצמו עיי"ש. וכתב עלה בתוס' הרא"ש שם וז"ל ולא ניחא כולי האי כי הך דתפדה דלעיל (כ"ט ע"א) (דאמרי' תיפדה תפדה כל שמצווה לפדות עצמו וכו'. כל שאחרים מצווים לפדותו וכו' עיי"ש). דהתם חדא תיבה היא. דכתיב תפדה וקרינן תיפדה. הילכך שייך למימר כל שמצווה לפדות עצמו וכו'. אבל הכא שתי תיבות הם ושתי מצוות הם ללמוד (דנפק"ל מקרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם) וללמד (דנפק"ל מקרא דולמדתם אותם את בניכם) ולמה אמרינן שיהיו תלויות זו בזו. וצריך לומר דמסתברא למימר הכי דאם לא למד היאך ילמד לאחרים עכ"ל עיי"ש. והשתא הא תינח אם נימא דמה"ת לא מחייב אפי' האב אלא ללמדו בעצמו. וכדדרשינן (בפ"ב דבב"ב שם) מולמדתם אותם ולמדתם אתם. אבל אם נימא דגם כשאינו יודע ללמדו בעצמו מיחייב לשכור לו מלמד. וזהו בכלל קרא דולמדתם אותם את בניכם. א"כ אף אשה נהי דלא למדה מ"מ הרי אפשר לה לשכור לו מלמד כמו איש. ואין כאן שום סברא למעט אשה. הן אמת דעיקר קושית הרא"ש ז"ל כבר תיקן רש"י ז"ל שם. שכתב. בד"ה דלא כו'. וז"ל דלא מיחייבא ללמד את בנה דכתיב ולמדתם את בניכם קרי ביה ולימדתם לאקושינהו דלא מיפקדא ללמד (כצ"ל. ועי' הגהות הב"ח ובפירש"י שברי"ף ובר"ן שם עייש"ה) עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דאע"ג דודאי בת"ת דנפשי' כתיב קרא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. מ"מ הך מילתא דמקשינן כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכו'. מהך קרא גופי' דולמדתם אותם את בניכם ילפינן מדכתיב בי' ולמדתם וקרינן ולימדתם. וא"כ הו"ל ממש דומיא דהיקישא דתפדה תיפדה. דחדא תיבה היא. וא"כ איפוא לא אדע במאי נתקשה הרא"ש ז"ל. ואפשר דס"ל דלא דרשינן מקרא ומסורת כה"ג. אלא היכא דלא כתיב בכל חדא קרא באנפי נפשה דנמצא דתרווייהו לא נפקי אלא מהך קרא גופי'. אבל הכא דבת"ת דנפשי' כתיב בהדיא קרא מיוחד בפ"ע. לא דרשינן מקרא ומסורת כדי לאקשינהו זה לזה. ואין לנו בקרא דולמדתם את בניכם אלא כפשטי' בת"ת דבנים. ודלא כפירש"י. ואע"ג דלפמש"כ בתוס' רי"ד שם (לעיל כ"ט ע"א) גם בפדיון כתיבי תרי קראי. חד בפדיון הבן ואידך בפדיון נפשי' עיי"ש. מ"מ לא דמי. דהתם מ"מ תרתי הנך קראי בפדיון הבן כתיבי אלא דמייתורא מוקמינן חד לפדיון נפשי'. והילכך שפיר גמרינן היקישא זה מזה. משא"כ כאן דבכל חד כתיב בהדיא קרא מיוחד באנפי נפשי'. הרי שחלקן הכתוב. אין לנו למידרש מקרא ומסורת כדי למיכללינהו בחד קרא למידרש היקישא. וצ"ע עדיין. ועי' בלבוש (סי' רמ"ה סעי' א') דנקט בפשיטות מדעתו כפי' הרא"ש שם עיי"ש. ועכ"פ מבואר דלפי דעת הרא"ש ז"ל מוכרת מההיא דהתם דאפי' באב אין מה"ת מצוה אלא ללמדו בעצמו ולא לשכור לו מלמד כשאינו יודע ללמד:

והנה בפ"ק דקידושין (ל' ע"א) מסקינן כברייתא דאם למדו האב מקרא אינו מלמדו משנה. ופירש"י וז"ל אינו מלמדו משנה אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו עכ"ל עיי"ש. והרש"א ז"ל בח"א שם עמד בזה מדתניא לקמן שם ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד עיי"ש. הרי דחייב מה"ת ללמדו אפי' משנה ותלמוד. ורצה לתרץ דההיא דלעיל מיירי דוקא בבן בנו. אבל בבנו חייב בכל. אלא דחזר וכתב דמדברי הרא"ש מבואר דאפי' בבנו אמרינן הכי עיי"ש. ותמיהני עליו ז"ל שלא הוקשה לו אלא מהרא"ש. והרי גם בפירש"י והר"ן שם מבואר בהדיא כן. וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהלכות ת"ת) ובכל שאר הפוסקים. דזה קאי אפי' לבנו עיי"ש. ובאמת דלפי דברי הרמב"ם ז"ל שם בלא"ה לק"מ קושית הרש"א. דהרי מדכתב שם (בהלכה ז') וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו' עיי"ש וכ"כ הטור שם. מבואר דס"ל דמאי דאמרינן למדו מקרא אין מלמדו משנה היינו רק לענין ללמדו בשכר. אבל בחנם ודאי חייב ללמדו הכל וכ"כ הר"ב לח"מ שם. וא"כ אין כאן מקום קושיא דההיא דרשא דושננתם ושלשתם י"ל דמיירי כדאפשר לו ללמדו בחנם. אלא דמרן בכ"מ שם לא הבין כן בדעת הרמב"ם עיי"ש. אבל ודאי פשטות דברי הרמב"ם והטור משמע הכי. וכ"ש לפמש"כ הטור שם בשם הרמ"ה ז"ל דדוקא בדלא אפשר לי' דדחיקא לי' שעתא אבל היכא דאפשר לי' חייב ללמדו אפי' בשכר גם משנה וגמרא עיי"ש. והרש"ל ז"ל ביש"ש (פ"ק דקידושין סי' נ"ו) תקע בה מסמורת וכתב דדבריו מוכרחין מסוגיא דגמרא שם עיי"ש. א"כ ודאי דלק"מ כמבואר. דההיא דושננתם ושלשתם מיתוקמא שפיר בדאפשר לי' דחייב ללמדו הכל אפי' בשכר. ומ"מ אין הכרח מזה לומר דמדאורייתא מחייב לשכור לו מלמד. די"ל דודאי מדאורייתא חיובי מתייב ללמד את בנו הכל. אפי' גמרא הלכות ואגדות. אם אפשר לו ללמדו בעצמו. אלא דמדרבנן חייבוהו. אפי' אם הוא בעצמו לא מצי ללמדו. שישכור לו מלמד אחר. והם לא ראו לחייבו אלא למקרא לחוד אם לא היכא דרויחא לי' שעתא וידו משגת. דאז אפי' בשכר חייבוהו בכל. וא"כ ההיא דלקמן דדרשינן ושננתם ושלשתם היינו מדאורייתא היכא דמלמדו בעצמו. אבל מדרבנן בשכר ע"י אחר. היינו דוקא כשידו משגת. אבל היכא דדחיקא לי' שעתא לא מיחייב ללמדו אלא מקרא בלחוד. וראיתי להר"ב פ"י שם שכתב לתרץ קושית הרש"א דההיא דלקמן דדרשינן ושננתם ושלשתם מיירי בבן חבירו. כדדרשינן בספרי. ושננתם לבניך אין בניך אלא תלמידיך וכמש"כ ג"כ הרמב"ם שם. אבל הכא בברייתא דלמדו מקרא אינו מלמדו משנה מיירי בבנו ממש. עיי"ש בדבריו. ולפ"ז ודאי תמוה לכאורה דאטו בנו מיגרע גרע מבן חבירו. ועכצ"ל דנפ"מ לענין לשכור לו מלמד. דלבן חבירו לא מיחייב כלום אפי' למקרא. אבל לבנו מיחייב מיהת לשכור לו מלמד ללמדו מקרא. ולפ"ז שוב לא הועיל כלום בתירוצו. דכיון דע"כ בלא"ה מוכרח לומר דההיא דושננתם ושלשתם במלמדו בעצמו מיירי א"כ אפי' תימא דמיירי בבנים ממש לק"מ וכמו שביארנו:

איברא דלפי דעת הכ"מ (שם בהלכה ז') דיותר ממקרא אינו חייב ללמד את בנו אפי' בחנם עיי"ש. ודאי קושית הרש"א ז"ל קושיא גדולה היא לכאורה. והי' נראה לומר דאין דעתו ז"ל לומר דלא מיחייב לגמרי בלמוד בנו יותר ממקרא. אלא רצה לומר רק דמצד חובת אב לבנו לא מיחייב יותר ממקרא אפי' בחנם. ונפק"מ לענין מאי דמחייב להקדים בנו לבן חבירו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל. דלמקרא חייב להקדימו אבל לא למשנה. דאפי' הוא עצמו יודע ללמדו רשאי להקדים בן חבירו לבנו אם לפי דעתו הוא ראוי יותר לכך מבנו דאין בזה דין קדימה לבנו. ובדעתו הדבר תלוי. ואף דלענין צדקה קיי"ל דהקרוב קרוב קודם. כמבואר בטוש"ע (סי' רנ"א) עיי"ש. מ"מ ת"ת שאני דבדעת ובכשרון תליא מילתא. וכל דלדעתו בן חבירו זריז וממולא יותר מבנו. רשאי להקדימו לבנו מלמוד המשנה ואילך. ובמקרא דגלי קרא להקדים בנו גלי. אבל ממשנה ואילך אין לנו דין קדימה בבנו. ובזה ממילא נדחו דברי החת"ס שהבאתי לעיל כמבואר. וגם קושית הרש"א ז"ל לק"מ. דההיא דושננתם ושלשתם בעיקר מצות ת"ת בין לבנים ובין לתלמידים מיירי. אבל מצד חובת האב לבנו לא מיתייב אלא במקרא בלבד. ובזה מיירי ההיא ברייתא דלמדו מקרא אינו מלמדו משנה. ובזה ממילא ניחא נמי מה שהקשה הר"ב לח"מ שם (בה"ב ובה"ז) במאי דפרכינן מברייתא דלמדו מקרא אינו מלמדו משנה לריא"ש דאמר עד היכן