ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולא התענה. ובכפורים במלאכתו נחוץ. כתיב (פ' אמור) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה וגו'. וכל הנפש אשר תעשה מלאכה בעצם היום הזה וגו'. ואזהרת לאו דמלאכת יוה"כ כבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין קס"א) עיי"ש. אבל אזהרת לאו דעינוי לא מנאה מטעם שכבר ביארנו לעיל (עשין נ"ה. קפ"א) עיי"ש. ומה שלא מנו רבינו הגאון ז"ל וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל כרת דיום וכרת דלילה כל אחת בפ"ע. אע"ג דתרתי קראי נינהו. חד בכרת דלילה וחד בכרת דיום. כמבואר בפרק בתרא דיומא (פ"א ע"א) עיי"ש. הדבר פשוט דהיינו משום שאין למנות לילה ויום בשתי מצות מיוחדות בפ"ע. דערב ובוקר יום אחד וקדושה חדא נינהו. ולא איצטריך קרא לרבויי עונש דלילה אלא משום דהוה סד"א דאימעיטא לילה מדכתיב בעצם היום הזה. ועי' מש"כ בתוס' ישנים שם עייש"ה. ואמנם לשון רבינו הגאון ז"ל כאן צריך תקון. במש"כ ובכפורים במלאכתו נחוץ. ומשמע דעד השתא לא בכפורים מיירי. והרי לא התענה דלעיל מיניה נמי ביוה"כ הוא דמיירי. וברור דט"ס הוא. וצ"ל ולא התענה בכפורים. ובמלאכתו נחוץ. ולשון נחוץ שכתב. היה נראה לכאורה לומר עפמש"כ בסמ"ג (עשין ע"ד) בשם הריב"א ז"ל דקיי"ל הלכה כרבי אפי' מחביריו. עיי"ש שכן גירסתו בגמרא וכ"כ בדק"ס (עירובין מ"ו ע"ב) שכן הגירסא שם בש"ס כת"י ודפוס ישן עיי"ש. וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (פ"ט דשביעית) לפי נוסחת התוס' יו"ט שם עיי"ש. וזו היא ג"כ נוסחת הר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ז מהלכות שמיטה) עיי"ש. ולפ"ז היה נראה לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כרבי דאמר (פרק בתרא דיומא פ"ה ע"ב) דיוה"כ מכפר אפי' לא עשה תשובה עיי"ש. ולדידי' לא משכחת כרת דמלאכת יוה"כ אלא כשעשה מלאכה סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שעות ביום לכפורי לי'. כמבואר בפ"ק דשבועות (י"ג ע"א) ובפ"ק דכריתות (ז' ע"א) ובראשונים שם עיי"ש. ואע"ג דלפי המבואר שם משכחת לה נמי כגון דעבד מלאכה בלילה ומת. דלא אתא יממא לכפורי ליה. דאין כפרה אלא ביום דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. אי נמי בהדי דעביד עבידתי' פסקי' מרא לשקי' ומית. דלא הו"ל שהות ביממא לכפורי ליה עיי"ש. מ"מ כיון דעיקר מה שנמנו העונשין היינו משום המצוה שעל הב"ד כמו שנתבאר. א"כ אינן באין במנין אלא אותן העונשין שהן מסורים לב"ד. אבל כשעשה מלאכה ביוה"כ ומת מיד. וכן נמי כשעשה מלאכה בליל יוה"כ ומת באותה לילה. הרי אין ענשו מסור שוב לב"ד כלל. וא"כ לדידן ליכא נפק"מ בעונש כרת זה אלא לענין היכא שעשה מלאכה סמוך לשקיעת החמה דיוה"כ. ולזה הוא שכתב רבינו הגאון ז"ל כאן ובמלאכתו נחוץ. ורצה לומר שמיהר ונחפז לעשות מלאכתו של מוצאי יוה"כ בעוד יום מיד סמוך לשקיעת החמה. ואע"פ שאינו נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דקיי"ל הלכה כרבי אפי' מחבריו. ועי' משכ"ל (עשין נ"ז. קט"ו) עייש"ה. מ"מ בלא"ה יש מקום לדון כאן דהלכה כרבי ע"פ סוגיא דפ"ק דכריתות שם עיי"ש היטב. וכן בסוגיא דשבועות שם ובירושלמי (פרק בתרא דיומא ה"ז. ובפ"ק דשבועות ה"ו) שקלו וטרו אמוראי אליבי' עיי"ש. ומשמע מזה דהילכתא כוותי' ואין להאריך בזה. דבלא"ה אפשר לומר בכוונת רבינו הגאון ז"ל בפשיטות דרצה לומר שנבהל ונמהר אחר מלאכתו שלא להתבטל ממנה אף ביוה"כ. ועיקר הכוונה היינו לומר שבמזיד עשה מלאכה ולא בשגגה. וגם יתכן לומר דכוונתו למאי דתניא בספרא (פ' אחרי פ"ז) וכל מלאכה לא תעשו וגו' אפי' מלאכת מצוה גדולה שלא יכתוב שני אותיות בספרים תפילין ומזוזות ושלא יארוג שני חוטים במכנסים בפרוכת מלאכה וכל מלאכה ריבה עיי"ש. ובמש"כ שם הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו. וזהו שכתב ובמלאכתו נחוץ. ורצה לומר שאפי' היתה המלאכה נחוצה ומצוה גדולה בעשייתה כהנך דהתם וכל כיו"ב. ענוש עליה כרת. ואע"ג דהך ריבויא דהתם באזהרה דמלאכה הוא דכתיבא. מ"מ הרי גבי עונש כרת נמי כתיב כל מלאכה. וכי היכי דגבי אזהרה מרבינן מלאכת מצוה לאזהרה. הכי נמי איתרבאי לענין עונש כרת מריבויא דכל:

ואמנם עדיין בעיקר לשון רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ע טובא. שכתב כאן סתם לא התענה. ולעיל במנין העשין דקדק לכתוב עינוי ממאכלות. וזהו ההפך מקצה לקצה מלשון הבה"ג. דבמנין העשין כתב הבה"ג בלשון העשה סתם עינוי ביוה"כ עיי"ש. ובלשון הבה"ג כת"י רומי כתוב שם עינוי נפש ביוה"כ עיי"ש. אבל במנין העונשין כתוב בשתי הנוסחאות של הבה"ג האוכל ביוה"כ עיי"ש. וכן הוא גם באזהרות הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול והר"א הזקן ז"ל והרא"ם ז"ל (ביראים השלם סי' נ"א ת"כ) עיי"ש. שכולם בעשה דעינוי כתבו עינוי סתם. אבל בענין העונשין שבכרת דקדקו לכתוב האוכל. וזה מדוקדק היטב. דבהעשה דעינוי כתבו לשון עינוי סתם. משום דס"ל שכל החמשה עינוים הם בכלל העשה. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל כתב לשון רבים אסוריו. שכתב וז"ל נופש כפור כאסוריו שמרהו. הלא זה צום אבחרהו. עכ"ל עיי"ש. וכוונתו נופש כפור. דהיינו הנפישה והשביתה ממלאכה. וכמו כן אסוריו שמשום עינוי נפש. שמרהו. וכולל בזה כל החמשה עינוים. וזהו שסיים וכתב הלא זה צום אבחרהו. וכולם נראה דס"ל דכל חמשה העינוים אסורים מדאורייתא. וכדעת השאילתות והבה"ג (הלכות יוה"כ) והרמב"ם והרב העיטור ושאר ראשונים ז"ל. אבל עונש כרת לכ"ע ליכא אלא באוכל ושותה. וכמבואר בברייתא (ריש פרק בתרא דיומא) דתניא אע"פ שאסור בכולן לא ענוש כרת אלא האוכל והשותה עיי"ש. וכן הוא לישנא דמתניתין (ריש פ"ק דכריתות) במנין חייבי כריתות האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ עיי"ש. וכן הוא לישנא דמתניתין (ריש פרק בתרא דמכות) לענין מלקות עיי"ש. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל מתמיהין לכאורה דאזיל בתר איפכא. דבמנין העשין (עשה נ"ה) כתב לשון עינוי ממאכל. דקדק לכתוב ממאכל. וכאן לענין עונש כרת כתב לשון עינוי סתם:

אבל נראה דדבריו ז"ל נכונים ומדוקדקים היטב כדרכו ז"ל. ולשיטתו אזיל שם וכאן. וגם דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל נכונים לפי שיטתם. לפי מה שכבר ביארנו (שם במנין העשין) דלדעת רבינו הגאון ז"ל עינוי דקרא אינו אלא אכילה ושתייה בלבד. ושאר העינוים כולם אינם אלא מדבריהם בעלמא. וקראי דמייתינן התם אסמכתא בעלמא נינהו. וכדעת ר"ת ור"י ז"ל הובאו בתוס' וברא"ש (ריש פרק בתרא דיומא) עיי"ש. וזו היא דעת הרא"ש והטור ורבינו ירוחם ורבינו מנוח ז"ל כמש"כ לעיל (במנין העשין שם). וגם הבאתי שם שכך היא דעת רש"י ז"ל. כנראה מדבריו (ריש פרק בתרא דיומא ע"ד ע"א) בד"ה שבתון עיי"ש. אלא דלקמן (שם פ"א ע"ב) בפירש"י (ד"ה תשבתו) מבואר דלפירוש הראשון ס"ל דמדאורייתא הוא עיי"ש. וצ"ל דמה שפירש לעיל היינו לפירושו השני. אלא דבפירש"י בשבת (קי"ד ע"ב) בד"ה אלא לאו וכו'. מבואר דס"ל דמדאורייתא נינהו עיי"ש. ומ"מ בלא"ה כן דעת הרבה מהראשונים ז"ל. ונראה דס"ל דסתם לשון עינוי דקרא אינו אלא באכילה ושתייה. ולהדיא כתב כן הרב המאירי ז"ל (ריש פרק בתרא דיומא). וז"ל ומ"מ אין עונש כרת וקרבן ולא איסור תורה אלא על אכילה ושתייה שהוא סתם עינוי. אבל האחרים באיסור חכמים ולמרדות עכ"ל עיי"ש. וכן כתב שם לעיל מיני' וז"ל ואע"פ שסתם תענית אינו אלא באכילה ושרתייה הם עמדו ותקנו חמשה עינוים וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בסמ"ג (עשין ל"ב) וז"ל מצות עשה ביוה"כ להתענות בו מאכילה ושתייה שנאמר תענו את נפשותיכם. וחסרון אכילה קרוי עינוי שנאמר ויענך וירעיבך. וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דפרק בתרא דנדרים (פ' ע"ב) דאמרינן התם ואמרו רבנן כי לא רחצה אית בה עינוי נפש ורמינהו אע"פ שאסור בכולן אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. ואי אמרת כי לא רחצה איכא עינוי נפש ביוה"כ כי רחץ ליחייב כרת. אמר רבא מענינא דקרא. גבי יוה"כ דכתיב תענו את נפשותיכם. מילתא דידיע עינויא השתא. רחיצה לא ידע עינויא השתא. גבי נדרים דכתיב כל נדר וגו' לענות נפש. מילתא דאתיא בי' לידי עינוי וכי לא רחצה אתיא לידי עינוי עיי"ש. ומתבאר מפירש"י והרא"ש והר"ן ז"ל שם דביאור הדבר הוא דביוה"כ שצוה הכתוב להתענות ביום זה בלבד. אין בכלל עינוי אלא מה שמנכר בו העינוי באותו יום. דהיינו אכילה ושתייה דוקא. משא"כ נדרים דלית להו קצבה. מילתא דאתיא בי' לידי עינוי בתר הכי. נמי הו"ל בכלל עינוי. וא"כ מתבאר מזה דעכ"פ עינוי דיוה"כ מסתמא נמי לא משמע אלא עינוי דאכילה ושתייה בלבד ולא שאר העינוים:

וכבר ראיתי בש"מ שם שכתב בשם שיטה להוכיח מזה דשאר עינוים לא אסירי ביוה"כ אלא מדרבנן. וז"ל שם מכאן למדנו דרחיצה לא אסירא מדאורייתא. דלא הויא בכלל עינוי דקרא. והא דקאמר אינו ענוש כרת דמשמע הא איסורא דאורייתא איכא. לאו דוקא קתני כרת. אלא משום דבעי למיתני כרת באכילה ושתיה תנא אינו ענוש כרת עכ"ל עיי"ש. ועי' מה שביארנו בזה לעיל (במנין העשין עשה נ"ד נ"ה) עיי"ש. ועכ"פ מבואר דס"ל דמהך סוגיא מתבאר דעינוי דקרא לא משמע אלא אכילה ושתיה. ולאפוקי שאר העינוים. ומה"ט הוכיח מזה דשאר העינוים לא אסירי אלא מדבריהם. וכן ראיתי להתוס' שם שכתבו וז"ל ואי אמרת דמניעת רחיצה הוי עינוי ארחיצה נמי ליחייב ביוה"כ. ותימא דבפרק בתרא דיומא קאמר וכי תימא בעינוי תשמיש. הרי הוא אומר תענו את נפשותיכם. איזה עינוי שיש בו אבידת נפש הוי אומר זה אכילה ושתייה. וא"כ רחיצה נמי נהי דמיקריא עינוי נפש. אין חייבין עלי'. ועוד קשה לה"ר שמואל מאיברא מאי דעתי' דהאי מקשה דלא מיקרי רחיצה עינוי. א"כ אמאי מיתסרא. דהתם נפק"ל איסורא מהאי קרא דעינוי. וי"ל דודאי לא הוי עינוי מן התורה. וקרא דעינוי אסמכתא בעלמא דאיקרי עינוי. וכך הוא למסקנא דהכא עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דסתם עינוי דקרא ביוה"כ לא משמע אלא אכילה ושתיה בלבד. ושאר עינוים באמת לא אסירי מדאורייתא. ולפי הנראה ס"ל דמיתרצא בהכי גם קושיא קמייתא. דמאי דאיצטריך התם למעוטי עינוי דתשמיש מדכתיב והאבדתי את הנפש ההיא עינוי שהיא אבידת הנפש וכו' (כן היא הגירסא לפנינו שם (ע"ד ע"ב) עיי"ש. ולהתוס' יש להם גירסא אחרת והיא ג"כ גירסת הילקוט אחרי עיי"ש. ויש ראי' לגירסתם מספרא (פ' אחרי פ"ז) ומירושלמי (ריש פרק בתרא דיומא) עיי"ש). אין זה אלא אסמכתא בעלמא ועיקר טעמא אינו אלא כדמסיק בסוגיא דנדרים שם דלא מיקרי עינוי ביוה"כ אלא אכילה ושתיה. וכבר הרגיש גם הרשב"א ז"ל (בחי' לנדרים שם) בקושיא זו והניחה בצ"ע עיי"ש. וגם הר"ן ז"ל שם הרגיש בזה וכתב וז"ל ובדין הוה מצי לשנויי לי' דנהי דרחיצה מיקריא עינוי אין חייבין עליה כרת. דהא בעינן עינוי נפש שיש בו איבוד נפש. ובעינוי דרחיצה ליתא. אלא דרבא פרקה אפי' אליבא דהנהו תנאי דלית להו הך דרשא כדאיתא פרק יוה"כ עכ"ל עיי"ש. ואמנם מלבד מאי דאין דבריו ז"ל מובנים לכאורה. דלא נתבאר היכן מצא בפרק יוה"כ תנאי דלית להו הך דרשא. מיהו לזה נראה דט"ס קטן יש בדבריו. דבמקום כדאיתא צ"ל דאיתא. וכוונתו למאי דתניא בספרא (אמור פרק י"ד) והאבדתי מה ת"ל לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי לימד על הכרת שאינו אלא אבדן עיי"ש. וע"כ האי תנא לא ס"ל הך דרשא דאיתא פרק יוה"כ. דהרי עיקר הך דרשא דדריש התם מהך קרא עינוי שיש בו אבדת נפש וכו'. היינו מדכתב קרא הכא לשון איבוד ולא כתיב הכרת כדכתיב בכל מקום. וכמו שפירשו בתוס' ישנים שם עיי"ש. והרי להאי תנא איצטריך לשון איבוד דקרא לגופי' ללמד מה הוא כרת האמור בכל מקום. וכן תנא דברייתא דמייתי בירושלמי (פרק בתרא דיומא ה"ג) דקתני אזהרה למלאכת היום כל מלאכה לא תעשו. עונש והאבדתי הנפש ההיא. אזהרה לעינוי היום כי כל הנפש אשר לא תעונה. עונש ונכרתה הנפש ההיא וכו' עיי"ש. וכן הוא בספרא אמור שם. ע"כ לית לי' ההיא דרשא דפרק יוה"כ. כיון דלדידי' לא מיירי הך קרא דוהאבדתי וגו' אלא בעונש דמלאכה. ולא קאי אעינוי כלל. ועי' מש"כ בזה לקמן (עונש נ"ו נ"ז) עייש"ה ואכמ"ל בזה. אלא דבלא"ה קשה דאכתי לפי דבריו יקשה לאידך גיסא. דלההיא ברייתא דהתם למה לי' להאי תנא דרשא דוהאבדתי. תיפוק לי' דליכא לאוקמי קרא בעינוי דתשמיש. דהא עינוי דיוה"כ לא מתוקים אלא בעינוי דידוע עינויא השתא. והיינו אכילה ושתייה. וכדקאמר רבא. אבל נראה דמזה מוכרח כדעת התוס' בנדרים שם. ואין בזה שום דוחק לומר דאין זו אלא אסמכתא בעלמא. דבלא"ה כבר נדחקו מאוד הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל בפירושם לספרא (פ' אחרי פ"ז) בהך דרשא שהיא ודאי נגד פשטי' דקרא עיי"ש ובמש"כ לקמן (עונש נ"ו נ"ז). ועכצ"ל דלהר"ן ז"ל הנך תנאי דדרשי לה מקרא דוהאבדתי לא משמע להו דרשא דרבא. וא"כ מילתא דרבא תליא בפלוגתא דתנאי. וזה ודאי דוחק גדול ואין להאריך בזה:

