ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קפג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קפג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וזר בל יקרב היכליו. כתיב (בפרשת קרח) וזר לא יקרב אליכם ותניא בספרי (פיסקא קט"ז) לפי שנאמר והזר הקרב יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל וזר לא יקרב אליכם עיי"ש. וכן אמרינן עוד שם לקמן על קרא דוזר לא יקרב אליכם עיי"ש. וכן אמרינן בריש פ"ב דזבחים (ט"ז ע"א) עיי"ש. ומלשון רבינו הגאון ז"ל ששינה לישנא דקרא וכתב בל יקרב היכליו. משמע דס"ל דגם כניסה בעלמא להיכל בלא עבודה בכלל אזהרה זו. ואע"ג דהעונש דוהזר הקרב יומת ודאי לא קאי אלא על עבודה דוקא. וכמבואר להדיא בספרי שם ובמתניתין ובברייתא סו"פ הנשרפין ובשאר דוכתי. מ"מ האזהרה דוזר לא יקרב אליכם כוללת גם הכניסה לחוד בלא עבודה. ומשום דלשון הכתוב לא יקרב אליכם יש לפרש אליכם בעבודתכם. לכן שינה וכתב בל יקרב היכליו דמשמע אפי' כניסה בהיכל בעלמא:

ועדיפא מינה ראיתי לרש"י ז"ל (בפרשת קרח) על קרא דכל הקרב הקרב וגו' וז"ל כל הקרב הקרב אל משכן השם ימות וגו' אין אנו יכולין להיות זהירין בכך. כולנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אהל מועד ימות עכ"ל עיי"ש ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. נראה מבואר מדבריו אלו דאפי' עונש מיתה נמי איכא לזר אפי' על כניסה לחוד בלא עבודה. וכן מבואר ברד"ק (דברי הימים ב' כ"ד י"ז) שכתב וז"ל ובדרש וישתחוו לו שעשאוהו לאלוה. וכך אמרו והזר הקרב יומת. ואתה אדוני המלך היית בביהמ"ק שש שנים ועדיין אתה חי וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דעל הכניסה לחודה נמי מתחייב הזר מיתה. ובאמת שכן נראה מלשון הכתוב (בנחמי' ו' י"א) דכתיב ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי. ועי' בפירש"י ובשאר המפרשים שם. אבל הוא תמוה מאוד דהרי הדבר פשוט ומבואר בכמה דוכתי דליכא עונש מיתה לזר אלא בעבודה. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולאחר העיון נראה דיש מקום לדבריהם ע"פ מה שראיתי בשיטה מקובצת (לסנהדרין ט"ו ע"ב) בשם הרב המאירי ז"ל שכתב בההיא דמיבעיא לן התם שור סיני בכמה וז"ל תימא מאי קמיבעיא לי' מאי דהוה הוה וכו'. ויש שפירשוה לענין מה שאמרו בירושלמי אם ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים. שאל שור סיני בכמה אם נכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיותו כשור של סיני לידון בכ"ג עכ"ל הרב המאירי ז"ל עיי"ש. מתבאר מזה דמרבינן מריבויא דקרא דאו ירה יירה דאם נכנס שור וכל בהמה וחיה ועוף במשכן שילה ובית עולמים דינו בסקילה. וה"ה לאדם. דהא בההוא קרא דסיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחיה וגו'. ותנן (סו"פ שור שנגח אה"פ נ"ד ע"ב) אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני וכן חיה ועוף כיוצא בהן עיי"ש ובגמרא שם. והוא דבר חדש מאוד. ולפ"ז עכצ"ל הא דמבואר בכל דוכתי דזר ששימש במיתה בידי שמים. לא אתי אלא לומר דמשום עבודה עצמה נמי איכא מיתה בידי שמים. ונפק"מ לעבודה במזבח החיצון דליכא איסור כניסה. או אפי' לעבודה בהיכל ושגג בביאה והזיד בעבודה. כדאמרינן ביומא (פרק הוציאו לו נ"ג ע"א) לענין אחר עיי"ש. אבל אין הכי נמי דגם על הכניסה להיכל בלא עבודה יש עונש מיתה מריבויא דקרא דאו ירה יירה. כדאמרינן בירושלמי שהביא המאירי ז"ל. הן אמת דדברי הירושלמי הללו ליתא בירושלמי שלפנינו. אלא שראיתי במכילתא (פרשת יתרו) דדרשינן לא תגע בו יד לרבות שילה ובית עולמים עיי"ש. ומשמע דרבינן להו לכל האמור בפרשה. דלענין אזהרת נגיעה בלבד כבר כתיב קרא במשכן ולא יגעו אל הקודש ומתו. וידוע דגמרינן מקדש ממשכן. דמקדש נמי איקרי משכן והוא לאו הנוהג לדורות כמו שיתבאר לפנינו בלאו זה שמנאוהו רבינו הגאון ז"ל לקמן. אבל זהו דבר חדש מאוד. ולא ראיתי אף רמז מזה לשום אחד מן הראשונים ז"ל. ומ"מ דברי רש"י והרד"ק נכונים היטב עפ"ז. ומיהו מש"כ הרד"ק ז"ל שם בשם המדרש מקרא דוהזר הקרב יומת עכצ"ל דלאו דוקא הוא. דהך קרא ודאי לא קאי אלא על עבודה דוקא. וכמבואר בכל דוכתי כמשכ"ל. וראיתי להרלב"ג ז"ל בקרא דנחמיה שהבאתי לעיל שכתב דנפק"ל מיתה לזר אכניסה להיכל מקרא דאל יבוא בכל עת וגו' עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דמהך קרא לא נפק"ל אפי' אזהרה לחוד אלא לכהנים דוקא ולא לזרים. ואפי' בכהנים ליכא מיתה אלא על הכניסה לקדשי קדשים ולא בהיכל דמיירי בהך קרא. וכמו שיתבאר לפנינו. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

ולכאורה צ"ע בההיא דתניא (בפ"ג דמנחות כ"ז ע"ב) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים. וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרוכת אל פני הכפורת במיתה. רבי יהודה אומר כל ההיכל כולו ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה עיי"ש. והשתא לכאורה לפי דברי הרב המאירי ז"ל ע"פ הירושלמי והמכילתא מאי איריא מלקות ומיתה ותיפוק לי' דאפי' מיתת ב"ד בסקילה נמי איכא על ביאה ריקנית. אבל נראה דלא מיבעיא דליכא קושיא מהתם. אלא אדרבה מהתם סייעתא נמי איכא לשיטה זו. משום דאע"ג דמפשטא דברייתא משמע דבזרים נמי מיירי. מ"מ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ג) וכן בסמ"ג (לאוין ש"ג) הביאוה רק בכהנים. שכתבו וז"ל כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כהן הדיוט בין כהן גדול וכו' חייב מיתה בדיני שמים. והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה בין הדיוט בין גדול לוקה ואינו חייב מיתה וכו' עכ"ל עיי"ש. ועכצ"ל שכן היתה גירסתם בהך ברייתא. אבל הדבר תמוה לכאורה על תנא דברייתא גופי' אמאי נקט דין זה רק בכהנים בלבד. כיון דודאי נוהג גם בזרים. ואין נראה לומר דלרבותא בעלמא נקט הכי. אבל ע"פ שיטה זו ניחא שפיר. דכהנים הוא דאיצטריך לי'. משום דבזרים לא מלקות ומיתה בידי שמים לחוד איכא בהו. אלא חייבין מיתת ב"ד שענשן סקילה. כדגמרינן בירושלמי ובמכילתא מקרא. אבל כהנים נראה דע"כ ליכא לריבויי בהו מיתת ב"ד מהך קרא דאו ירה יירה. לפ"מ שפירש"י (בפרשת יתרו) על קרא דועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות וגו'. וז"ל ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך. תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמן. משה נגש יותר מאהרן ואהרן יותר מהכהנים. והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל השם עכ"ל. והוא מהמכילתא שם. ועי' בילקוט. עייש"ה ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. ומבואר מזה דגם הכהנים עלו על ההר. אע"פ שהי' להם מחיצה לעצמן. וממילא מבואר דהכהנים אינם בכלל העם לכל האמור בפרשה. וקרא דוהגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' כל הנוגע בהר מות יומת וגו' סקול יסקל או ירה יירה וגו' במשך היובל המה יעלו בהר. כל זה לא קאי אלא על העם לחוד ולא על הכהנים. שהם ג"כ עלו בהר. ועי' במכילתא ובפסיקתא זוטרתא על קרא דוגם הכהנים הנגשים וגו' עיי"ש היטב. ואין להאריך. וא"כ ליכא למשמע משם אלא לזרים דוקא. אבל לכהנים אין לנו לא אזהרה ולא עונש על ביאה ריקנית אלא מקרא דאל יבוא בכל עת אל הקודש וגו'. וא"כ אין לנו בהם בהיכל אלא מלקות ארבעים ובקדש הקדשים מיתה בידי שמים. והשתא א"כ שפיר דייק תנא דברייתא ונקט הך דינא רק בכהנים ולא בזרים. משום דבזרים אין חילוק בין היכל לקדשי קדשים. אלא בכל ביאה ריקנית שבכל ההיכל כולו הם במיתת ב"ד:

וראיתי להרא"ם ז"ל ביראים (סימן של"ז) ובסמ"ג (לאוין ש"ט) שכתבו במאי דאמרינן דוהזר הקרב יומת היינו מיתה בידי שמים. ומנ"ל שאינו חנק כשאר כל סתם מיתה האמורה בתורה. לפי שלא מצינו מיתת ב"ד בקודש ומקדש. הילכך נראה הדבר להעמידו במיתה בידי שמים עיי"ש. ולכאורה לפ"ז צ"ע לשיטה זו דהמאירי ע"פ הירושלמי דא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דהא איכא זר בביאה ריקנית במקדש שענוש מיתת ב"ד. אבל גם בזה ליכא קושיא. ואדרבה משם סייעתא לשיטה זו. דהא באמת דברי היראים והסמ"ג תמוהים. דהרי בסו"פ הנשרפין. וכן בירושלמי שם. מבואר בהדיא דהא דאמרינן דיומת דהכא היינו מיתה בידי שמים לא נפקא לן אלא מגז"ש יומת דהכא מיומת דכל הקרב הקרב אל משכן השם ימות עיי"ש. וא"כ מדאיצטריך להך גז"ש ולא נפק"ל מטעמא דהיראים והסמ"ג. משמע דס"ל לתלמודא דהך טעמא ליתא. משום דבאמת גם במקדש אשכחן מיתת ב"ד כמש"כ המאירי ע"פ הירושלמי. וכפי הנראה ס"ל להרא"ם וסמ"ג דהך גז"ש אסמכתא בעלמא היא. משום דגם בקרא דכל הקרב הקרב אל משכן השם ימות אין הכרח לומר דהיינו מיתה ביד"ש. דמה שפירש"י שם דמשמע לי' דהתם מיתה ביד"ש היא משום דמאתים וחמשים איש דקרח בשרופים כתיב עיי"ש. הוא תמוה דכיון שהיתה מיתתן בשריפה א"כ אע"ג דשריפה זו הוה בידי שמים. מ"מ אין זו כמיתה ביד"ש בעלמא. אלא מיתה זו מיתת ב"ד ממש היא אע"פ שהיתה ע"פ שמים. וחמירא טפי ממיתת ב"ד דעלמא. דאין זו מיתה יפה כשריפה בב"ד. דאינה אלא ע"י פתילה של אבר. ולא מיבעיא למ"ד (בפרק ארבע מיתות נ"ב ע"א) דהתם שריפה ממש הואי. אלא אפי' למ"ד דלא הואי אלא שריפה נשמה וגוף קיים. מ"מ אכתי הו"ל ממש כשריפה שבמיתת ב"ד. דהא מינה ילפינן התם לשריפה שבב"ד דהוי ג"כ כיו"ב עיי"ש. וא"כ אין זו אלא מיתת ב"ד ביד"ש. ואין זה ענין למיתה ביד"ש דעלמא דמת במיתת כל אדם על מיטתו בקוצר שנים. וקילא טפי אפי' מכרת. והיכי ילפינן מהתם דאין מיתה זו אלא מיתה ביד"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל לרש"י דמ"מ שפיר ילפינן מהתם מיהת דאף כאן אין ב"ד של מטה נזקקין לו אלא בידי שמים ימיתוהו באיזו מיתה שיגזרו עליו. אלא דא"כ קשה דנילוף מהתם נמי דאין ב"ד נזקקין לו כלל אפי' למלקות. וזה לא אשכחן ומסתמא ודאי הו"ל בכלל שאר מחייבי לאוין שלוקין ע"י ב"ד. ואע"ג דלא מני לי' תנא דמתניתין בפרק אלו הן הלוקין. אפשר דאתיא כהנך תנאי (דסו"פ הנשרפין) דס"ל דחייב מיתת ב"ד. ועוד דבלא"ה תנא ושייר החם טובא כמש"כ כל הראשונים ז"ל שם עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפי"ט מהלכות סנהדרין) מנאו בהדיא בין הלוקין עיי"ש. ואין לומר דרש"י לטעמי' אזיל דס"ל דזר חייב מיתת ב"ד על ביאה ריקנית כמו שביארנו וא"כ ליכא נפקותא בחיובי' שעל השימוש אלא לענין שוגג על הכניסה כמשכ"ל. וא"כ הו"ל מחייבי מיתת ב"ד שוגגין שפטור ממלקות דזה ליתא. חדא דאכתי למ"ד (בפרק אותו וא"ב פ"א ע"ב) דחייבי מיתות שוגגין לא נפטר ממלקות מאי איכא למימר. ועוד דבלא"ה נמי משכחת לה איסור שימוש בלא איסור כניסה כגון דרך משופש או שלא כדרך ביאה דליכא משום כניסה וכדאמרינן בפ"ב דשבועות (י"ז ע"ב) ובפ"ג דמנחות (כ"ז ע"ב) עיי"ש ובתוס' שם בד"ה למעוטי וכו'. ואע"ג דהכא בזר דגמרינן מסיני ליכא מיעוטא. אפשר לומר דכמו דהתם גמרינן מדכתיב ביאה דדוקא דרך ביאה. הכא נמי מדכתיב עלייה איכא למילף דדוקא דרך עלייה אסרה תורה. וגם דרך משופש אפשר דגמרינן מהתם. ואין להאריך בזה. ועכ"פ יש מקום לומר דמה"ט ס"ל להיראים וסמ"ג דאין זו גז"ש גמורה. אלא אסמכתא בעלמא היא. ועיקר טעמא אינו אלא משום דלא אשכחן מיתת ב"ד בקודש ומקדש. אלא דמ"מ לא משמע הכי מסוגיא דתלמודין והירושלמי שם עייש"ה. וא"כ עכ"פ אין משם ראי' נגד שיטת הרב המאירי ז"ל ע"פ הירושלמי:

אבל עדיין צ"ע בזה מדתניא בספרי שם והזר הקרב יומת לעבודה. אתה אומר לעבודה או לעבודה ושלא לעבודה. אמרת ומה בע"מ וכו' זר שענש בו מיתה דין הוא שיענוש בו לעבודה ושלא לעבודה. הא מה ת"ל והזר הקרב יומת לעבודה עיי"ש. הרי מבואר לכאורה להדיא דעל כניסה לחודה בלא עבודה אפי' בזר ליכא אפי' מיתה ביד"ש. וכן קשה מדתניא תו לקמן בספרי שם. והזר הקרב יומת אפי' עובד בטהרה. או אפי' עובד בטומאה. אמרת אם הנכנס שלא לעבודה חייב קל וחומר לעבודה. ומה ת"ל והזר הקרב יומת אפי' עובד בטהרה עיי"ש ובמש"כ כל המפרשים שם. וע"כ מתבאר מזה דעל כניסה ריקנית ליכא עונש מיתה כלל אפי' ביד"ש. דאל"כ אפי' למאי דמוקי קרא בעובד בטהרה אכתי הקושיא במקומה עומדת. דהרי גם בעובד בטהרה איכא הך ק"ו גופא. ומה הנכנס אפי' בטהרה שלא לעבודה חייב מיתה ק"ו לעבודה. אלא ודאי עכצ"ל דבזר הנכנס ביאה ריקנית ליכא שום חיוב מיתה כלל. והשתא שפיר איצטריך קרא לחייב מיתה על עבודת הזר. איברא דלכאורה איכא נמי להביא ראי' משם לאידך גיסא. עפ"מ דקשה לכאורה במאי דקתני אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה חייב. ק"ו לעבודה. ומאי ק"ו הוא זה. והרי ודאי כניסה בלא עבודה חמירא טפי מעבודה בלא כניסה. דהיינו בשלא שהה. וכגוונא דמוקי בפ"ב דשבועות (י"ז ע"ב) עיי"ש. שהרי טמא חייב כרת על הכניסה בלא עבודה. משא"כ בעבודה בלא כניסה דליכא אלא מיתה בידי שמים. מיהו נראה דלק"מ דהך תנא ודאי לא מיירי בעובד שלא בכניסה כאורחי'. דא"כ פשיטא שאין מקום להוכחתו כלל מהך ק"ו. ועכצ"ל דלא משמע לי' לאוקמי קרא בכה"ג. וכמש"כ המפרשים שם עיי"ש. אלא מיירי בשנטמא בחוץ ונכנס בטומאה ושהה שם שיעור שהייה עם העבודה. ולשון ק"ו דנקט תנא. ודאי עכצ"ל דלאו דוקא הוא. אלא ה"ק אם בכניסה לחוד בלא עבודה חייב מיתה. לא צריך קרא לומר שיתחייב על העבודה שעם הכניסה. דתיפוק לי' דאפי' לא עבד כלל חייב מיהת משום הכניסה. ובהכי ניחא נמי שלא נצטרך לאוקמי ברייתא זו כמ"ד עונשין מן הדין. והשתא קשה כיון דהזר חייב מיתה על העבודה עצמה גם בלא כניסה היכי יתכן לומר שלא יתחייב על הכניסה בלא עבודה. אלא ודאי מוכח מזה דעל ביאה ריקנית פשיטא לי' לתנא דחייב הזר מיתה. ולא אתי אלא לאשמעינן דגם על העבודה איכא חיוב מיתה. אלא דא"כ תמוה ביותר מאי תיקן תנא דברייתא במאי דמוקי קרא בעובד בטהרה. הרי אכתי הקושיא בדוכתה קיימא. אם הנכנס שלא לעבודה חייב ק"ו לעבודה. ואם נימא דאיצטריך קרא לעבודה בלא ביאה. א"כ גם בעובד בטומאה מיתוקים קרא שפיר. ולא קשה אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה וכו'. דהא איצטריך שפיר לעבודה בלא כניסה וכמשכ"ל. וצ"ע כעת ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מבואר דלדעת רבינו הגאון ז"ל גם ביאה ריקנית היא בכלל אזהרה זו דוזר לא יקרב אליכם. וזה דלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש) ובסה"מ (לאוין ע"ד). והסמ"ג (לאוין ש"ט) וכן החינוך והרשב"ץ ז"ל. דס"ל דאין בכלל אזהרה זו אלא עבודה. וכן נראה דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל. מדשתקו להרמב"ם בזה. וכן נראה ע"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. מדלא מנו לאו זה במנין הלאוין. אלא שמנו במספר העונשין במחייבי מיתה בידי שמים זר ששימש עיי"ש. ואם הוה ס"ל דגם ביאה ריקנית בכלל לאו זה הו"ל למנותו במנין הלאוין משום אזהרת ביאה ריקנית. וכן דעת ר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. מדכתיב שם באזהרה זו וז"ל ואזהרת עבודה לבל יקרב כל זר עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דאין בכלל אזהרה זו אלא עבודה. ולכאורה דעתם מוכרחת מסוגיא דפרק הנשרפין (פ"ב ע"ב) דפרכינן עלי' דר"ש דאמר דטמא ששימש אינו במיתה מדתנן היוצק וכו' והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות וכו' פטור. ואין חייבין לא משום זרות ולא משום טומאה וכו'. הא מקטיר חייב. מאי לאו מיתה. ומשני לא באזהרה. ופרכינן אלא זר נמי לאזהרה והכתיב והזר הקרב יומת וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דעל כניסה לחוד ג"כ הזר באזהרה. קשה היכי ס"ד לומר דזר דקתני נמי לאזהרה. וגם למאי איצטריך לדחות מדכתיב הזר הקרב יומת. תיפוק לי' דבלא"ה ע"כ אי אפשר לומר דזר נמי לאזהרה. דא"כ היכי תנן דאין חייבין עליהן משום זרות. והרי אפי' על כניסה ריקנית בהיכל לחוד נמי באזהרה. וא"כ מסדר את השולחן ומטיב את הנרות תיפוק לי' משום כניסה להיכל. אלא ודאי כניסה לחודה אינה בכלל אזהרה זו אלא עבודה דוקא. וגם דוקא עבודה תמה. והילכך שפיר הי' מקום לומר דזר דקתני נמי לאזהרה. והני כיון דלאו עבודה תמה נינהו אפי' אזהרה לית בהו לזר. ודוקא מקטיר הוא דמחייב משום עבודה באזהרה. מיהו נראה דאין מזה הכרח כלל לפי המבואר בתוס' (שם פ"ג ע"א) בד"ה ולא משום וכו'. ובדברי הר"ן שם ובר"ש (סופ"ק דכלים) עיי"ש בדבריהם:

ונראה להביא ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל מדתניא (סוף עירובין) הכל נכנסין בהיכל לתקן ולבנות ולהוציא את הטומאה. ומצוה בכהנים. אם אין שם כהנים נכנסין לוים. אין שם לוים נכנסין ישראלים וכו' עיי"ש. וע"כ מוכרח מההיא ברייתא דכי היכי דכהנים הוזהרו על ביאה ריקנית להיכל מדכתיב אל יבא בכל עת אל הקודש. הכי נמי ישראלים ולוים אסורים מן התורה לבוא בהיכל. דאל"כ איפכא הו"ל לומר דאם אין שם ישראלים ולוים יכנסו כהנים. אבל אם יש ישראלים ולוים לא יכנסו כהנים המוזהרים על זה בלאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. דאע"ג דמיתה ליכא אלא בקדשי קדשים. מ"מ אזהרת לאו איכא לכ"ע בכל ההיכל על ביאה שלא לעבודה. כמבואר בברייתא (בפ"ג דמנחות כ"ז ע"ב) עיי"ש. והשתא קשה מנ"ל לענין זה אזהרה לזרים. והרי אי לאו דגלי קרא בהדיא הוה ס"ד לומר דאין בכלל אזהרה זו דאל יבא בכל עת אל הקדש אלא כהן גדול בלבד ובקדשי קדשים. כדתניא בספרא (ריש פרשת אחרי). דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת וגו'. אחיך באל יבא ואין משה באל יבא. או אחיך באל יבא ואין הבנים בלא יבא. אמר ר"א ודין הוא ומה אם מי שנצטוה לבוא נצטוה שלא לבוא מי שלא נצטוה לבוא אינו דין שנצטוה שלא לבוא. תמימים יוכיחו שנצטוו לבוא אל אהל מועד ונצטוו שלא לבוא שתויי יין ושכר. אבל בעלי מומין שלא נצטוו לבוא לא נצטוו שלא לבוא שתויי יין ושכר. אף כאן המצווה נצטוה. תלמוד לומר דבר אל אהרן אחיך. שאין ת"ל אחיך ומה ת"ל אחיך לרבות את הבנים עיי"ש. הרי דאי לאו ייתורא דקרא דאחיך הוה ס"ד לומר דלא נאמרה אזהרה זו אלא לאהרן דהיינו כהן גדול בלבד. ולאפוקי כהנים הדיוטים. והשתא א"כ גם בתר דגלי קרא לרבויי בני אהרן. דהיינו כהנים הדיוטים אין לנו אלא דוקא כהנים תמימים הראוים לעבודה. אבל זרים ובע"מ דלא איתרבו מקרא. ודאי אית לן למימר דלא הו"ל בכלל אזהרה זו. ומיהו להרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש) ובסה"מ (לאוין ס"ט) דס"ל דבכהנים בע"מ איכא אזהרה על הכניסה אפי' בין האולם ולמזבח מקרא דאל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש עיי"ש. אפשר לומר דמהך קרא נפק"ל נמי אזהרה על כניסה דזר. משום דלא עדיף זר מכהן בע"מ. וכן כתב בפשיטות הר"ב מל"מ (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו) דלהרמב"ם ז"ל דס"ל דכהן בע"מ הוא באזהרה על הכניסה בלא עבודה כ"ש הזר שמוזהר על זה עיי"ש בדבריו. וא"כ לפ"ז אתיא שפיר ברייתא דסוף עירובין שם. אבל להרמב"ן ז"ל שהשיג בזה על הרמב"ם שם והעלה דאזהרה דאל הפרוכת לא יבא וגו' האמורה בכהנים בע"מ אינה אלא על העבודה דוקא. ומה ששנינו (בפ"ק דכלים) שאין בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח אין זה אלא מעלה דדבריהם בעלמא עיי"ש בדבריו. הקושיא במקומה עומדת מהיכא תיתי לן בזה אזהרה לזרים. אם לא נימא כדעת רבינו הגאון ז"ל:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) שכתב בתוך דבריו להכריח דאין בבע"מ בכניסה בלא עבודה אלא איסור דרבנן בעלמא. וז"ל שם וכבר אמרו בגמרא סוכה (פרק לולב וערבה מ"ד ע"א) כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. שהתירו להם איסור כניסה של דבריהם משום מצות הערבה. וכן לתיקון הבנין נכנסין לשם אפי' לויים וישראלים. כמו שנתפרש בפרק בתרא של עירובין וכו' עכ"ל עיי"ש. ובמג"א שם רצה לדחות ראיות הרמב"ן ז"ל דשאני התם דאע"ג דאסור מה"ת. אתי עשה דערבה שהיא הלכה לממ"ס ודחי לאו דכניסה דבע"מ. וכן בההיא דעירובין אתי עשה דבנין בית הבחירה ודחי לאו דכניסה דזר ודבע"מ עיי"ש בדבריו. אבל אין זה נכון כלל. דמלבד דהדבר ברור דבכיו"ב לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. דכיון דאפי' בעשה המפורשת בתורה לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דגלי קרא בכלאים בציצית. כמבואר בפ"ק דיבמות עיי"ש. א"כ לפי מאי דקיי"ל דאין דנין דברי תורה מהלכה ולא הלכה מדברי תורה. וכדפירש"י (בסופ"ז דנזיר נ"ז ע"א) ובשבת (פרא"ד קל"ב ע"א) והר"ש מקינון ז"ל (בס' כריתות בבתי מדות סי' ט') ובפי' הראב"ד ז"ל לספרא (מכילתא דמילואים פ"א) עיי"ש. ואע"ג דבגז"ש נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שורש שני דלמדין מהלכה עיי"ש. מ"מ בק"ו ובבנין אב לכ"ע אין דנין דברי תורה והלכה זה מזה כמבואר שם. א"כ אין לנו דעשה דחי ל"ת אלא בעשה דאורייתא. אבל במצוה דנפק"ל מהלכה לממ"ס ודאי אית לן למימר דלא דחי:

איברא דראיתי להרמב"ן ז"ל (בשורש שני) וז"ל ובנזיר אמרו במדיר את בנו בנזיר דאמר ר"י הלכה היא בנזיר. ואתמר עלה בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה. קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן. הנה מכאן שההלכה מדאוריייתא ואתי עשה מדאורייתא ודחי ל"ת המפורש בתורה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מתבאר מזה דס"ל להרמב"ן ז"ל גופי' דעשה שהיא מהלכה דחיא ל"ת המפורש בתורה. וא"כ רבינו הרמב"ן ז"ל מדוול ידי' משתלם. אבל נראה דאין זה ענין לכאן. דהתם כיון דאתיא הלכה לומר דאב מדיר את בנו בנזיר. ודאי בכלל הלכה זו שכל תורת נזיר עליו. וא"כ הו"ל כאילו בפירוש נאמרה ההלכה גם שיהא מגלח ועביד הקפה. וכן כתבו התוס' (בפ"ד דנזיר כ"ט ע"א) בד"ה משום הכי וכו' עיי"ש. ומ"מ שפיר הביא הרמב"ן ז"ל ראי' משם דהלכה לממ"ס דינה כדאורייתא לכל דבר דאל"כ אלא דינה כדבר של דבריהם. ודאי הו"ל למימר שלא באה ההלכה אלא לומר דחיילא עלי' נזירות. אבל לא למיעבד הקפה שיש בה לאו דאורייתא. מאחר דנזירות זו אין לה אלא דין נזירות דדבריהם. ובנזירות דדבריהם ודאי לא עביד הקפה. ולשון עשה דוחה ל"ת שכתב שם הרמב"ן ז"ל אינו אלא דרך העברה בעלמא. ולאו דוקא. שהרי הא דנזיר מגלח הוא מפורש בקרא בהדיא ומצוותו בכך. ולא צריך לטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת. משא"כ בערבה דלא נאמרה ההלכה אלא בעיקר המצוה במקדש. וא"כ בבע"מ אין לנו להתיר. אם איתא דכניסתן אסורה מדאורייתא. אלא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת. כמש"כ במג"א. ואנן לית לן עשה דחי ל"ת אלא בעשה דאורייתא לחוד ולא בעשה דלא נפקא אלא מהלכה לממ"ס. ובלא"ה הרי מבואר בתוס' (שם בד"ה א"ל ר"י וכו') דאפי' לאבא שאול דנפק"ל ערבה דמקדש מקרא. מ"מ לא דחיא מצות ערבה ללאו דבע"מ אם איתא דאיסורו מדאורייתא עיי"ש ובמש"כ הרש"ל ומהרמ"ל שם. והטעם פשוט לדעתי דהיינו משום דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. כדאמרינן בזבחים (פרק דם חטאת צ"ז ע"ב) עיי"ש. וכ"כ בריטב"א (עירובין ק' ע"א) בשם התוס'. ובמהרי"ק (שורש קל"ט) ובכריתות להר"ש מקינון ז"ל. איברא דמדברי התוס' (בפרק כיצד צולין פ"ה ע"א) בד"ה כשהוא וכו' נראה דגירסתם אין עשה דוחה ל"ת בקדשים עיי"ש. וא"כ בערבה דלאו קדשים היא אפשר לומר דאמרינן בה עשה דחי ל"ת אפי' במקדש. אבל בכל שאר ראשונים ז"ל מבואר דגירסתם כגירסא שלפנינו ואכמ"ל בזה. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל נכונים:

אמנם צ"ע בדבריו ז"ל בראייתו שהביא מההיא דשלהי עירובין. דהרי התם בכניסה להיכל מיירי. כדקתני בהדיא התם הכל נכנסין בהיכל לבנות ולתקן וכו' עיי"ש. וא"כ הא דמייתי משם ראי' לענין שאין איסור כניסה בלא עבודה לבע"מ וזרים אלא מדבריהם מדהקילו להתיר להן שיכנסו לבנות ולתקן. ע"כ היינו משום דס"ל להרמב"ן ז"ל כמו שהכרחנו לעיל דלאו דאל יבא בכל עת אל הקדש אינו אזהרה אלא לכהנים תמימים ולא לבע"מ וזרים. דאל"כ נהי דבין האולם ולמזבח איכא למימר דלא מתסר אלא משום מעלה דדבריהם בעלמא. מ"מ בהיכל דקיימינן בי' התם הא איכא אזהרת לאו דאורייתא. ובפרט לפי המתבאר מעיקר ברייתא זו (שבתוספתא פ"א דכלים) דאפי' בקדשי קדשים מיירי התם עיי"ש. וברמב"ם (סוף פ"ז מהלכות בית הבחירה) ובאחרונים שם. וא"כ אפי' חיוב מיתה אית בה. וא"כ קשה טובא היכי מפרש הרמב"ן ברייתא זו דקתני אם אין שם כהנים נכנסין לויים אין שם לויים נכנסין ישראלים. והרי אדרבה כהנים חמירי מישראלים. דהא כהנים הוזהרו על הכניסה מקרא דאל יבא בכל עת אל הקדש. משא"כ לויים וישראלים. וא"כ איפכא הו"ל למימר דיכנסו לויים וישראלים ולא כהנים. מיהו אפשר לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל דלאו דאל יבא בכל עת אל הקדש כיון דעל ביאה ריקנית הוא דקפיד קרא. כדמשמע מלישנא דקרא. הילכך ממילא מבואר דאין בכלל אזהרה זו אלא ביאה שלא לצורך המקדש כלל. אבל לצורך תיקון הבנין לא שייכא אזהרה זו. אלא דהיינו דוקא לענין ביאה ריקנית דאזהרתה מקרא דאל יבא בכל עת. אבל איסור כניסת בע"מ דאיסור מצד עצמו הוא. אם איתא דאיסור מדאורייתא הוא ויש בו אזהרת לאו מדכתיב אל הפרוכת לא יבא וגו'. כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ודאי אין מקום לחלק בין לצורך או לא. ואין לו צד היתר אלא אם הוה שייך לדון בזה משום עשה דוחה ל"ת. וכמש"כ במג"א. אבל כבר נתבאר דזה ליתא. משום דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וא"כ שפיר הביא הרמב"ן ז"ל ראי' משם דליכא איסורא בכניסת בע"מ אלא מדבריהם בעלמא. מדהקילו להתיר אפי' לזרים לצורך תיקון הבית וכיו"ב. וכ"ש כהנים בע"מ:

וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ן ז"ל שם לקמן בסמוך שכתב וז"ל ומה שאמרו בספרא יכול לא יכנס לעשות רקועות ת"ל אך (וכוונתו דהרי שם בבע"מ מיירי. ומדלא מיעט להיתירא אלא כניסה לצורך בנין ותיקון הבית. משמע לכאורה דכניסה שלא לצורך אסורה לבע"מ מדאורייתא משום האזהרה האמורה בבע"מ. וזה כדעת הרמב"ם ז"ל דגם בכניסה בלא עבודה יש אזהרת לאו בבע"מ. ובזה ממילא נדחין גם ראיות הרמב"ן מפרק לולב וערבה ומסוף עירובין שם. שהרי בהדיא גלי קרא דגם אזהרת איסור כניסת בע"מ אינה אלא בביאה שלא לצורך דוקא. ועל זה משיב הרמב"ן ז"ל כאן דליתא. משום דהתם באמת) בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה. ותפש לו המותרות. שאילו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך הי' חייב משום ביאה ריקנית שאסורה משום אל יבא בכל עת אל הקדש עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר דודאי בבע"מ דפסולו בגופו ליכא לחלק בין לצורך לשלא לצורך. ומיעוטא דאך. כל כניסה אתי למעוטי לומר דאין אזהרה דבע"מ אלא לעבודה דוקא. אבל כניסה ריקנית לא אסר הכתוב כלל בבע"מ. אם לא מצד האזהרה דאל יבא בכל עת וגו'. ומאי דנקט בברייתא מיעוטא דאך בכניסה דלצורך דוקא. היינו רק משום דכניסה שלא לצורך לא הוה מצי למינקט להיתירא. משום דנהי דאזהרת בע"מ לית בה. מ"מ עכ"פ מוזהרין עלה מיהת מצד אזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש. ולכן תפש לו תנא דספרא כניסה לצורך ריקועין המותרת לגמרי אפי' מצד אזהרה דאל יבא בכל עת וגו'. אבל לענין אזהרת בע"מ ודאי כיון שהתיר הכתוב כניסה שלא לעבודה והוציאה מכלל האזהרה. אין מקום לחלק בין לצורך לשלא לצורך. כן נראה פשוט בכוונת הרמב"ן ז"ל. וקצת מהאחרונים ז"ל נתקשו בדבריו ולא ירדו לסוף דעתו. ואין להאריך:

והנה לפי הגירסא שלפנינו בברייתא שם דקתני מתוך שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא. יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים. ת"ל אך וכו' עיי"ש. ודאי אין מקום לדברי הרמב"ן ז"ל אלו. שהרי לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש ליתא אלא בהיכל וקדשי קדשים. כמבואר בפ"ג דמנחות שם. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ק דכלים) מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל. אלא שלבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה. ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד עיי"ש. אלא שאין ספק שלא הי' כן בגירסת הרמב"ן ז"ל. אלא גירסתו יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין להיכל לעשות וכו'. או שהיתה גירסתו כלשון הברייתא שלפנינו בספרא שם דקתני סתמא. לא יהיו נכנסין לעשות וכו'. וגם שם יש להראשונים ז"ל גירסאות מתחלפות. דלפני הראב"ד ז"ל היתה גם בספרא כגירסא שלפנינו בגמרא שם. יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח. כמבואר בפירושו לספרא שם (בפרשת אמור). וגם נראה מדבריו שם שהי' בגירסתו לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים לבית קדשי קדשים. ונדחק שם בפירושו עיי"ש. וגירסא זו לבית קדשי קדשים נראה שהיתה גם לפני רש"י ז"ל. כמתבאר מדבריו (בעירובין שם) בד"ה ריקועין עיי"ש. וכן היא גירסת קצת ש"ס כת"י. כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. אבל הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) כתב וז"ל יש ספרים דגרסי יכול לא יכנוס בין האולם ולמזבח לעשות רקיעים. וקשה ליישב. כי בכתוב אין שום רקועים לרקוע אלא לדלתות ההיכל. ואין זה בין האולם ולמזבח. ולעשות מלאכה שם לאו אורח ארעא. ויש ספרים דלא גרסי בין האולם ולמזבח עכ"ל עיי"ש. הרי שהיו בזה חלופי גירסאות בספרא. ובלא ספק שכן נתחלפו הגרסאות גם בגמרא סוף עירובין שם. ולכן לא הביא הר"ש ז"ל ראי' לאחת מן הגירסאות מההיא דסוף עירובין שם. וא"כ הרמב"ן ז"ל שהיתה גירסתו בספרא כגירסא שלפנינו שם. בלתי ספק דגם בגמרא שם היתה גירסתו כן:

ועכ"פ מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל אלו דבמקום צורך לא נאמר לאו דאל יבא בכל עת וכדכתיבנא. גם למדנו מדבריו ז"ל דס"ל דגם בע"מ וזרים ישנם בכלל לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. ובאמת שכן נראה גם מדברי שאר הראשונים ז"ל. וגם מתבאר מדבריו דס"ל דאין בזר בכניסה ריקנית איסור אחד זולת לאו דאל יבא בכל עת. ולפי דבריו ז"ל אין מקום קושיא בברייתא דשלהי עירובין ובתוספתא דכלים. דאפי' תימא דליכא שום אזהרה פרטית בכניסת זר ובע"מ בלא עבודה. מ"מ כיון דאזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש כוללת כולם. שפיר קתני דיכנסו לכתחילה כהנים תמימים. ואם אין כהנים נכנסין לויים ואם אין לויים יכנסו ישראלים. ועוד דאפי' אם לויים וישראלים אינם בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש מ"מ כיון דלדעת הרמב"ן ז"ל כל שיש איזה צורך גבוה. אע"פ שאינו צורך עבודה אינו בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת. ואין בזה שום דררת איסור דאורייתא כלל. א"כ כאן בברייתא דהכניסה היא כדי לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. שפיר קתני דלכתחילה נכנסין כהנים אם יש שם כהנים. דאע"ג דכהנים ישנם באזהרה דאל יבא בכל עת וגו' וזרים לא הוזהרו על כניסה ריקנית. מ"מ כאן דהכניסה היא לצרכי המקדש. גם בכהנים ליכא איסור מצד אזהרה זו כמו בזרים. והילכך לכתחילה כהנים עדיפי מכולהו. וא"כ אין לנו ראי' משם לדעת רבינו הגאון ז"ל:

אבל יש לתמוה על דברי הרמב"ן ז"ל מההיא סוגיא גופא דעירובין שם. דעל מאי דתנן התם שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו וכו'. מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח דברי ר"ש בן ננס. ר"ע אומר כל מקום שחייבין עליו על זדונו כרת ושגגתו חטאת משם מוציאין אותו. ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. אמרינן בגמרא אר"י שניהם מקרא אחד דרשו. ויבואו הכהנים לפנימה בית השם לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל השם לחצר בית השם ויקבלו הלוים להוציאו לנחל קדרון חוצה. מר סבר מדאישני בעזרה בלוים טומאה בעזרה ליכא. ומר סבר עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים. השתא דאפשר בלוים תו לא מטמאי כהנים. ופירש"י וז"ל בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים. ש"מ היכא דאיתא בעזרה לא מפקינן לי' בעבירה. אלא מהדרינן אהיתירא. ובשבת נמי לא דחינן שבות. טומאה בעזרה ליכא. כלומר היכא דאיתא התם לא חמירא כולי האי. ומר סבר עד היכא דלא אפשר בהיכל לא עיילי לוים. דאפי' כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל. מבית לפרוכת זה לפני ולפנים מפקי כהנים. השתא דאפשר בלוים תו לא מטמאינן לכהנים שהרי אפשר בלוים. אבל לשהויי עד אורתא לא עכ"ל עיי"ש. מתבאר לנו מזה דאפי' להוציא את הטומאה מן המקדש. אכתי הו"ל בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת וגו'. אע"פ שיש צורך גדול בדבר למקדש. והילכך לא אפשר בלוים. ולא התירו אלא לכהנים משום דאיסורם לא חמיר כולי האי. כיון דאצלם הותר מכללו לצורך עבודה. משא"כ לוים שלא הותר אצלם בשום ענין. וא"כ היכי כתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש איזה צורך בדבר ליכא איסורא אפי' לזרים אלא מדבריהם אפי' בהיכל. ואולי אפשר לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל דלא כפירש"י ז"ל בזה. אלא ס"ל דמאי דקאמרינן היכא דלא אפשר בלוים. לא מדאורייתא הוא אלא מעלה מדבריהם בעלמא. אבל מלישנא דתלמודא משמע ודאי כפירש"י דאיסור דאורייתא הוא. ועוד דכיון דאם ליכא כהנים לא העמידו דבריהם. והתירו מעלה זו דמדבריהם משום צורך. השתא נמי דאיכא כהנים הי' להם להתיר. כיון שיש צורך בדבר כדי שלא יטמאו הכהנים. אלא ודאי מוכרח כפירש"י דבהיכל איכא אזהרת לאו דאורייתא בכניסת הלוים אפי' לצורך. והיינו דאמרינן דמשום דבהיכל לא אפשר בלוים מטמאינן לכהנים. והכי משמע נמי מפשטי' דקרא מדכתיב כי בענן אראה וגו' בזאת יבא אהרן בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. דמשמע ודאי שלא לצורך דבר אחר אלא זה האמור בפרשה. דהיינו צורך עבודה.