תייב האב ללמד את בנו תורה כגון זב"ד שלמדו אבי אביו מקרא משנה וגמרא הלכות ואגדות. והוצרך לדתוקי ולשנויי דכזב"ד ולא כזב"ד קאמר. כזב"ד שלימדו אבי אביו. ולא כזב"ד דאילו התם מקרא משנה וכו'. ואילו הכא מקרא לבד. ולפ"ז נצטרך לומר דמאי דקאמר עד היכן חייב וכו'. היינו עד כמה דורות חייב אי בנו דוקא קאמר קרא או גם לדורות שאחריו. ואמאי לא תי' בפשיטות. דההיא דלמדו מקרא אינו מלמדו משנה היינו בשכר. וההיא דריא"ש דמלמדו משנה הלכות ואגדות. היינו בחנם כגון שמלמדו בעצמו. אי נמי ההיא דאינו מלמדו משנה היינו בדחיקא לי' שעתא. וההיא דריא"ש בגברא דרויחא לי' וידו משגת עיי"ש. ולפמש"כ בדעת הכ"מ ל"ק ול"מ. דלישנא דברייתא דלימדו מקרא אינו מלמדו משנה משמע אפי' בחנם לא. וכמש"כ הכ"מ. והיינו ע"כ לענין דין קדימה. דאל"כ לא גרע מבן תבירו דהמצוה היא ללמדו הכל. כדדרשינן אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. וא"כ שפיר פריך. מיהו לדעת הרמ"ה ז"ל דבלא דחיקא לי' שעתא מיחייב לשכור מלמד לבנו אפי' למשנה וגמרא הלכות ואגדות. לכאורה יפה הקשה הלח"מ שם. דלישני לי' דההיא דריא"ש היינו בדלא דחיקא לי' שעתא. אבל נראה דלק"מ. דאיה"נ אלא דקושטא דמילתא משני לי'. דודאי גם בלא"ה ע"כ ההיא דר"י א"ש דקאמר עד היכן תייב אדם וכו'. עד כמה דורות קאמר. מדקאמר כגון זב"ד שלימדו אבי אביו וכו' ולמה הזכיר אבי אביו כלל כיון דעיקר השאלה לא היתה אלא לענין הדברים שחייב ללמדו. ולא הול"ל אלא כגון זב"ד שלמדוהו מקרא משנה וכו'. אלא ודאי עד כמה דורות הוא דקאמר. ולהכי משני לי' קושטא דמילתא. וגם מה שהקשה בלח"מ שם למסקנא דעד כמה דורות. הרי מבואר בספרי דאפי' לתלמידים אחרים חייב מדאורייתא ללמדם אע"ג דליכא דורות כלל. לק"מ דאנן בחיובא מצד אבות קאמרינן. וכדקאמר עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה. וע"ז שפיר קאמר דאפי' אבי אביו. ונפק"מ לענין דין קדימה. דבנו וה"ה בן בנו חייב להקדימן לתלמידים אחרים. אבל אין ה"נ דגם תלמידים אחרים חייב ללמדם כדאפשר לי'. ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מבואר שאין לנו שום ראי' לומר דמדאורייתא מיחייב האב להשכיר לו מלמד לבנו. וגם מדרבנן אין לנו ראי' מוכרחת. וכ"כ מרן בב"י (יו"ד סי' רמ"ה) דרק מסברא נפק"ל להרמב"ם ז"ל הך מילתא. וכ"כ הרש"ל ביש"ש (פ"ק דקידושין סי' נ"ח) דלא מצינו זה להדיא עיי"ש. וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ט"ז) שכתב וז"ל הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה וכו'. הרי זה בכלל הצדקה וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם עכ"ל עיי"ש ובכ"מ שם דגדולים שכתב היינו יותר מבני שש. ומקורו מדאמרינן (בפ"ד דכתובות) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת. דרשו רבותינו שביבנה וכו' זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים עיי"ש. וכן הוא בטוש"ע יו"ד (סי' רנ"א סעי' ג') עיי"ש. ומדכתב כדי ללמד הזכרים תורה משמע דעדיין לא למדו. וא"כ תיפוק לי' מצד מ"ע דת"ת. ולמה לו לאשמעינן דבכלל צדקה היא. וגם משמע מדבריו דבפחות מבני שש דחייב במזונותיהן. מה שנותן להם כדי ללמדם תורה ג"כ בכלל מזונות הוא. והשתא הרי בכלל מ"ע דת"ת הוא. וחייב בה מדאורייתא. דהרי אפי' לשכור מלמד לבניו כשאי אפשר לו ללמדם בעצמו חייב. אלא ודאי מוכרח לכאורה דגם לדעתו ז"ל לא מיחייב מדאורייתא לשכור להם מלמד לבניו. ולא רמי' עלי' חיובא מקרא דולמדתם את בניכם אלא בגופו. ולא בממונו אלא מצד