וראיתי להרב המאירי ז"ל (בנדרים שם) שגם הוא הרגיש בקושיא זו. וכתב שם וז"ל כל העושה וכו' כל שאינו מתענה בו ענוש כרת שנאמר וכל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה. ועינוי זה שמחייבו כרת דוקא באכילה ושתיה. ויש דברים שהם בכלל חיוב עינוי לענין איסור. וכמו שאמרו שיוה"כ אסור ברחיצה וסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל. שמניעת כל אלו נקראת עינוי. כמו שהתבאר במקומו. ומ"מ אינו ענוש כרת מתורת עינוי אלא על אכילה ושתיה. שהרי נאמר בעינוי תענו את נפשותיכם. עינוי שיש בו איבוד נשמה. (גירסתו שם כגירסת התוס' והילקוט) הא שאר עינוים אינן מן התורה ואע"ג דמקראי נפקי. אסמכתא בעלמא נינהו כמו שביארנו במקומו. וזה ששאלו בסוגיא זו אי אמרת כי לא רחצה איכא עינוי כי רחץ ביוה"כ ליחייב כרת. סוגיא בעלמא היא ולא בדקדוק נאמרה. שהרי מ"מ אין כאן איבוד נשמה. או שמא טעמא דקרא קא בעי וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר כמה נדחק בתירוץ קושיא. זו. אע"פ שס"ל דשאר העינוים אינם אלא מדבריהם. ועיקר דבריו ז"ל מגומגמים וסותרין זא"ז מרישא לסיפא. דמתחילה כתב דגם שאר עינוים הם בכלל חיוב עינוי לענין איסור. משום שמניעת כולם נקראו עינוי. אלא דמעונש כרת אימעיטו מדכתיב תענו את נפשותיכם עינוי שיש בו איבוד נשמה. וא"כ ודאי מבואר לפ"ז דגם שאר עינוים דאורייתא נינהו לאיסורא. דהו"ל בכלל עשה דתענו את נפשותיכם. ולבסוף מסיק דשאר עינוים אינן מן התורה. וגם דבריו סותרים למש"כ בפרק בתרא דיומא דשאר העינוים אינן בכלל עינוי דקרא כלל. וכמו שהבאתי לעיל. וביותר תמוה שהרי כאן רמז למה שכתב ביומא שם. וכתב כמו שביארנו במקומו. ואולי יש חסרון והשמטה בדבריו. ואין ליישב דבריו כמו שהם אם לא בדוחק גדול ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דודאי מההיא סוגיא דנדרים מוכרח דשאר עינוים אינם בכלל עינוי ולא נאסרו אלא מדבריהם בעלמא. ובסתירת הסוגיא דהתם לברייתא דיומא שם עכצ"ל כמש"כ התוס' שם. דדרשא דהתם אסמכתא בעלמא היא:

אלא שראיתי בש"מ בנדרים שם לקמן (פ"א ע"ב) בשם הרנב"י ז"ל שכתב וז"ל ושמעתא דלעיל הכי פירושא. ואי ס"ד כי לא רחץ איכא עינוי כי רחץ ליחייב כרת. אמר רבא הכא מענינא דקרא. פי' דאע"ג דאיקרי עינוי לא מיחייב. דמענינא דקרא התם ילפינן דכרת דכתיב אעינוי אכילה ושתייה כתיב. גבי יוה"כ כתיב תענו את נפשותיכם. מילתא דידוע עינוייה פי' יוה"כ דכתיב במילתא דידוע עינוייה. דהיינו אכילה ושתייה קאמר. וטעמא כדאמרינן ביומא דכתיב וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ההוא והאבדתי. ובחסרון אכילה ושתייה חסר נפש. ולא ממשמעות תענו אלא אטעם דוהאבדתי סמיך (כצ"ל ועיי"ש). והאי דמייתי תענו לסימן בעלמא. כלומר עינוי נפש דכתיב תענו באכילה ושתייה משתעי. והכא בנדרים מעניני' דקרא דכתיב לענות מילתא דאתיא לידי עינוי. דהא ליכא קרא למעט דלאו בכל עינוי משתעי. כדאיתא ביום הכפורים מוהאבדתי. ולא ממשמעות דלענות דייק עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דבאמת כל שאר העינוים נמי בכלל משמעות עינוי נפש דקרא בייה"כ. ומהאי טעמא באמת כולן אסורים מדאורייתא. אלא דלענין כרת אימעוט שאר עינוים מדרשא דוהאבדתי. כדדרשינן בפרק בתרא דיומא שם. והיינו נמי שינויא דרבא הכא. ומאי דקאמר מענינא דקרא גבי יוה"כ וכו'. היינו מדכתיב והאבדתי וגו'. וקרא דתענו דמייתי לאו דוקא אלא לסימנא בעלמא. ואע"ג דודאי הוא דחוק טובא. מ"מ כן מוכרח ע"כ לדעת הסוברים דגם שאר העינוים מדאורייתא נינהו:

עכ"פ מבואר דעיקר מחלקותן של הראשונים ז"ל שנחלקו אם שאר כל העינוים חוץ מאכילה ושתייה נמי עכ"פ אסורים מדאורייתא או לא אסירי אלא מדבריהם. היינו דלהסוברים דמדאורייתא אסורים ס"ל דבכלל עינוי דקרא דביוה"כ כולן בכלל. אבל הסוברים דאינם אסורים אלא מדבריהם ס"ל דמשמעות עינוי דקרא אינו אלא אכילה ושתייה בלבד ולא שאר עינוים. אלא דאסרום מדבריהם. וכן מבואר ביראים (סי' קי"ח) עיי"ש. דהסוברים דשאר העינוים אינם אלא דרבנן היינו משום דאינם בכלל משמעות עינוי דקרא. וכן מבואר מדברי הבה"ג (הלכות יוה"כ). שכתב שם וז"ל מימר קאמרינן דמיחייב אינש לענויי נפשי' בהני חמשה עינויי דאמרינן אכילה ושתייה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותה"מ וכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה. כי מיחייב כרת אהני חמשה עינויי כולהו מיחייב. או אכילה ושתיה בלבד מיחייב. מי אמרינן לא תעונה סתמא כתיב. והני חמש מילי אשכחן דאיקרו עינויי והילכך אכולהו מיחייב. או דילמא כיון דכתיב לא תענו וגו' וכתיב והאבדתי וגו' אעינוי דאית ביה איבוד נפש הוא דמיחייב כרת. ומאי ניהו אכילה ושתיה דאי לא אכיל מיית וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דכיון דלא תעונה סתמא כתיב כולהו בכלל אלא דלענין עונש כרת מיעטינהו קרא מדכתיב והאבדתי וגו'. הא אי לאו הכי אפילו כרת נמי הוה מיחייבינן עלייהו משום דכולהו בכלל עינוי נינהו. וא"כ אין לנו לומר דלא אסירי אלא מדרבנן אלא אם בכלל משמעות עינוי דיוה"כ אינו אלא אכילה ושתייה בלבד. והשתא א"כ נראה דהבה"ג לשיטתו אזיל דס"ל דכולהו חמשה עינוים מדאורייתא נינהו. משום דכולהו איקרו עינוי. ובכלל משמעות תענו את נפשותיכם נינהו. והילכך במנין העשין סתם וכתב עינוי ביוה"כ. אבל במנין העונשין במספר חייבי כריתות הוכרח לפרש בהדיא האוכל ביוה"כ. משום דלענין כרת גלי קרא דלא ענש כרת אלא על האוכל והשותה. והילכך לא הוה מצי למינקט עינוי סתם. דהוה משמע דכולהו חמשה עינוים בכלל. דלשיטתו כולהו במשמע עינוי דיוה"כ. וכן הוא לשון כל ההולכים בעקבי הבה"ג. משום דס"ל כוותי' גם במאי דס"ל דכולהו חמשה עינוים מדאורייתא נינהו. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. וכמו שגילה דעתו במנין העשין דאין בכלל העשה אלא אכילה. וכמו שביארנו דעתו ז"ל שם. וא"כ ס"ל דאין במשמעות סתם עינוי דקרא אלא אכילה ושתייה בלבד. וכסוגיא דפרק בתרא דנדרים שם. לכן שפיר סתם וכתב כאן במנין העונשין לשון עינוי סתם. לא התענה בכפורים. אלא דמ"מ לעיל במנין העשין הוכרח לפרש בהדיא עינוי ממאכלות. כדי לאפוקי דלא נימא כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דכולהו חמשה עינוים בכלל עינוי דיוה"כ. ואחר שכבר גילה לנו דעתו בזה שם. כתב כאן בעונש כרת עינוי סתם. לא התענה בכפורים. כשיטתו דאין עינוי סתם אלא אכילה ושתיה:

ואמנם עדיין יש מקום לדון בזה. דכיון דבמתניתין דרפ"ק דכריתות דקחשיב ואזיל כולהו חייבי כריתות נקט בכרת דעינוי יוה"כ לשון האוכל ביוה"כ ולא נקט לשון לא התענה. לא הו"ל לרבינו הגאון ז"ל לשנות מלשון המשנה ולמינקט לשון לא התענה. אע"ג דס"ל דגם סתם עינוי דיוה"כ אין בכללו אלא אכילה ושתייה כמו שנתבאר. דלכאורה נראה דאיכא בזה נפק"מ לדינא ובדיוק שינה תנא דמתניתין מלישנא דקרא דכתיב אשר לא תעונה וקתני האוכל וכמו שנבאר. דבפ"ד דכריתות (י"ח ע"ב) תניא אכל ספק חלב ונודע לו ספק חלב ונודע לו רבי אומר אומר אני כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. רבי יוסי ברבי יהודה ור"א ור"ש אומרים אינו מביא אלא אשם תלוי אחד שנאמר על שגגתו אשר שגג אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא אחת. ואמרינן התם עלה אמר רבי זירא כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות. רבא אמר אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות וכו'. א"ל אביי ואת לא תסברא דידיעות ספק מחלקות וכו'. א"ל רבא ב"ח לאביי לדידך דאמרת ידיעות ספק מחלקות לחטאות אלא מעתה אכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ ויוה"כ במקום אשם תלוי קאי. הכי נמי דמביא שתי חטאות. והא בהעלם אחד אכלינהו. א"ל אביי ומאן לימא לן דיוה"כ מכפר על דלא מתיידע לי'. דילמא והוא דמתיידע לי'. א"ל רבא הודע ולא הודע תנן. איכא דאמרי א"ל רבא בר"ח לאביי מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה ביוה"כ הכי נמי דמחייב שתי חטאות. והא בהעלם אחד אכלינהו. א"ל אביי ומאן לימא לן דיוה"כ כל שעתא מכפר דילמא כולי' יומא מאורתא וכו' עיי"ש בכל הסוגיא. ובתוס' (שם בד"ה הא) כתבו וז"ל הא דנקט חלב שחרית ביוה"כ ולא נקט מילתא דהיתר וחייב קרבן משום יוה"כ עצמו דאסור באכילה. דא"כ צריך למינקט ככותבת שהוא שיעור אכילת יוה"כ. ונקט שיעורא זוטא. ולכך נקט כזית חלב שהוא פחות עכ"ל עיי"ש. והנה קושית התוס' קושיא אלימתא היא. אבל תירוצם דחוק מאוד וכמעט שאינו מובן לכאורה כלל. אשר לכן ראיתי בש"מ שם שהביא בשם הרא"ש ז"ל שהקשה ג"כ קושיא זו ולא תירץ כלום עיי"ש. והרב מרכבת המשנה ח"ג (פ"ג מהלכות שגגות ה"ט) אחר שכתב דתי' התוס' דחוק מאוד האריך הרבה לתרץ קושייתם. אבל אין דבריו מספיקים כלל וחזינא כמה תיוהי בדבריו עיי"ש ואין להאריך בזה:

וראיתי לאחד מהאחרונים שיצא לדון בדבר החדש דבעינוי דיוה"כ דנפק"ל מדכתיב תענו את נפשותיכם. משאכל כבר ככותבת דמייתבא דעתי' ושוב אינו מעונה. מותר מה"ת לאכול מעתה כל היום. דלא קרינן ביה מעתה תענו את נפשותיכם. ואע"פ שאפשר לומר דמצות תענו רמיא על כל רגע ורגע בכל היום. אכן מסתברא כסברא ראשונה. והביא ראיה לזה מפירש"י (יומא פ' ע"ב). ואף דבאכל ושתה בהעלם אחד תנן (פרק בתרא דיומא) דאינו חייב אלא אחת. ומשמע דבשני העלמות חייב שתים. היינו משום דאע"ג דשתייה בכלל אכילה היא. מ"מ כל אחת הו"ל עינוי בפ"ע. דהא אכילה ושתיה אין מצטרפים. ובזה מיתרצא קושית התוס' והרא"ש ז"ל ברווחא. ואף דבר"ה (כ"א ע"א) בעובדא דלוי משמע בפירש"י ובתוס' שם דאפי' אחר שכבר אכל איכא חיוב כרת על אכילתו שאח"כ. עיי"ש. מ"מ התוס' לשיטתם אזלי. דגם כאן מבואר ע"כ דפסיקא להו הכי. אבל לדינא לא נראה כן. עד כאן דבריו. ולא ביאר מאי דלפ"ז דברי רש"י ז"ל ביומא שם ובר"ה שם סתרי אהדדי. אבל באמת מדברי רש"י ביומא שם אין הכרח לזה כלל עיי"ש ואין להאריך. וא"כ עכ"פ מבואר דלדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל שהבאתי ס"ל דגם לאחר שאכל ושבע ומייתבא דעתי' בין בשוגג ובין במזיד אכתי רמיא עלי' מצות עינוי וענוש כרת כשיחזור ויאכל. וכן מתבאר מלישנא דמתניתין (ריש כריתות וריש פרק בתרא דמכות) דקתני האוכל ביוה"כ לענין כרת ולענין מלקות. משמע ודאי דבאכילה תליא מילתא דכל שאכל כשיעור ביוה"כ חייב. אע"פ שאינו מעונה כבר קודם אכילתו זו. וכגון שכבר אכל באונס או בשוגג וכיו"ב. דאל"כ הו"ל למיתני לא התענה ביום הכפורים. ואפי' לדעת הבה"ג וסייעתו דלשון עינוי סתם כולל כל חמשה עינוים. מ"מ הו"ל למיתני לא התענה ממאכל. אלא ודאי באכילה לחוד תליא חיובא. כמו אוכל חלב ודם נותר ופגול וחמץ בפסח דקתני התם. וכל שאכל חייב. ואם אכל כמה פעמים בכמה העלמות או התראות חייב חטאת או מלקות על כל אחת ואחת. ומעתה לפ"ז נראה דאפי' את"ל דגם לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל מצות עינוי ביוה"כ אינה אלא באכילה ושתייה בלבד מדאורייתא. מ"מ שפיר דקדקו למינקט במנין העונשין כלישנא דמתני' האוכל ביוה"כ. דאי הוה נקטי לישנא דקרא לא התענה. הוה משמע דלא מיחייב כרת אלא אם באכילתו זו מבטל העינוי. אבל כשכבר אינו מעונה בלא"ה. שוב לא מיחייב. וא"כ אכתי דברי רבינו הגאון ז"ל דשביק לישנא דמתניתין ונקט לישנא דקרא צ"ע לכאורה. דמשמע מזה דס"ל דרק בעינוי תליא מילתא. וכל שכבר אינו מעונה בלא"ה. וכגון שכבר אכל היום מחמת אונס חולי. או בשוגג או אפי' במזיד. שוב לא מתחייב כרת. שכבר פקע ממנו מצות עינוי בככותבת הראשון שאכל. וזה ודאי ליתא וכמו שיתבאר:

וכבר ראיתי לרבינו הגאון ז"ל גופי' בספרו האמונות והדעות (מאמר שלישי) שכתב וז"ל כמו שיאכל ביום הצום בחליו וכאשר ירפא תפסק אמתלתו עכ"ל עיי"ש. ומשמע ודאי מלשונו דאפי' באותו יום עצמו כשנרפא פסקה אמתלתו וחוזר לאיסורו כדמעיקרא. וזה כדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל. וכן ודאי נראה מוכרח מדאמרינן (פרק בתרא דיומא ע"ד ע"ב) ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצינה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שב וא"ת אף עינוי שב וא"ת. ופרכינן ואימא היכא דיתיב בשימשא וחיים לי' לא נימא ליה קום תוב בטולא. יתיב בטולא וקריר לי' לא נימא ליה קום תוב בשימשא. ומשני דומיא דמלאכה. מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלוק בו. ופירש"י וז"ל מה מלאכה לא חלקת בה בכל צדדיה אסורה. אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר. יצאו חמה וצינה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב אינו מצוה לישב עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דבעינוי דאכילה כשכבר אכל ככותבת ומייתבא דעתי' שוב הותר לאכול כל היום. ולא קרינן ביה תענו את נפשותיכם. א"כ גם עינוי דאכילה ע"כ תחלוק בו. ולא הוי דומיא דמלאכה. שהרי מלאכה אע"פ שכבר עשה מלאכה היום. הוא מוזהר עדיין על כל מלאכה ומלאכה. משא"כ אכילה שאם כבר אכל מחמת אונס חולי וכיו"ב. שוב אינו מוזהר. אלא ודאי הא ליתא. ועל כל אכילה ואכילה מתחייב כרת דומיא דמלאכה. וכן מתבאר מדאמרינן (שם לקמן ע"ז ע"ב) רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא. למיזל לא שרא להו. א"ל אביי א"כ אתה מכשילן לעתיד לבא. איכא דאמרי שרא להו למיתי ושרא להו למיזל. א"ל אביי בשלמא למיתי לחיי אלא למיזל מאי טעמא. כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. עיי"ש. והשתא למה לי הך טעמא. ותיפוק ליה דמעיקר דינא אחר שכבר רחץ בהליכתו שוב אינו מעונה בעינוי זה. ולא קרינן ביה תו תענו את נפשותיכם לענין עינוי דרחיצה. שהרי כל עינוי ועינוי נדון בפ"ע לענין זה. כדמוכח ממתניתין דאכל ושתה כמשכ"ל. אלא ודאי הא ליתא דאע"פ שכבר רחץ בהיתר. מ"מ חוזר לאיסורו בתר הכי כדמעיקרא. ומינה שמעינן נמי לענין עינוי דאכילה. ואף ע"ג דודאי אפי' אם איתא דמדאורייתא מותר ולא אמרינן דחוזר אח"כ לאיסורו. מ"מ מדרבנן מיהת ודאי אסור כדי שלא יהא חוטא נשכר. וא"כ גם ברחיצה איכא למימר דאי לאו טעמא דאתה מכשילן לעתיד לבא הי' ראוי לומר דאסורין לחזור. אבל זה אינו דכיון דבאכילה דאורייתא אחר שאכל פקעה מעליו מצות עינוי מיהת מדאורייתא. אית לן למימר גם ברחיצה דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומותר לרחוץ אפי' לכתחילה אחר שכבר רחץ בהליכתו. ואפי' להסוברין דרחיצה נמי אסורה מדאורייתא. מ"מ התם ודאי כיון דלא הויא רחיצה לתענוג וגם לא בדרך רחיצה ממש אלא בבגדיו מפני שצריך לעבור הנהר. לכ"ע אינה אלא מדבריהם. ומה"ט הקילו בה. וא"כ אית לן למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ובלא הך טעמא דאתה מכשילן לעתיד לבוא אית לן למימר דמותר. אלא ודאי גם בדאורייתא לא פקע איסורא אחר שעבר פעם אחד. ועי' כיו"ב בפרק ערבי פסחים (קט"ז ע"ב) עיי"ש היטב. אלא שיש לצדד הרבה בזה בכמה מקומות והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל בזה:

עוד נראה ראי' מדאמרינן התם (פ' ע"א) השותה מלא לוגמיו אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. מיתיבי כמה ישתה ויהא חייב בית שמאי אומרים רביעית. בש"א מלא לוגמיו וכו'. ומשני מי עדיפא ממתניתין דאוקימנא כדי שיראה. הכא נמי כדי שיראה וכו'. מתקיף לה רב הושעי' א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. א"ל כי איתשל בעוג מלך הבשן איתשיל דהו"ל ב"ש לחומרא עיי"ש. והשתא אם איתא דאחר שכבר שתה כשיעור שוב מותר מדאורייתא לשתות כל היום. א"כ מאי קושיא. ולמאי איצטריך לדחוקי ולאוקמי באנפי רחיקי דלעוג מלך הבשן הוא דאיתשל. והרי בפשיטות בלא"ה לק"מ. די"ל דכי איתשל לשכבר שתה בשגגה או באונס חולי וכיו"ב. דלב"ש לא מיפטר כשחזר ושתה שוב אח"כ במזיד לענין מלקות או בשוגג לענין קרבן אלא כששתה מעיקרא שיעור רביעית דאז הוא דמיפטר מכאן ואילך משום ששוב אינו מעונה משתייה ובטל ממנו מצות עינוי דשתייה לגמרי. אבל אם לא שתה מעיקרא אלא מלא לוגמיו. אכתי לא מייתבא דעתי' ולא נתבטל אצלו עדיין עינוי דשתייה. ואכתי רמיא עלי' מצות תענו את נפשותיכם גם לענין עינוי דשתייה. והילכך אם שתה אח"כ כשיעור רביעית חייב כרת או חטאת. אבל לב"ה כיון שכבר שתה מיהת כמלא לוגמיו. כבר בטלה ממנו מצות עינוי דשתייה. ומיפטר על שתייתו מכאן ואילך. וכיו"ב מוכח ג"כ מהירושלמי (פרק בתרא דיומא סוף ה"ב) עיי"ש. וע"כ מוכרח מזה דהך סברא ליתא. אלא מצות עינוי בכולי' יומא איתא. אפי' כבר אכל ושתה. וכן מתבאר נמי מדאמרינן בירושלמי (פ"ז דתרומות ה"א. ופ"ק דמגילה ה"ו ובפ"ג דכתובות ה"א) תני רבי נחוני' בן הקנה אומר יוה"כ כשבת לתשלומין. ור"ש בן מנסיא אומר כמחוייבי כריתות כך מחוייבי מיתות ב"ד. מה נפיק מביניהון ר"א בשם רבי אבינא אומר נערה נדה ביניהון. א"ר מנא אף אחות אשתו ביניהון. על דעתיה דר"נ בה"ק מה שבת אין לה היתר אחר איסורו אף יוה"כ אין לו היתר אחר איסורו. וזו הואיל ויש לה היתר אחר איסורה משלם. ורשב"מ אמר שבת יש בה כרת ויוה"כ יש בו כרת. וזו הואיל ויש בה כרת אינו משלם עיי"ש. והשתא אם איתא דאחר שכבר אכל או שתה הותר לו איסורו מכאן ואילך מדאורייתא. א"כ הרי גם יוה"כ יש לו היתר לענין מצות עינוי מיהת. וא"כ לא הו"ל למינקט נפק"מ ביניהון לענין נדה ואחות אשה. דהרי ביוה"כ גופי' איכא נפק"מ לענין עינוי דהו"ל ג"כ מחייבי כריתות ויש לו היתר לאיסורו. ואם אכל או שתה אוכלין או משקין של חבירו דלרנבה"ק חייב כיון שיש לו היתר. ואע"ג דאין היתר זה אלא אחר שעבר במזיד או בשוגג ואונס על איסור אכילת יוה"כ מ"מ הא עכ"פ לא דמי לשבת. ולרשב"מ יפטור כמו במלאכה. אלא ודאי יוה"כ גם לענין מצות עינוי אין לו שום היתר וחייב כרת גם על אכילה ושתייה דבתר אכילה ושתייה:

ולכאורה היה נראה דיש מקום להוכיח איפכא מההיא דתנן (פרק בתרא דיומא פ"ג ע"א) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו עיי"ש. ומשמע דהך רבותא דאפי' עד שיאורו עיניו לא אשמעינן אלא לענין דברים טמאים. ולא לענין איסור יוה"כ גופיה. דאל"כ הכי הו"ל למיתני מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואפי' דברים טמאים. דאז הוה משמע שפיר דעיקר רבותא על איסור אכילת יוה"כ גופי' ואפי' בדברים המותרים קאי. אלא דלרבותא יתירה טפי נקט נמי דברים טמאים. אבל השתא דקתני אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו. משמע ודאי דרק משום דברים טמאים הוא דנקט לה. וקשה דהרי אנן הכא באיסור אכילת יוה"כ קיימינן דאפי' דברים המותרים שייכא בהו הך רבותא כבדברים טמאים. אשר לזאת היה נראה לכאורה דמוכח מזה דאחר שכבר אכל כשיעור כותבת ביוה"כ אזל לי' איסור אכילת יוה"כ מדאורייתא. וא"כ בדברים המותרים ודאי לא שייכא רבותא זו. דהרי מכיון שאכל ככותבת אפי' אחר שהאירו עיניו ושוב אינו מסוכן. אין אכילה אסורה לו ואפי' לכתחילה שרי לאכול. כיון דהו"ל חולה אע"ג דלית בי' סכנת נפשות. דהרי אפי' בבריא ליכא אלא איסורא דרבנן. ולהכי לא מצי למינקט הך דינא אלא בדברים טמאים. דבהנך מאחר שהאירו עיניו וסרה הסכנה חוזר לאיסורו. ואשמעינן תרתי דעד שיאירו עיניו מאכילין אותו אפי' טובא. ועוד דעד כאן ותו לא. דלאיסור קמא הדר. משא"כ לענין דברים המותרים דאפי' בתר הכי שרי. אבל אין מזה שום הכרח כלל. דהרי לענין דברים המותרים ומשום איסורא דיוה"כ. בלא"ה כבר אשמעינן תנא דמתניתין לעיל (פ"ב ע"א) דתנן עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה מאכילין אותו וכו' עד שיאמר די עיי"ש. וכבר כתב רבינו מנוח ז"ל (פ"ב מהלכות שביתת עשור ה"ט) דדוקא עד שתשוב נפשה. אבל אחר שנתיישבה נפשה אין לה לאכול בשאר היום. דלא אמרינן כיון שהותר מקצת היום באכילה הותר כולו עכ"ל עיי"ש. ומעתה שוב לא הוצרך עכשיו לאשמעינן הך דינא אלא לענין דברים טמאים בלבד. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות שביתת עשור ה"ט) שכתב וז"ל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואפי' נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד וכו'. הרי ששינה לשון המשנה וכתב גם בדברים המותרים הך דינא לענין איסור יוה"כ וכפי הנראה כך היתה גירסתו במשנתנו. וא"כ אדרבה משם ראיה דלא כסברא זו. והכי נמי מוכח מדאמרינן בפ"ק דר"ה (ט' ע"א) ובריש פרק בתרא דיומא דאיתרבי תוספות לעינוי מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגו' עיי"ש. והשתא אם איתא להך סברא תוס' עינוי היכי משכחת לה. והרי מכיון שאכל כל היום של ערב יוה"כ שוב לא שייך בו מעתה עינוי כלל ביום זה. דהרי אפי' ביוה"כ עצמו כל שאכל פעם אחת כשיעור כותבת בטלה ממנו מצות עינוי לגמרי. וא"כ היכי שייך עינוי כלל באותו מקצת של סוף היום של ערב יוה"כ אחר שאכל כל אותו היום עד עכשיו. אלא ודאי אע"פ שכבר אכל באותו היום מ"מ שייך בו עינוי משהפסיק אכילתו. ואע"ג דקצת יש לדחות ולחלק בזה. מ"מ אינו נראה כלל. דודאי לא יתכן לומר שיהא הטפל חמור מן העיקר לענין זה. וא"כ לענין עינוי לא שייכא תוספות כלל. אלא ודאי על כל רגע ורגע מערב עד ערב מוזהרין שלא לעשות מעשה לבטל העינוי במאכל ומשתה כלל. ועל כל מאכל ומשתה מערב עד ערב ענוש כרת כמו על חלב ודם ונותר ופגול וכיו"ב ממאכלות האסורות שבכרת:

עוד יש להעיר בזה עפמ"ש הריטב"א ז"ל בפרק בתרא דקידושין (ע"ז ע"ב) בההיא דתניא התם ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור. ואחר שהביא שם בזה פירש"י והראב"ד ז"ל דפטור משום יוה"כ דלא חייל איסור יוה"כ על איסור נבלה. ודחה פירושם. מסיק דהעיקר דהא דקאמר האוכל נבלה ביוה"כ פטור היינו מן האיסור האחרון. שאם נתנבלה קודם יוה"כ פטור מחיובא דיוה"כ ואינו חייב אלא משום נבלה. ואם נתנבלה ביוה"כ חייב משום יוה"כ דקדים ופטור על איסור נבלה שהוא האיסור האחרון. משום דלא אתי איסור נבלה וחייל על איסור יוה"כ. ורבנן מודו לר"ש בנתנבלה ביוה"כ. ופליגי עלי' בשנתנבלה קודם יוה"כ דקסברי דאתי איסור יוה"כ וחייל בכולל על איסור נבלה. ובמקצת נוסחאות מדוייקות אשכחן במס' חולין רש"א האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא אחת. פי' ולא מסיימא. דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב משום יוה"כ עכת"ד הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. והדבר קשה היכי קפסיק ותני דלעולם פטור משום האיסור האחרון. התינח נתנבלה קודם יוה"כ דהו"ל יוה"כ איסור האחרון. דבזה ודאי לא משכחת לה שיתחייב משום יוה"כ לר"ש דלית ליה איסור כולל. אבל נתנבלה ביוה"כ דאיסור נבלה הוא האחרון. הרי מיד משאכל שיעור כותבת הראשון ממנה כבר פקע מיניה איסור אכילת יוה"כ לגמרי ושוב חייב עלה מכאן ואילך משום נבלה. וא"כ היכי סתים ופסיק ותני דהאוכל נבלה ביוה"כ פטור. כיון דלא מיפטר משום נבלה אלא בככותבת ראשון בלבד. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דהא ליתא. וחיובא דיוה"כ לא מיפקע כלל וחייב על כל אכילה ואכילה. ולהכי שפיר מיפטר משום נבלה ביוה"כ לגמרי. כל שאיסור יוה"כ חל קודם לאיסור נבלה. כן נראה מוכרח לכאורה:

איברא דאיכא למידחי דהרי בלא"ה קשה לפי דברי הריטב"א ז"ל אמאי לא חייל איסור נבלה על איסור יוה"כ. והא נבילה שיעורו בכזית ויוה"כ בככותבת. וכבר עמדו בזה קצת אחרונים ז"ל והניחוה בקושיא. ולדידי עדיפא הו"ל להקשות כן על הירושלמי (שבועות פ"ג ה"ד) דאמרינן התם דאם נשבע שלא יאכל ביוה"כ לא חיילא שבועה עיי"ש. והרי בשבועה שלא לאכול סתם שיעורו בכזית. ושיעור אכילת יוה"כ בככותבת. אבל באמת לק"מ לפ"מ שפירש"י ריש פרק בתרא דיומא (ע"ג ע"ב) בד"ה ור"ל אמר וכו' שכתב וז"ל ור"ל אמר אי אתה מוצא שיהא חייב קרבן שבועה על הנבלה אם אכל כזית שהוא מושבע עליו מהר סיני אלא באוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני ובשבועתו נאסר עליו במפרש שלא אוכל אפילו חצי שיעור עכ"ל עיי"ש. הרי דאפילו במפרש חצי שיעור ס"ל לרש"י דלא חיילא שבועה אלא כשאינו אוכל אלא חצי שיעור בלבד. אבל כשאכל כזית שלם שכבר הוא מושבע עליו משום איסור נבלה לא מיחייב תו משום שבועה. אע"ג דמצד שבועתו חייב גם על חצי זית. וכן פירש"י שם לקמן (בד"ה או בסתם) וז"ל או בסתם מצית לאוקמה. ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני. וע"י השבועה שלא אוכל סתם נאסר בו. ואליבא דר"ע דאמר אדם הנשבע סתם שלא אוכל אוסר עצמו בכל שהוא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דאליבא דר"ע קיימינן השתא דהנשבע סתם אסור בכל שהוא. מ"מ לא חיילא אנבילה אלא באכילת חצי שיעור. אבל כשאכל כזית לא מיחייב אלא משום נבילה דקדים ולא משום שבועתו. דכל שאוכל שיעור חיוב משום איסור הראשון שוב לא מתחייב משום איסור אחרון אע"פ שישנו גם בכל שהוא. וכבר האריכו קצת אחרונים בסברא זו והביאו ראיות לזה ואכמ"ל בזה. והשתא לפ"ז לק"מ קושית האחרונים ז"ל דהרי אע"ג דכשלא אכל מהנבלה. אלא כזית ודאי חייב משום נבלה אע"ג דאיסור יוה"כ קדים. משום דלגבי איסור יוה"כ הו"ל חצי שיעור. מ"מ כשאכל ככותבת דחייב משום יוה"כ דקדים. תו לא מיחייב משום נבלה. והשתא א"כ הא דקתני האוכל נבלה ביוה"כ פטור על האיסור האחרון. וכשאיסור יוה"כ קדים לחול פטור משום נבלה. ע"כ היינו דוקא כשלא אכל ממנה פחות מככותבת אבל אם אכל פחות מככותבת ודאי חייב משום נבלה אע"ג דחייל אחר איסור יוה"כ. וא"כ בלא"ה קשה מאי דפסיק ותני דפטור על האיסור האחרון. והרי עכ"פ כשלא אכל אלא כזית חייב משום נבלה אפילו אם יוה"כ קדים. ועכצ"ל דכיון דקתני האוכל נבילה ביוה"כ. ממילא מבואר דמיירי בענין דשייך חיובא גם משום יוה"כ. והיינו באכל ככותבת. וא"כ לעולם אימא לך דאחר שאכל ככותבת הראשון שוב פקע ממנו איסור אכילת יוה"כ לגמרי. ואין ה"נ דמעתה מתחייב משום נבלה אע"ג דיוה"כ קדים.. ומ"מ שפיר קפסיק ותני דהאוכל נבלה ביוה"כ פטור משום איסור אחרון. משום דכיון דקתני האוכל ביוה"כ. ממילא מבואר דלא מיירי אלא כשעדיין רמיא עלי' מצות עינוי דאכילת יוה"כ. דהיינו בככותבת הראשון:

מיהו אין זה נכון דודאי כיון דסתמא קתני האוכל נבלה ביוה"כ פטור משום איסור האחרון. משמע דהכי דינא בכל היום כולו. אפילו אכל וחזר ואכל. ועוד דודאי פטורא דמשום נבלה דומיא דפטורא משום יוה"כ קתני. וכמו דמשום יוה"כ כשאיסור נבלה קדים פטור כל היום כולו. הכי נמי משום נבלה כשאיסור יוה"כ קדים עכצ"ל דכל היום כולו פטור אפילו אכל וחזר ואכל כמה פעמים. משא"כ היכא דלא אכל ממנה אלא כזית. איפכא מסתברא דהרי ודאי פטורא דמשום יוה"כ כשאיסור נבילה קדים שאנו דנין לפטרו משום יוה"כ דהו"ל איסור האחרון פשיטא דע"כ מיירי בשאכל ככותבת שהוא שיעור אכילת יוה"כ. ודומיא דהכי נמי בפטורא דמשום נבלה כשאיסור יוה"כ קדים. ודאי בענין זה הוא דמיירי. והילכך שפיר קתני סתמא דפטור. אע"ג דהיכא דלא אכל אלא כזית חייב. משום דממילא משמע דבאכל שיעור ככותבת הוא דמיירי. דודאי הנך תרתי דכיילינהו תנא דברייתא כחדא בחד גוונא מיירי. ויש עוד לצדד הרבה בההיא דהתם והדברים ארוכים. אלא שאכמ"ל בזה. ועכ"פ הראי' נכונה דאיסור אכילת יוה"כ לא גרע בזה משאר איסורין דמיחייב על כל אכילה ואכילה בכל היום כולו. וכמו שנתבאר:

ואמנם ודאי מסוגיא דכריתות שם ודאי לכאורה מוכרח איפכא משום קושית התוס' דקשה טובא. והרא"ש ז"ל הניחה בקושיא. ותירוץ התוס' אינו מובן לכאורה. ואומר אני דגם יסוד זה יסוד נופל הוא. ומלבד דגם תירוץ התוס' אע"פ שצריך ביאור מ"מ לאחר העיון תירוץ נכון הוא לדעתי. ואין בו שום דוחק כלל. וכוונתם ברורה לדעתי ע"פ מאי דבלא"ה צריך ביאור מאי דפריך התם מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה וכו'. והרי כיון דאפילו בהפסק מועט בין אכילה לאכילה סגי לענין זה דליחשב כידיעת ספק בינתים. כמבואר התם לקמן גבי מאי דפריך מדתנן אכל ושתה וכו' עיי"ש. א"כ למאי איצטריך למינקט הכא בקושיא דרבא בר חנן מה אילו אכל כזית שחרית ביוה"כ וכזית במנחה. דמשמע דהפסק גדול כזה בעינן. אבל פשוט דלק"מ דלרווחא דמילתא וכדי לאלומי קושייתו יותר נקט הכי. לומר דאפילו כשתמצא לומר דהפסק גדול בעינן. מ"מ הרי בהעלם אחד אכלינון. והרי הלכה רווחת בידן דהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד לעולם אינו חייב אלא אחת. ומעתה א"כ מהאי טעמא גופא ניחא נמי שפיר מאי דנקט כזית חלב ולא נקט ככותבת ובדבר המותר. משום דכיון דכדי לאלומי קושייתו בעי למינקט שיעור הפסק בינתים היותר גדול שאפשר. להכי נקט נמי כזית חלב. דבזה ההפסק שבין כזית שבשחרית לכזית שבמנחה יותר גדול מההפסק שבין אכילת שיעור כותבת לכותבת ששיעור אכילתן נמשך כפלים מאכילת כזית. והן הן דברי התוס' בתירוצם שכתבו וז"ל דא"כ צריך למינקט ככותבת שהוא שיעור אכילת יוה"כ ונקט שיעורא זוטא. ולכך נקט כזית חלב שהוא פחות עכ"ל. וכוונתם ברורה כדכתיבנא. אלא שקיצרו דבריהם:

איברא דלפ"ז צריך ביאור דכיון דרק כדי לאלומי קושייתו בעי למינקט שיעור הפסק היותר גדול שאפשר. א"כ אמאי נקט שחרית ומנחה ולא נקט כבלישנא קמא כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ. דהו"ל שיעור גדול יותר. ואמנם בלא"ה אינו מובן לכאורה הנך תרתי לישני במאי פליגי. ואמאי בלישנא קמא נקט הקושיא ממי שאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ ובלישנא בתרא נקט כזית שחרית וכזית במנחה. וגם קשה לכאורה מאי דלפום לישנא בתרא משני אביי מאן לימא לן דיוה"כ כל שעתא מכפר דילמא כולי' יומא מאורתא. והרי אין זה מספיק אלא כדי לתרץ קושיא דלישנא בתרא. אבל אכתי באכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית לאחר יוה"כ. כדפריך לפום לישנא קמא. מאי איכא למימר. וגם קשה לומר דלאביי אשתמיטתי' הנך מתניתין דמייתו רבא ורב"ח שמפורש בהן איפוך סברתו. ולכן נראה דאביי נמי ודאי לא נעלמה ממנו לא מתניתין דשבועות דמייתי רבא בלישנא קמא. ולא מתניתין דכריתות דמייתי רבא ב"ח בלישנא בתרא. אלא דס"ל דהא דתנן במתניתין דשבועות הודע ולא הודע. היינו דוקא בחטא שחטא ביוה"כ גופי'. דמיד משעבר התחילה הכפרה. דאע"ג דלאביי כולי' יומא מאורתא מכפר. מ"מ היינו רק לומר דאין הכפרה נגמרת עד לאורתא. אבל ודאי גם לדידי' הכפרה נמשכת והולכת כל היום כולו. דהא בקרא כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. דמשמע ודאי דכל היום מכפר. ומהאי טעמא ג"כ הוה ניחא ליה לאביי מאי דתנן במתניתין דכריתות שכל היום מכפר. משום דס"ל דלא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דאין הכפרה נמשכת אלא עד שנשתלח השעיר בזמן שבהמ"ק קיים. ועי' במש"כ התוס' (פ"ק דשבועות י"ג ע"ב) בד"ה דעבד וכו' עייש"ה. וא"כ כשעבר עבירה עם חשיכה הוה סד"א דאין יוה"כ מכפר עליו. כיון שכבר עבר זמן כפרת יוה"כ. לזה אשמעינן מתניתין שכל היום מכפר. כלומר שזמן הכפרה נמשכת כל היום כולו. ואע"ג דלאו כל שעתא ושעתא מכפר שאין הכפרה נגמרת עד לאורתא. מ"מ בכפרה זו מתכפרות כל החטאים שחטאו בכל היום ואפילו עם חשיכה. אלא דלרב"ח לא משמע ליה הכי מלישנא דמתניתין. דמדקתני שכל היום מכפר. משמע ליה דכל שעתא ושעתא של כל היום מכפר מיד כפרה גמורה. וגם אפשר לומר דס"ל לרב"ח דאם איתא דהכפרה מתחלת מתחילת היום ואינה נגמרת עד לאורתא. הוה לן למימר דאין יוה"כ מכפר אלא על עבירות שמקודם ליוה"כ משום דהנך יש להם כפרת כל יום הכפורים כולו. אבל עבירות שבעצם יוה"כ שכבר עבר מקצת מן היום. וכ"ש כשלא חטא אלא עם חשיכה אינו מתכפר. דאין כאן אלא מקצת כפרה. ולהכי פריך ליה שפיר ממתניתין דקתני דאפילו כשבא לידו ספק עבירה עם חשיכה פטור. אבל אביי לא ס"ל הכי. אלא כל שבשעה שעבר. אכתי קצת מזמן הכפרה לפניו מצטרף גם מקצת מיוה"כ שכבר עבר קודם שחטא להשלים כפרתו. ומעתה כיון דלדידי' כל היום כולו הוא דמכפר ואין הכפרה נגמרת עד לאורתא. להכי ס"ל דמקצת מן היום לא חשיב כידיעת ספק לחלק. ומהאי טעמא נמי ס"ל לאביי דהא דקתני במתניתין דשבועות דיוה"כ מכפר אפילו על לא הודע. היינו דוקא כשבא לידו ספק עבירה ביום הכפורים דאכתי לא חיילא עלי' חיובא דקרבן מעיקרא כלל. שהרי מיד משעבר עבירה זו התחילה כפרת יוה"כ. משא"כ כשבא לידו ספק עבירה לפני יוה"כ שכבר חיילא עלי' חובת הקרבן. אלא שלא נודע לו כי היכי דלייתי אשם תלוי. לא מכפר ליה יוה"כ. דדוקא הודע לו ספיקו כי היכי דקרבן מכפר הכי נמי יוה"כ מכפר כמו הקרבן. אבל לא הודע לו ספיקו כיון דכבר חיילא עלי' חובת הקרבן להביאו כשיתוודע לו. לא עדיפא כפרת יוה"כ מכפרת הקרבן. וכי היכי דהקרבן לא מכפר כל זמן שלא נודע לו ספיקו. הכי נמי כפרת יוה"כ שבאה תחת האשם תלוי ומכפרת כפרתו במקומו. אינה מכפרת בשלא נודע לו ספיקו. ועפ"ז אתי שפיר דברי הירושלמי (פרק בתרא דיומא ה"ו) ובשבועות (פ"ק ה"ו) דמיבעיא ליה התם אם יוה"כ מכפר בלא אתיידע לי'. עיי"ש בקה"ע שפירושו עיקר עייש"ה. ויש לתמוה דהרי בהדיא תנן במתניתין הודע ולא הודע. ובפרט דעל ההיא מתניתין גופא קאי התם בירושלמי. וע"פ מה שביארנו ניחא שפיר כמבואר. ולהכי הוה ניחא ליה לאביי ההיא מתניתין שפיר גם לדידי'. אלא דרב"ח הקשה לו דכיון דהודע ולא הודע תנן. משמע דהודע ולא הודע בחדא מחתא מחתינהו. ולא הודע דומיא דהודע קתני. וכמו דבהודע לו ספיקו אין חילוק בין חטא שעבר ביוה"כ עצמו לחטא שלפני יוה"כ. הכי נמי לא הודע דקתני היינו נמי אפילו בחטא שחטא ביוה"כ עצמו:

והשתא ניחא שפיר הא דבלישנא בתרא נקט כזית שחרית וכזית במנחה. ביוה"כ עצמו. ולא בעי למינקט כבלישנא קמא כזית לפני יוה"כ וכזית לאחר יוה"כ. והיינו משום דבלישנא קמא הוה קים ליה לרב"ח דמכזית שחרית ביוה"כ וכזית במנחה ליכא קושיא לאביי משום דאיכא למידחי כדדחי אביי לפום לישנא בתרא דילמא כולי' יומא מאורתא וכמו שביארנו. והילכך לא הוה מצי למיפרך אלא מדאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ. אבל בלישנא בתרא לאידך גיסא. הוה קים ליה לרב"ח כדיחויא דאביי בלישנא קמא. ולהכי לא אקשי ליה לאביי אלא מכזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה. דבזה ודאי לא פליג אביי דמכפר אפילו בלא הודע. כמבואר במתניתין דשבועות. והשתא אתי נמי שפיר הא דבלישנא בתרא אע"ג דכדי לאלומי קושייתן מהדר למינקט שיעור גדול ביותר. מ"מ לא נקט אלא ההפסק דמשחרית עד המנחה. ולא מלפני יוה"כ עד לאחר יוה"כ דנפיש טפי. והיינו מטעם שביארנו. ומעתה מתבאר דתירוץ התוס' נכון היטב ומבואר שפיר. ומספיק ליישב קושייתם. וא"כ אין כאן שום הכרח כלל להוציא מכח קושייתם זו הלכה מחודשת להקל באיסור כרת. ולולא דברי התוס' היה נראה לענ"ד לומר בפשיטות לפי מה שפירש"י בכריתות (לקמן כ"ב ע"ב) בד"ה חטאת חלב. ובסוטה (ט"ו ע"א) בד"ה חטאת וכו'. דהא דקרי בכמה דוכתי לחטאת סתם חטאת חלב. היינו משום דפרשת חטאת אצל קרא דחלב כתיבא עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא הכא דאע"ג דודאי כיון דביוה"כ קאי הוה מצי למינקט נמי דבר המותר. מ"מ ניחא ליה למינקט חלב משום דפרשת חטאת שכוללת גם דיני ידיעות והעלמות אצל קרא דחלב כתיבא:

עוד היה נראה ליישב קושית התוס' והרא"ש ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה במאי דפריך התם תו לקמן רב אידי ב"א מדתנן אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. ואס"ד ידיעות ספק מחלקת לחטאות. ליחייב שתי חטאות דהא בין אכילה לשתייה אי אפשר דלא הוה שהות ביום דמתיידע ליה וכפר ליה. דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי. ופירש"י וז"ל דמתיידע. כלומר איכא שיעור דהוה אפשר לאודועי. וכיון דאיכא שהות דיוה"כ בינתיים כדי ידיעה. קם לי' ההוא שיעורא במקום ספק ידיעה באשם תלוי עכ"ל עיי"ש. ויש לתמוה דהרי מאי דפליגי אי ידיעת ספק מחלקת לחטאות. היינו רק בענין דידיעת ספק זו היתה ראויה להביאו לידי חיוב אשם תלוי. אבל ידיעת ספק דלא מייתי לי' לידי אשם תלוי. לכ"ע אינה מחלקת לחטאות. כמבואר בכולה סוגיא דהתם עיי"ש. וכן מבואר להדיא בירושלמי (פ"ב דשבועות ה"א. ובפ"ג דהוריות ה"ב) דאמרינן התם מודה ריש לקיש (דאמר ידיעת ספק מחלקת לחטאות) בכהן משיח שאין ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת שנאמר כחטאת כאשם את שמביא אשם תלוי ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת. את שאינו מביא אשם תלוי אין ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת עיי"ש. ועפ"ז ממילא מבואר לכאורה דלמ"ד דלא מיחייב אשם תלוי אלא בספק דשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן ואינו יודע מאיזה מהן אכל. כדאיתא התם (לעיל י"ז ע"ב) עיי"ש. לא משכחת חיובא דאשם תלוי ביוה"כ כלל. דהא ביוה"כ שהכל אסור באכילה. לא משכחת חתיכת היתר כלל. ואע"ג דעל אוכלין שאין ראויין פטור ביוה"כ מ"מ הרי בהן אי אפשר להסתפק. דהא טעמא טעים. ואי אפשר שלא ירגיש באכילתן. והא דקחשיב במתניתין דריש כריתות האוכל ביוה"כ במספר חייבי כריתות. וקתני בסיפא על אלו חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי וכו' עיי"ש. דמבואר מזה דגם באכילת יוה"כ יש בה אשם תלוי בלא הודע. עכצ"ל דאתיא כמ"ד דאפילו בספק חתיכה אחת מייתי אשם תלוי. ולפ"ז שפיר משכחת לה גם באכילת יוה"כ אשם תלוי בלא הודע כגון שאכל בשוגג ומספקא ליה אם אכל כשיעור כותבת. או שהפסיק בינתיים ומספקא ליה אם לא היה בשיעור ההפסק יותר מכדי אכילת פרס:

ומעתה לפ"ז מאי פריך רב אידי ב"א מדתנן אכל ושתה וכו'. והרי התם אליבא דרבי זירא קיימינן. דאיהו ניהו מרא דהך שמעתא דידיעת ספק מחלקת לחטאות. וכדקאמרינן נמי התם בשינויא דקמשני עלה דהך תיובתא גופא דרב אידי ב"א. אמרי כי אמר רבי זירא לרבי וכו' עיי"ש. והרי רבי זירא גופי' ס"ל התם (לעיל י"ז ע"ב) דלא מיחייב אשם תלוי אלא בשתי חתיכות עיי"ש. וא"כ אע"ג דיוה"כ במקום אש"ת קאי. מ"מ לרבי זירא לא שייך כאן חיוב אש"ת כלל. וממילא אין יוה"כ חשוב כידיעת ספק שתחלק לחטאות. ושפיר קתני באכל ושתה ביוה"כ שאינו חייב אלא אחת. אע"ג דבין אכילה לשתייה אי אפשר דלא הוה שהות בינתיים דמתיידע ליה. ולכאורה בלא"ה יש להקשות כן בסוגיא דלקמן דאמרינן וכן אמר ר"ל כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות. ר"י אמר אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. ורמי דר"י אדר"י ורמי דר"ל אדר"ל דתניא שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס והלך בשני ונכנס חייב. הלך בראשון ונכנס והיזה ושינה וטבל. והלך בשני ונכנס חייב וכו'. ופרכינן התם אסיפא אמאי חייב. הא לא הו"ל ידיעה. אמר ר"ל הא מני רבי ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחילה וכו'. אלא לריש לקיש קשיא אדמוקים לה כרבי ישמעאל לוקמה כרבי דאמר ידיעות ספק כודאי וכו' עיי"ש. ולכאורה גם התם תמוה מאי קושיא הרי התם בשני שבילין אין ידיעת ספיקו מחייבו כלום. דהא בידיעה שבתחילה קיימינן התם. ועוד דאפי' בידיעה שבסוף עכ"פ ליכא אשם תלוי על ידיעת ספיקו בטומאת מקדש וקדשיו. כדתנן ריש כריתות עיי"ש. ובכגון זה ודאי גם ריש לקיש אליבא דרבי מודה דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאות. וראיתי בתוס' (שבועות י"ט ע"ב) בד"ה עשו ספק ידיעה וכו'. שכתבו וז"ל לא דמי לנגע בכעדשה וכו' דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע. אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה. הילכך הו"ל ידיעה טפי עכ"ל עיי"ש. והקשה שם הרש"א ז"ל דלקמן גבי חלב נמי מסופק הוא אי חלב אי שומן. ולא פשיטא ליה דאיכא איסורא. ומאי פריך מינה לרבי יוחנן לומר בזה שיעשו ספק כודאי ידיעה דההיא דמיא ממש להך דאי כזית וכו' עיי"ש. ולפמש"כ לק"מ דגם גבי חלב דפליגי אי ידיעת ספק מחלקת לחטאות. ע"כ לא מיירי אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות. דהאחת ודאי חלב. אלא שלא נודע איזו מהן היא חלב ואיזו שומן. דבזה איכא אשם תלוי על ידיעת ספיקו. אבל בחתיכה אחת ספק חלב דליכא אשם תלוי לרבי דקיימינן התם אליבי'. כמבואר שם (י"ח ע"א) וכמש"כ התוס' (פ"ב דנדה ט"ו ע"א) ד"ה לא שהתה וכו'. בתירוצם השני. ובש"מ (כריתות י"ז ע"ב) בשם הריב"א ז"ל עיי"ש. ודאי לכ"ע אין ידיעת ספק מחלקת לחטאות. וא"כ הו"ל ממש דומיא דשני שבילין דחד מינייהו ודאי טהור וחד טמא ולא ידוע איזה מהן הטמא ואיזהו הטהור. ולק"מ קושית הרש"א ז"ל. ועכ"פ הא ודאי קשה טובא לכאורה מאי פריך מדר"ל אר"ל והא אין ענין זה לזה כלל:

וראיתי בירושלמי (בשבועות ובהוריות שם) דהתם באמת משני הך רומיא דר"ל אדר"ל דשאני התם דאין ספיקו מביאו לידי אשם תלוי עיי"ש. וא"כ הדבר קשה ביותר אמאי לא משני הכי בתלמודא דידן. מיהו נראה דלזה אפשר לומר דלתלמודא דידן ס"ל דאע"ג דודאי לענין ידיעות מחלקות לחטאות יש חילוק בין ידיעת ספק המביאו לידי אשם תלוי לידיעת ספק שאינו מביאו לידי אשם תלוי. היינו משום דהתם עיקר ידיעה גבי חטאת הוא דכתיבא. דכתיב או הודע אליו חטאתו וגו'. דידיעתו זו מביאתו לידי חטאת. והילכך גם בידיעת ספק למ"ד דמחלקת לחטאות. דומיא דההיא ידיעת ודאי בעינן. שהרי ידיעת ספק זו קיימא במקום ידיעת ודאי. וכמו דידיעת ודאי בעינן ידיעה המביאתו לידי קרבן חטאת. הכי נמי בידיעת ספק בעינן ידיעת ספק המביאתו לידי קרבן השייך בה. דהיינו אשם תלוי הבא על הספק. אבל בההיא דשני שבילין דמיירי לענין ידיעה בתחילה שקודם החטא. דאפי' בידיעה ודאית לא שייך בה שום חיוב קרבן כלל. א"כ אין שום גריעותא בידיעת ספק דהתם מידיעת ודאי אלא במאי דזו ודאי וזו ספק. וא"כ לריש לקיש דס"ל דידיעת ספק מחלקת לחטאות כידיעה ודאית. היכא דידיעת ספיקו מביאתו לידי חיוב קרבן השייך בה כידיעה ודאית. הכי נמי לענין טומאת מקדש וקדשיו בידיעה דבתחילה. אית לן למימר דידיעת ספק דינה כידיעה ודאית. דהכא נמי שתיהן שוות דבשתיהן לא שייך בהן חיוב קרבן:

אלא דאכתי קשה לכאורה במאי דפרכינן התם מדתניא נהנה היום נהנה למחר. אכל היום אכל למחר. נהנה היום אכל למחר. אכל היום נהנה למחר. ואפי' מכאן ועד שלש שנים מניין שהן מצטרפין זה עם זה. ת"ל תמעול מעל ריבה. ואמאי הא כיפר עליה יוה"כ. ופירש"י וז"ל הא כיפר עליו יוה"כ שבינתיים על חצי שיעור קמא. ואי ידיעת ספק מחלקת לחטאות. הא יוה"כ כידיעת ספק. ואמאי מצטרפין עכ"ל עיי"ש. והשתא מאי קושיא הרי בחצי שיעור ליכא אשם תלוי. וא"כ לא שייך לומר דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי. אבל פשוט דזה לק"מ. דהא בלא"ה קשה מאי פריך למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. הא לכ"ע קשה מההיא. דכיון דלא נהנה קודם יוה"כ אלא בכחצי שיעור דלית בה אלא איסורא בעלמא. אמאי לא מכפר עלי' יוה"כ לגמרי. כיון דליכא עלי' שום חיובא כלל. ואע"ג דפחות משוה פרוטה נמי איתרבי מיהת להישבון. כדתניא בספרא (ויקרא פ"כ). ומייתי לה בפרק הזהב (נ"ה ע"ב) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להישבון עיי"ש. מ"מ אין זה אלא לחיוב ממון בעלמא אבל לענין איסורא כיון דחיוב קרבן ליכא אית לן למימר דיוה"כ מכפר לגמרי על חטאו אשר חטא בה. ולא שייך בה צירוף עם חצי שיעור שנהנה אחר יוה"כ. ועוד דלפי מאי דס"ד השתא דגם אממונא מכפר יוה"כ א"כ גם להישבון לא מיחייב תו מידי. והיכי יצטרפו לחייבו אשם מעילות. ועכצ"ל דהא דלא הוקשה לו הכי היינו משום דודאי אם לא הוה מהניא צירוף עוד לחצי שיעור זה למה שיהנה אחר זמן מרובה. הוה יוה"כ מכפר על הך איסורא שעבר בחצי שיעור קמא. אבל כיון דגלי קרא דכל שלא נודע לו בינתיים מצטרף חצי שיעור זה עם חצי שיעור שיהנה עוד אפי' לזמן מרובה. להביאו לידי קרבן אשם מעילות. ונמצא דהדבר תלוי ועומד עדיין אם חצי שיעור זה בר חיובא בקרבן הוא אם לא. הילכך אין יוה"כ מכפר עליו. כדין חייבי חטאות ואשמות ודאין שאין יוה"כ מכפר עליהן. וחייבין להביא לאחר יוה"כ. ולהכי לא פריך מינה אלא למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. ומשמע לרבא דמסתמא הך ברייתא אתיא אליבא דכ"ע. ואפי' אליבא דר"ע דמחייב על ספק מעילה אשם תלוי. וכיון דיוה"כ במקום אש"ת קאי. וא"כ הו"ל כידיעת ספק. השתא נמי נהי דלא אכל אלא חצי שיעור הו"ל למימר דמהניא לי' כפרת יוה"כ כידיעת ספק בינתיים. דהא אם ישלים השיעור אחר יוה"כ בהעלם אחד. ויתודע לו ידיעת ספק לא יתחייב להביא אש"ת. לפי מאי דס"ד השתא דכי היכי דיוה"כ מכפר על חייבי אש"ת בשיעור שלם. הכי נמי בחצי שיעור ע"י כפרת יוה"כ מסתלקת ממנו חובת אש"ת מיהת לענין שלא יצטרף עם חצי שיעור אחר לחייבו באש"ת. כשישלים השיעור אחר יוה"כ. וחצי שיעור קמא הו"ל כליתא. ואע"ג דלענין אשם ודאי שפיר מצטרף חצי שיעור קמא שלפני יוה"כ עם החצי שיעור שנהנה אחר יוה"כ. כדגמרינן מקרא. היינו משום דלענין אשם ודאי לא מהניא כפרת יוה"כ כלל בשיעור שלם. וממילא גם לחצי שיעור לא מהניא לענין אשם ודאי. אבל לענין אש"ת כי היכי דמהניא לענין שיעור שלם לפטרו מאש"ת הכי נמי בחצי שיעור מהניא מיהת לענין שלא יצטרף לחייבו באשם תלוי על ידיעת ספיקו כשישלים השיעור אחר יוה"כ. ושפיר פריך מהך ברייתא למ"ד ידיעת ספק מחלקת אמאי מצטרפין לחייבו אשם מעילות. והא איכא ידיעת ספק בינתיים. ועכ"פ מתבאר דודאי בכל מקום דלא שייך חיובא דאש"ת אין כפרת יוה"כ חשובה כידיעת ספק לחלק לחטאות. וא"כ ודאי קשה טובא במאי דפריך רב אידי בר אבין מדתנן אכל ושתה וכו'. והרי כיון דאליבא דרבי קיימינן. הא לדידי' דבעי לענין חיוב אש"ת שתי חתיכות. לכאורה לא משכחת לה הכא בעינוי דיוה"כ תורת אש"ת כמו שביארנו. ואע"ג דכיון דאליבא דרבי קיימינן דס"ל התם (י"ח ע"א) שאם היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב בא נכרי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השנייה חייב אש"ת אע"ג דבשעתא דאכל לא היתה אלא חתיכה אחת עיי"ש. והיינו משום דמעיקרא בתחילת הספק הי' כאן ספק שתי חתיכות וקרינן ביה מצוות. או כמש"כ התוס' (בפרק שני דנדה שם) דמיירי דהנכרי לא אכל כל החתיכה. וכשאכל ישראל השנייה היו עדיין שתי חתיכות לפניו עיי"ש בדבריהם. א"כ לכאורה שפיר משכחת לה גם כאן ספק שתי חתיכות. וכגון שבאחת הי' כשיעור ובאחת היה פחות מככותבת. ואכל נכרי אחת ובא ישראל ואכל את השנייה. ואינו ידוע אם זו שאכל הישראל היה בה כשיעור שיתחייב חטאת. דעכשיו אי אפשר לברר הדבר כיון דשתיהן נאכלו. וא"כ בר חיוב אש"ת הוא אלא דיוה"כ מכפר. אבל נראה דז"א דבעינוי דיוה"כ כיון דשתיהן הו"ל כחתיכות חלב לגבי'. משום דכל האוכלין מצטרפין לככותבת. לא קרינן בהו מצוות. דדוקא בשומן וחלב דהאחת היתר והאחת איסור. הוא דקרינן בהו מצוות. משא"כ כאן דשתיהן איסור דאע"ג דבאחת ליכא כשיעור מ"מ הרי לאו היתר היא אלא איסור ממש כחתיכה ראשונה. ואם השלים השיעור מחתיכה הגדולה בר חטאת הוא. ולא קרינן בהו מצוות. דשתיהן מצוה אחת ותורה אחת להן להתחייב כרת או חטאת כשאכל כשיעור מהן. כן נראה ברור. ועי' שם (י"ז ע"ב) בההיא דאמרינן כזית ומחצה איכא בינייהו עיי"ש היטב. וא"כ לכאורה לא אשכחן אש"ת בעינוי דיוה"כ. ונמצא דאין יוה"כ לענין זה כידיעת ספק לחלק לחטאות אפי' למ"ד בעלמא דידיעת ספק מחלקת לחטאות. וא"כ הדבר קשה. מאי פריך רב אידי ב"א מהתם:

איברא דלפי מאי דתנן התם (לעיל י"ז ע"ב) שבת ויום חול לפניו ועשה מלאכה באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם עשה. מביא אשם תלוי. ומבואר בסוגיא דגמרא שם דאתיא מתני' אליבא דכ"ע. ואפי' למ"ד יש אם למקרא ואחת משתי חתיכות בעינן עיי"ש. ובתוס' שם (בד"ה מדסיפא) כתבו דמיירי כשעשה מלאכה בין השמשות. דיום ולילה לפניו דהו"ל כשתי חתיכות דהיתר ודאיסור עיי"ש. וכן מבואר בהדיא בספרא (ויקרא דיבורא דחובה פרשתא י"ב) שבת ויום חול עשה מלאכה באחת מהם בין השמשות ואינו יודע באיזה מהם עשה עיי"ש. הרי דכל שעשה מלאכה בשעה שראוי להסתפק אם הוא יום או לילה. שהאחד מהם מותר והאחד אסור במלאכה. חשיבי כשתי חתיכות לענין אש"ת. ולפ"ז הדבר מבואר דגם לענין עינוי דיוה"כ שפיר משכחת לה חיובא דאשם תלוי בענין זה אליבא דכ"ע. כגון שאכל בערב יוה"כ או ביוה"כ עצמו סוף היום. באופן שהיה מקום ספק אם היה עדיין יום או שכבר היה לילה. ואע"ג דהתוס' שם כתבו דמיירי דוקא בבין השמשות דמוצאי שבת עיי"ש. היינו דוקא אליבא דמ"ד דבאיקבע איסורא תליא מילתא. אבל למ"ד יש אם למקרא ושתי חתיכות ממש בעינן. אין חילוק בין מוצאי שבת לערב שבת עיי"ש היטב. וכן משמע להדיא מלשון הספרא שם. ואפי' אליבא דמ"ד דבאיקבע איסורא תליא מילתא. ג"כ אין סברת התוס' מוסכמת. וכמש"כ בלח"מ (ריש פ"ח מהלכות שגגות) עיי"ש. וגם הרב פר"ח (יו"ד כללי ס"ס) כתב דדעת רש"י והר"ן ז"ל שלא כדעת התוס' בזה עיי"ש בדבריו. וגם חיוב חטאת שפיר משכחת לה בענין זה. כשנודע אח"כ דאז היה יום ודאי עדיין. וגם בין השמשות דנקט בספרא. ודאי לאו דוקא הוא. אלא שהיה בענין שהיה מקום להסתפק אם הוא ביום או בלילה. כגון ביום המעונן וכיו"ב. וכן כוונת התוס' שם. והשתא לפ"ז שפיר פריך רב אידי ב"א מדתנן אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. דהרי ודאי משמע דבאיזה שעה מן היום שאכל ושתה הכי דינא דאינו חייב אלא חטאת אחת. דהרי סתמא פסיק ותני הכי. ועוד דמדקתני בסיפא אכל ועשה מלאכה בהעלם אחד חייב שתים. מכלל דברישא באכל ושתה לא משכחת גוונא שחייב שתים. וכיו"ב כתבו שם בתוס' ישנים (לעיל י"ב ע"ב) בד"ה שאכלן בשני תמחויין עיי"ש. ותירוצם שם לא שייך כאן כמבואר. ולהכי פריך דלמ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. עכ"פ כשאכל ושתה בשעה קרובה למוצאי יוה"כ בענין שיש מקום להסתפק בלילה או יום. ושגג וסבר שכבר הוא לילה. שאם נודע אח"כ דעדיין היה יום חייב חטאת. וכשנודע לו ספיקו הו"ל בר אשם תלוי. אלא דיוה"כ מכפר במקום אש"ת. ועי' בירושלמי (פ"ג דהוריות ה"ג) עיי"ש היטב. ובתוספתא (פ"ב דכריתות). ובכה"ג יוה"כ במקום אשם תלוי קאי. וא"כ הו"ל כידיעת ספק בינתיים. ואם איתא דידיעת ספק מחלקת לחטאות הו"ל להתחייב בענין זה שתי חטאות באכל ושתה:

ומעתה עפ"ז ממילא מיתרצא שפיר קושית התוס'. דהרי ע"כ הוכרח למינקט בקושייתו כזית חלב שחרית וכזית חלב במנחה. ולא הוה מצי למינקט באכילה דהיתר ובככותבת ומשום עינוי דיוה"כ גופי'. דכיון דע"כ צריך למינקט לפום הך לישנא אכילה ראשונה בשחרית יוה"כ ולא בתחילת ליל יוה"כ מטעם שביארנו לעיל. ומאחר דקיימינן התם אליבא דרבי דסבר יש אם למקרא ושתי חתיכות בעינן כמשכ"ל. א"כ בעינוי דיוה"כ לא משכחת חיובא דאשם תלוי אלא בגוונא שאכל ושתה בספק יום או לילה. אבל באמצע יוה"כ מתחלת יוה"כ ודאי עד קרוב לסופו ודאי. לא משכחת חובת אש"ת כלל. ועי' בדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות שגגות ה"ג) עיי"ש היטב ובכ"מ שם ואין להאריך. וכיון דבכל זמן זה ליכא תורת אש"ת. ממילא נמי אין ידיעת ספיקו מחלקת לחטאות. וכן שהות דיוה"כ בינתים אינו מחלק לחטאות מהאי טעמא גופא. כמו שנתבאר. א"כ מבואר דע"כ לא מצי רב"ח למינקט הך פירכא דידי' לאביי אלא בכזית חלב שחרית וכזית חלב במנחה. דבזה שפיר איכא תורת אשם תלוי בכל יוה"כ כולו. ושפיר הו"ל שהות דיוה"כ שבינתיים כידיעת ספק לחלק לחטאות למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות. ואעפ"כ קיי"ל דאינו חייב אלא אחת. דהא מ"מ בהעלם אחד אכלינון. ואנן קיי"ל הלכה רווחת דכל בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. וקשה למ"ד ידיעת ספק מחלקת. ומיתרצא שפיר קושית התוס' והרא"ש ז"ל:

עוד נראה בזה ע"פ מאי דקשה במאי דקחשיב במתניתין דריש כריתות במספר חייבי כריתות גם האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ וקתני עלה בסיפא על אלו חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי וכו'. והדבר קשה אשם תלוי על עינוי ומלאכה דיוה"כ היכי משכחת לה כלל. כיון דאשמות תלויין שעבר עליהן יוה"כ פטורין. והרי בהנך חטאים דיוה"כ גופי' אי אפשר להם שלא יעבור עליהם יוה"כ דהא כל היום מכפר. והיכי משכחת לה שיבואו לכלל חיובא להביא על לא הודע שלהם אשם תלוי. ואמנם ראיתי בירושלמי (פרק בתרא דיומא סוף ה"ו. ובפ"ק דשבועות סוף ה"ו) דפריך התם הכי. ומשני לה דמיתוקמא מתניתין במבעט ומורד ביוה"כ דאין יוה"כ מכפר עיי"ש. אלא דהתינח למ"ד דמבעט ביוה"כ אין יוה"כ מכפר. אבל למ"ד בתלמודא דידן (בפ"ק דכריתות ז' ע"א) דאפילו במבעט ביוה"כ יוה"כ מכפר הקושיא במקומה עומדת. ובשלמא למ"ד התם דבעבירות דיוה"כ גופי' לכ"ע אין יוה"כ מכפר על המבעט. ניחא דשפיר משכחת חיובא דאש"ת גם בעבירות דיוה"כ גופי'. וכדמשני בירושלמי שם. אבל לאביי דס"ל התם ובפ"ק דשבועות (י"ג ע"א) דאפילו בהנך דיוה"כ גופי' פליגי במבעט. אכתי קשה. ואין לומר בזה כההיא דמשני התם על מאי דפריך כרת דיומי' לרבי היכי משכחת לה. ומשני דמשכחת לה בשאכל או שעשה מלאכה סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות ביממא דליכפר לי' ע"ש. דדוקא לענין כרת הוא דאיכא למימר הכי. משום דאפשר שגמר מלאכתו או אכילתו בצמצום עם גמר סוף היום. דלא הו"ל שהות כלל ביום דליכפר לי'. וכרת הרי בדיני שמים הוא וקמי שמיא גליא. אבל לענין חיוב אשם תלוי כיון שאם נגמרה מלאכתו בעוד יום. וכ"ש כשנגמרה בלילה. לא מיחייב מידי. שהרי כשנשאר קצת מן היום אחר גמר שיעור מלאכתו או אכילתו כיפר עליו יוה"כ. שכל היום מכפר. וכ"ש כשגמר בלילה. שסופו בהיתר עשה ואכל. וביוה"כ לא בא לכלל חיוב דהו"ל פחות מכשיעור. ולא שייכי בי' לא חטאת ולא אשם תלוי. ולא משכחת בי' חיובא דחטאת בהודע ואשם תלוי בלא הודע אלא כשגמר בצמצום עם סוף היום ממש. ובזה לא מיבעיא דחטאת לא שייכא בי'. דהו"ל בין השמשות ואי אפשר לידיעת ודאי. ואפילו אש"ת ליכא. וכמבואר בירושלמי דהוריות שהבאתי לעיל. דאמרינן התם ספק ביוה"כ אכלו ספק לאחר יוה"כ אכלו חבריא אמרין ספק כפרה כיפר עיי"ש ובמש"כ בפ"מ שם. וא"כ ודאי קשה טובא:

אבל נראה דהנה (בפ"ק דכריתות שם) פרכינן אמתני' דתנן על אלו חייבין כו' ועל לא הודע שלהם אש"ת חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאינו מביא אשם תלוי. וניתני נמי חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ. ומשני ריש לקיש כי קתני היכא דאיתא לחטאת ורחמנא פטרי'. עבר עליו יוה"כ ליתא לחטאת דקא כפר ליה יוה"כ. רבי יוחנן אמר מתניתין במבעט. ור"ל סבר מבעט נמי מכפר עליו יוה"כ עיי"ש. ובש"מ שם כתב בשם הרא"ש ז"ל שהקשה דאכתי לר"י ליתני נמי חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ ואינו מבעט עיי"ש מה שתירץ. וטפי הו"ל להקשות מהאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ דקחשיב במתניתין בין הנך שחייבין עליהם אש"ת בלא הודע שלהם. והא בהנך ודאי לא משכחת להו שלא יעבור עליהם יוה"כ והיכי משכחת בהו אשם תלוי. וכקושית הירושלמי שהבאתי. ולקושיא זו לא שייך שינויא דר"ל. דודאי לענין חייבי אש"ת דשאר עבירות שעבר עליהם יוה"כ שפיר משני ר"ל כי קתני היכא דאיתא לחטאת ורחמנא פטרי'. כלומר שלא נתכפר החטא בשום כפרה אחרת אלא דרחמנא פטרי' מעיקר חיובו. כההיא דמטמא מקדש וקדשיו דגלי קרא דכל שאינו בחטאת קבועה בהודע אינו באש"ת בלא הודע. אבל בחייבי אשמות תלויין דשאר עבירות שחייבן הכתוב באש"ת. אלא דכשעבר עליהם יוה"כ הו"ל יוה"כ אצלם במקום אשם תלוי. לא שייך למיתני בהו חוץ מהנך. שהרי גם אינהו מעיקר דינא בני חיובא באש"ת נינהו. אלא דכפרת יוה"כ אחשבה רחמנא כאשם תלוי ונמצא שכבר הביא כפרתו. ואמנם זה לא יתכן אלא לענין שאר חייבי כריתות דקחשיב במתניתין. אבל האוכל ועושה מלאכה ביוה"כ. כיון שאי אפשר כלל שלא יעבור עליהם יוה"כ ולא משכחת בהו שיבואו לעולם לכלל חיובא דאש"ת. נראה שאין בהן תורת אשם תלוי כלל ואינן בכלל מצות אש"ת מעיקרא כלל. כיון שאי אפשר שיבואו לידי כך. והו"ל ממש כמטמא מקדש וקדשיו שאינו בתורת אש"ת כלל. וא"כ בזה ודאי קשה היכי קחשיב להו בין הנך שחייבין על לא הודע שלהם אש"ת ולא הוציאן מן הכלל כמו שהוציא מטמא מקדש וקדשיו. ומיהו ודאי בשינויא דרבי יוחנן ניחא נמי הא. וכמו דמשני לה באמת בירושלמי שם. אבל לריש לקיש קשה טובא דאכתי מה יענה לקושיא זו דלא מיתרצא בשינויא דידיה. וגם על סתמא דתלמודא דפריך וניתני נמי וכו'. קשה טובא דעדיפא טובא טפי הו"ל למיפרך כדפריך בירושלמי שם. ואין לומר דזהו נמי בכלל קושייתו. דא"כ מאי משני ר"ל. וגם לא משמע הכי:

מיהו נראה דאפשר לומר דמעבירות דיוה"כ גופי' לא הוה בעי למיפרך. משום דס"ל לסתמא דתלמודא כדאמר רבא התם לקמן אליבא דרבי דס"ל נמי דאפי' במבעט יוה"כ מכפר. דהיינו דוקא בשאר עבירות אבל בעבירות דיוה"כ גופי' מודה דלא מכפר אמבעט עיי"ש. והילכך מהאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ לא הוי מצי למיפרך. משום דבזה הוה פשיטא ליה דאין יוה"כ מכפר במבעט. וא"כ שפיר משכחת בהו חיוב אש"ת במבעט. ולא הוקשה לו אלא בשאר עבירות דהוה ס"ל בהו דמבעט נמי יוה"כ מכפר. וכדס"ל באמת לרבי ולר"י. ועל זה משני ר"ל שפיר כדס"ל ור"י כדס"ל. אלא דמ"מ אכתי קשה לאביי דס"ל התם לקמן דאפי' בעבירות דיוה"כ גופי' נמי יוה"כ מכפר אפי' במבעט למ"ד דבשאר עבירות יוה"כ מכפר אמבעט. דאין חילוק לדידי' בין עבירות דיוה"כ לשאר עבירות לענין כפרת יוה"כ עיי"ש. וא"כ היכי מתרץ מתניתין. מיהו נראה דגם לזה אפשר לומר דלאביי מיתוקמא מתניתין כרבי יהודה דאמר התם דגם בשאר עבירות אין יוה"כ מכפר אמבעט וכ"ש בעבירות דיוה"כ גופי'. וא"כ לק"מ ממתניתין וכדמוקי רבי יוחנן במבעט. אבל לרבי דאמר דבשאר עבירות יוה"כ מכפר אפי' אמבעט הכי נמי בעבירות דיוה"כ גופי' ס"ל הכי. ולדידי' איכא למימר דאין ה"נ דעל עבירות דיוה"כ גופי' מעיקרא לא חייבה תורה אשם תלוי כלל ואינו בתורת אשם תלוי כמטמא מקדש וקדשיו:

ולפ"ז ממילא מתורץ קושית התוס' והרא"ש ז"ל כאן. דהרי לפ"ז קשה טובא לכאורה במאי דמתיב רב אידי ב"א מדתנן אכל ושתה בהעלם אחד וכו'. ומאי קושיא והרי התם הו"ל עבירה דיוה"כ גופי' שאינו בתורת אשם תלוי כלל. וא"כ לא שייך לומר בה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי. וממילא לא חשוב נמי כידיעת ספק לחלק לחטאות. ולהכי ניחא שפיר מה שאינו חייב אלא אחת. אע"פ שבין אכילה לשתייה אי אפשר דלא הוה שהות ביום דמתיידע לי'. אבל נראה דלק"מ דאפשר לומר דרב אידי ב"א ס"ל כרבא דבעבירות דיוה"כ גופי' אפי' לרבי אין יוה"כ מכפר אמבעט. וגם רבי זירא דעלי' קא מותיב רב אדא ב"א. לא שמענו דפליג על רבא בהא. וא"כ שפיר קא מותיב ר"א בר אבין ממתניתין דאכל ושתה וכו'. דכיון דמיהת שפיר משכחת לה חיובא דאש"ת גם בעבירות דיוה"כ גופי' מיהת במבעט. אלא דכשאינו מבעט מכפר עלי' יוה"כ במקום אשם תלוי. וא"כ שפיר הו"ל יוה"כ כידיעת ספק לחלק לחטאות. וא"כ אמאי אינו חייב אלא אחת. אם איתא דידיעת ספק מחלקת לחטאות. ואמנם היינו רק בתיובתא דרב אידי ב"א. אבל הכא בפירכא דרבא ב"ח דפריך לאביי ובהדיא קאמרינן התם א"ל רבא בר חנן לאביי ולדידך דאמרת ידיעות ספק מחלקות לחטאות וכו'. א"ל רבא ב"ח לאביי מה אילו אכל כזית חלב שחרית וכו'. והרי אביי איהו ניהו גופי' קאמר דלרבי דקיימינן הכא אליבי' אפי' בעבירות דיוה"כ גופי' גם במבעט יוה"כ מכפר. ממילא מבואר דלא הוה מצי למינקט קושייתו מדבר המותר ובככותבת ומשום קרבן חטאת דיוה"כ עצמו. דהא לאביי גופי' אליבא דרבי אין עבירות דיוהכ"פ גופי' בתורת אשם תלוי כלל. דהא לדידי' לא משכחת לעולם שיבוא לידי חיוב אשם תלוי. וכמו שביארנו לעיל. והילכך ע"כ לא הוה מצי רבא בר חנן למינקט קושייתו לאביי אלא דוקא מאכילת דבר האסור דשאר חייבי כריתות. דהו"ל עבירה שישנה בתורת אשם תלוי. אלא דכשעבר עליו יוה"כ הוא דפטור דיוה"כ הוא דמכפר עליו ופוטרו מאשם תלוי שנתחייב בו. וא"כ הו"ל יוה"כ כידיעת ספק. ואם איתא דידיעת ספק מחלקת לחטאות הו"ל לחיובי תרתי. וניחא שפיר קושית התוס' והרא"ש ז"ל:

עוד נראה בזה ע"פ מש"כ התוס' שם בלישנא קמא דרבא בר חנן (בד"ה אלא) וז"ל אלא מעתה אכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית לאחר יוה"כ דהשתא איכא שני אשמות אכילה דלפני יוה"כ כיפר יוה"כ במקום אשם תלוי. ואכילת חלב דלאחר יוה"כ הביא עליו אשם. והשתא איכא שני אשמות. הכי נמי דאם נודע לו אח"כ על שניהן שיביא שתי חטאות. והא אכלם בהעלם אחד. אלא לא מייתי. וא"כ ש"מ דהאי כללא כל שחלוקין בחטאות חלוקין באשמות ליתא. שהרי הכא איכא שני אשמות וליכא כי אם חטאת אחת עכ"ל עיי"ש. ודבריהם צריכים ביאור מי הכריחם לכל זה. ולמה לא פירשו כפשוטו כדפירש"י שם דכיון דיוה"כ במקום אש"ת קאי הו"ל כידיעת ספק דמחלקת לחטאות וראוי שיביא שתי חטאות. והרי בהעלם אחד אכלינון. והיותר תימא שהרי לקמן בההיא דמותיב רב אידי בר אבין מדתנן אכל ושתה בהעלם אחד וכו'. ע"כ אין מקום לפרש אלא כפירש"י וכמבואר שם בגמרא בהדיא עיי"ש. וא"כ מי הכריחם כאן לפרש פירוש אחר שלא כפירש"י. אבל נראה בכוונתם דלפי פירש"י הוקשה להם מאי פריך. ודילמא אין הכי נמי דמביא שתי חטאות ואע"ג דבהעלם אחד אכלינון. דהא טעמא רבא איכא הכא למיחשבי' כשני העלמות דהו"ל כידיעה בינתיים. ועכצ"ל דפסיקא ליה דמ"מ כל שאין ידיעה ממש בינתיים. בשום ענין אין לחייבו שתים. דהרי מ"מ לדידי' בהעלם אחד הוה. כיון שלא נודע לו בינתיים מחטאו כלל. וא"כ שוב הקושיא במקומה עומדת מאי פריך למ"ד ידיעות ספק מחלקות לחטאות. ודילמא אין הכי נמי דאע"ג דידיעת ספק מחלקת בידיעת ספק ממש שנודע לו ספיקו בינתיים. מ"מ יוה"כ אף ע"ג דבמקום אש"ת קאי אינו מחלק לחטאות. משום דמ"מ אצלו בהעלם אחד הוא דהוה. ולא קרינן ביה או הודע אליו חטאתו. שהרי לא היה לו שום ידיעה מחטאו בינתיים. ובכל כה"ג בשום ענין לא מתחייב שתים. ולזה נטו התוס' מפירש"י. ופירשו דאין פירכא זו אלא לסתור הוכחתו של אביי שהוכיח מדתניא כל שחלוקין לחטאות חלוקין לאשמות. ובודאי פסיקא ליה לרבא ב"ח דאפי' את"ל דידיעת ספק מחלקת לחטאות. מ"מ כשאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ אין לחייבו שתים. אע"ג דיוה"כ במקום אש"ת קאי. משום דמ"מ בהעלם אחד הוא אצלו. ומצד זה לא הוה פריך מידי. אלא דפריך ליה לאביי דמ"מ עכ"פ מוכח מזה דאין כלל זה אמת. דהרי בזה אשכחן שני אשמות אע"ג דודאי ליכא אלא חטאת אחת. כן נראה ברור בכוונתם:

ואמנם גם לשיטתם היינו דוקא לרבא ב"ח. אבל רב אידי ב"א וכן רבא לא ס"ל הכי. אלא מסתברא להו דכיון דיוה"כ במקום אש"ת קאי הו"ל ממש כידיעת ספק. ולהכי אם איתא דידיעת ספק מחלקת לחטאות. הכא נמי אע"ג דאצלו הו"ל בהעלם אחד יש לחייבו שתים. ומהאי טעמא הקשו ממתניתין ומברייתא דקתני דבענין זה אינו חייב אלא אחת. והוכיחו מזה דאין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. זו היא שיטת התוס' שם וכך היא ג"כ שיטת הרא"ש ז"ל בתוספותיו שהביא בש"מ שם עיי"ש. ומ"מ רש"י ז"ל לא ניחא ליה בהכי. ונראה דהיינו משום דמפשטא דסוגיא ודאי לא משמע כפירושם. ולכן ס"ל דודאי הסוגיא כפשטא. דפירכא דרב"ח אעיקר דינא קאי. כפירכא דר"א בר אבין ורבא. ולא אכללא דאביי בלחוד קאי. ומ"מ שפיר פריך ולא מסברא בעלמא. דעל זה ודאי שפיר הוקשה לתוס' והרא"ש ז"ל כדכתיבנא. אלא דפריך הכי ע"פ מאי דתנן התם (לעיל ריש פ"ג דכריתות) אכל חלב וחלב בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת עיי"ש. ומשמע ודאי דכל שהן משם אחד ובהעלם אחד לעולם אינו חייב אלא אחת. ועי' שם (י"ב ע"ב) בתוס' ישנים (בד"ה שאכלן בשני תמחויין) עיי"ש היטב. והכי נמי מוכח מדתניא (פ"ק דכריתות ד' ע"א) ועשה אחת ועשה הנה לחייב על כל אחת ואחת. שאם אכל חלב וחלב שם אחד בשני העלמות חייב שתים. שני שמות בהעלם אחד חייב שתים עיי"ש. ומשמע מינה דבשם אחד בהעלם אחד לא משכחת לעולם להתחייב שתים. והכי נמי מוכח ממתניתין (פ"ד דכריתות י"ז ע"ב) דתנן כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכו'. כשם שאם אכל חלב ונותר ופגול בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וכו' עיי"ש. מתבאר דעל חלב וחלב בהעלם אחד לעולם לא משכחת חיובא יותר מאחת. והיינו דקפריך רבא בר חנן הכא אלא מעתה אכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ ויוה"כ במקום אשם תלוי קאי הכי נמי דמביא שתי חטאות הא בהעלם אחד אכלינון. כלומר לדידך דידיעת ספק מחלקות לחטאות. הכא כיון דיוה"כ במקום אש"ת קאי הו"ל כידיעת ספק אף ע"פ שלא נודע לו כלל. והו"ל לומר שיתחייב שתי חטאות. וכן מתבאר מפירוש רגמ"ה ז"ל שם שכתב בקיצור. וז"ל מאי אילו אכל כזית חלב וכו'. וליהוי כידיעת ספק בינתיים וליחייב שתי חטאות וקיי"ל דלא. דבהעלם אחד הוי עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש דלא מסברא בעלמא פריך הכי. ולא אכללא דאביי לחוד. אלא אעיקר דינא ומשום דהכי קיי"ל לדינא. וכפירש"י וכמו שביארנו. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דאין מקום כלל לקושית התוס'. דבפשיטות י"ל דלהכי נקט קושייתו מחלב ולא מדבר היתר ובככותבת. משום דעיקר קושייתו אינה אלא ממתניתין ומברייתא שהבאתי. והתם בחלב מיירי. להכי נקט קושייתו נמי דומיא דהתם בחלב והתוס' והרא"ש ז"ל שהקשו הכא כן לשיטתייהו אזלי דס"ל דמסברא בעלמא הוא דפריך הכי אכללא דאביי לחוד. אבל לפירש"י ורגמ"ה ז"ל לק"מ כמו שנתבאר:

עוד נראה לומר בזה דבר חדש ע"פ מאי דתנן (סו"פ הבונה) הכותב שתי אותיות אחת שחרית ואחת ערבית ר"ג מחייב וחכמים פוטרין. ופירש"י והר"ן ז"ל שם וז"ל כיון דהו"ל שהות בינתיים כדי לידע הו"ל כשני העלמות עכ"ל עיי"ש. ובתוס' שם (ד"ה ורבנן וכו'). והרב תוס' יו"ט שם הקשה לפירש"י דהא ע"כ הכא בשגגת שבת וזדון מלאכות מיירי. דאילו שגגת מלאכות וזדון שבת הרי מבואר ריש פרק כלל גדול דאפילו כל הימים של ששת ימי השבוע שבינתיים לא הויין ידיעה לחלק. אלא ע"כ בשגגת שבת וזדון מלאכות מיירי הכא. והרי גם בענין זה לא אמרינן התם אלא דימים שבינתיים חשיבי ידיעה לחלק. ופירש"י שם משום שאי אפשר שנא שמע בינתיים שאותו היום היה שבת וכו'. ומשמע דוקא ששת ימי השבוע שבין שבת לשבת. אבל משחרית לערבית דחד יומא לא עיי"ש שהניחה בתימא. ולדידי הא לק"מ דהא בלא"ה הקשו בתוס' שם לפירש"י דהו"ל לפרש שיעור שהות. ועוד דהאמר לעיל כתב אות אחת בציפורי ואות אחת בטבריה חייב. אע"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע. ולזה כתבו דנראה דמיירי שנודע לו בינתיים. ואחת שחרית ואחת ערבית דנקט היינו לרבותא. דאע"פ שיש עם הידיעה הפסק גדול בינתיים מיחייב עיי"ש בדבריהם. ולענ"ד דבריהם תמוהים אצלי דכיון דמיירי שנודע לו בינתים איזו רבותא איכא במה שיש חוץ מזה גם הפסק ושהות גדול בינתים. הרי רק בהודע לו הוא דתלי רחמנא. ומה לי להפסק ולשהות שבינתים שאין זה לא מעלה ולא מוריד. ועיקר קושייתם נראה לענ"ד דכיון דקתני אחת שחרית ואחת ערבית הרי מפורש שיעור שהות שבינתים. דבעינן שיעור שהות של כל היום כולו משחרית ועד ערבית. וא"כ קושייתם הראשונה לק"מ לפירש"י. מיהו אפשר לומר דכוונתם דאכתי מלאכה עצמה לאו מילתא פסיקתא היא איזה שיעור תתן לעשייתה. שיש מלאכה הנעשית בזמן קצר ויש מלאכה הצריכה זמן ארוך לעשייתה. וא"כ גם שיעור ההפסק שבינתים אינו קצוב לעולם בשוה. אלא דמלבד דכיון דקתני כתב אות אחת שחרית ואות אחת ערבית הרי השיעור קצוב. שכל השיעור שהות שבין כתיבת אות אחת שחרית מיד בתחילת היום ואחת שבסוף היום זהו השיעור כדי לידע וחשוב כידיעה. ומזה נשמע גם למלאכות אחרות. בלא"ה הרי אין לנו לענין מלאכה בשבת אלא בשיעור שמתחייב עליו בשבת ולא בכל המלאכה כולה. ושיעור לחייב עליו משום שבת אינו אלא דבר מועט. כמו הבונה דמתחייב בכל שהו. והכותב חייב בשתי אותיות. והחורש חייב בכל שהו. וכן כל כיו"ב. וא"כ ההפסק שבינתים לעולם שיעורו כל היום חוץ משיעור מועט בכדי עשיית שיעור מלאכה להתחייב בו. ונמצא דשיעור השהות מפורש במתניתין וממילא לא תקשה נמי קושייתם השניי' ממה שאמרו כתב אות אחת בציפורי ואחת בטבריה חייב. דהא ודאי ליכא שיעור מהלך יום בין ציפורי לטבריה. ובהדיא מבואר בתשובות הר"י מיגאש ז"ל (סי' מ"ה) דתרוייהו בתחום שבת קיימי ומותרין לילך מזו לזו בשבת. ומביא שם ראי' לזה מדאמרינן כתב אות אחת בטבריה ואחת בצפורי חייב עיי"ש בדבריו. הן אמת שדברי הר"י מיגאש ז"ל תמוהים אצלי. דבירושלמי (פ"ד דתענית ה"ה) ובמדרש איכה (פרשה ב') על קרא דבלע ה' וגו' מפורש בהדיא דמטבריה לציפורי שמונה עשר מיל עיי"ש. ועכ"פ מבואר שבין ציפורי לטבריה ליכא אפילו שיעור מהלך חצי היום. וא"כ אין כאן שיעור שהות לענין שתחשב כידיעה בינתים. וממילא נמי אין מקום לתמיהת התוס' יו"ט. דהרי התם קתני העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. וכיון שעשה מלאכות הרבה בכל שבת ושבת. א"כ לא היה שיעור שהות בין כל מלאכה ומלאכה. דכל היום בעינן וכאן ליכא אלא מקצתו. והילכך דוקא משום ימים שבינתים הוא דחשיבא כידיעה לחלק. וחייב על כל שבת ושבת. אבל על כל מלאכה אין לחייבו. שהרי לא היה שיעור שהות של כל היום בינתים. ואף דלפי הנראה הרגיש התוס' יו"ט גופי' קצת בזה. ולזה הוסיף שם וכתב ותדע דאל"ת הכי א"כ העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשגגת שבת ויודע עיקר שבת שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. הרי אפשר שיתחייב על כל שבת שתי חטאות אם עשה שחרית וערבית עיי"ש. מ"מ גם בזה ליכא קושיא. דלא נחית תנא דמתניתין התם אלא לאשמעינן החילוק שבין יודע עיקר שבת ללא יודע. ובין שגגת שבת וזדון מלאכות לזדון שבת ושגגת מלאכות בלבד. ולא לענין כמה חטאות אפשר להמציא שיתחייב. ואין להאריך בזה. ועי' מש"כ שם הרמ"ז ז"ל:

אמנם לדידי יש לתמוה טובא על פירש"י והר"ן והרע"ב ז"ל מסוגיא דידן הכא דפרכינן למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות אלא מעתה אכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב אחר יוה"כ הכי נמי דמחייב שתי חטאות והא בהעלם אחד אכלינון. והשתא לפי פירש"י וסייעתו ז"ל דהפסק שהות דכל היום חשיב כידיעה ודאית מאי פריך. והרי הכא לאו העלם אחד הוא אלא שני העלמות ממש נינהו דהא איכא ידיעה ודאית בינתים. וכן ללישנא בתרא דפריך אלא מעתה אכל כזית חלב שחרית וכזית חלב במנחה ביוה"כ וכו'. והיינו כזית חלב בתחילת היום וכזית בסופו. דהו"ל הפסק יום כולו בינתים. והא לפירש"י יש כאן ידיעה ודאית בינתים בשיעור זה. כיון דהו"ל שהות כדי לידע הרי זה כידיעה. ומאי פריך. וזו ודאי לכאורה תמיהא גדולה לפירש"י וסייעתו. וגם על התוס' תמוה שהוצרכו לגמגם על פירש"י. בעוד שהיה להם לתמוה עליו מסוגיא מפורשת זו שלפנינו. מיהו נראה דלא קשה דהרי כבר נתבאר דההיא מתניתין דהכותב שתי אותיות לא מיירי אלא בשגגת שבת וזדון מלאכה. דאילו בשגגת מלאכות אפילו ששת ימים שבינתים לא חשיבי כידיעה לחלק. והשתא א"כ התם דמיירי בשגגת חלב הרי זה כשגגת מלאכות. שאם היה סבור דשומן הוא אפשר דלעולם לא יתודע לו דחלב הוא. כמו התם בשגגת מלאכות. כדפירש"י ז"ל במתניתין דפרק כלל גדול שם עיי"ש. משא"כ בשגגת שבת דבזה שפיר אמרינן דכל ששהה בינתים שיעור שהות כדי לידע שהיום שבת. בזה אמרינן דאי אפשר שלא נודע לו בינתים שהיום שבת. והרי כאן שני העלמות ולכ"ע חייב שתים. ומעתה עפ"ז ממילא נסתלקה קושית התוס' והרא"ש ז"ל. דלא הוה מצי למינקט קושייתו בדבר המותר ובככותבת. דהא באיסור יוה"כ שכל האוכלין בכלל האיסור. לא שייכא ביה אלא שגגת יוה"כ וזדון האוכלין. וכשאכל ככותבת שחרית וככותבת במנחה. הרי היה כשיעור שהות של כל היום בינתים. והו"ל כידיעה ודאית. ובודאי דלכ"ע חייב שתים. ואין זה ענין לכאן כלל. ולהכי לא מצי למינקט קושייתו אלא בכזית חלב. ומיהו התוס' שפיר הקשו. לשיטתם (בסו"פ הבונה) דנחלקו שם על פירש"י בזה. ולא ס"ל גם בשגגת שבת דשיעור שהות של כל היום חשיב כידיעה ודאית. אבל לפירש"י וסייעתו לק"מ. ועוד יש אתי דרכים ליישב קושיא זו של התוס' והרא"ש ז"ל אלא שאין להאריך בזה יותר:

ועכ"פ מבואר שאין לעשות יסוד מקושיא זו של התוס' והרא"ש ז"ל להוציא מזה חדשות להלכה. ובפרט להקל באיסור כרת. דמלבד דתירוץ התוס' ג"כ מספיק ליישב עיקר הקושיא על נכון. וכמו שביארנו לעיל. בלא"ה כבר נתבאר מה שיש בו די לסלק קושיא זו מכמה צדדים. ובהתרועע היסוד נפל הבנין. וכבר הבאתי כמה ראיות מוכרחות דאין אזהרה ועונש העינוי בטלים במה שכבר עבר על מצות עינוי פעם אחד. ולא גרע משאר כל איסורים שבתורה שבכל פעם שעובר חייב בעונש האמור בו. וכמשמעות לישנא דמתניתין (ריש כריתות וריש פרק בתרא דמכות) דכייל וקתני האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ לכרת ולמלקות. ומשמע ודאי דתרוייהו חד דינא אית להו. דכל פעם שעשה מלאכה או שאכל ביוה"כ חייב חטאת בשגגה ומלקות בזדון. וכן משמע ודאי לשון האוכל דקתני. דמשמע דבאכילה הוא דתליא חיובא. וכל האוכל אע"פ שאינו מעונה חייב. וכמשכ"ל. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן דשביק לישנא דמתניתין ונקט לישנא דקרא צ"ע לכאורה. מיהו נראה דאין בזה קושיא. דאיכא למימר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דגם עשה דעינוי לא קאי אלא על אכילה ושתייה. וכבר גילה דעתו בזה לעיל במנין העשין שכתב שם עינוי ממאכלות. ולכן לא חשש למינקט כאן כלישנא דקרא. וכתב לא התענה בכפורים. משום דגם בהך לישנא איכא נפק"מ לדינא טובא. דמזה ילפינן דלא מתחייב כרת אלא בככותבת. כדתניא בברייתא (פרק בתרא דיומא פ' ע"א) כל השיעורין כולן בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמען ושינו חכמים בשיעורן. וראי' לדבר יוה"כ. ואמרינן עלה מאי שינה הכתוב במשמעו לא תעונה. ומאי שינו חכמים בשיעורי' ככותבת עיי"ש. וכן הא דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין לחיוב חטאת. היינו מדכתיב לא תעונה דביתובי דעתא תליא מילתא. והאי לא מייתבא דעתי' לרבנן. כדאמרינן התם (פ"א ע"א) עיי"ש. וציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת אע"ג דבעלמא לא מצטרף. ילפינן לה (בפרק העור והרוטב ק"כ ע"א) מדכתיב לא תעונה דביתובא דעתא תליא. ובכל דהוא מייתבא דעתי' עיי"ש ובפירש"י שם (ד"ה ומשני). וכן נפק"מ לענין שיעור שתייה. כמבואר ביומא (פ' ע"ב) עיי"ש. והיינו לענין כרת ומלקות. דאיסורא דאורייתא אפילו בכל שהו איתא. ואע"ג דגם לאידך גיסא איכא למיטעי בלשון לא התענה. לומר דליכא עונש כרת אלא כשהוא מעונה ובאכילה זו מבטל העינוי. אבל אם כבר אינו מעונה בלא"ה. וכגון שכבר אכל כשיעור ע"י אונס חולי וכיו"ב ליכא כרת. משא"כ בלישנא דמתניתין דליכא למיטעי בהכי. מ"מ כיון שאין הלכה זו מפורשת בהדיא בשום דוכתא לא נמנע משום זה למינקט כלישנא דקרא. מאחר דלאידך גיסא בלישנא דמתניתין איכא למיטעי טפי בכמה הלכות מפורשות במתניתין וברייתא ובגמרא שלא שמענום אלא מלישנא דקרא וכמו שנתבאר. ובפרט שכן דרכו שלא לסור מלשון הכתוב בכל מה שאפשר. כמו שביארנו בכמה דוכתי. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור) לא הזכיר אלא לשון עינוי בלבד עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.