איברא דגם לפירש"י צ"ע אצלי. דכיון דלאו זה דאל יבא בכל עת אל הקדש לא התיר הכתוב אלא לצורך עבודה דוקא. ומה"ט אסורים לוים ליכנס אפי' לצורך מקדש כגון לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. א"כ מאי איריא לוים אפי' כהנים נמי ישנם בכלל אזהרה זו שלא ליכנס אלא לעבודה. ואין בין לוים לכהנים בזה כלום. ואי משום דכהנים הותרו מכללו לגבי עבודה כמשכ"ל. זה ליתא דכבר פירש"י גופי' (בפ"ו דנזיר מ"ד ע"א) בד"ה לאסור וכו' דלא מיקרי הותר מכללו אלא היכא שהי' הכל בכלל האיסור והותר אח"כ עיי"ש. וא"כ כאן כיון דלעבודה לא נאסרו מעולם לא חשיב הותר מכללו. וא"כ ליכא שום טעמא להקל בכהנים יותר מבלוים. ואמאי אמרינן לענין להוציא את הטומאה דבלוים לא אפשר וע"י כהנים שרי אפי' ליטמא. כיון דבין בלוים ובין בכהנים נדחה איסור לאו דאל יבא בכל עת. ויותר קשה לפירש"י מאי דקתני בהך ברייתא דכשאין כהנים נכנסין לוים ולא ישראלים. ואם אין לוים נכנסין ישראלים. ולפירש"י אינו מובן כלל איזה חילוק יש לענין אזהרת לאו דאל יבא בכל עת בין לוים לישראלים. הרי אלו כאלו בכלל אזהרה זו נינהו. ועוד קשה לי טובא לפירש"י מדאמרינן בסוגיא דהתם מר סבר מדאשתני בעזרה בלוים טומאה בעזרה ליכא. ומר סבר וכו'. דמבואר מזה להדיא דלענין עיקר פירושא דקרא לא איפליגו ר"ע ובן ננס כלל. וכמו דלבן ננס הא דכתיב ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל השם לחצר בית השם. היינו חוץ לבין האולם ולמזבח שהרי לבן ננס ס"ל דמוציאין אותה גם מבין האולם ולמזבח כדתנן במתניתין שם. וא"כ לדידי' לא אישתני בלוים אלא מן המזבח והלאה. אבל מבין האולם ולמזבח הוציאוהו הכהנים כמו מן ההיכל. הכי נמי לר"ע לא קבלו מהם הלוים אלא אחר שהוציאוהו הכהנים חוץ לבין האולם ולמזבח. וא"כ מאי דקאמרינן בטעמי' דר"ע דהיכא דלא אפשר בלוים מטמאינן לכהנים. ע"כ קאי נמי לפרושי טעמא דבין האולם ולמזבח. והשתא א"כ הדבר תמוה מה שפירש"י דהא דאמרינן דלא אפשר בלוים. היינו משום אזהרת לאו דאל יבא בכל עת. דהרי אזהרה זו ליתא אלא בהיכל וקדש הקדשים. כדפירש"י גופי' כאן. וכמבואר בספרא ובפ"ג דמנחות שם ובשאר דוכתי כמשכ"ל. מלבד מה שכבר הכרחנו מברייתא דספרא. דאפי' בהיכל ובקדש הקדשים לא קיימא אזהרה זו אלא על הכהנים בלבד ולא על לוים וישראלים:

עוד תמוהים אצלי הרבה דברי הרמב"ן ז"ל מאידך ברייתא דמייתי בסוגיא דעירובין שם. דקתני מצוה בתמימין. אין שם תמימין נכנסין בע"מ. מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאים. אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא עיי"ש. ולדברי הרמב"ן ז"ל דאפי' בזרים ליכא בכניסה לצורך כל דהוא. אע"פ שאינו לצורך עבודה. אלא מעלה דדבריהם בעלמא. הדבר תמוה מאוד איך התירו בטמאים יותר מבישראלים. הרי בכניסת טמאים אפי' לעזרה איכא לאו וכרת משא"כ בישראלים דליכא אלא מעלה דדבריהם בעלמא. גם תמוה מדאמרינן התם איבעיא להו טמא ובע"מ איזה מהם נכנס. רחב"א א"ר טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור. ר"א אמר בע"מ נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים עיי"ש. והשתא להרמב"ן ז"ל מאי קמיבעיא לי' פשיטא דבע"מ נכנס שאין בכניסתו אלא מעלה דדבריהם. משא"כ טמא דהו"ל איסור כרת בכניסתו לעזרה וכ"ש בקדש הקדשים והיכל. ולמה לו לר"א לטעמא דשרי באכילת קדשים. וכ"ש דקשה לרחב"א דאמר טמא נכנס. ובזה כבר עמדו האחרונים ז"ל והניחו דברי הרמב"ן ז"ל בתמיהא קיימת. ומה שרצו קצת לומר דהך ברייתא לענין קדש הקדשים הוא דמיירי. ובזה מודה. הרמב"ן דגם בע"מ וזרים אסורים בכניסה מדאורייתא משום לאו דאל יבא בכל עת. לא יתכן כלל דהדבר פשוט דלענין אזהרה אין שום מקום כלל לחלק בין היכל לקדש הקדשים. דהרי תרוייהו מחדא אזהרה נפקי. ורק לענין מיתה מיעטי' קרא להיכל. כמבואר בספרא ובפ"ג דמנחות שם. אבל מ"מ פשיטא דמאי דשרי לכתחילה בהיכל מדאורייתא שרי נמי בקדש הקדשים. וא"כ כיון דלהרמב"ן ז"ל בהיכל אין בכניסת בע"מ וזרים אלא מעלה דדבריהם בעלמא ממילא מבואר דגם בקדש הקדשים ליכא בזה אזהרה מדאורייתא. וא"כ ודאי דברי הרמב"ן ז"ל מתמיהין:

והנראה בזה קצת לומר בבאור דעת הרמב"ן ז"ל לפי חומר הנושא ע"פ מאי דלכאורה צריך ביאור לפי מאי דפשיטא לי' להרמב"ן ז"ל דבשאר איסורין כאיסור זרות ובע"מ אין מקום לחלק בין ביאה ריקנית לגמרי לביאה דצורך מקדש. וכל דהביאה היא שלא לצורך עבודה כמו דביאה ריקנית אסורה הכי נמי אין מקום להתיר אפי' לצורך משאר צרכי המקדש כל שהאיסור הוא מדאורייתא. אם לא כשאין האיסור אלא מעלה דדבריהם בעלמא. וכדמתבאר מדבריו ז"ל כמו שביארנו לעיל. א"כ אמאי לענין לאו דאל יבא בכל עת ס"ל להרמב"ן ז"ל בפשיטות דאין בכלל האזהרה אלא ביאה ריקנית לגמרי. אבל ביאה לצורך כל דהוא מצרכי המקדש. אע"פ שאינו צורך עבודה. לא אסרה תורה. והרי חזינן דלא הוציא הכתוב מן הכלל אלא צרכי עבודה. כדכתיב כי בענן אראה וגו'. ודרשינן לי' על קטורת דיוה"כ. וכתיב בזאת יבא אהרן בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וא"כ לשאר צרכי מקדש כיון דהו"ל שלא לעבודה הי' ראוי לומר דלא עדיפי מביאה ריקנית שאסרה תורה. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דשאני אזהרת אל יבא בכל עת. דכיון שהתיר הכתוב ביאה לצורך עבודה מיהת. מסתברא לומר דהכי נמי שאר צרכי מקדש בכלל ההיתר. דמתוך שהותר לצורך עבודה הותר נמי לשאר צרכי המקדש. משא"כ איסור זרות ובע"מ דלא אשכחן בהו שום צד היתר כלל בקרא הילכך אין לנו לחלק בין ביאה ריקנית לביאה לצורך. ואם ביאה ריקנית אסורה מדאורייתא אית לן למימר דהכי נמי לצורך המקדש בכלל האיסור. ואדרבה אית לן למימר דכיון דאפי' לצורך עבודה אין שום צד היתר לזר. ובע"מ אפי' בענין שהעבודה בטלה לגמרי. כ"ש דאסור ליכנס לצורך שאר צרכי המקדש. והשתא לפ"ז לענין איסור טומאה כיון דטומאה הותרה בצבור לצורך עבודה דצבור. הו"ל ממש כאזהרת אל יבא בכל עת. דהכא נמי אית לן למימר דמתוך שהותרה טומאה לצורך עבודת צבור הכי נמי הותרה טומאה לצורך שאר צרכי המקדש. מיהו נראה דהיינו דוקא למ"ד טומאה הותרה בצבור. אבל למ"ד טומאה דחויה בצבור. אית לן למימר דאין לנו אלא מה שהתירה תורה. לעבודת צבור ולא לשאר צרכי המקדש:

ועפ"ז מתבאר על נכון במאי קמפלגי הנך תרי ברייתות דמייתינן התם בסוגיא דעירובין. דלברייתא קמייתא הכל נכנסין להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה וכו'. אם אין שם כהנים נכנסין לוים אם אין שם לוים נכנסין ישראלים. ואידי ואידי טהורין אין טמאים לא. ובאידך ברייתא קתני מצוה בתמימין אין שם תמימין נכנסין בע"מ מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאים. אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. ולא נתבאר במאי פליגי. אבל עם מה שביארנו בדעת הרמב"ן ז"ל אפשר לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ג דיבמות ל"ב ע"ב). זר ששימש בשבת ר"ח אמר חייב שתים. בר קפרא אמר אינו חייב אלא אחת וכו'. התחיל ר"ח לדון שבת לכל נאסרה. כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה. לכהנים הותרה ולא לזרים. יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת. התחיל ב"ק לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה. אין כאן אלא זרות. וכיו"ב בזה פליגי נמי התם לענין בע"מ ששימש בטומאה. ולענין זר שאכל מליקה עיי"ש. ולפי מאי דמבואר בפירש"י (שם לקמן ל"ג ע"ב) בד"ה שחיטה וכו' לאו דוקא לענין עבודות הפסולות בזר פליגי. אלא אפי' בשחיטה שכשרה בזר חייב משום שבת לר"ח אם שחט בשבת קרבן צבור. וכן מבואר בתשו' הרא"ש ז"ל (כלל פ"ב סי' א') עיי"ש. ובתשובות חכם צבי (סי' מ"ד) ובשאילת יעבץ (ח"ב סי' קי"ב) ובמש"כ בשעה"מ (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש). והשתא א"כ איכא למימר דברייתא קמייתא דס"ל דאם אין שם כהנים נכנסין לוים או ישראלים אתיא כבר קפרא דקאמר כיון שהותרה במקדש לכל הותרה אפי' לזרים. ולהכי הכי נמי לענין אזהרת לאו דאל יבא בכל עת כיון שהתיר הכתוב לכהנים לצורך עבודה ושאר צרכי המקדש. גם לזרים הותר. ולהכי אם אין שם כהנים מותרין אף זרים ליכנס לתקן ולבנות ולהוציא את הטומאה ודוקא טהורין. אבל טמאין אפי' כהנים לא שרינן. משום דס"ל להאי תנא טומאה דחויה בצבור ואין לנו היתר טומאה אלא לעבודה דגלי קרא. ולא לשאר צרכי המקדש. ותנא בתרא ס"ל דטימאה הותרה בצבור וס"ל נמי כר"ח דאמר כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים. והילכך לגבי כהנים מתיר אפי' לטמאים. משום דמתוך שהותרה לצורך עבודה הותרה נמי לשאר צרכי מקדש אבל לזרים אפי' טהורים לא שרי. דכשהתיר הכתוב ביאה למקדש לעבודה ולשאר צרכי מקדש אצל כהנים הותר ולא לזרים:

אלא דאכתי צריך ביאור מאי דקתני בברייתא בתרייתא אין שם תמימין נכנסין בע"מ. והרי לכאורה אית לן למימר דבע"מ כזרים חשיבי שלא הותרו אפי' לעבודה כמשכ"ל. וא"כ אע"ג דמצד איסור בע"מ אפי' ביאה ריקנית לגמרי מותרת מדאורייתא לדעת הרמב"ן ז"ל. משום דליכא לפלוגי בהכי בין לצורך לשלא לצורך כמשכ"ל. מ"מ מצד אזהרה דאל יבא בכל עת אית לן למימר כשהותרה במקדש אצל כהנים תמימים הותרה. לבע"מ לא הותרה. דהרי אליבא דר"ת קיימינן דאית לי' התם הך סברא לענין בע"מ ששימש בטומאה ואע"ג דקרא דאך אל הפרוכת גלי דשרי ליכנס לעשות ריקועי פחין. וממילא נשמע מזה דגם מצד אזהרת אל יבא בכל עת ליכא איסורא. אע"ג דההוא קרא באזהרת בע"מ הוא דמיירי. דהרי לענין ביאה להיכל דרשינן התם לההוא קרא לגירסת הרמב"ן ז"ל. אע"ג דבהיכל איכא אזהרה דאל יבא בכל עת. אבל זה אינו דהא אליבא דהרמב"ן ז"ל קיימינן דס"ל דמיעוטא דאך אל הפרוכת אתי לגלויי דכל ביאה אפי' שלא לצורך מותרת לבע"מ. אלא דתנא דברייתא נקט לעשות ריקועי פחין. משום דביאה ריקנית אסורה עכ"פ משום אזהרה דאל יבא בכל עת ותפש לו המותרות וכמשכ"ל. וא"כ לפ"ז ע"כ לא בא הכתוב אלא לגלויי דליכא בהכי אזהרת לאו דבע"מ לחוד. דהרי בביאה ריקנית לגמרי בהיכל אית בה אזהרת לאו דאל יבא בכל עת אפי' בכהנים תמימים. ואפי' הכי אימעיטא מהך קרא. והיינו משום דנפק"מ בהכי לענין שגג בלאו דאל יבא בכל עת והזיד בלאו דאל הפרוכת לא יבא. וקמ"ל דלא לקי משום דבכניסה בלא עבודה ליכא אזהרה זו אלא בעבודה דוקא. והשתא א"כ אפי' בביאה לצורך מקדש כגון לעשות ריקועי פחים מנ"ל לתנא דלית בה אזהרה דאל יבא בכל עת כיון דמיעוטא דאך לא קאי אלא על אזהרה דאל הפרוכת לא יבא בלבד. ומשום שהתיר הכתוב לצורך עבודה אין לנו להתיר ביאה לשאר צרכי המקדש אלא לכהנים תמימים. אבל בע"מ הו"ל לענין זה כזרים שלא הותרו להך תנא אפי' בביאה לצורך:

אמנם נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן תו התם איבעיא להו טמא ובע"מ איזה מהם נכנס. רחב"א אמר טמא נכנס דהא אישתרי בעבודת צבור. רבי אלעזר אומר בעל מום נכנס דהא אישתרי באכילת קדשים. וצריך ביאור מאי ענין אכילת קדשים לענין היתר כניסה. בשלמא למ"ד טמא נכנס משום דאשתרי בעבודת צבור ניחא שפיר. דכיון דלעבודה התיר הכתוב בין עבודת ההיכל ובין עבודה שבקדש הקדשים. אית לן למימר מתוך שהותר לצורך עבודה הותר נמי משום שאר צרכי מקדש. אבל אכילת קדשים לבע"מ דאינה אלא בעזרה. מאי ענין לה להיתר כניסה בהיכל ובקדש הקדשים. מיהו נראה ע"פ מאי דאמרי' (בפ"ד דזבחים ס"ג ע"א ובפ"ק דמנחות ח' ע"ב) תניא ריב"ב אומר מנין שאם הקיפו עכו"ם את העזרה שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (בפרשת קרח) כתב דה"ה שמותר לאכלן בקדש הקדשים דהא קרא כתיב בקדש הקדשים תאכלנו. דהיינו לפנים מן הפרוכת עיי"ש. וכיון דכהן בע"מ הו"ל מיהת בכלל הכהנים לענין אכילת קדשי קדשים. ממילא הו"ל נמי בכלל היתר כניסה להיכל ולקדש הקדשים לאוכלן בעת הצורך. וא"כ שוב איכא שפיר למימר דמתוך שהותר ליכנס לצורך אכילת קדשי קדשים. הותר נמי ליכנס לצורך שאר צרכי המקדש:

וביותר נראה לומר ע"פ מאי דאמרינן בסוגיא דזבחים ובמנחות שם אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד. ולא יהא טפל חמור מן העיקר. מיתיבי ריב"ב אומר מנין שאם הקיפו וכו' ת"ל בקדש הקדשים תאכלנו. והא למה לי קרא. לימא בתצר אהל מועד יאכלוה ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ומשני עבודה דאדם עובד במקום רבו. אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר. אכילה שאין אדם אוכל במקום רבו טעמא דכתב קרא. הא לא כתב קרא לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן. ופירש"י וז"ל הקיפו נכרים למלחמה. ואין הכהנים יכולים לאכול בעזרה מפני רמחים וקשתות. נכנסין להיכל ולא אמרינן דלפסלו קדשים בהך יציאה שיצאו מעזרה להיכל וכו'. ומשני האי דאיצטריך בקדש הקדשים תאכלנו לאו לאשמעינן דלא מיפסלי קדשים בכניסת ההיכל אלא למישרי אכילה בהיכל דלא נפקא מההוא דלא יהא טפל חמור מן העיקר עכ"ל עיי"ש. ולכאורה צ"ע מאי קושיא. וגם אמאי איצטריך לשנויי מטעמא דאין אדם אוכל במקום רבו. והרי בפשיטות אפשר לומר דאע"ג דודאי בהכי נמי אמרינן לא יהא טפל חמור מן העיקר. מ"מ איצטריך קרא להתיר ליכנס לאכול קדשי קדשים בהיכל משום דאי לאו קרא הוה סד"א דאסור משום אזהרת לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. דלא אשכחן דהתיר הכתוב ליכנס אלא לעבודה ולא לאכילה. וקמ"ל קרא דבמקום אונס שאי אפשר בעזרה שרי בהיכל. מיהו נראה דלק"מ. דכי היכי דשרינן ליכנס לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. משום דאמרינן מתוך שהותר לעבודה הותר נמי משום שאר צרכי המקדש. הכי נמי לענין אכילת קדשי קדשים איכא למישרי מהאי טעמא. ובפרט דאכילה נמי שייכא לעבודה. כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. ואפי' אכילת תרומה אמרינן בפסחים (פרק אלו דברים ע"ג ע"א) דאיקרי עבודה עיי"ש. ועי' לעיל (שם נ"ט ע"ב). וא"כ כ"ש אכילת קדשי קדשים דחשיבא כעבודה דקרבנות צבור. ואע"ג דגם עבודה לא הותרה בפנים אלא מאי דאי אפשר בעזרה. מ"מ הרי גם אכילה זו לא שרינן אלא בענין דא"א בעזרה. וא"כ לא איצטריך קרא להכי. אלא דאכתי קשה לכאורה ודילמא לעולם לא איצטריך קרא אלא משום כניסה להיכל ולענין להתיר אפי' בע"מ שאוכלין ג"כ בקדשי קדשים. וסד"א כשהתירה לעבודה. לכהנים תמימים התירה ולא לבע"מ. וכדס"ל הכי לקושטא דמילתא לרבי חייא (בפ"ג דיבמות שם) לענין טומאה. וקמ"ל הכא דלכל אוכלי קדשי קדשים בין כהנים תמימין בין לבע"מ התיר הכתוב ליכנס לפני ולפנים לצורך אכילה אם אי אפשר בעזרה. מיהו נראה דאפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דהתינח לר"ח. אבל לבר קפרא דאמר התם כשהותרה לכל הותרה. וא"כ הכא נמי כשהותרה כניסה לצורך לכל הותרה בין לתמימין בין לבע"מ. וא"כ לדידי' לא איצטריך קרא להכי. ולזה איצטריך לשנויי מטעמא דאין אדם אוכל במקום רבו דבכך אתי שפיר אפי' אליבא דבר קפרא:

ומעתה לפ"ז נראה דבהכי פליגי הכא רחב"א ור"א. דרחב"א ס"ל דטמא נכנס משום דהא אישתרי בעבודת צבור. ומתוך שהותרה לעבודה הותרה נמי משום שאר צרכי המקדש. דצורך צבור נמי נינהו. אבל בע"מ לא יכנסו משום דס"ל דעיקר קרא דבקדש הקדשים תאכלנו איצטריך לענין דלא נימא דקדשים נפסלין ביוצא ביציאתן מן העזרה להיכל. ולא ס"ל סברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר. או דס"ל כדמסיק התם דבאכילה דאין אדם אוכל במקום רבו שלא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן. ואע"ג דמ"מ איכא למשמע מהך קרא דגם בע"מ רשאין ליכנס להיכל לצורך אכילה. משום דודאי קרא על כל אוכלי קדשי קדשים כתיב בקדש הקדשים תאכלנו. ובפרט מדסיים קרא כל זכר יאכל אותו. דמשמע ודאי אפי' בע"מ דהו"ל ג"כ מיהת בכלל הזכרים האוכלים קדשי קדשים. אלא דמ"מ אכתי אפשר לומר דלא התירן הכתוב אלא כשא"א בענין אחר. וכגון דליכא לפנינו אוכלין אחרים אלא בע"מ. או שלא הי' אפשר לתמימין לאכול כל בשר קדשי קדשים והמנחות שבמקדש בזמן אכילתן אם לא יצטרפו עמהם גבי בע"מ באכילתן. אבל כשאפשר להיותן נאכלין לתמימין לבד. אפשר שלא התיר הכתוב בבע"מ. דהרי אליבא דברייתא בתרייתא קיימינן דאתיא כר"ח דס"ל דלא אמרינן כשהותרה לכל הותרה. וכל מאי דאפשר למעוטי בהיתירא דקרא ממעטינן. והילכך אע"ג דכשאין לפנינו אלא בע"מ מתירין להן ליכנס כדי לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה כדרך שהתיר להם הכתוב ליכנס לצורך אכילת קדשי קדשים כשא"א לאכלן בעזרה. ולא אמרינן דמשום דהתם לא התיר הכתוב אלא בגדר דיחוי כשאי אפשר אלא ע"י בע"מ הילכך ליכא למילף מהתם לשאר צרכי המקדש. וכמשכ"ל לפרש ברייתא קמייתא דלהכי טמאים לא. משום דס"ל טומאה דחויה היא בצבור. ולא גמרינן מינה לשאר צרכי מקדש. דשאני התם דלא אשכחן דנדחית טומאה אלא לצורך עבודה ממש. ולהכי כיון דאינה אלא דחויה אין לנו ללמוד מינה דהותר נמי לצורך שאר צרכי המקדש. משא"כ כאן דאכילה גופא נמי לאו עבודה ממש היא אלא מצטרפת לעבודה. וכעין עבודה היא. וגם אינה מעכבת כפרה כלל. הילכך אית לן למגמר מינה שפיר נמי לשאר צרכי המקדש המצטרפין ג"כ לעבודה שאם אין מקדש אין עבודה. וצריך לבנותו ולתקנו לצורך עבודה וכן להוציא את הטומאה וכיו"ב. מ"מ אין לנו בזה היתירא אלא בגדר דיחוי. דהיינו כשאי אפשר בענין אחר. אבל כשאפשר אפי' ע"י טמא ס"ל דטמא הוא דנכנס. משום דס"ל דטומאה הותרה בצבור וכמו שביארנו. ומתוך שהותרה לעבודה הותרה נמי לשאר צרכי המקדש גבי כהנים תמימין. משא"כ בבע"מ דלענין אכילה גופא אין לנו ראי' שהתיר הכתוב אלא בגדר דיחוי. אבל ר"א ס"ל דלא איצטריך התם קרא דבקדש הקדשים תאכלנו אלא כדי להתיר אכילת בע"מ. משום דס"ל טעמא דשלא יהא טפל חמור מן העיקר. ולא ס"ל לחלק בין אכילה לעבודה. משום דאכילה זו ג"כ עבודה היא. וא"כ לענין היתר האכילה מצד עצמה לא איצטריך קרא. וכי איצטריך קרא היינו רק לענין היתר כניסה. משום דאליבא דר"ח קיימינן דאי לאו קרא הו"ל למימר דכשהותרה כניסה לעבודה לכהנים תמימים הותרה ולא לבע"מ. וקמ"ל קרא דאפי' בע"מ מותרין ליכנס שם לצורך אכילת קדשים. וכיון דעיקר קרא להכי הוא דאתי אית לן למימר דאפי' כשנאכלין לתמימים התיר הכתוב גם לבע"מ לאכול עמהם חלקם. דבכל ענין התיר הכתוב ואינה דחויה אלא הותרה כשאי אפשר לאכול בעזרה. דכשאפשר לאכול בעזרה הו"ל כמו בטומאה דאע"ג דהותרה בצבור. מ"מ היינו דוקא בשנטמאו בשוגג או באונס או בענין אחר בדרך היתר. אבל כשמטמאים עצמן במזיד ובאין לעבוד אפי' עבודת צבור ודאי פשיטא דחייבין כדינם. והכא נמי כשאפשר לאכול בעזרה ונכנסין להיכל. ודאי פשיטא דהו"ל ביאה ריקנית. ואפי' תמימין חייבין עלה משום ביאה ריקנית. אבל כשאי אפשר לאכול בעזרה והותרו תמימים ליכנס להיכל לצורך אכילה. גם בע"מ הותרו אפי' במקום שאפשר להיות נאכל הכל ע"י תמימין. ולהכי קאמר ר"א דבע"מ נכנס ולא טמא. משום דגם בבע"מ הותרה כניסה לצורך אכילה. ולא דחויה. ולא גרע מטמא ועדיף מיני'. משום דבהיתירא דטמא הוצרכנו לומר מתוך שהותרה כניסה בטומאה לעבודה הותרה נמי לשאר צרכי המקדש. משא"כ בבע"מ דשאר צרכי המקדש הו"ל דומיא דאכילת קדשים ממש כמו שביארנו לעיל. וא"כ הו"ל כאילו בשאר צרכי המקדש גופייהו גלי קרא להיתירא. משום דהיינו הך. ומאי דצריך קרא דאך אל הפרוכת וגו' להתיר לבע"מ ליכנס לעשות ריקועי פחים. היינו לענין אזהרת בע"מ ולהתיר כל ביאה בלא עבודה אפי' שלא לצורך כלל. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דמאי דנקט ריקועי פחים תפש לו את המותרות. משום דביאה ריקנית לגמרי אסורה מיהת עכ"פ מצד אזהרת אל יבא בכל עת אפי' בתמימים. ולהתיר כל ביאה שלא לעבודה אפי' שלא לצורך כלל ליכא למשמע מדאישתרי ליכנס להיכל לאכול קדשי קדשים. ואע"ג דאליבא דהרמב"ן ז"ל קיימינן דס"ל דלענין אזהרת בע"מ אין סברא לחלק בין לצורך לשלא לצורך כמשכ"ל. וא"כ כיון דלצורך אכילת קדשים התירה לו תורה לבע"מ ליכנס. ממילא נשמע נמי דגם שלא לצורך מותר. וא"כ לכאורה לא איצטריך קרא דאך אל הפרוכת להתיר ביאה שלא לעבודה. אפשר לומר דאדרבה נימא לאידך גיסא. דאסור ליכנס בין לצורך בין שלא לצורך. ורק התם כיון שהותר לאו דאל יבא בכל עת לצורך אכילת קדשים הותרה נמי אזהרת אל הפרוכת לא יבא שהוא אזהרת בע"מ. דומיא דמאי דאמרינן (בפ"ק דיבמות ז' ע"ב) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו עיי"ש. לכך איצטריך שפיר מיעוטא דאך אל הפרוכת. להתיר לבע"מ כל ביאה שלא לעבודה. ולאשמעינן דליכא אזהרה בבע"מ אלא בעבודה בלבד:

ועפ"ז מתיישבת על נכון קושית הר"ב מגלת ספר (סוף לאו ש"ט) שהקשה בסוגיא דשלהי עירובין שם מאי קמיבעיא לי' טמא ובע"מ איזה מהם נכנס. אמאי לא נימא דפשיטא דבע"מ נכנס שכן אינו חייב מיתה על עבודה ואינו אלא באזהרה. ואל יכנס טמא שכן חייב מיתה. ומה שרצה שם לחלק בין עבודה שבעזרה לעבודה שבהיכל עיי"ש. וכוונתו לומר דעד כאן לא פליגי חכמים עלי' דרבי (סו"פ הנשרפין) וקאמרי דבע"מ שעבד אינו אלא באזהרה. אלא בעבודה שבעזרה על מזבח החיצון. אבל על עבודה שבהיכל כ"ע מודו דבע"מ במיתה. לענ"ד לא ניתן להאמר כלל. דבכל דוכתי שנזכרה פלוגתא זו דרבי וחכמים קתני סתמא בע"מ ששימש. ומשמע ודאי דהכי איפליגו בכל מקום ששימש. ועוד דהא (בסו"פ הנשרפין) לא נפק"ל לרבי דבע"מ ששימש במיתה אלא בגז"ש דחילול חילול מתרומה. וחכמים נפקא להו מדמיעט קרא ומתו בו למעט בע"מ. וא"כ ודאי דמהך מיעוטא אימעיט בע"מ לגמרי ממיתה. ועוד דהא כבר עמדו רש"י ותוס' ושאר ראשונים ז"ל שם במאי דטמא וטבול יום ששימשו והאוכל את הטבל לכ"ע במיתה משום דגמרי' חילול חילול מתרומה. ואמאי לא מיעטו חכמים גם הנך ממיעוטא דומתו בו ולא בכולהו הנך. ותירצו דטמא וטבול יום פסול טומאה נינהו. כתרומה דמיירי בכהן טמא שאכל תרומה בטומאת הגוף. וכן טבל דמי לתרומה טפי מבע"מ. ולהכי לא מוקמינן מיעוטא דבו אלא לבע"מ ומעילה עיי"ש. וא"כ הא תינח טמא וטבול יום וטבל. אבל בע"מ כמו דלא דמי לתרומה בעבודתו שבעזרה הכי נמי לא דמי לתרומה בעבודה שבפנים ולפני ולפנים. דמאי שנא. וא"כ פשיטא דכי היכי דאימעיט לחכמים מקרא דומתו בו לענין עבודה בעזרה הכי נמי. אימעיט ממיתה לענין עבודה שבפנים. וגם לפי מה שתי' הרמ"ה ז"ל שם קושיא זו דרש"י ותוס' בענין אחר ג"כ מוכח ע"כ דאין מקום כלל לחלק בזה בין עבודה שבעזרה לעבודה שבהיכל עיי"ש בדבריו. ולכן ישתקע הדבר בבל יאמר. וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

אבל לפי מה שביארנו אין כאן מקום קושיא כלל. דלא הוה מצי למימר דבע"מ יכנס משום שאינו בעבודתו אלא באזהרה משא"כ טמא דבמיתה. דמאי ענין זה לזה. הרי אכתי ראוי לומר דשניהם לא יכנסו. דהא לדעת הרמב"ן ז"ל אם הי' איסורא דאורייתא בכניסת בע"מ לא הי' מותר ליכנס אפי' לצורך מצוה דאורייתא כמו שנתבאר לעיל. וא"כ השתא נמי אע"ג דמשום אזהרת בע"מ ליכא איסורא דאורייתא בכניסה בלא עבודה. מ"מ הרי אכתי יש כאן איסור דאורייתא מצד אזהרת אל יבא בכל עת. דהרי אליבא דר"ח קיימינן דס"ל דמשום שהותרה במקדש אצל תמימים אין לנו לומר דהותרה נמי אצל בע"מ. ולזה ע"כ הוצרכנו לטעמא דאישתרי ליכנס לצורך אכילת קדשים. וכן בטמא לא הוה ס"ד כלל למישרי כניסתו לצורך מקדש. כיון דאיכא איסור כרת בכניסתו. אי לאו טעמא דאישתרי ליכנס בעבודת צבור. וכמו שביארנו. וא"כ הרי בהנך טעמי גופייהו סגי נמי לפרושי טעמייהו דרחב"א ור"א במאי דס"ל למר דטמא עדיף. ולמר בע"מ עדיף וכמו שנתבאר. וגם למאי דאיבעיא להו מעיקרא. אע"ג דמשמע ודאי דפשיטא להו דשניהם יש להם היתר ליכנס לצרכי המקדש. ולא מיבעיא להו אלא איזה מהן עדיף להתירו. מ"מ לא ניחא לי' לומר דבע"מ משום דקיל טפי מטמא לפי שאינו אלא באזהרה עדיף. משום די"ל דאע"פ שהוא קיל טפי בענשו מ"מ טמא דאישתרי בעבודת צבור קליש איסורי' טפי מבע"מ שלא הותר מכללו. ועי' מש"כ במל"מ (סופ"ז מהלכות בית הבחירה) עיי"ש היטב ואין להאריך יותר:

ומעתה עפ"ז מיתרצי שפיר דברי הרמב"ן ז"ל. דאע"ג דלדידי' אין בבע"מ איסור מצד עצמו אלא מדבריהם. מ"מ שפיר מיבעיא לן טמא ובע"מ איזה מהן נכנס. משום דאע"ג דמצד אזהרת בע"מ ליכא שום צד איסור מן התורה. דלא הזהירה תורה בבע"מ אלא בעבודה בלבד. מ"מ הרי אכתי איכא איסור מן התורה מצד אזהרת אל יבא בכל עת. דכשהותרה לעבודה במקדש אצל כהנים תמימים הותרה לבע"מ לא הותרה. ואע"ג דאשכחן גם בבע"מ דהותרה לצורך אכילת קדשים. מ"מ י"ל דאינו אלא משום אונס. ודחויה היא ולא הותרה. וכשיש טמא לא שרינן לבע"מ ליכנס. משום דטמא עדיף מטעמא דטומאה הותרה בצבור כמו שנתבאר לעיל. ולהכי שפיר איפליגו בהכי רחב"א ור"א. דלמר טמא עדיף ולמר בע"מ עדיף. מר כטעמי' ומר כטעמי'. ודברי הרמב"ן ז"ל נכונים. ואדרבה יש מקום סיוע לשיטתו מסוגיא דהתם וכמבואר לפי מה שביארנו:

אמנם מלבד מאי דאיכא לפקפק בזה עדיין מכמה צדדים בלא"ה כל זה נשען על היסוד דגם זרים ובע"מ בכלל אזהרת אל יבא בכל עת אל הקדש. אבל הרי כבר נתבאר דאין לנו שום מקור לזה. ומברייתא דספרא (פרשת אחרי) מתבאר להדיא איפכא. וא"כ ממילא נסתרו כל דברינו שהעלינו בביאור הסוגיא דשלהי עירובין לדעת הרמב"ן ז"ל. והקושיא במקומה עומדת. וגם קשה לפמש"כ במל"מ (פ"ט מהלכות ביאת מקדש) שם באריכות להוכיח דע"כ צ"ל דיש איסור מה"ת לזרים ליכנס לבין האולם ולמזבח מדאמרינן בכמה דוכתי וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי המזבח. ומזה מביא שם ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבע"מ מוזהר מדאורייתא אף על הכניסה. ונשמע מזה דכ"ש זר עיי"ש בדבריו. ולענ"ד מה שבנה יסוד בכל דבריו שם על סברתו דמבע"מ נשמע דכ"ש לזר אינו מוכרח כלל. דאפשר לומר דכהן בע"מ גרע טפי מזר תמים. דשאני בע"מ דאע"פ שהוא כהן מ"מ הוא מאיס לגבוה. תדע לך שהרי מקריב בע"מ לגבוה עובר בכמה לאוין דאורייתא. כמבואר בפ"ק דתמורה. ואילו מקריב בהמת חולין ע"ג המזבח איכא תנאי ואמוראי דס"ל דליכא איסורא בהכי אלא מדבריהם כדמשמע בפ"ד דנזיר (כ"ט ע"א) ושאר דוכתי. וכמש"כ התוס' (זבחים ע"ז ע"ב) בד"ה בדם עיי"ש. הרי דחולין תמימין עדיפי מקדשים בע"מ. והיינו ע"כ משום דבזיא מילתא. כמבואר בפ"ק דתמורה (ז' ע"א) דהיינו טעמא דמקדיש ומקריב בע"מ לוקה משום דבזיא מילתא עיי"ש. אבל חולין תמימין לא בזיא מילתא. וא"כ הכא נמי באדם המקריב שפיר יש מקום לומר דאפי' את"ל דבכניסת בע"מ כהן איכא אזהרת לאו דאורייתא. מ"מ זרים תמימים מותרין לכתחילה ליכנס מדאורייתא. וכן ראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (פרשת אמור פ"ג) שכתב דלתנא דספרא הלוים טהורין ותמימים קודמין ליכנס לעשות ריקועי פחים מכהנים טמאים ובעלי מומין עיי"ש. וא"כ הוא הדין דיש מקום לומר כן גם לענין זרים תמימין. דלוים נמי לגבי כהנים זרים נינהו. וביותר תמוהים אצלי דברי המל"מ בזה מגמרא ערוכה (ריש פ"ב דזבחים) דלהדיא מבואר שם דלכ"ע אין שום הכרח לומר דלא עדיף זר תמים מכהן בע"מ. דלא מיבעיא לברייתא דתני לוי דמייתי התם דאיצטריך למילף לזר שמחלל עבודה מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל וגו' עיי"ש. דודאי מוכרח לומר כן. דהרי חזינן דאי לאו דגלי קרא ס"ל להך תנא שהי' ראוי לומר דאע"ג דכהן בע"מ מחלל עבודה. מ"מ זר תמים אינו מחלל. אלא אפי' לתנא דבי ר"י דיליף התם ק"ו זר מבע"מ. ע"כ מוכרח לומר כן. דאל"כ למה לי' להך ק"ו תיפוק לי' דסברא פשוטה היא שלא יתכן לומר דעדיף זר מכהן בע"מ. וכיון דבע"מ מחלל עבודה ע"כ לא יתכן לומר דהזר אינו מחלל. ועוד דהק"ו אידחי במסקנא התם. דפרכינן מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה. ואע"ג דאתקיף עלה רב סמא ברי' דרבא וקאמר ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה ודילמא שרי בבמה עיי"ש. מ"מ הרי רב סמא גופי' לא ברירא לי' מילתא וספוקי מספקא לי'. וסתמא דתלמודא התם ס"ל דאונן אסור בבמה. ולא הדר בי' משום אתקפתא דרב סמא. שהרי בתר אתקפתא דר"ס קאמרינן התם ויושב דכשר בבמה מנ"ל. ומשני אמר קרא לעמוד לשרת וכו'. ומבואר מזה דאי לאו קרא הוה סד"א דיושב פסול בבמה אע"ג דיושב קיל מאונן. דיושב אוכל בקדשים ואונן אינו אוכל. ולקמן בסוגיא דהתם ילפינן לאונן דמחלל עבודה בק"ו מיושב עיי"ש. הרי דאונן חמיר טפי. ועכ"פ אין ללמוד אונן מיושב להקל בו. וא"כ באונן דלא גלי קרא להכשירו בבמה ע"כ ס"ל לסתמא דתלמודא דפסול בבמה. וא"כ איפריך ק"ו דזר מבע"מ. ועוד דגם לרב סמא ע"כ שפיר אפשר לומר דעדיף זר מכהן בע"מ. שהרי מבואר שם דלכ"ע אין כהן בע"מ מותר בבמה. ואילו זר לכ"ע מותר להקריב בבמה. ואפי' גרים נשים ועבדים מבואר בספרא (פרשת אחרי פ"ט) דכשרים בבמה. ומייתי לה בקיצור (סוף זבחים קי"ח ע"א) עיי"ש. ובפירש"י שם ד"ה זר מוזרק וכו' ולקמן (שם קי"ט ע"ב) בד"ה וזרק הכהן עיין שם. וכן הוא בתוספתא (סוף זבחים) דקתני מום פוסל בבמה גדולה ופוסל בבמה קטנה ומקריב עלי' הוא ובנו ובתו עבדו ושפחתו עיי"ש. הרי דכהן בע"מ גרע מזר תמים. ולכן דברי המל"מ מתמיהים אצלי ואין להאריך בזה. וא"כ אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס"ל דבבע"מ איכא אזהרת לאו על הכניסה. מ"מ זר ליכא למשמע מינה כלל. וא"כ קשה טובא מכל הני דוכתי שהכרחנו לעיל דע"כ מתבאר דאיכא איסורא דאורייתא לזר בכניסה בלא עבודה. ומהיכא תיתי לן הך מילתא:

אבל נראה דמכל זה מוכרח כדעת רבינו הגאון ז"ל דלאו דוזר לא יקרב אליכם כולל גם איסור כניסה בלא עבודה. דאע"ג דאין זר בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש. מ"מ יש בו אזהרה מיוחדת לכניסה בלא עבודה מהך קרא דוזר לא יקרב אליכם. ואזהרה זו לא קאי דוקא על ההיכל אלא על כל מקום שהם זרים לו. דהיינו אפי' בין האולם ולמזבח שהוא מקום המיוחד רק לדריסת רגלי הכהנים בלבד. ולא דמי לשאר עזרת כהנים. דשם לא נתייחד לכהנים בלבד. שהרי גם ישראלים נכנסין שם לסמיכה לתנופה ולשחיטה. ולהכי לגבי עזרת כהנים לא חשיבי זרים. ולהכי אין שם בכניסה לזר אלא מעלה דדבריהם בעלמא. אבל לבין האולם ולמזבח יש בו אזהרת לאו דאורייתא מקרא דוזר לא יקרב אליכם. ואע"ג דעונש מיתה דנפק"ל מקרא דוהזר הקרב יומת. אינו אלא בעבודה דוקא היינו משום דגלי קרא כדילפינן בספרי. אבל אזהרה דוזר לא יקרב אליכם דלא גלי קרא אית לן למימר דקאי נמי אכניסה בלא עבודה. כמו עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק. דאע"ג דאין בהן מיתה לזר. מ"מ לוקה עליהן משום לאו זה דוזר לא יקרב אליכם. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש) עיי"ש. ועפ"ז מובן היטב החילוק שבין כהנים ללוים ובין לוים לישראלים. דלענין לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש הרי הכל שוין במקום שאינו לצורך עבודה המותרת לכהנים. וקשה לחלק ביניהם וכמשכ"ל. אבל לפמש"כ דודאי לאו דאל יבא בכל עת ליתא אלא בכהנים בלבד אבל לוים וישראל אינם בכלל אזהרה זו. אלא שישנם בכלל אזהרה דוזר לא יקרב אליכם שכוללת גם איסור כניסה בלא עבודה. ניחא שפיר. דכיון דאפקי' קרא ללאו זה בלשון זרות נראה דבמקום שאנו מוכרחין להתיר הכניסה שלא לצורך עבודה. ויש לפנינו כהנים לוים וישראלים ודאי דכהנים נכנסין. משום דלוים וישראלים לגבי כהנים זרים נינהו. וכן במקום שאין לפנינו אלא לוים וישראלים אית לן למימר דישראלים לגבי לוים כזרים נינהו. וכיון דאפשר בלוים לא שרינן לישראלים ליכנס משום דאכתי אזהרה דוזר לא יקרב אליכם קיימא לגבי ישראלים כדמעיקרא:

וע"פ מה שנתבאר ניחא שפיר מה שיש לתמוה טובא לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שהשמיט לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. ולא מנאו לא במנין הלאוין ולא במנין העונשין שלו במספר מחייבי מיתה בידי שמים. דהא עכ"פ לכ"ע הנכנס ביאה ריקנית לקדש הקדשים חייב מיתה בידי שמים. כמבואר במנחות שם וביומא (פרק הוציאו לו נ"ג ע"א). ואפי' ר"י לא פליג התם אלא במבית לפרוכת אבל אל פני הכפורת לכ"ע במיתה. דמפורש בקרא להדיא. וזו תימא גדולה לכאורה. ואמנם גם הבה"ג וכל הנמשכים אחריו השמיטו באזהרותיהם בין במנין הלאוין ובין במנין העונשין לאו זה. והיא פליאה נשגבה מה ראו על ככה להשמיט לאו המפורש בתורה. וכן באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה וענשו עיי"ש. אבל לפי המתבאר בדעת רבינו הגאון ז"ל נראה דלטעמי' אזיל. דאחר שכבר מנה לאו דוזר לא יקרב אליכם. דלפי דעתו יש בכללו גם אזהרה לכניסה בלא עבודה. שוב לא הי' לו למנות לפי שיטתו לאו דאל יבא בכל עת. לפי מאי דאמרינן בפ"ג דיבמות (ל"ג ע"ב) זר ששימש בשבת וכו' יש כאן משום זרות ומשום שבת. ופרכינן עלה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה. שחיטה בזר כשרה. ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא וכו'. אמר רב אחא ב"י בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה. ופרכינן אי הכי מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי. ומשני שזר אצלו קאמר עיי"ש. ומבואר מזה דאפי' כהן כל שהיא עבודה דלא שייך בה ולא ניתנה לו לעשותה. הרי הוא בכלל זר וקרינן בי' וזר לא יקרב אליכם וחייב עלה מיתה מקרא דוזר הקרב יומת. וכן מבואר בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שם עיי"ש. וכן מוכרח מדברי התוס' שם בד"ה אמר ר"י וכו' עייש"ה ובמש"כ בשעה"מ (פ"א מהלכות עבודת יוה"כ) עיי"ש בדבריו:

ונראה דזו היא ג"כ דעת החינוך שכתב (בפרשת קרח מצוה שפ"ט) דכמו דבלוים קיי"ל דמשורר ששיער או שוער ששירר במיתה. הכי נמי כהן שסייע במלאכת חבירו הכהן חייב מיתה עיי"ש. והוא תמוה מאוד לכאורה. דבשלמא הלוים נתחלקו למשוררים ולשוערים וכל אחד אין לו להתעסק אלא בשלו. וכדכתיב בהו איש על עבודתו. אבל כהנים שכולם ראוים לכל עבודות שבכהונה. וכולם זכותם שוה בכל עבידות אלו. אלא שנתחלקו לבתי אבות ולמשמרות שיהיו עובדים כל אחד בזמן קבוע לו. כדי שיהי' לכולם חלק בעבודות המקדש. היכי יתכן לומר שיתחייבו מיתה על הסיוע שסייע אחד בעבודת חבירו. וכבר עמדו קצת אחרונים ז"ל בזה. וקצתם רצו להגיה ולשבש דבריו ולא עלתה בידם. אבל לפמש"כ לכאורה אפשר לומר דכוונת החנוך כגון שסייע כהן הדיוט לכהן גדול בעבודות יוה"כ. ובזה שפיר מתחייב מיתה כזר ששימש. כמו שנתבאר ע"פ סוגיא דיבמות שם. מיהו מלשון החנוך שם לעיל מינה שכתב וז"ל וראשי האבות מחלקים להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו ולא היו רשאים לסייע זה את זה. וכן הלוים לא היו רשאים לסייע המשורר לשוער וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע דכוונת דבריו כפשוטן. דאפי' כהן הדיוט שסייע את חבירו חייב מיתה. דהרי ודאי על מה שביאר תחילה לאיסורא כתב אח"כ העונש כדרכו ז"ל. והנראה דמקור דבריו אלו הוא מדברי הרמב"ן ז"ל (בסה"מ עשין ל"ו) שכתב בתוך דבריו וז"ל אבל הסדר הוא במשמרות בשני ענינים שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לוים בין כהנים תהי' כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת בכל הענין שצוה בהם במשכן איש איש על עבודתו. והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דדין זה נוהג בכהנים כמו בלוים. והן הן דברי החנוך בלא ספק. והאחרונים ז"ל שתמהו על החנוך לא ראו דברי הרמב"ן ז"ל אלו שהם מקור דבריו. ומה שתמהו עוד על החנוך שכתב כן במסייע. והרי במסייע אפי' בעבודות הלוים ליכא אלא איסורא דרבנן. כמבואר בסוגיא דערכין שם עיי"ש. גם זה לק"מ ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות כלי מקדש) ומש"כ בכ"מ שם עיי"ש ובמש"כ הר"ב חק נתן בסוגיא דערכין שם ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר בסוגיא דיבמות שם דגם הכהן מוזהר בלאו דזרות לענין עבודה שהוא זר אצלה. וחייב עלי' מיתה כזר גמור. וכיו"ב מבואר בסוגיא דפ"ז דמנחות (ע"ד ע"א) דאמרינן התם בעי רבינא כהן שאכל מן האימורים מהו. לאו דזרות לא קמיבעיא לי. כי קמיבעיא לי לאו דכליל תהי' מאי וכו'. ופירש"י וז"ל לאו דזרות כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא לי. דכהן לגבי אימורין כזר הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' שם בתוס' ד"ה לאו דזרות וכו' ובריטב"א (מכות ט"ז ע"ב) ובפירש"י (ריש פ"ג דמכות י"ג ע"א) בד"ה הקדש וכו' ובפ"ג דשבועות (כ"ד ע"ב) עיי"ש. הרי דכהן נמי בכלל זר הוא בכל מאי דלא זכתה לו תורה:

איברא דלכאורה קשה טובא. דכיון דלענין אזהרת מעילה אפי' לכהנים ילפינן בגז"ש דחטא חטא מתרומה. אע"ג דבתרומה גופא הכהנים מותרים. וע"כ צריך לומר דגם באזהרה דוכל זר לא יאכל קדש האמורה בתרומה גם הכהנים בכלל היכא שהם זרים אצלה. והיינו ע"כ היכא שלא הותרו באכילתה וכגון שהם טמאים טומאת הגוף או התרומה היא טמאה. דכיון שאסרתן תורה לאכלה הו"ל זרים אצלה. והרי הם בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש. והילכך שפיר ילפינן מינה נמי לענין מעילה ולענין אוכל מן האימורין דאפי' כהנים בכלל לאו דזרות. אלא דלפ"ז יש לכאורה לתמוה מדאמרינן (בסו"פ הנשרפין פ"ג ע"א) אמר שמואל מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים דכתיב ושמרו את משמרתי וגו' עיי"ש. והשתא קשה ותיפוק לי' דבלא"ה חייב מיתה ביד"ש משום זרות. דכיון דנאסרה באכילתה מדאורייתא הו"ל כזר אצלה. וזר האוכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים. ועוד קשה במאי דאמרינן התם אמר שמואל אר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת עיי"ש. והשתא קשה היכי פסיק וקאמר שאינו במיתה. נהי דאינו במיתה מצד אזהרת אכילת תרומה בטומאת הגוף. הרי אכתי יש לו להתחייב מיתה משום זרות. שהרי זר האוכל תרומה בין טמאה בין טהורה חייב מיתה בידי שמים כדמוכח מסוגיא דהתם עיי"ש. וכן מבואר להדיא בתוספתא (פ"ו דתרומות) ובירושלמי (פ"ב דביכורים ה"א) עיי"ש. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות ה"ו) ובסמ"ג (לאוין רנ"ה) עיי"ש. והרי לגבי תרומה זו כיון דאסור באכילתה הו"ל כזר ובר מיתה הוא עלה. ועוד דכיון דבטמא קיימינן. א"כ כל תרומה אסורה לו. והו"ל כזר לתרומה אע"ג דכהן הוא. וחייב מיתה משום זרות. מיהו נראה דאי משום הא הי' אפשר לדחות ולומר דמשום דהתם קאי אברייתא דאלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וכו'. ועלה אמרינן כהן טמא שאכל תרומה טהורה מנ"ל. כדשמואל דאמר שמואל וכו'. ושוב קאמרינן טהורה אין טמאה לא כדאמר שמואל אר"א וכו'. עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דשמואל ור"א גופייהו נמי לפרושי טעמא דהך ברייתא קיימי'. וכיון דבהך ברייתא קתני דאינו חייב מיתה אלא כהן טמא שאכל תרומה טהורה. דמשמע דעל תרומה טמאה לא מיחייב מיתה. ע"כ לא מיירי אלא מצד אזהרת לאו דאוכל תרומה בטומאת הגוף. דאילו מצד לאו דזרות אין חילוק בין טמא בין טהור בין טמאה לטהורה כמשכ"ל. ונפק"מ לענין שאם שגג בלאו דזרות והזיד בלאו דטומאה. וגם בלא"ה הרי השתא אכתי לא מיירי תנא דברייתא באיסור זרות. דבתר הכי הוא דקתני זר שאכל את התרומה בפ"ע. וכל מיני זרות בכלל זה. לא שנא ישראלים ולא שנא כהנים היכא שהם זרים אצלה. ועי' שם בחי' הר"ן במש"כ לתרץ מאי דלא מני התם גם טבול יום שאכל את התרומה עייש"ה. והשתא לא מיירי תנא אלא בחיוב מיתה שמצד אזהרה דטומאת הגוף. ועל זה הוא דקאמר ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה וכו'. כלומר שאינו במיתה מצד איסור אכילת תרומה בטומאת הגוף אם שגג בלאו דזרות אע"פ שהזיד בלאו דטומאת הגוף. והשתא ממילא ניחא נמי מאי דקאמר שמואל מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה וכו'. משום דאברייתא דאלו שבמיתה קאי ולא מיירי אלא מצד איסור אכילתה בטומאת הגוף וכדכתיבנא. אבל מצד איסור לאו דזרות ודאי בלא"ה ידעינן שפיר דחייב מיתה כמש"כ:

אלא שיש לתמוה בזה לכאורה מסוגיא דפרק הערל (ע"ג ע"ב) עלה דתנן דמעשר שני וביכורים האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה. ואמרינן התם מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא. מנ"ל. אמר קרא בשעריך תאכלנו וכו' עיי"ש. והנה ודאי אין להקשות מדקאמרינן במתניתין משא"כ בתרומה. אע"ג דגם בתרומה טמאה שייכא מלקות משום לאו דזרות. דפשוט דיש לומר דלא מיירי מתניתין אלא מאיסור טומאה לחוד. דבמע"ש וביכורים לוקה על זה מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. כדאמרינן התם. משא"כ בתרומה דלית בה לאו בטומאת עצמה. וגם ליכא להקשות במאי דדייקינן הא איסורא איכא מנ"ל. ואיצטריך למילף מקרא דבשעריך תאכלנו. ואמאי לא קאמר דבלא"ה איכא איסורא מצד לאו דזרות. ואע"ג דלא מיירי אלא מאיסורא דטומאת עצמה. מ"מ נהי דלענין מלקות איכא למימר דנפק"מ לענין שגג בלאו דזרות והזיד באיסור טומאת עצמה. אבל לענין איסורא בעלמא ודאי אפי' בשוגג איסורא קעביד. ופשיטא דלא שייך לומר אלא דמילקא לא לקי אבל איסורא ודאי הא איכא. דגם הא לק"מ. דהדבר פשוט דאם איתא דמצד טומאת עצמה אפי' איסורא בעלמא ליכא בתרומה. ממילא גם לאו דזרות לא שייך בה כלל. דכיון דלא אסרה תורה תרומה טמאה באכילה לכהן טהור הו"ל טמאה כטהורה אצל כהן. אלא דהשתא אחר שגילה הכתוב מקרא דבשעריך תאכלנה דאיכא מיהת לאו הבא מכלל עשה באכילתה אפי' לכהן. שוב איכא למימר דמהאי טעמא הו"ל זר אצלה. ואית בה נמי לאו דכל זר לא יאכל קדש. ושפיר פריך איסורא מנ"ל. אלא שיש לתמוה במאי דפרכינן התם על הך מתניתין אמאי לא קתני נמי האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה. ואיצטריך לשנויי דתנא ושייר עיי"ש. והשתא מאי קושיא והא איכא למימר דלא קחשיב תנא דהך מתניתין אלא הנך מילי דליתנייהו בתרומה כלל. כמו הבאת מקום דאיתא במע"ש ובביכורים וליתא בתרומה כלל. וכן שאסורין לאונן וטעונין וידוי וחייבין בביעור מן העולם דקחשיב. ליתנייהו אלא במע"ש וביכורים ולא בתרומה כלל. משא"כ מלקות דאוכלן בטומאת עצמן דגם בתרומה טמאה שייכא מיהת מצד זרות. דאחר דגלי קרא דנאסרה משום טומאתה לכהן שוב לקי עלה מלאו דכל זר לא יאכל קדש. והילכך לא קתני לה. ולאו שיורא הוא כלל. ואין צריך לומר תנא ושייר. ולכאורה הי' נראה לומר בזה דשאני התם דתרומה טמאה לא מתסרא לכהנים אלא באכילה לחוד. אבל אכתי יש להם זכות בה מיהת לענין הנאה של כילוי. דלזרים אסורה אפי' בהנאה של כילוי. משא"כ לכהנים. כדדרשינן התם מדכתיב לא ביערתי ממנו בטמא. ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא עיי"ש. וא"כ גם אחר שנטמאת אכתי לא חשיבי זרים אצלה. ולא קרינן בהו כל זר לא יאכל קדש אע"פ שנאסרו באכילתה. אלא דזה לא יתכן אלא לדעת הסוברין דהנאה של כילוי מתרומה טמאה אסורה לזרים מדאורייתא. אבל לדעת הסוברים דליכא בהכי איסור לזרים אלא מדבריהם כמו שהאריך בזה הר"ב מל"מ (בפ"ב מהלכות תרומות הי"ד) עיי"ש. א"כ הדק"ל דהו"ל למימר דהו"ל כהנים כזרים אצלה ולוקין מלאו דכל זר לא יאכל קדש אחר שנאסרו באכילתה כזרים:

עוד יש לתמוה לכאורה מברייתא (סו"פ הנשרפין שם) דקתני ואלו הן שבמיתה הזר ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר בגדים וכו'. אבל ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה. בעל מום רבי אומר במיתה וחכ"א באזהרה עיי"ש. והשתא כיון דגם הכהנים בעבודה שאינה ראויה להם הו"ל בכלל זר. א"כ ערל אונן ויושב ובע"מ אליבא דחכמים. נהי דמצד הנך פסולים עצמן ליכא בהו חיוב מיתה. אכתי ליחייבו מיתה על עבודתן בפסלותן מצד זרות. דכיון דפסלינהו רחמנא לעבודה הו"ל כזרים. וזר ששימש במיתה. כיון דאפי' בתרומה כל שנפסלו מאכילתה חשיבי כזרים אצלה וקיימי עלה בלאו דכל זר לא יאכל קדש כמו שנתבאר. וכן כהן הדיוט בעבודת יוה"כ הו"ל בכלל אזהרה דכל זר לא יקרב אליכם. אע"פ שלא נפסל אלא ליומו. כמבואר פ"ג דיבמות שם. ואין לומר דאין הכי נמי. וכי קתני בברייתא דהנך פסולין אינם במיתה אלא באזהרה. היינו רק מצד הנך פסולין עצמן. דאין דינם כטמא ששימש וטבול יום ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימשו שיש בהן חיוב מיתה מצד הנך פסולין עצמן. אבל ודאי מצד זרות בכולהו אית בהו חיוב מיתה. ונפק"מ לענין אם שגג בלאו דזרות והזיד בהנך פסולין עצמן. דבכגון זה ודאי לא מיחייבי מיתה ואינם אלא באזהרה לחוד דאיכא בהו. דהא ליתא כלל. שהרי מחוסר בגדים דקתני התם נמי לית בי' מיתה אלא מצד זרות. כדילפינן התם מדכתיב וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזרים ואמר מר זר ששימש במיתה עיי"ש. וא"כ מדקתני עלה אבל ערל אונן וכו' אינם במיתה אלא באזהרה. משמע ודאי דבהנך אפי' מצד זרות ליכא בהו חיוב מיתה. מיהו אכתי אפשר לדחות ולומר דמחוסר בגדים כיון דאין פסולו מחמת עצמו כלל אם לא מצד זרות. דהרי גם עיקר מאי דמחוסר בגדים פסול לעבודה לא נפק"ל אלא מההוא דרשא גופי' דדרשינן בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וזר שעבד חילל. כדמסקינן בפ"ב דזבחים (י"ח ע"א) עיי"ש. וא"כ פסול דמחוסר בגדים הו"ל פסול דזרות גופי'. וזולת זה אין בו שום צד פסול אחר כלל. והשתא א"כ אפי' תימא דבערל ואונן ויושב ובע"מ יש בהם חיוב מיתה מצד זרות. ולא קתני בברייתא דערל ואונן ואינך אינן במיתה אלא באזהרה. אלא מצד הנך פסולין עצמן. מ"מ אכתי שפיר יש חילוק בין הנך פסולים למחוסר בגדים. משום דמחוסר בגדים חייב מיתה מצד עצמו. דהרי אין עיקר פסולו אלא משום זרות. ואם שגג באיסור זרות אפי' באזהרה ליתא. משא"כ ערל אונן ויושב ובע"מ דמצד עצמן אינן אצא באזהרה לחוד. אלא דמצד אחר הוא שבא עליהן חיוב מיתה. משום דכיון שנאסרו בעבודה משום האיסור האמור בהן ממילא נעשו זרים וחייבים מיתה על עבודתן כזר. וא"כ שפיר שייכא בהו אזהרה לחוד בלא מיתה. וכגון ששגגו בלאו דזרות והזידו באזהרה האמורה בהן. והיינו דקתני שאינן במיתה אלא באזהרה. אלא דלישנא דברייתא לא משמע הכי כלל. דמדקתני התם אבל ערל אונן ויושב ובע"מ אינן במיתה אלא באזהרה. משמע ודאי דאתי למימר דהנך דסיפא קילי טפי מהנך דקתני ברישא שהן במיתה. והרי לפ"ז איפכא הוא. דהנך דסיפא חמירי טפי. דהרי בערל ואונן ויושב ובע"מ מלבד אזהרה שבהן אית בהו נמי לאו ועונש מיתה דזרות. משא"כ בהנך דרישא דיש מהן שאין בהן אלא משום זרות בלבד. דזר ומחוסר בגדים ליכא בהו איסור אחר זולת איסור זרות. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דערל ואונן ויושב ובע"מ אינם מוזהרים אלא באזהרה האמורה בהן בלבד. ולא הו"ל בכלל זר אלא מחוסר בגדים דגלי בי' קרא וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

איברא דלכאורה נראה דהיינו מאי דפרכינן בגמרא (בסוגיא דפ"ב דזבחים כ"ג ע"ב) דאמרינן התם א"ל רבא לר"נ מכדי יושב כזר דמי ומחיל עבודה. אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמה תניא אבל ערל אונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה. ומשני משום דהו"ל מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ובתוס' שם הקשו לפירש"י שפירש דפריך דנגמר יושב במה מצינו מזר שמחלל עבודה והוא במיתה אף יושב שמחלל עבודה יהא במיתה. וקשה דא"כ גבי ערל ואונן נמי הו"ל להקשות כן שיהיו במיתה במה מצינו מזר. ולזה פירשו דפריך ביושב משום דדרשינן התם מדכתיב כי בו בחר השם לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. שלא בחר בכהנים יושבים אלא נחשבים כישראלים זרים. ולכך מחלל עבודה כזר. וא"כ גם במיתה ליהוי כזר עיי"ש בדבריהם. ונראה דלפירש"י ודאי מוכרח לומר דאין הכי נמי דאכולהו הנך דקתני התם בברייתא שאינם במיתה אלא באזהרה פריך. ויושב דנקט חדא מינייהו נקט וה"ה לאחריני. ואפי' להתוס' אפשר לומר דס"ל הכי. אלא משום דדחיקא להו לומר דיושב דנקט לאו דוקא. אבל לפירושם שפיר אפשר לומר דאע"ג דאכולהו שייכא הך פירכא. משום דכיון דפסלינהו קרא הו"ל כזרים. מ"מ לא נקט אלא יושב. משום דבדידי' בהדיא גלי קרא כי בו בחר לעמוד לשרת. רק לעמידה בחרתיו. לישיבה לא בחרתיו משאר כל ישראל. והרי הוא כמוהם. אי נמי משום דעיקר הך מילתא דכהן ע"י מה שנפסל נעשה זר. לא נפק"ל אלא מיושב דגלי קרא דכיון שאינו ראוי לעבודה בענין זה הרי זה חשוב כזר. דמעיקרא לא נבחר לכהונה אלא בענין שראוי לעבודה. לכך נקט יושב. וה"ה לכולהו אינך אחריני דקתני בהדי יושב. ולפי מאי דמשני דהו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד מיתרצי כולהו:

אלא דסוגיא דיבמות שם לא מיתרצא בהכי. דהרי התם אמרינן הכי לקושטא דמילתא דכהן הדיוט בעבודת יוה"כ שאינו ראוי לה יש בו משום זרות. ואם איתא הרי כבר אימעטו מזרות כל שאר הפסולים משלשה כתובים הבאים כאחד. ולכאורה אכתי הי' מקום לומר דלא אימעיטו מהתם אלא ממיתה דזרות. משום דהנך שלשה כתובים גבי מיתה הוא דכתיבי. אבל מאזהרת לאו ומלקות דזרות לא אימעיטו. וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"ח) שכתב וז"ל ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד אבל אינו חייב מיתה עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה דמקורו מסוגיא דזבחים שם דס"ל דקושית רבא לר"נ אכולהו קאי ויושב דנקט לאו דוקא כדכתיבנא וכולהו בכלל אזהרת זר נינהו. וגם למסקנא לא אימעיטו משלשה כתובים הבאים כאחד אלא לענין עונש מיתה דזר. אבל לענין מלקות ודאי קיימי בכלל אזהרה דזר. ולהכי כתב הרמב"ם ז"ל דערל לוקה כזר. וא"כ אתי שפיר גם סוגיא דיבמות שם. דאפשר לומר דמאי דקתני בברייתא דהתם דיש כאן משום זרות. ומוקמינך לה בכהן ובשחיטת פרו של כה"ג דהו"ל בכלל זר למ"ד שחיטת פרו של כה"ג פסולה בזר. היינו רק לענין מלקות לחוד. ולא למיתה. וגם בלא"ה הרי התם בשחיטה קיימינן דלא הוי עבודה תמה וליכא בה חיוב מיתה משום זרות. כמבואר בפ"ב דיומא (כ"ד ע"ב) עייש"ה:

איברא דקשה לכאורה על זה לפמש"כ התוס' שם לפרש מאי דפרכינן התם מעיקרא זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה וכו' ואי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאה. דכיון דאין בה אלא לאו הו"ל איסור קל לגבי זרות שבמיתה ואין איסור קל חל על איסור חמור בכולל עיי"ש. והשתא אמאי לא מוקי לעולם בהקטרה וביוה"כ וע"י כהן הדיוט דמשום זרות לית בי' אלא לאו לר"י. דהו"ל איסורין שוין וחיילי שפיר זה על זה בכולל. ואין לומר עפ"מ שכבר הקשו התוס' שם בלא"ה אמאי לא מוקי לה בהצתת אלייתא דעבודה ובעי כהונה ואין בה מיתה משום דלא הויא עבודה תמה. דהשתא לא הוי קל על חמור דתרוייהו לאוי גרידא נינהו. ותירצו וז"ל ואור"י דמ"מ איסור שבת קיל לפי שהותר במקדש. אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע"פ שהותרה במקדש עכ"ל עיי"ש. וא"כ לכאורה מהאי טעמא גופא לא הוה מצי לאוקמי בהקטרת יוה"כ בכהן הדיוט. משום דאע"ג דגם משום זרות לית בה אלא לאו בעלמא כהבערה. מ"מ איסור שבת קיל שהותר במקדש. והו"ל קל על חמור דלא חייל בכולל. אבל זה אינו דאפשר לומר דדוקא לגבי זרות שפיר כתבו התוס' דשבת חשיב איסור קל לפי שהותר במקדש. משא"כ לגבי כהן הדיוט ביוה"כ. הרי גם כהן הדיוט ביוה"כ עכ"פ הותרה עבודתו בכל ימות השנה. ולהכי אפי' אם הבערה ללאו יצאה לא חשיבא שבת איסור קל. ומיהו נראה דבלא"ה לא שייך לאוקמי ברייתא דקתני זר ששימש בשבת שלא בזר ממש אלא בכהן הדיוט בהקטרת יוה"כ דאע"ג דלמאי דפריך במסקנא. למאי דמוקי לה בשחיטת פרו של כה"ג. מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי. שפיר קמשני לי' מאי זר שזר אצלו קאמר. משום דבהכי מיתוקמי ברייתא בכל עניני זרות. אפי' שלא בזר גמור. אלא שהוא זר לאותה עבודה לחוד. אבל לומר דמאי דקתני בברייתא זר לא מיירי בזר ממש אלא דוקא בכהן הדיוט שזר אצלה. זה ודאי לא יתכן. דסתם זר בכל מקום ודאי עיקרו זר גמור משמע. אלא שיש לומר שכולל בזה ג"כ זר לאותה עבודה אע"פ שהוא כהן. ובזה נדחה ג"כ הוכחת השעה"מ שם מדברי התוס' וכמבואר ואין להאריך. והשתא א"כ שפיר הי' מקום לומר דיש אזהרה ומלקות דזרות בערל אונן ויושב ורק ממיתה דזרות אימעיטו מהנך שלשה כתובים הבאין כאחד וכנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם:

אמנם נראה דע"כ אין כוונת הרמב"ם ז"ל שם כן. שהרי רק לגבי ערל בלבד הוא שכתב הרמב"ם שם דלוקה כזר שעבד. אבל לגבי אונן פסק (בפ"ה מהלכות ביאת מקדש ה"ח) דאונן שעבד חילל עבודתו ואינו לוקה וכן לגבי יושב פסק (בפ"ה מהלכות ביאת מקדש הי"ז) דאם עבד והוא יושב חילל עבודתו ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא עיי"ש. ומבואר מזה דס"ל להרמב"ם דגם לענין מלקות אין אונן ויושב בכלל אזהרה דזר. ולגמרי ממעטינן להו מזרות מהנך שלשה כתובים הבאים כאחד בין ממיתה בין מאזהרה. וא"כ גם לענין ערל ודאי אין לומר שהוא בכלל אזהרה דזר אפי' לענין מלקות גרידא. וכבר נדחק בכ"מ שם בכוונת הרמב"ם בדרך אחר עיי"ש בדבריו. ועי' ג"כ מש"כ הר"ב ברכת הזבח והצ"ק בסוגיא דזבחים שם עייש"ה. וא"כ הקושיא במקומה עומדת מההיא דסו"פ הנשרפין שם לסוגיא דפ"ג דיבמות כדכתיבנא.