מזונות ומדין צדקה. ומיהו אפשר דהתם בלמוד משנה ותלמוד מיירי. דלא מיחייב לשכור מלמד אלא למקרא כמבואר בדבריו כאן. אלא דמסתימת דבריו ז"ל שם לא משמע הכי ואין להאריך. וראיתי בתשובות הגאונים (דפוס ברלין המכונות זכרון לראשונים סי' תקנ"ג) בתשובה לרבינו סעדי' גאון ז"ל שכתב שם וז"ל איש שמתה אשתו והניחה בן וכו' כמו ששנו רבותינו הבן אביו חייב בו מצות למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו'. אלו המצות האב עושה אותם בבנו לא האם כו' כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה כו' שילמדו את בניהן אלא האב הוא שהוא עומד בכל הדברים הללו וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים לכאורה. דהרי מקרא ממעטינן אשה ממצות ללמד את בנה כדאמרינן התם (כ"ט ע"ב) איהי מנ"ל דלא מיחייבא (ללמדו תורה) דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ופירש"י דכתיב ולמדתם קרי בי' ולימדתם לאקושינהו עיי"ש. הרי דמהיקשא ילפינן לה ולא מסברא בעלמא כדכתב הגאון ז"ל. אבל נראה ברור דדעת הגאון כמו שפירש בתוס' הרא"ש שם והבאתיו לעיל. דלא מקרי וכתיב ילפינן לה כדפירש"י. אלא עיקרו מסברא הוא דנפק"ל דאם לא למד האיך ילמד אחרים עיי"ש. וכמו שביארנו דבריו לעיל. וכוונתו לומר דאע"ג דודאי משכחת לה ג"כ נשים שלמדו מ"מ כיון דסתם נשים לא למדו ואינן יודעין ללמד לבניהם אין סברא לומר שגם הן בכלל המצוה ללמד הבנים תורה אפי' אותן שלמדו. וזו היא ג"כ דעת הגאון ז"ל. ומעתה א"כ מוכרח מזה דעכ"פ מדאורייתא לא מיחייב האב לשכור מלמד לבנו. דאם איתא דבכלל המצוה איתא ג"כ לשכור מלמד לבנו כשהוא לא למד ואינו יודע ללמד. א"כ ודאי אית לן למימר דגם הנשים בכלל מצוה זו. דאף אותן שלא למדו אפשר להן לשכור מלמד לבניהן ללמדם. אלא ודאי מוכרח לומר דס"ל דליכא בזה מצוה מה"ת אלא בגופו ולא בממונו וכדדרשינן (בפ"ב דבב"ב) ולמדתם אותם וגו' ולמדתם אתם. ולהכי מסתברא שפיר דאין הנשים בכלל וכמשכ"ל לדברי הרא"ש ז"ל:

ומעתה א"כ הדבר ברור דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דליכא עשה ללמד לבנים אלא בגופו ולא בממונו ונמצא דלא כתיב עשה דת"ת לבנים אלא כדי להוסיף בהם עשה יתירה יותר מהאמור בתלמידים אחרים. ונפק"מ רק לענין קדימה וכבר נתבאר אצלנו דבכל כיו"ב דיש לפנינו במצוה עשה כללית ובאחד מפרטי הכלל הוסיף הכתוב עשה יתירה אין דרכו של רבינו הגאון למנות אלא העשה הכללית בלבד. ולכן יפה עשה שלא מנה כאן אלא העשה הכללית. דהיינו ללמד דת סתם. שכוללת הכל בין בנים בין תלמידים אחרים. ועשה דת"ת לבנים לא ראה לפי דרכו ז"ל למנותה בפ"ע:

ונמצא לפ"ז עיקר דרכו של הרי"ץ גיאת ז"ל נכונה בדעת רבינו הגאון ז"ל במה שכתב דלרבינו הגאון לא נמנה במנין המצות אלא שתי עשין בת"ת. אבל מ"מ מש"כ דלרבינו הגאון השתי עשין שנמנו בת"ת הן למוד עצמו ולמוד בניו. והעשה שהשמיט מהמנין. היא עשה דושננתם לבניך דקאי לתלמידים. מלבד מאי דגוף הדבר קשה מצד עצמו מה ראה על ככה. אי אפשר ג"כ לקיימו ע"פ מנין המצות לרבינו הגאון שלפנינו. שהרי להדיא מבואר לפנינו שלא מנה עשה דת"ת לבנים. אלא כתב סתם ללמד דת. דמשמע לכל ישראל בין בניו בין בני חביריו. שהרי לא הזכיר בנים כלל. וא"כ איפכא מבואר בדברי רבינו הגאון. שהשמיט עשה דולמדתם את בניכם ומנה עשה דושננתם דקאי על ת"ת לתלמידים. אלא שראיתי באזהרותיו של רבינו הגאון אשר על סדר עשרת הדברות. דשם מבואר בהדיא כדעת הרי"ץ אבן גיאת ז"ל. דבדבור לא תשא כתב שם וז"ל אקומה ואעלה ללמוד דת הנפלא וכו' עיי"ש. והיינו מצות ת"ת דגופי' דנפק"ל מולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. ובדבור כבד מנה מצות ת"ת לבנים עיי"ש. וזהו ממש כמש"כ הרי"ץ אבן גיאת לדעת הגאון ז"ל. וצ"ל ע"כ דדעת רבינו הגאון שם דכיון דאפקינהו קרא לתלמידים בלשון בנים. וכתב ושננתם לבניך אין לנו בזה אלא מצות ת"ת לבנים בלבד. אלא דגלי קרא דלענין מצות תלמוד תורה גם בן חבירו כבנו הוא. וכשמלמד תורה לבן חבירו מעלה עליו הכתוב כאילו למד תורה לבנו. ומ"מ כיון דבקרא לא אשכחן בהדיא אלא למוד תורה לבנים. אין לנו במנין המצות אלא למנות מצות ת"ת לבנים. ומ"מ הרי אנו רואין דכאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל ממה שהי' דעתו שם והוא העיקר. וכבר ראינו כיו"ב בכמה מקומות שחזר בו כאן ממש"כ שם. כמו שנתבאר אצלנו בכל מקום הראוי לזה. וצ"ל דלפני הרי"ץ אבן גיאת ז"ל לא הי' מנין המצות לרס"ג ז"ל אשר לפנינו בזה. אלא אותן אשר על סדר עשרת הדברות. ולכן כתב מה שכתב. ועכ"פ נתבאר לנו דדברי הגאון ז"ל כאן נכונים ומדוקדקים ע"פ דרכו ז"ל:

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מלבד מה שמנו בת"ת שלשה עשין הנ"ל מנו עוד בה כמה עשין. שמנו ושננתם לעשה בפ"ע והכוונה למה שדרשו מינה בפ"ק דקידושין שם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר אלא אמור לו מיד. וכמו שביאר הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ל') עיי"ש. וגם מנו ודברת בם לעשה בפ"ע. כמבואר בה"ג נוסחת כת"י. אף דבבה"ג הנדפס מכבר ליתא עשה זו. אבל מנאה ג"כ באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל והר"ש בן גבירול עיי"ש. ומבואר שכן הי' לפניהם בה"ג. שהם הולכים תמיד בעקבותיו. ומדברי הרא"ם ז"ל ביראים נראה שלא היתה עשה זו בבה"ג שלפניו. ולכן לא הביאה שם ולא ביארה כדרכו ז"ל. וכן נראה מאזהרות הר"א הזקן עיי"ש. וגם מנו עשה דושמתם את דברי אלה על לבבכם. וביארה הרא"ם ז"ל ביראים (סי' כ"ז) דהכוונה שיזכור דברי תורה וישימם על לבו תדיר ויהגה בהם בלבו. ובכל שעה ושעה שחושב אדם דברי תורה והוגה בהן בלבבו הוא מקיים מצות ושמתם את דברי וגו' עכת"ד שם עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא ראה למנות מצות אלו כמו שלא מנאום שאר מוני המצות. דס"ל דכל זה בכלל עשה דת"ת שכבר נמנית. ובמקראות הללו לא בא הכתוב אלא לתוספות ביאור והו"ל כאחת משאר עשין הכפולות שבתורה שאין באות במנין בפ"ע. עוד מנה בזה לאו אחד מקרא דהשמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים וגו'. וכן מנאוהו הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל באזהרותיהם עיי"ש. ומנאוהו ג"כ ביראים (סי' כ"ח) וביאר האזהרה שלא לפנות לבו לבטלה וליתן דברי התורה על הלב תמיד שלא ישכחם וכדתנן (בפ"ג דאבות) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך וגו' פן תשכח וגו' עיי"ש. וכן מנאה הסמ"ג (לאוין י"ג) והסמ"ק (סי' ט"ו) וביארה כן. וז"ל שלא לפרוש מן התורה דכתיב רק השמר לך וגו' פן תשכת וגו' ופן יסורו מלבבך וגו' ביושב ומסיר מלבו הכתוב מדבר עכ"ל עיי"ש. וגם הרמב"ן ז"ל מנה לאו זה. אלא שביארו בדרך אחר שמזהיר שלא לשכוח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו. עי' בדבריו בלאוין הנוספין (סי' ב') שהאריך בזה עיי"ש. וכן דעת הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע (לאוין סי' קי"ח) עיי"ש. וכן ביאר הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (בפרשת ואתחנן) על פסוק זה באריכות עיי"ש בדבריו. ובאמת בהדיא מבואר במנחות (פרק שתי הלחם צ"ט ע"ב) אמר ר"ל כל המשכח דבר אחד מלמודו עובר בלאו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכו'. רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו. רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח עיי"ש. והביאה הסמ"ג שם עיי"ש. וצ"ל דלדעת הרמב"ן אין זה אלא אסמכתא בעלמא ולאו דרשא גמורה היא. וכן נראה מדברי הרשב"ץ בזה"ר שם עייש"ה. ועכ"פ לכ"ע יש בו לאו. וראוי לבוא במנין הלאוין. אבל רבינו הגאון ז"ל השמיט לאו זה ולא מנאו. ונטה בזה מדרכו של הבה"ג וסייעתו ז"ל. וגם הרמב"ם והחינוך לא מנאוהו. וכבר השיג עליו הרמב"ן בהשגותיו שם. ועי' להר"ב מג"א מש"כ בטעמו של הרמב"ם וכ"כ הר"ב כנה"ג בדינא דחיי על הסמ"ג שם וכ"כ הר"ב מל"מ (בפר"ד ח"ב) עיי"ש. ולדבריהם צ"ל לדעת הרמב"ם והחינוך ג"כ דההיא דמנחות שם אסמכתא בעלמא הוא ואין בה לאו גמור מדאורייתא. דאל"כ אין מקום לתירוצם כלל. ואין זה ענין למש"כ הרמב"ם בשורש רביעי כלל עיי"ש. וכמו דשייך למנות עשה דת"ת. הכי נמי שייך למנות לאו זה לפורש מתלמוד תורה ושוכח דבר מתלמודו. אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת ה"י). דמבואר שם בהדיא דס"ל דפשטי' דקרא בשוכח תלמודו מיירי עיי"ש. וא"כ ליכא למימר לדעתו דאסמכתא היא:

ואמנם לדעת רבינו הגאון ז"ל נראה דיפה עשה שהשמיט לאו זה לפי דרכו דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד משניהם. כמו שביארנו בכמה מקומות כיו"ב. והנה ראיתי להסמ"ק (סי' ק"ה) שכתב וז"ל ללמוד תורה דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו'. וחלקתי מצוה זו מלאו דלא תשכח. שאע"פ שלמד צריך ליזהר שלא ישכח. וכן אם הוא נזהר שאינו שוכח מה שלמד אעפ"כ צריך ללמוד דברים אחרים וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר שבא לתרץ שלא יקשה עליו אמאי מנה הלאו והעשה בשתי מצות חלוקות והי' ראוי לכוללן במצוה אחת. דס"ל ג"כ כדעת רבינו הגאון דמצוה שיש בה לא תעשה ועשה לא יבואו אלא בחשבון מצוה אחת. וכן מבואר בדברי הסמ"ק גם כן לעיל (שם סי' י"ז) עיי"ש. ולזה כתב לתרץ דשאני הכא שיש מקום לעשה בלא הלאו וללאו בלא העשה ואין הלאו בכלל העשה ולא העשה בכלל הלאו. והילכך יש למנות שניהן כמצוות חלוקות. ואמנם דברי הסמ"ק צ"ע במש"כ דאיצטריך לאו דלא תשכח משום דאע"פ שלמד צריך להזהר שלא ישכח. והוא תמוה דהתינח אם לא היתה מצות ת"ת אלא שילמד כל התורה פעם אחת ודיו. אבל הרי ידוע דמצות ת"ת אין לה שיעור ולא הפסק ואין רשאי ליפטר עצמו ממנה לעולם יומם ולילה. ואמרינן ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם אלא אמור לו מיד. וא"כ יש בכלל המצוה ג"כ שילמוד תמיד ושיהיו דברי תורה שגורים על שפתיו. ואם ס"ל להסמ"ק דקיי"ל כמ"ד (בפרק שתי הלחם צ"ט ע"ב) דאפי' לא שנה אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ואפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש עיי"ש. א"כ מאי אע"פ שלמד כו' שכתב. הרי אע"פ שלא למד כלל שייך לומר כן. ועכצ"ל דס"ל דההיא דהתם היינו רק לענין חיובא דלא ימוש מפיך והגית בו יומם ולילה. אבל מ"ע דולמדתם אותם לא מיקיימא בהכי. והיינו משום דודאי מ"ע דאורייתא שלא להסתלק מן התורה לעולם. דת"ת הו"ל מ"ע שאין הזמן גרמא כדאמרינן סופ"ק דקידושין. אלא משום דע"כ צריך להפסיק בה כדי חייו. ותורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. הילכך אמרינן דאפי' יהי' מוכרח להפסיק בה איזה זמן משום צרכי חייו דשרי. אסור לעבור עליו יום או לילה בלא תורה כלל משום איסורא דלא ימוש וגו'. ולזה הוא שאמרו אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש וגו'. אבל ודאי עיקר מצות ולמדתם לא מקיים בהכי. וזו היא כוונת רבינו אליעזר ממיץ ז"ל שהביא בש"מ (פ"ק דנדרים ח' ע"א) בההיא דאמרינן התם כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית חיילא שבועה עלי'. וז"ל שם ואי קשיא מ"מ איכא עשה דולמדתם אותם. ושמא האי חלה דקאמר מדרבנן ולא לחיובי קרבן ביטוי עכ"ל עיי"ש. והדברים מבוארים כדכתיבנא. וזו היא ג"כ כוונת הסמ"ג (עשין י"ב) שכתב וז"ל בשעות דחוקות שהאדם בבלבול ואין לו פנאי ללמוד סומך על מה שאמר ר"י בשתי הלחם אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש עיי"ש. וכ"כ בהגהות מיימוניות (פ"א ה"ח מהלכות ת"ת) עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל (בפ"ק דנדרים שם) וז"ל הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה. היינו בדלא אפשר לי' טפי. שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו הא לא"ה לא מיפטר כדאי' במנחות עכ"ל עיי"ש. ומש"כ כדאי' במנחות כוונתו למאי דאמרי' התם שאל ב"ד כו' את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה כו'. ופירש"י דבר שלא יהא בעולם עיי"ש. ומשמע לי' דרבי ישמעאל לא פליג עלה דא"ר יוחנן אפי' לא קרא אלא ק"ש וכו'. מדמייתינן לה עלה סתמא. ולא אמרו דפליגא. אלא ודאי לכ"ע היא. ומאי דאמרינן בתר הכי ופליגא דרשב"נ דארשב"נ אר"י פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה וכו' עיי"ש. לא עלי' דרבי ישמעאל בלחוד קאי. אלא גם על רבי אמי ורבי יוחנן קאי. דס"ל דקרא דלא ימוש וגו' הוא למצוה. ורשב"נ קאמר דאינו אלא לברכה. אבל בעיקר מילתא ודאי לא פליג. וגם רבי ישמעאל עיקר מילתי' לאו אההוא קרא קסמיך. אלא על קרא דאורייתא דולמדתם אותם סמיך. וזה דלא כפירש"י שם עיי"ש ואין להאריך. שוב ראיתי להר"ב ברכ"י (ביו"ד ריש סי' רמ"ו) שכבר העיר בעיקר סברא זו שכתבנו לחלק בין איסורא דלא ימוש למ"ע דולמדתם אותם. וכתב לתרץ בזה מה שהקשו קצת אחרונים ז"ל דרשב"י דמנחות שם דאר"י משמי' דאפי' לא קרא אלא ק"ש וכו' אדרשב"י (בפרק כיצד מברכין ל"ה ע"ב) דאמר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי' וכו' עיי"ש. ודבריו נכונים בזה. עיי"ש שהאריך. אבל לא הרגיש דעיקר שיטה זו מבוארת בדברי הראשונים ז"ל וכמו שביארנו. וכן מבואר בפ"ק דברכות (י"א ע"ב) בתוס' ד"ה שכבר נפטר וכו'. ובמרדכי. וביותר ביאור בדברי תלמידי רבינו יונה ז"ל שם דעיקר מ"ע דת"ת נוהגת כל היום כולו ובקריאה פעם אחת לא נגמרה מצותה. וכ"כ בשיטה מקובצת לחד מקמאי ז"ל בברכות שם ובשבולי הלקט השלם (הלכות תפלה סי' ה') בשם רבינו ישעי' ז"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים שם דמה"ת חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו. והא דאמרינן התם דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שתרית וערבית. הכי קאמרינן דמצי פטר נפשי' ממאי דכתיב בקרא בהדיא בק"ש שו"ע דכתיב בשכבך ובקומך. דהיינו בקריאת שמע שחרית וערבית חיילא שבועה עלי'. אע"ג דבאמת לא מיפטר בהכי מדאורייתא כדנפק"ל מושננתם דכל מאי דלא כתיב בקרא בהדיא אלא נפק"ל מדרשא אע"ג דמ"ע גמורה מדאורייתא היא חיילא שבועה עלי' עיי"ש בדבריו ז"ל. וכ"כ בש"מ בשם הרנב"י ז"ל תלמידו של הרמב"ן דמידי עשה דת"ת לא פטר נפשי' אא"כ יעסוק בתורה כל היום כולו. אלא דלענין פי' הסוגיא שם יש לו דרך אחר ממש"כ הר"ן עיי"ש. וראיתי להר"ב בית הלל (ביו"ד סי' רמ"ו) שכתב על הר"ן ז"ל שנעלם ממנו גמרא ערוכה במנחות שם עיי"ש בדבריו. ולפי מה שביארנו אין בזה סרך קושיא כלל. ונהפוך הוא דאשתמיטתי' להב"ה כל דברי הראשונים ז"ל שהבאתי. גם תמיהני על הרדב"ז ז"ל בתשובה (ח"ג סי' תט"ז) שכתב על דברי הר"ן שם שכל המפרשים חלוקים עליו וס"ל דליכא מצוה מה"ת ללמוד כל היום. ומביא שם מדברי הרא"מ ז"ל שהבאתי עיי"ש. והוא תמוה דמלבד דאדרבה חזינן רוב הראשונים ז"ל דקיימי בשיטת הר"ן בזה. בלא"ה מדברי הרא"מ ז"ל שם מבואר דמסיק ג"כ כשיטת הר"ן. ועדיפא מינה ס"ל דאפי' שבועה לא חיילא עלה אלא מדרבנן. וגם מה שהביא שם מדברי רבי' יונה ז"ל. הרי כבר הבאתי מדברי הר"י שהביאו משם רבם ז"ל איפכא. דגם הוא כשיטת הר"ן ס"ל ואכמ"ל בזה יותר:

ועכ"פ לפ"ז נימא דגם הסמ"ק ס"ל דלא יצא ידי חובתו מדאורייתא בק"ש שחרית וערבית. ולכן כתב דאע"פ שלמד כל התורה וקיים עשה דת"ת עדיין קאי בל"ת דלא תשכח. אלא דא"כ תמוה דהרי לשיטה זו לא סגי במה שלמד כל התורה פעם אחת אלא חייב ללמוד תמיד יומם ולילה. ויש בכלל המצוה שלא ישכח כדדרשינן מושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים על פיו ואם ישאל אדם דבר אל יגמגם ויאמר אלא יאמר לו מיד. דהיינו שיהי' עוסק בתורה תמיד שלא יבוא לידי שכחה. וכן מש"כ עוד דאיצטריך עשה דת"ת ולא סגי בלאו דלא תשכח. לענין שאם הוא נזהר שאינו שוכת מה שלמד ומקיים בזה ל"ת דלא תשכח. אכתי צריך שילמוד ג"כ דברים אחרים. מכח עשה דת"ת. ג"כ הדבר קשה. דנראה דס"ל להסמ"ק דלאו דפן תשכח היינו רק כשכבר למד ואח"כ שכח מה שלמד. אבל כשעדיין לא למד לא קאי אלא בעשה דת"ת ולא בלאו דפן תשכח. וזה תמוה לענ"ד. חדא דא"כ הו"ל לומר בפשיטות דאיצטריך לעשה דת"ת לענין מי שלא למד עדיין כלל. דבלאו ליתא ובעשה איתי'. ועוד דהרי בקרא לא כתיב פן תשכח את אשר למדת. אלא את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך וגו'. והיינו קבלת התורה אשר ראו כל ישראל בהר סיני. וא"כ גם כשאינו לומד ודאי קרינן בי' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. דהיינו ששוכח המצוה שנצטוה עלי' ללמוד ולעסוק בתורה כל ימי חייו. והוא מסירה מלבו ואינו עוסק בה. וגם שוכת בזה כל המצוות אשר ניתנו לנו בהר סיני. ולכן דברי הסמ"ק צ"ע אצלי כעת. ולכן נראה דזו היא באמת דעת רבינו הגאון ז"ל. דודאי העשה והל"ת של מצות ת"ת שייכי לעולם ביחד. דכל שלמד ונסתלק מלעסוק בתורה יש בו עבירת העשה כמו הלאו. שמחוייב מצד עשה דת"ת לעסוק בה תדיר יום ולילה. וגם בא לידי שכחה כשאינו עוסק בה. וכן כשעדיין לא למד שייך בו הלאו כמו העשה כמו שביארנו. ועוד דאין לך שכחה גדולה מזו כשאינו מתחיל לעסוק בתורה כלל ואינו רוצה לידע ממנה כלום. דודאי לא עדיף מי שלא למד ואינו מתחיל ללמוד כלל ממי שלמד ושכח אח"כ. וכיון דהעשה והל"ת שייכי בהדדי. אחר שכבר נמנית העשה שוב לא צריך למנות הל"ת לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל. וכ"ש אם נימא כדעת הסמ"ק דכשלא למד עדיין ליתא אלא בעשה דת"ת ולא בל"ת דלא תשכח. דאתי שפיר טפי לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. דהרי לפ"ז נמצא דהעשה כוללת יותר מהלאו. דשייכא אפי' במקום דליתי' ללאו. אבל הלאו לא שייך אלא במקום דאיתא לעשה. ולכן יש לנו למנות העשה שכוללת גם הלאו ולא הלאו שאין העשה בכללו כמו שביארנו כיו"ב בכמה דוכתי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.