ולכן הי' נראה לומר בזה דכיון דהנך שלשה כתובים הבאים כאחד היינו מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין. אית לן למימר דלא אימעיטו מכלל זרות אלא דומיא דהנך תלתא. שבידו לחזור ולהתכשר. דמחוסר בגדים בידו ללבוש הבגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים בידו לרחוץ. ושתויי יין ג"כ בידם להסיר יינם. וכדאמרינן בעירובין (בפרק הדר) ובפ"ב דתענית דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין עיי"ש. וגם ביותר מרביעית יש לו תקנה לפי ערך שכרותו כמש"כ ברמב"ם (פ"א מהלכות ביאת מקדש הלכה ה'). ודומיא דהכי נמי יושב שבכל זמן שרוצה יכול לעמוד ויתכשר לעבודה. ושפיר ממעטינן לי' מכלל זרות מהנך שלשה כתובים הבאין כאחד. וערל נמי כיון דבידו למול ולהסיר פסולו הו"ל נמי דומיא דהנך. ושפיר ממועט הוא מכלל זרות מהנך תלתא כתובין הבאין כאחד. מיהו באונן קשה לכאורה דלא הוי דומיא דהנך. שהרי אין בידו להסיר אנינותו קודם שיעבור היום. והו"ל לכאורה ממש דומיא דכהן הדיוט בעבודת יוה"כ דאמרינן דתורת זר גמור עליו. כיון דפסלי' רחמנא לעבודת היום. ואפי' הכי קתני התם דאונן אינו במיתה אלא באזהרה. והי' נראה לכאורה מזה ראי' לדעת רש"י והרז"ה והרב המאירי ז"ל (בפ"ק דיומא י"ג ע"ב) וכן דעת הסמ"ג (לאוין ש"ג) דאפי' כהן הדיוט אונן מותר לגמור עבודתו שבידו כשנודע לו באמצע העבודה שמת לו מת עיי"ש. ומה שהכריחו התוס' איפכא (בפ"ק דיומא שם) מהתוספתא (דפי"א דזבחים). לענ"ד אינו מוכרח. דהכי איתא התם. כהן מקריב אונן ואינו אוכל דברי ר"מ. ר"י אומר כל היום. ר"ש אומר גומר את העבודה שבידו ובא לו. אבל כהן הדיוט שעמד ומקריב ומת לו מת מניח את העבודה שבידו ויוצא וכו' עיי"ש. וס"ל להתוס' דהא דקתני בסיפא אבל כהן הדיוט שעמד וכו' אליבא דכ"ע אתיא. ולכן הביאו מזה ראי' דלא כפירש"י. אבל נראה דלרש"י ז"ל וסייעתו ס"ל דר"ש הוא דקאמר הכי. דמשום דס"ל בכהן גדול שאינו רשאי לכתחילה להתחיל בעבודה אלא רשאי לגמור את העבודה שכבר התחיל בה מעיקרא. להכי קאמר בכהן הדיוט דנחתינן חד דרגא דאפי' לגמור עבודה שכבר בידו אינו רשאי. משום דפסול אנינות בכהן הדיוט לא כתיב אלא דמדכתיב בכה"ג מן המקדש לא יצא ולא יחלל דרשינן הא אחר שלא יצא חילל. או מדכתיב הן הקריבו דייקינן מכלל דאם הקריבו אינהו שפיר אישתרוף. כמבואר בפ"ב דזבחים (ט"ז ע"א) עיי"ש. וא"כ לר"ש דאפי' כהן גדול אינו רשאי להתחיל בעבודה אלא לגמור העבודה שבידו. ממילא מבואר דכהן הדיוט אפי' לגמור עבודה שבידו אינו רשאי ומחלל אותה בעבודתו. אבל לת"ק דקיי"ל כוותי' דכהן גדול מקריב אונן אפי' להתחיל בעבודה לכתחילה. אין לנו בכהן הדיוט אלא שלא יתחיל לכתחילה ככה"ג אבל לגמור עבודה שבידו שפיר דמי. ועי' מש"כ הריטב"א ז"ל בסוגיא דיומא שם עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה:

עכ"פ מבואר דדעת רוב הראשונים ז"ל דאפי' כהן הדיוט באנינות גומר עבודתו. ומהאי טעמא אפשר לומר דאינו בכלל זר. כיון דלא מיפסל לגמרי לעבודה דדוקא אתחולי הוא דלא מתחיל לכתחילה. אבל גומר ועוסק בעבודה שבידו ועבודתו כשרה. משא"כ כהן הדיוט בעבודת יוה"כ דלגמרי פסלי' רתמנא. הילכך שפיר קאמרינן דהו"ל בכלל זר. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל והתוס' דס"ל דכהן הדיוט באנינות מחלל עבודה אפי' בגמר עבודה שבידו. עדיין קשה מאונן. ומיהו לפי דעת הריטב"א ז"ל שהביאו הכ"מ (בפ"א מהלכות עבודת יוה"כ ה"ב) דמדאורייתא לא בעינן כהן גדול לעבודות דיוה"כ אלא דוקא בעבודות היום. אבל תמידין ושאר כל העבודות שנוהגות גם בכל יום. מדינא כשירות אפי' ביוה"כ בכהן הדיוט. רק לכתחילה מצוה בכה"ג עיי"ש. אפשר לחלק ולומר דשאני אונן דאינו אלא מחוסר זמן ביומו וכשיעבור היום חוזר להכשרו. הילכך לאו בכלל זר הוא. משא"כ כהן הדיוט בעבודת יוה"כ דלעולם לא יהי' ראוי לעבודות אלו המיוחדות למצות היום דיוה"כ. להכי שפיר הו"ל כזר גמור לגבי אותן העבודות. אבל להסוברין דאפי' בהנך עבודות דיוה"כ שנוהגות בכל שאר ימות השנה כהן גדול מעכב בהן שאינן כשרות אלא בו. אין מקום לחלק בזה. דהרי גם כהן הדיוט ביוה"כ בעבודות שנוהגות בכל השנה אינו אלא מחוסר זמנו. דלמחר יחזור להכשרו להנך עבודות עצמן. ולא גרע מאונן. וממילא גם לעבודות דמצות היום אין לתלות פסולו אלא ביום הגורם לפסלו. מאחר דחזינן דבההוא יומא פסלי' רחמנא גם להנך עבודות שנוהגות בכל השנה ע"י כהן הדיוט:

ולכן נראה לכאורה ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ק דכריתות ו' ע"ב) תניא הסך בשמן המשחה לבהמה ולכלים לנכרים ולמתים פטור. למלכים ולכהנים ר"מ מחייב ור"י פוטר וכו'. ואמר רב יוסף במאי פליגי ר"מ ור"י גבי מלכים וכהנים. ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב. ומלך וכהן השתא זרים נינהו. ור"י סבר בעינן עד דאיכא זר מתחילתו ועד סופו. ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו. אמר רב איקא ברי' דר"א ואזדו לטעמייהו. דתניא בת כהן שנשאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ומיתתה בשרפה. נשאת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק דברי ר"מ וחכ"א אחת זו ואתת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש ומיתתה בשרפה. ופירש"י ז"ל נשאת לישראל אינה משלמת החומש דלאו זרה היא שהרי לא נתחללה. שאם ימות בעלה וזרע אין לה הדרא לתרומה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דאפי' לר"מ דלא בעי זר מעיקרא. מ"מ בנשאת לישראל אע"ג דהשתא אסורה בתרומה כל זמן שנשואה לזר אין עלי' תורת זרה להיות משלמת חומש ולהיות מיתתה בחנק. משום דאכתי אית לה תקנה בחוזרת בגט או במיתת הבעל. וא"כ מינה גם בפסול אנינות כיון דלכשיעבור היום חוזר לכשרותו. השתא נמי לאו בכלל זר הוא. אלא דזה לא שייך אלא באונן או בנשאת ישראל דלאו זרים מצד עצמן הן. אלא שדבר אחר הוא שגורם להן. זה אנינותו. וזו נישואיה לישראל. אבל כהן הדיוט בעבודת יוה"כ דמצד עצמו לא חזי לעבודת יוה"כ. דרחמנא לא אכשר לעבודת יום זה אלא דוקא כה"ג. הילכך אע"ג דלשאר עבודות של כל השנה יחזור ויתכשר מ"מ השתא לעבודת יוה"כ. דמעיקרא רחמנא לא אכשרי' הרי הוא בכלל זר. וממילא לענין זה הו"ל בכלל אזהרה ועונש מיתה דזר גמור. איברא דעדיין קשה בבע"מ אמאי לא יהי' בכלל זר. דאע"ג דאין פסולו מצד עצמו אלא מומו גרם לו. מ"מ הרי אפי' בכה"ג ס"ל לר"מ דהו"ל בכלל זר. דהא בנשאת לאחד מן הפסולין ס"ל לר"מ דמיתתה בחנק ומשלמת החומש כזרה גמורה. אע"ג דאין פסולה מחמת עצמה אלא דבר אחר הוא שגרם לה:

הן אמת שראיתי בשיטה מקובצת בכריתות שם שכתב על מאי דאמרינן התם אליבא דר"מ דה"ט דמחייב מלכים וכהנים משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר ומלך וכהן השתא זרים נינהו. וז"ל שם תימא הא דפריך התם (יבמות ס"ט ע"א) ואימא נבעלת לפסול לה זה מחזיר גרושתו. ומשני זר מעיקרא בעינן. וכי דלא כר"מ הוא. וצריך לומר דלא דמי. דהתם מעיקרא לא הי' זר אבל הכא מתחילה קודם שנתמנו היו זרים וגם השתא זרים הם וקרינן שפיר זר מעיקרא עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז גם בע"מ דמעיקרא לא הי' זר דמי לההיא דיבמות שם דאפי' ר"מ מודה דלא הוי בכלל זר. אלא שהדברים תמוהים מאוד ונסתרים מן הסוגיא במקומה. דהרי אפלוגתייהו במלכים וכהנים אמרינן ואזדו לטעמייהו במאי דפליגי לענין נשאת לאחד מן הפסולין. והשתא לסברת הש"מ תמוה מאי ענין זה לזה. הרי התם בנשאת לאחד מן הפסולין מעיקרא לאו זרה הויא. והי' לנו לומר אפי' לר"מ דזר מעיקרא בעינן ודינה כבת כהן. והתם גופא קשה אמאי ס"ל לר"מ דמיתתה בחנק ומשלמת חומש כזר כיון דבכיו"ב אפי' לר"מ זר מעיקרא בעינן. וזו תימא גדולה לכאורה. ואמנם לפום חומר הנושא נראה עפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רי"א) וז"ל ולאו דוקא לבעלה אסורה (אשת כהן שנבעלה באונס) אלא אפי' לכהן אחר אסורה אם ימות זה. דקרינן לי' שנבעלה למי שזר אצלה. ואע"ג דמקשינן ביבמות ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו. ומשנינן לאיש זר למי שזר אצלה מעיקרא שקודם שנשאת לבעל השני זה היתה מותרת למי שנבעלה לו עתה מ"מ כיון שיכול להיות זר אצלה מעיקרא כגון שקידשה אביה מעיקרא כשהיא קטנה. זר אצלה מעיקרא קרינן בי'. משא"כ במחזיר גרושתו שאינו יכול להיות זר אצלה מעיקרא וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והנה עיקר דברי הרא"ם ז"ל אלו צריכין תלמוד. וכבר עמדו קצת אחרונים ז"ל על דבריו ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ ע"פ דבריו יתבארו על נכון דברי הש"מ שם. דכוונתו לומר דהתם במחזיר גרושתו משנשאת ע"כ אי אפשר שלא יהי' זמן ידוע מעיקרא שלא הי' זר אצלה. שהרי לא שייך איסור מחזיר גרושתו אלא אחר שהיתה נשואה לו מעיקרא. אבל הכא במלכים וכהנים מעיקרא קודם שנתמנו ע"כ זרים היו לגבי שמן המשחה. וגם השתא זרים נינהו. וכן בנשאת לאחד מן הפסולים. נהי דמעיקרא היתה מותרת בתרומה ולכהונה. מ"מ כיון שיכולה להיות זרה מעיקרא כגון שקידשה אביה מעיקרא בקטנותה לאחד מן הפסולים ג"כ ס"ל לר"מ דזר מעיקרא קרינן בה. משא"כ ההיא דהתם במחזיר גרושתו משנשאת דאי אפשר שיהי' זר אצלה מעיקרא כמש"כ הרא"ם ז"ל שם. ולפ"ז יש לומר דס"ל לתלמודא דהנך תרתי. דהיינו מלכים וכהנים ונשאת לאחד מן הפסולים שקולים הם. דלר"י דבעי זר מעיקרא ממש וס"ל דמלכים וכהנים לגבי שמן המשחה לא חשיבי זר מעיקרא. אע"ג דקודם שנתמנו וגם עכשיו זרים הם. מ"מ כיון שהי' שעה אחת שלא היו זרים אצל שמן המשחה. מעיקרא קודם שסכו משמן המשחה באיסור. לא חשיבי זר מעיקרא. הכי נמי בנשאת לאחד מן הפסולים לא חשיבא לדידי' זרה מעיקרא. אע"פ שהי' אפשר שתהי' זרה מעיקרא. כיון דעכשיו מיהת לא היתה זרה מעיקרא. והי' לה שעה אחת בהיתר לכהונה ולתרומה. ור"מ לטעמי' אזיל דס"ל גבי סיכת מלכים וכהנים דחשיבי זר מעיקרא אע"ג שהי' להם מעיקרא שעת היתר הכי נמי בנשאת לאחד מן הפסולים חשיב לה זרה מעיקרא שהי' אפשר לה שתהי' זרה מעיקרא. והיינו דקאמרינן דאזדו לטעמייהו. כן נראה בביאור דברי הש"מ אלו התמוהים. ומעתה לענין בע"מ דג"כ הרי הי' אפשר להיות זר מעיקרא אם נולד במומו. א"כ לר"מ זר מעיקרא חשיב. ואמאי לא הוי בכלל אזהרה ועונש מיתה דזר כדס"ל לרבי מאיר גבי נשאת לאחד מן הפסולין:

איברא דכבר כתבתי לעיל דאפשר קצת לומר דאין ה"נ דיש בבע"מ נמי משום זרות ולא פליגי רבי וחכמים אלא מצד איסור בע"מ עצמו. ונפק"מ לענין שגג באיסור זרות והזיד באיסור בע"מ. אלא דמלבד דדוחק הוא ולא משמע הכי. קשה על זה מדאמרינן (בפ"ד דסוכה מ"ד ע"א) אמר ר"ל כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. וכתבו התוס' והריטב"א ז"ל שם דמדנקט כהנים בע"מ משמע דזרים אסורים עיי"ש. והשתא אם איתא דכהנים בע"מ נמי בכלל זרים נינהו. א"כ מאי שנא כהנים בע"מ מזרים ישראלים. אידי ואידי זרים נינהו. ומיהו אין משם הכרע כ"כ. ועי' מש"כ הרש"ל ומהרמ"ל ז"ל על דברי התוס' שם עייש"ה ואין להאריך. ובפרט לפמש"כ באור זרוע (ח"ב סי' שט"ו) דבאמת כהנים בע"מ לאו דוקא נקט דה"ה לזרים עיי"ש. אבל קשה מסוגיא דפ"ג דקידושין (ס"ו ע"ב) דאמרינן התם בע"מ דעבודתו פסולה מנ"ל אר"י א"ש דאמר קרא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ופירש"י ז"ל ובע"מ דעבודתו פסולה מנ"ל אם עבד בשוגג. דאילו במזיד כתיב ולא יחלל את מקדשי. אלא עבד בלא ידיעה מנ"ל וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דמלבד איסור בע"מ הו"ל נמי בכלל זר. למה לי קרא. פשיטא דעבודת זר פסולה אפי' בשוגג. מיהו גם זה לק"מ. דמלבד דלתנא דבי ר"י (ריש פ"ב דזבחים) הא דזר מחלל עבודה לא נפקא לן אלא בק"ו מבע"מ. וא"כ לדידי' כל כמה דלא קים לן בבע"מ דמחלל עבודה אפי' בשוגג. גם זר לא שמעינן דמחלל עבודה בשוגג. בלא"ה כיון דלא ס"ד לחלק בין שוגג למזיד אלא משום קרא דוהיתה לו ולזרעו דדרשינן בין זרע כשר בין זרע פסול. כדפירש"י שם. א"כ אפשר לומר דלפום הך ס"ד ודאי הי' ראוי לומר דאין בע"מ בכלל זר כיון דמכשר קרא עבודתו בשוגג. אבל לפי מאי דיליף במסקנא מקרא דבריתי שלום לפסול עבודתו אפי' בשוגג שוב אית לן למימר דהו"ל בכלל זר:

אלא דקשה מדאמרינן בבכורות (פרק מומין אלו מ"ג ע"ב) מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן. איכא בינייהו משום אחולי עבודה. מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל. שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה עיי"ש. ובמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"ו) ובמש"כ על דבריו הר"ב חק נתן בסוגיא דבכורות שם עייש"ה. והשתא קשה בשאינו שוה בזרעו של אהרן נהי דאינו מחלל עבודה מצד מום. מ"מ כיון דפסלי' רחמנא לעבודה נימא דהו"ל בכלל זר ומחיל עבודה משום זרות. מיהו גם זה איכא למידחי. דכל כמה דלא שמענו מקרא דמחלל עבודה אין לנו לומר דהו"ל כזר שיהא מחלל עבודה. דאיכא למימר דאינו מחלל עבודה. ומהאי טעמא גופי' לא הוי בכלל זר. וגם אפשר לומר דכיון דלאו בע"מ הוא ולא אימעיט מקרא דשלם ולא חסר. שוב איתרבי להכשירא מדכתיב לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול. ואפקי' קרא מכלל זר. והיינו לשמואל דדריש הך דרשא להכשיר בן גרושה וחלוצה. אבל לאבוה דשמואל לית לי' הך דרשא ובן גרושה וחלוצה לא נפקא לי' אלא מדכתיב ברך השם חילו. לא שייך לומר כן כמבואר ואין להאריך:

ועדיין קשה לכאורה מסוגיא דפ"ב דיומא (כ"ג ע"ב) דאמרינן ר"א אומר אחרים והוציא לימד על בע"מ שכשרים להוציא את הדשן עיי"ש ובתוס' וריטב"א שם. והשתא קשה דמשמע ודאי דלא מכשיר אלא כהנים בע"מ אבל זרים פסולין. ואם איתא מ"ש בע"מ מזרים. אדרבה לכאורה בע"מ חמירי טפי דאית בהו תרתי כמשכ"ל. וראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) דקתני התם ולא יחלל את מקדשי מלמד שאם עבר בע"מ ועבד עבודתו כשרה אלא שחילל עיי"ש. והדברים תמוהים ואינם מובנים לכאורה כלל. דמאחר שחילל עבודתו איך היא כשרה. אבל נראה לכאורה דכוונתו לומר דנפק"ל מלשון חילול דעבודתו כשרה מצד זרות. דאע"פ שהוא בע"מ מ"מ בקדושתו קאי. ולאו זר הוא אלא שמחלל עבודתו מצד מומו. ככהן פסול. ונפק"מ לענין שאינו חייב משום זרות אם שגג באיסור בע"מ והזיד באיסור זרות. כן נראה מוכרח בכוונתו לכאורה וא"כ אשכחן קרא בבע"מ להוציאו מכלל זר. אלא דלא מצאתי ההיא דרשא בשום דוכתא. ולא ידענא מקורו:

ואמנם כל זה לא הוצרכנו אלא אליבא דר"מ דס"ל דמלכים וכהנים לענין שמן המשחה. וכן נמי נשאת לאחד מן הפסולים לענין מיתתה ותשלומי חומש הו"ל בכלל זרים. ולדידי' גם בבע"מ וטמא ששימש אית לן למימר הכי כדכתיבנא. אבל לרבי יהודה דאית לי' התם דלא הו"ל זר מעיקרא ואנן בעינן זר מתחילתו עד סופו. א"כ בפשיטות ניחא. דבע"מ וטמא לאו זרים מתחילתן נינהו. והו"ל ממש דומיא דנשאת לאחד מן הפסולין דס"ל דמיתתה בשרפה ומשלמת קרן ואינה משלמת החומש. וא"כ כל הנך דוכתי דמשמע דלית בהו משום זרות איכא למימר דאזלא אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' אבל לר"מ אפשר דאין ה"נ דמשום זרות נמי איכא בהו. אלא דלפ"ז קשה בסוגיא דיבמות שם אמאי קאמרינן דכהן הדיוט בעבודת יוה"כ אית בי' משום זרות. והא לא הוי זר מעיקרא. דעד יוה"כ מיחזי חזי לכל העבודות שבמקדש והמזבח. והא אנן בעינן עד דאיכא זר מתחילתו ועד סופו. והי' נראה לכאורה דעכצ"ל דהך סוגיא אזלא אליבא דר"מ דלא בעי זר מעיקרא. ואפי' לפמש"כ בש"מ שהבאתי לעיל דלא קאמר ר"מ אלא בשאפשר מיהת שיהי' זר מעיקרא. אבל היכא דא"א שיהי' זר מעיקרא אפי' ר"מ מודה דלא הו"ל בכלל זר. כמו שביארנו דבריו לעיל. מ"מ נראה דגם כהן הדיוט בעבודת יוה"כ כיון שאפשר שיבוא לכלל שנים שנעשה ראוי לעבודת מקדש בעצם יוה"כ דבזה הו"ל זר מעיקרא. שהרי עד עכשיו אכתי לא הי' ראוי לעבודה. הילכך גם השתא זר מעיקרא חשיב אליבא דר"מ. אע"ג דכהן זה ראוי הי' לעבודה קודם יוה"כ. ושפיר קאמרינן אליבי' דהו"ל בכלל זר. וזה יתכן לפי הנראה מדברי רש"י (בפרשת תשא) ובסמ"ג (לאוין רצ"ב) דס"ל דקיי"ל בזה כר"מ ולא כר"י. וכמו שביאר הרא"ם ז"ל דברי רש"י שם עיי"ש. וכבר תמהו קצת אחרונים ז"ל בזה עליהם דנקטו כר"מ ואנן קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. וכבר האריך בזה הר"ב מגלת ספר על דברי הסמ"ג שם. ומשום זה ירד לחדש דין חדש. ואין דבריו נכונים כלל לענ"ד. וגם מה שכתב לדעת רש"י וסמ"ג דכה"ג שמת ביוה"כ אותו שמתמנה תחתיו אינו צריך משיחה אפי' בזמן שהי' שמן המשחה. אשתמיטתי' דבפירש"י (בנזיר מ"ז ע"ב) מתבאר דס"ל איפכא עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רש"י (בפ"ב דמכות י"א ע"א) ובפירושו לפרשת אחרי על קרא דאשר ימלא את ידו וגו' עייש"ה. ועי' בדברי הרמב"ן ז"ל שם ובחידושיו לפ"ב דמכות שם ובתוס' שאנץ שם. וכן מתבאר בדברי הסמ"ג (עשין ר"ט) עיי"ש ואכמ"ל בזה. אבל לפמש"כ אתי שפיר. די"ל דס"ל לרש"י וסמ"ג דהכא כר"מ קיי"ל משום דסתמא דתלמודא (בפ"ג דיבמות שם) כוותי' אזלא:

איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות כלי מקדש) דקיי"ל כר"י. וכן דעת שאר ראשונים ז"ל. ודאי לא יתכן לומר כן. ולכן נראה ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ב דערכין י"א ע"ב) אמר אביי נקטינן משורר ששיער חייב מיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת. מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא. אלא לאו זר דאותה עבודה עיי"ש. ופסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות כלי מקדש) הכי להלכה. ועי' בכ"מ שם. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בסה"מ (עשין ל"ו) והחינוך שהבאתי לעיל עיי"ש. הרי דגלי לן קרא דמאי דכתיב והזר הקרב יומת כולל נמי זר דאותה עבודה לחוד אע"פ שאינו זר. ואע"ג דהתם לא קאי אלא על קרא דוהזר הקרב יומת האמור בעבודת הלוים (בפרשת במדבר). אצל קרא דוהחונים לפני המשכן וגו' עיי"ש. מ"מ ממילא נשמע דגם קרא דוהזר הקרב יומת (שבפרשת קרח) האמור בעבודות שבכהונה נמי מתפרש כן. דגילוי מילתא בעלמא הוא. וכן מוכרח ע"כ מדברי הרמב"ן ז"ל והחינוך שהבאתי לעיל. דאל"כ מהיכא תיתי לן לומר דגם בכהנים איכא עונש מיתה כשנטפל האחד לעבודת חבירו. כיון דלית לן ייתורא בקרא אלא בעבודת הלוים. מיהו גם בעבודות שבכהונה אשכחן ייתורא בקרא. דגם בפרשת במדבר כתיב גבי כהנים ג"כ ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת. דתלתא קראי והזר הקרב יומת כתיבי התם תרי בעבודת הלוים. וחד בעבודת הכהנים. וא"כ כי היכי דבעבודת הלוים דרשינן מדהדר כתבי' לרבות אפי' זר דאותה עבודה. הכי נמי בעבודת הכהנים איכא למידרש הכי. וזה מסייע דעת הרמב"ן ז"ל והחינוך. ומקרא דכתיב בעונש נשמע ג"כ לאזהרה דוזר לא יקרב אליכם דאפי' זר דאותה עבודה בכלל. דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. וממילא מבואר דגם כהן הדיוט בעבודת יוה"כ בכלל. ואתיא שפיר סוגיא דיבמות אליבא דכ"ע דלא פליגי ר"מ ור"י אלא בשמן המשחה ותרומה וכיו"ב דלא גלי קרא משא"כ הכא דגלי קרא. אלא דליכא למשמע מקרא רק בענין דהו"ל עכ"פ זר דאותה עבודה. דמתחילה לא נמסרה לו אלא לאחרים. אבל היכא דהוא בכלל אותן שעבודה זו מסורה להם אלא שנפסל לה מצד אחר ע"פ מקרה. לא הו"ל בכלל זר. ואפי' לר"מ דס"ל דנשאת לאחד מן הפסולין הו"ל זרה. ג"כ יש מקום קצת לחלק ואין להאריך. וראיתי להשעה"מ (בפ"א מהלכות עבודת יוה"כ) שנדחק ליתן טעם למאי דאמרינן בסוגיא דיבמות שם דכהן הדיוט בעבודת יוה"כ הו"ל בכלל זר. משום דכיון דרחמנא אפקי' בלשון זרות דכתיב והזר הקרב ולא כתיב ישראל בהדיא משמע מזה דמי שזר אצל אותה עבודה קאמר. ואפי' כהן עיי"ש. ולדבריו גם בתרומה דאפקי' קרא בלשון זר דכתיב וכל זר לא יאכל. אית לן למימר הכי דכל שהוא זר אצל אותה תרומה אפי' כהן הרי הוא בכלל זר. וזה תמוה כמו שנתבאר. וגם אשתמיטתי' סוגיא דערכין שהבאתי דמבואר דמייתורא דקרא הוא דנפק"ל הכי:

ומ"מ ע"פ מה שביארנו אתי שפיר כל מה שהקשינו בזה. זולת מה שנתקשינו באזהרת מעילה דנפק"ל בגז"ש דחטא חטא מתרומה לדעת רוב הראשונים ז"ל. דבזה ודאי קשה טובא א"כ אזהרה בכהנים וכל אוכלי תרומה מנ"ל. אם לא שנאמר דגם כהנים בתרומה האסורה להם הו"ל בכלל זרים. וא"כ התמיהא במקומה עומדת. ומיהו אפשר קצת לומר בזה ע"פ מאי דתניא (בריש פ"ה דמעילה י"ח ע"א) נפש אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשיח עיי"ש. הרי דאיתרבי מקרא דנפש אפי' כהן משיח למעילה ככל ישראל הזרים. ואע"ג דהאי קרא גבי מעילה בשוגג כתיב. מ"מ גילוי מילתא בעלמא הוא דה"ה דאיתרבי לענין אזהרת מעילה במזיד. דהא גם גזרה שווה דחטא חטא גבי מעילה בשוגג הוא דכתיבא וחטאה בשגגה. ואפי' הכי ילפינן מינה אזהרה למעילה במזיד. ועכצ"ל כדכתיבנא. איברא דלפ"ז קשה לכאורה בסוגיא דמעילה שם (לקמן י"ט ע"א) דפרכינן התם עלה דהך ברייתא פשיטא נפש כתיב. ואיצטריך לשנויי מהו דתימא אמר רחמנא ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא דהא אימשח בגווי' קמ"ל עיי"ש. והשתא תיפיק לי' דבלא"ה טובא קמ"ל דלא תימא דאין הכהנים בכלל. כתרומה שהכהנים מותרים בה. דהא עיקר אזהרת מעילה מתרומה הוא דילפינן לה. אם לא דנימא דגם הכהנים שייכי בכלל אזהרת זרים בתרומה היכא שנאסרו בה. אבל לק"מ דהא בלא"ה יש מקום להקשות כן. דהרי התם בההיא סוגיא גופא דמעילה ילפינן כמה מילי בהך גז"ש דחטא חטא מתרומה עיי"ש. אלא דלק"מ דאיכא למימר דאין הכי נמי דלענין כהן משיח הוה מצי לשנויי הכי. אלא משום נשיא דקתני דהוא ודאי גם בתרומה אסור ככל הזרים. ועוד דגם כהן משיח. אם איתא דעיקרו לא איצטריך אלא כדי לאשמעינן דלא נימא דאינו בכלל חיובא דמעילה כמו שאינו בכלל איסור תרומה. מאי שנא דנקט רק כהן משיח כל הכהנים בדרך כלל הו"ל למינקט. ולהכי שפיר הוכרח לשנויי כדמשני דבהכי הכל ניחא:

ומעתה תתבאר על נכון דעת רבינו הגאון ז"ל ויפה עשה מה שלא מנה לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש משום דלטעמי' אזיל דס"ל דלאו דוזר לא יקרב אליכם כולל גם איסור כניסה גרידא בלא עבודה. וכמו שביארנו. ונמצא לפ"ז דבכל כניסה שלא לצורך מלבד אזהרה דאל יבא בכל עת איכא נמי אזהרה דוזר לא יקרב אליכם. דאפי' כהן גדול וכ"ש כהן הדיוט. כיון שלא ניתן להם רשות ליכנס אלא לצורך הו"ל לענין זה בכלל זר. וקרינן בהו וכל זר לא יקרב אליכם. ואע"ג דלאו זר מעיקרא נינהו. כיון דרשאים ליכנס לצורך. ואנן קיי"ל כר"י גבי סך משמן המשחה דבעינן עד שיהי' זר מתחילתו ועד סופו. מ"מ הרי באיסור זרות דעבודת מקדש כבר גלי קרא דלא בעינן זר מעיקרא. וה"ה לענין אזהרת ביאה ריקנית. שהרי מחדא אזהרה נפקי. וכיון דלענין העונש דנפק"ל מקרא דוהזר הקרב יומת. גלי לן קרא דאפי' זר לאותה עבודה בלבד אע"ג דלאו זר הוא. הרי זה בכלל זר להתחייב מיתה על אותה עבודה כזר גמור. הכי נמי לענין אזהרה דוזר לא יקרב אליכם גם זר לאותה עבודה לחודה נמי בכלל. דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. וגם אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא שהתורה קראתו זר לענין זה כמשכ"ל. וא"כ ה"ה לענין ביאה ריקנית שבכלל אזהרה זו. אע"פ שאינו זר אלא לאותה כניסה הרי זה בכלל אזהרה דוזר לא יקרב אליכם. ומעתה ליכא נפק"מ בלאו דאל יבא בכל עת אלא לענין שיהיו הכהנים עוברים על כניסה שלא לצורך בשני לאוין. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אינו נמנה לשיטתו אלא אותו הלאו שכולל יותר. והילכך לא מנה אלא לאו דוזר לא יקרב אליכם שכולל בין ביאה ריקנית ובין עבודה. בין כהנים ובין זרים. משא"כ לאו דאל יבא בכל עת שאינו אלא אזהרה לכהנים ולביאה ריקנית בלבד כמו שנתבאר:

והנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ע"ב) והנמשכים אחריו מנו בענין זה עוד לאו דאך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו וגו' לאזהרה שלא יתעסקו הלוים בעבודת כהנים וכהנים בעבודת לוים וכן הלוים מעבודה לחברתה. וכ"כ בסופ"ג מהלכות כלי מקדש עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין שס"ג שס"ד) הוסיף בזה עוד לאו אחד. משום שחלק לאו זה לשנים. האחד מזהיר ללוי על עבודת הכהן. והשני ללוי בעבודת חבירו כגון משורר ששיער ושוער ששורר. עיי"ש בדבריו (סי' קנ"ה). ואמנם רבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג וכל הנמשכים אחריו לא מנו לאו זה כלל. אבל נראה דס"ל דכל זה בכלל אזהרה דוזר לא יקרב אליכם. משום דהתם מיירי בין בעבודת כהנים ובין בעבודת לוים. וכדכתיב גם הם גם אתם וגו'. ועל זה מסיים קרא וכתב וזר לא יקרב אליכם. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (פרשת קרח) וז"ל אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו באזהרה ולא ימותו בעונש גם הם גם אתם לימד על הלוים שנענשין על עבודת כהנים והכהנים על עבודת לוים. גם הם להביא המשנה מעבודה לעבודה. וכבר ביקש ריב"ח לסייע את יוחנן ב"ג א"ל חזור לאחוריך שלא תהא מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים וכו'. וזר לא יקרב אליכם זו אזהרה עכ"ל עיי"ש. נראה דס"ל דמרישא דקרא דאל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ליכא למשמע אזהרה אלא לכהנים בעבודת לוים וללוים בעבודת כהנים. וכדמשמע מלישנא דקרא דאל כלי הקדש. היינו כהנים בעבודת הלוים. ואל המזבח. היינו לוים בעבודת הכהנים. ואכתי לא שמענו אזהרה להמשנה מעבודה לעבודה דאיתרבי מדכתיב גם הם. ולזה מסיים וזר לא יקרב אליכם זו אזהרה. וכמו שביארנו ע"פ סיגיא דפ"ג דיבמות ופ"ב דערכין שם דאפי' כהן בעבודה שאינה שלו בכלל זר הוא. וכבר טרחו רש"י ותוס' בסוגיא דערכין שם למצוא אזהרה למשנה מעבודה לעבודה עיי"ש. והדבר מבואר בפסיקתא זוטרתא. ועי' בספרי קרח (פיסקא קט"ז) ובסה"מ (לאוין ע"ב) עייש"ה. וא"כ לאו דאל כלי הקדש וגו' אינו אלא לאו פרטי לכהנים בעבודת לוים וללוים בעבודת כהנים. אבל לאו דוזר לא יקרב אליכם כולל הכל. ואפי' משנה מעבודה לעבודה בעבודת כהנים או בעבודת לוים עצמה. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אחר שמנה לאו דוזר לא יקרב אליכם שוב אין לו למנות לאו דלא יקרבו. ומיהו כל זה לא יתכן אלא לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל אינו מספיק ליישב דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל לפי שיטתם כמבואר ואין להאריך:

וע"פ מה שביארנו יתבאר מה שכבר נתעוררו רבים לתמוה על כל מוני המצות שלא מנו במנין הלאוין הלאו המפורש בתורה (בפרשת אחרי) וכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו. והוא אזהרה שלא יהא שום אדם בהיכל בשעה שמקטירין קטורת בכל יום. וביוה"כ כשמקטיר כה"ג לפני ולפנים. ובשעת מתן דמים של חטאות הפנימיות. כדאמרינן ביומא (פרק טרף בקלפי מ"ד ע"א) עיי"ש וברמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין. ובפ"ד מהלכות עבודת יוה"כ) עיי"ש. והוא דבר מתמיה. ולא ראיתי מי שעלה בידו לסלק תמיהא זו אפי' במקצת. ואמנם לשיטת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מה שביארנו נראה לפי מאי דאמרינן (בפרק טרף בקלפי מ"ג ע"ב) על הא דתנן התם שחטו וקבל במזרק את דמו ונתנו למי שהוא ממרס בו על רובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש נטל מחתה וכו'. ופרכינן והכתיב וכל אדם לא יהי' וגו'. ומשני אר"י תני של היכל עיי"ש. ופירש"י וז"ל והכתיב וכל אדם וגו' ומוקמינן לה לקמן בשמעתין בשעת הקטורת. ואת אמרת ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל. ומשני תני של היכל. כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדים. והוי האי רביעי להיכל עכ"ל עיי"ש. וראיתי להרב המאירי ז"ל שם שכתב וז"ל אין הכהנים רשאין ליכנס להיכל שלא בשעת עבודה שנאמר ואל יבוא בכל עת וגו'. ואע"פ שזה נאמר בבית קדש הקדשים. מ"מ מבית לפרוכת לרבות ההיכל כולו וכל שנכנס חוץ לקדש הקדשים שלא לצורך לוקה ובקדש הקדשים חייב מיתה בידי שמים. אחר שכן יש לשאול על מה הוצרך להקשות בסוגיא זו מוכל אדם לא יהי' באהל מועד. ואף הפסוק למה הוצרך. והלא חייב על הביאה הואיל ושלא לצורך עבודה הוא. ואפשר שאינו חייב אלא בדרך ביאה. רצוני לומר דרך פתח המזרח. אבל הנכנס דרך גגות ופספסין. רצוני לומר דרך פתחים קטנים שבצידי העזרה פטור. ובא להשמיענו שבשעה זו מיהא לא יכנס בשום פנים. או שמא בא להזהיר שלא ליכנס אף לצורך עבודה. כגון להכניס את המחתה עכ"ל המאירי עיי"ש. וכוונתו דלהכי עדיפא לי' טפי למיפרך מקרא דוכל אדם לא יהי' וגו'. משום דמקרא דואל יבא בכל עת לא שמענו אלא דרך פתח המזרח. אבל דרך גגות ופספסין הו"ל לומר דשרי. וא"כ הי' אפשר לומר דזה הממרס יבא דרך גגות ופספסין להיכל. ועוד דמשום לאו דואל יבא ליכא איסורא אלא בביאה ריקנית. אבל לצורך שרי כגון להכניס את המחתה וכן למרס את הדם. ולהכי פריך מקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד וגו'. דמשמע דאסור בכל ענין:

והנה בתירוץ השני של הרב המאירי ז"ל צ"ע לפמש"כ התוס' שם (בד"ה אמר ר"י וכו'). וז"ל והא דאמר לקמן דפורשין נמי מבין האולם ולמזבח. הא מסקינן לקמן דהני מילי בשעת הקטרה דהיכל ובשעת מתן דמים דהיכל. אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים לא. והכא מיירי בהקטרת קטורת דלפני ולפנים. ומיד אחר הקטרה דלפני ולפנים נטל הדם מיד הממרס. ולקמן דבעי לאוכוחי דפורשין מבין האולם ולמזבח אף בשעת הקטרה דלפני ולפנים מברייתא דרבי יוסי. הוה מצי לאוכוחי ממתניתין דאין פורשין וכו'. וי"ל דממתניתין לא מצי לאיתויי סייעתא דאיכא למימר כיון דהפרשה דבין האולם ולמזבח אינה אלא מדרבנן. דמדאורייתא אין פורשין אלא מאהל מועד לא גזרו אלא על העומדים שם שלא לצורך. וא"ת א"כ אמאי לא קאמר דהא מילתא נמי איכא בין ההיכל לבין האולם ולמזבח. דמן ההיכל פרשינן אפי' לצורך. ומבין האולם ולמזבח לא פרשינן אלא שלא לצורך. וי"ל דהמקשן דלקמן ס"ל דאפי' מהיכל נמי לא פרשינן לצורך עבודה. והוא לא הי' מגיה במתניתין מידי אלא הוה תני שבהיכל. דכיון דלצורך עבודה הוא שרי אף בהיכל עכ"ל עיי"ש. והשתא כיון דלרב אדא בר אהבה שהוא המקשה מברייתא לקמן ע"כ מוכרח דס"ל דאפי' לצורך עבודה כזו דממרס הדם. אע"פ שאינה לצורך עבודת ההיכל כ"כ שהרי אפשר שיהא ממרסו בעזרה. לא פרשינן אפי' מתוך ההיכל. ודאי אית לן למימר דלרב יהודה נמי דמגיה במתניתין דתני של היכל. אע"ג דמוכרח דס"ל דמשום עבודה כזו דממרס בדמו פרשינן מהיכל. מ"מ היינו דוקא בהא משום דלא הו"ל לצורך כ"כ. שהרי אפשר למרס גם בעזרה. ואין בה אלא צורך קצת כדי שיהא הדם מוכן לכהן גדול מיד בצאתו מקדש הקדשים. אבל לצורך גמור. דהיינו בעבודה שאי אפשר אלא בהיכל ודאי גם רב יהודה מודה דאפי' מהיכל לא פרשינן. דבהכי לא אשכחן דפליג עלי' דר"א ב"א ואפושי פלוגתא לא מפשינן:

ונראה עוד דע"כ כן מוכרח. ע"פ מה שהקשה הרש"א ז"ל בדברי התוס' אלו שתי' דר"א ב"א ס"ל דאפי' מהיכל נמי לא פרשינן לצורך עבודה. והוא אינו מגיה במתניתין. דמ"מ לרב יהודה דהכא קשה אמאי לא קתני דהא נמי איכא בין ההיכל לבין האולם ולמזבח. דמהיכל פרשינן אפי' לצורך וכו'. עיי"ש בדבריו. וכבר תמהו האחרונים ז"ל על דבריו דהרי עד כאן לא חילקו התוס' כן אלא אליבא דר"א בר אהבה דמקשה מברייתא דרבי יוסי עלי' דר"א. וס"ל דמבין האולם ולמזבח נמי פרשי אפי' בהקטרה דלפני ולפנים. אבל רב יהודה דהכא יש לומר דס"ל כר"א. וכדמסיק לקמן דבהקטרה דלפני ולפנים לא פרשי מבין האולם ולמזבח אפי' שלא לצורך כלל. וליכא לדידי' חילוק בין ההיכל לבין האולם ולמזבח אלא מאי דמהיכל פרשינן אפי' לצורך. ומבין האולם ולמזבח לא פרשינן כלל אפי' שלא לצורך. והיינו גופי' החילוק דמחלק בברייתא שם. ואין כאן שום התחלת קושיא כלל לרב יהודה דהכא. ואמנם לדידי יפה הקשה הרש"א ז"ל ודבריו פשוטים וברורים. דהרי עד כאן לא איפליגו רב יהודה ורב אדא ב"א אלא בהקטרה דלפני ולפנים. אבל בהקטרה דהיכל לכ"ע פרשינן נמי מבין האולם ולמזבח עכ"פ מדרבנן וכמבואר במתניתין (פ"א דכלים). וא"כ מדרב אדא ב"א בהקטרה דלפני ולפנים נשמע לר"א בהקטרה דהיכל. דכמו דלר"א ב"א בהקטרה דלפני ולפנים אין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא שלא לצורך כלל. אבל כל שיש קצת צורך בדבר כגון ממרס בדמו של פר אינו צריך לפרוש. משום דפרישה דמבין האולם ולמזבח אינה אלא מדבריהם. ולא גזרו אלא בשלא לצורך כלל. הכי נמי לר"א בהקטרה דהיכל אע"ג דפורשין מבין האולם ולמזבח. מ"מ כיון דאינו אלא מדבריהם לא גזרו אלא בשלא לצורך כלל. דודאי מאי דס"ל לראב"א בהקטרה דלפני ולפנים ס"ל לר"א בהקטרה דהיכל ולא פליגי אלא אם הקטרה דלפני ולפנים שוה לענין זה להקטרה דהיכל אם לא. דלראב"א דיניהן שוה. אבל לר"א בהקטרה דלפני ולפנים אין פורשין כלל מבין האולם ולמזבח. ומעתה א"כ שפיר הקשה הרש"א ז"ל. דאפי' כשתמצא לומר דס"ל לרב יהודה כר"א. מ"מ הו"ל לומר דהך מילתא נמי איכא בין ההיכל לבין האולם ולמזבח. דמן ההיכל אפי' בהקטרה דלפני ולפנים פורשין אפי' העומדים שם לצורך עבודה. אבל מבין האולם ולמזבח אפי' בהקטרה דהיכל אין פורשין אלא העומדים שם שלא לצורך כלל. וזה ודאי קשה לכאורה:

והנה הרש"א ז"ל סיים שם בזה דיש ליישב. ונראה לכאורה דכוונתו בזה ע"פ מאי דפרכינן התם לקמן והא איכא הא מעלה. דאילו מהיכל פרשי בין בקדושה דידי' בין בקדושה דלפני ולפנים. ואילו מבין האולם ולמזבח לא פרשי אלא בקדושה דהיכל. ומשני אמר רבא שם פרישה אחת היא עיי"ש. ובריטב"א שם מפרש לישנא דתלמודא כפשטי'. דהפירכא היינו דליחשב נמי הא מעלה והו"ל תרתי מעלות עיי"ש בדבריו. ולפ"ז אפשר לומר דרב יהודה דהכא לא ס"ל כשינויא דרבא דשם פרישה אחת היא. אלא ס"ל דתנא ושייר. דשייר נמי הא דמהיכל פרשי אפי' אותן העומדים שם לצורך עבודה. ואילו מבין האולם ולמזבח לא פרשי אלא העומדים שם שלא לצורך. וכקושית הרש"א ז"ל. אבל זה אינו דהרי עיקר קושיא זו אינו אלא על התוס'. והרי התוס' גופייהו לא ס"ל לקמן כפי' הריטב"א ז"ל. ולפירושם לא פרכינן התם דהו"ל למיחשב עוד מעלה אחת והו"ל תרתי מעלות. אלא פריך אלישנא דברייתא דלא הו"ל למינקט האי לישנא דבין בשעת הקטרה וכו' דמשמע הקטרה ותו לא. וכמבואר בדבריהם שם (לקמן מ"ד ע"ב) בד"ה דאילו מהיכל וכו' עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז גם להמקשה ליכא הכא אלא מעלה אחת. אלא דלישנא דברייתא הוא דקשה לו. וא"כ ליכא למימר תנא ושייר ההיא דלצורך ושלא לצורך. דכיון דליכא אלא חדא לא אמרינן תנא ושייר. וכדפרכינן בכיו"ב בעלמא מאי שייר דהאי שייר:

ולכן נראה לומר דקושיא מעיקרא ליתא. דיש לומר דס"ל להתוס' דלצורך עבודה ממש כגון להכניס את המחתה וכיו"ב דברים שאין עשייתן אלא בהיכל. אפי' רבי אלעזר מודה דאפי' מהיכל אינו צריך פרישה. וכמשכ"ל דמדרב אדא ב"א נשמע לר"א. דלא פליג ר"א אלא בממרס דאפשר בעזרה. וא"כ אין לנו תו שום מעלה אחריתא בהיכל יותר מלבין האולם ולמזבח אליבא דר"א. וכן לרב יהודה אם ס"ל כוותי'. דהא בהקטרה ובמתן דמים דלפני ולפנים לר"א אין פורשין מבין האולם ולמזבח כלל אפי' שלא לצורך עבודה. ובהקטרה ומתן דמים דהיכל לא משכחת לה עבודה כעין ממרס כלל. דהרי אפי' רב אדא ב"א אינו מיקל בזה בצורך עבודה אלא עכ"פ כעין הך עבודה דממרס שיש בה מיהת צורך קצת בהיכל כמשכ"ל. אבל בעבודה שאין לה שום צורך בהיכל ודאי פשיטא דגם רב אדא ב"א לא פליג דהו"ל כשלא לצורך עבודה כלל ופורשין ממקום שהדין נותן לפרוש. ומינה נשמע נמי לר"א ולר"י לענין פרישה דמבין האולם ולמזבח. דאע"ג דבצורך עבודה שכעין ממרס אע"פ שאין צורך לה כ"כ במקום זה. מ"מ כיון דעיקר פרישה מבין האולם ולמזבח אינה אלא מדבריהם ס"ל דאין פורשין מ"מ בעבודה שאין לה צורך בין האולם ולמזבח כלל ודאי דצריך פרישה אפי' מבין האולם ולמזבח. משום דבכגון זה הו"ל כשלא לצורך עבודה כלל. והשתא כיון דעבודה אחרת כעין עבודה זו דממרס לא אשכחן. ועבודה דממרס לא משכחת לה אלא בדמו של פר של כה"ג ביוה"כ בשעת הקטרה דלפני ולפנים. אבל בשעת הקטרה דהיכל או מתן דמים דהיכל. צורך עבודה כעין זו לא משכחת לה כלל. וא"כ אליבא דרב יהודה ליכא בזה קושיא כלל דליחשב נמי הא מעלה דהיכל לגבי בין האולם ולמזבח. דמהיכל פורשין אפי' העומדים לצורך עבודה. ומבין האולם ולמזבח אין פורשין אלא העומדים שם שלא לצורך. משום דהעומדים לצורך גמור אפי' מהיכל אין פורשין אפי' לרב יהודה. וצורך קצת כעין ממרס הרי לא משכחת לה בהקטרה דהיכל ובשעת מתן דמים דבהיכל כי היכי דנימא דלענין זה יש מעלה להיכל לגבי בין האולם ולמזבח. דמבין האולם ולמזבח לא צריך בזה פרישה כמו מן ההיכל. ולא משכחת ההיא מעלה כלל. ולהכי לא קתני לה. אבל לרב אדא ב"א שפיר הקשו התוס'. דכיון דלדידי' אפי' בהקטרה ומתן דמים שלפני ולפנים נמי פורשין מבין האולם ולמזבח. ומתניתין דקתני דאין פורשין. היינו דממרס נמי חשיב צורך עבודה. א"כ ודאי קשה דהו"ל למיחשב בברייתא נמי הא מעלה. דהרי שפיר משכחת לה בהקטרה דלפני ולפנים כבמתניתין. והוצרכו התוס' לתרץ כתירוצם. ול"ק מידי קושית הרש"א ז"ל. ונראה דזו היא כוונתו במש"כ דיש ליישב:

ומעתה מתבאר עפ"ז דלפי דעת התוס' ע"כ מוכרח דהעומדים לצורך עבודה לכ"ע אפי' מהיכל אין פורשין. ולא פליגי אלא בממרס. דלרב יהודה ס"ל דכגון זה לא חשיב לצורך. וזה דלא כדעת הרב המאירי ז"ל דס"ל דאפי' לצורך גמור. כגון להכניס את המחתה טעון פרישה. ולפ"ז לא מיתרצא בהכי קושית המאירי. ועכצ"ל לפי דעת התוס' כתי' הראשון של הרב המאירי ז"ל. דמקרא דאל יבא בכל עת לא שמענו אזהרה אלא בדרך ביאה. אבל מקרא דוכל אדם לא יהי' וגו' בכל ענין מתסר. והנה מש"כ הרב המאירי ז"ל כמסתפק דאפשר שאינו חייב משום לאו דאל יבא בכל עת אלא בדרך ביאה ולא דרך גגות ופספסין. תמוה לכאורה דמאי מספקא לי'. הרי גמרא ערוכה היא בפ"ג דמנחות (כ"ז ע"ב) דדרשינן אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש. וכדתנא דבי ראב"י אל פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פנים קדים עיי"ש. מיהו נראה עפמש"כ במל"מ (פ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ב) להוכיח דלא ממעטינן דרך משופש אלא ממיתה דכניסה לקדש הקדשים. והכי קאמר קרא אל פני הכפורת ולא ימות. הא בדרך משופש אינו בולא ימות. אבל אזהרה דואל יבא בכל עת שפיר איתא אפי' בדרך משופש עיי"ש בדבריו. וא"כ איכא למימר דהיינו דמספקא לי' להרב המאירי ז"ל. אם לגמרי ממעטינן דרך משופש ואפי' מאיסורא בעלמא. או מחיוב מיתה דכניסה לפני ולפנים הוא דאימעיט. אבל אזהרת לאו מיהא איכא בכל ענין. וס"ל להרב המאירי ז"ל דאין חילוק בזה בין דרך גגין לדרך משופש. וכדעת רש"י ז"ל בזבחים (פרק התערובות פ"ב ע"ב) בד"ה לא נצרכא עיי"ש. ודלא כמש"כ התוס' (שם ובפ"ג דמנחות שם) לחלק בזה עיי"ש בדבריהם. וקושית התוס' שם על פירש"י אינה מוכרחת. כמש"כ כבר הר"ב מל"מ (בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ט) עיי"ש. ויותר נראה ע"פ מה שנתעורר הר"ב מל"מ (בפ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ג) להקשות על הרמב"ם ז"ל למה השמיט לגמרי הך דינא דדרך משופש פטור. והרי זה דין מוסכם בגמרא שם אליבא דכ"ע דאפי' ר"י מודה בעיקר הך דרשא. והי' לו להרמב"ם ז"ל להביאו להלכה. ונשאר בתימא עיי"ש. וראיתי לקצת אחרונים ז"ל שכתבו לתרץ דהיינו טעמא שהשמיטה משום שהקשה לו להרמב"ם ז"ל קושית התוס' שם שהקשו למה לי קרא למעוטי דרך משופש מדכתיב אל פני הכפורת. תיפוק לי' מדכתיב ואל יבא בכל עת. דמשמע דרך ביאה. וכדממעטינן (בפרק התערובות) דם שנכנס לפנים דרך משופש מדכתיב בי' הבאה עיי"ש. ולא ניחא לי' להרמב"ם ז"ל לחלק בין הבאת דם לביאת אדם. כמו שחילקו התוס' שם. ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל לפרש הסוגיא איפכא. דלהכי כתיב אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש כי היכי דליהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ואיתרבאי דרך משופש לחיובא כביאה כדרכה לכל דבר. ועל דרך זה תתפרש כל הסוגיא דהתם ולכן סתם הרמב"ם ז"ל דבריו שם וכתב כהן שנכנס וכו'. דמשמע בכל ענין שנכנס הדין כן. ולפ"ז גם קושיא הראשונה של התוס' שהקשו לפירש"י דדרך משופש היינו דרך גגין ועליות. למה לי קרא תיפוק לי' מדכתיב ואל יבא בכל עת. כדממעטינן (בפ"ב דשבועות) טמא שנכנס דרך גגין להיכל מדכתיב ואל המקדש לא תבא עיי"ש אבל עפ"ז אין כאן מקום קושיא כלל. משום דהכא בביאה ריקנית מידריש קרא לא לפטורא אלא לחיובא. דליהוו תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והתם לא פטרינן לי' בהך מיעוטא אלא משום טומאה. אבל ודאי משום ביאה ריקנית חיובי מיחייב. ונפק"מ לענין שגג בטומאה והזיד בלאו דביאה ריקנית. דלא מיחייב אלא מלקות משום לאו דאל יבא בכל עת. אבל מקרבן דטומאת מקדש מיפטר משום דלא מיחייב על הטומאה אלא בדרך ביאה:

ולכאורה יש להביא ראי' לשיטה זו מסוגיא דיומא (פרק הוציאו לו נ"ג ע"א) דתניא אם חיסר בה אחת מכל סמניה חייב מיתה. ופרכינן עלה ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית. וטרחינן התם לשנויי באנפי רחיקי עיי"ש. וקשה לכאורה מאי קושיא. והרי בפשיטות אפשר לומר דנפק"מ לענין אם נכנס דרך משופש דמשום ביאה ריקנית לא מיחייב אבל משום חיסר אחת מסמניה חייב מיתה. וכבר העירו קצת אחרונים ז"ל בקושיא זו שם. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. וא"כ מזה סייעתא לשיטתנו. אלא שיש מקום לדחות ואין להאריך. ואמנם יש להביא ראי' לכאורה מברייתא דפ"ב דשבועות (י"ז ע"ב) דתניא גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה עיי"ש. והדבר קשה לכאורה מכדי בטהורין קיימינן דאכילת קדשי קדשים ושחיטת קדשים קלים אינה אלא בטהורין. וא"כ אמאי שבק בדינא דסיפא טהורין דקאי בהו ברישא ונקט טמא. והרי אך דינא דסיפא נמי הוה מצי למינקט בטהורין לענין חיובא דמשום ביאה ריקנית. שאם נכנס לקדש הקדשים או להיכל דרך גגין פטור ולא מיחייב משום אזהרה דאל יבא בכל עת. דדרך ביאה הוא דאסרה תורה. ואין לומר דנקט טמא לרבותא. דאע"ג דתרתי אית בי'. טומאת מקדש וביאה ריקנית. פטור. דלא משמע הכי מדלא מייתי ראי' אלא מקרא דואל המקדש לא תבא דלא מיירי אלא מאזהרת טומאה בלבד. ונפק"מ לענין ביאה לעזרה דלית בי' אלא אזהרת טומאה ולא משום איסור ביאה ריקנית. ובפרט דקרא באשה מיירי דאפי' בימי טהרתה אינה באה אלא לעזרה. ואפי' בעזרה אינה באה אלא לצורך קרבנה. כדתניא בתוספתא (פ"ב דערכין) מעולם לא נמצאת אשה בעזרה אלא בשעת קרבנה עיי"ש ובפ"ב דקידושין (נ"ב ע"ב) ובפירש"י ותוס' ושאר ראשונים שם. ועכ"פ אינה ראויה לבא לעולם אלא בעזרה לצורך. וא"כ היינו דקאמר קרא ואל המקדש לא תבא עכשיו כשיושבת על דמי טהרה. אבל שלא כדרך ביאה אין איסור בביאתה לעזרה כדרך שהיא באה בימי טהרתה. וא"כ לא שמענו מהך קרא אלא לענין טומאת מקדש בלבד. ועכצ"ל דלא אשמעינן הך תנא אלא דינא דטומאת מקדש בלבד. ולא נחית השתא לאשמעינן הך דינא לענין ביאה דהיכל וקדש הקדשים משום אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש. והשתא א"כ ודאי קשה טובא דאמאי לא אשמעינן הך דינא גופא בטהורים. ולענין אזהרת ביאה ריקנית אלא ודאי מוכרח מזה דלענין ביאה ריקנית ליתא לדין זה. דודאי קושטא דמילתא הוא דחיובי מיחייב אפי' כשנכנס דרך גגין ומשופש. משום דהכא גלי קרא למיחייבי' בכל ענין משום אזהרה דואל יבא בכל עת כדאמרן:

והכי נמי משמע ממתניתין (דפ"ד דמדות מ"ה) דתנן התם ולולין היו פתוחים בעליית בית קדשי הקדשים שבהן היו משלשלין האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים עיי"ש. ולכאורה קשה למה לי' לתנא דמתניתין לטעמא דכדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים. תיפוק לי' שצריכין היו לשלשלם בלא"ה כדי שלא יעברו על לאו דואל יבא בכל עת אל הקדש. ואע"ג דאפשר לומר דאכתי איצטריך להך טעמא דכדי שלא יזונו עיניהם. למאי שהצריכו לשלשלם דוקא בתיבות. דהיינו כדי שיהיו מוקפים סביב במחיצות של דופני התיבות. דמשום לאו דואל יבא בכל עת הוה סגי לשלשלם דרך גגין ע"י חבלים ושלשלאות כמו שהם בלא תיבות. דעל כניסה דרך גגין לא הזהיר הכתוב אבל משום טעמא דכדי שלא יזונו עיניהם לא סגי בלא תיבות. מ"מ אכתי קשה אמאי שביק תנא דמתניתין ולא יהיב טעמא נמי לעיקר פתיחת הלולין משום דא"א בלא"ה. כדי שלא יעברו האומנים בלאו דאורייתא דואל יבא בכל עת. שיש עליו עונש מיתה בידי שמים בכניסה לקדש הקדשים דרך פתחים. ושביק תנא איסור לאו דאורייתא ונקט איסורא דדבריהם בעלמא. דקיי"ל קול מראה וריח אין בהן משום מעילה. כמבואר בפסחים (פרק כל שעה כ"ו ע"א) ועכ"פ הכי הו"ל למיתני כדי שלא לעבור על לאו דואל יבא בכל עת ולא יזונו עיניהם מקדש הקדשים. אבל השתא דלא נקיט אלא טעמא דכדי שלא יזונו. משמע דליכא שום חששא אחרינא בכניסת האומנים אלא משום איסורא דרבנן דהזנת עיניהם מבית קה"ק בלבד. אלא ודאי מוכח מזה דלענין לאו דביאה ריקנית ליכא שום תקנתא בכניסה דרך גגין. דאפי' בדרך גגין איכא אזהרת לאו דואל יבא בכל עת. וא"כ לזה ודאי לא הוצרכו לפתיחת לולין. דכך לי דרך לולין כך לי דרך פתחים לענין אזהרה זו. וכיון שהותרה כניסת האומנים לצורך תיקון הבית. הותרו נמי ליכנס דרך פתחים. וע"כ לא הוצרכו לפתיחת הלולין אלא משום שצריך לשלשלם בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים בלבד. ומדוקדק שפיר לישנא דמתניתין. ועכ"פ יתבאר דלדעת הרמב"ם ז"ל אזהרה דואל יבא בכל עת כוללת נמי אפי' כניסה דרך גגין ודרך משופש:

ואפשר דמשום זה הוא שיסתפק בזה הרב המאירי ז"ל. ומ"מ לפי מש"כ הר"ב מל"מ להוכיח דגם בדרך גגין ודרך משופש נהי דאימעיט מעונש מיתה. מ"מ אזהרת לאו מיהא אית בי'. וכ"ש לפי מאי שביארנו בדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' מעונש מיתה לא אימעיט דרך גגין ודרך משופש. א"כ גם מצד זה לא מיתרצא קושית הרב המאירי ז"ל. והקושיא במקומה עומדת. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לדעת שאר הראשונים ז"ל. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל כאן דס"ל דאזהרה דוזר לא יקרב אליכם כוללת נמי איסור ביאה ריקנית לזרים וגם לכהנים וכמו שנתבאר. ודאי בלא"ה פשיטא דאפי' דרך גגין ודרך משופש בכלל אזהרה זו. דאפי' תימא דלאו דואל יבא בכל עת כיון דאפקי' רחמנא בלשון ביאה אינו כולל אלא אזהרה בדרך ביאה ולאפוקי דרך גגין ודרך משופש. מ"מ לאו דוזר לא יקרב אליכם ודאי שייך בכל ענין כניסה. וממילא מבואר דלפ"ז אין מקום כלל לתירוצו של הרב המאירי ז"ל. והקושיא קיימא כדמעיקרא. אמאי איצטריך למיפרך מקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד. תיפוק לי' מאזהרה דואל יבא בכל עת. או לדעת רבינו הגאון ז"ל מאזהרה דוזר לא יקרב אליכם. מאחר דגם מקרא דוכל אדם לא יהי' באהל אין לנו אזהרה אלא בשלא לצורך. אבל כל שנמצא שם לצורך לא הזהיר הכתוב על הפרישה. וממרס היינו טעמא דצריך פרישה לרב יהודה. משום דס"ל דהו"ל בכלל שלא לצורך וכמו שביארנו לעיל. וא"כ הו"ל ביאה ריקנית ומוזהר עלה בלא"ה משום לאו דואל יבא בכל עת. או משום לאו דוזר לא יקרב אליכם. מיהו נראה דהרי לפ"ז בלא"ה קשה אגופי' דקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד וגו'. דלמה לי קרא לאסור בשעת הקטרה ומתן דמים דלפנים ולפני ולפנים. דמאחר דהך קרא נמי לא אתי להזהיר אלא בשלא לצורך עבודה. א"כ תיפוק לי' דבלא"ה אפי' שלא בשעת הקטרה ומתן דמים דלפנים ולפני ולפנים איכא בזה אזהרה דביאה ריקנית מקרא דואל יבא בכל עת אל הקדש או מקרא דוזר לא יקרב אליכם. ועכצ"ל דאע"ג דודאי ביאה ריקנית אסורה בכל שעה. מ"מ בשעת הקטרה ומתן דמים בפנים הוסיף בה הכתוב לאו מיוחד בפ"ע. מלבד האזהרה הכללית שבכל ביאה ריקנית ונפק"מ לעבור עלה בשני לאוין. והשתא לפ"ז ממילא ניחא נמי מאי דאיצטריך למיפרך מקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד משום דאע"ג דודאי בלא"ה איכא בזה אזהרה הכללית שבכל ביאה ריקנית. מ"מ ניחא לי' טפי למיפרך מקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד דכתיב בההוא ענינא גופי' דמיירי במתניתין. דהיינו בביאה דבשעת הקטרה. ועוד דבהך קרא האזהרה מפורשת בהדיא בכל אדם. משא"כ בקרא דואל יבא בכל עת דלא מיירי אלא בכהן גדול. אלא דמייתורא דקרא מרבינן גם שאר הכהנים כמשכ"ל. וכן בקרא דוזר לא יקרב אליכם לדעת רבינו הגאון ז"ל אין האזהרה מפורשת כ"כ בכהנים. דיש מקום לומר דבזר ממש הוא דמיירי קרא. אע"ג דלקושטא דמילתא ודאי אף הכהנים בכלל. כמו שביארנו לעיל:

והשתא עפ"ז ממילא ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה דוכל אדם לא יהי' באהל מועד. משום דאזיל לשיטתו. דאחר שמנה כאן לאו דוזר לא יקרב אליכם דלפי שיטתו כולל נמי אזהרה כללית לכל ביאה ריקנית. וא"כ בלאו דוכל אדם ליכא נפק"מ אלא כדי לעבור עלה בשעת הקטרה ומתן דמים שבפנים בשני לאוין. והרי כבר נתבאר דלשיטתו אין לאו כזה בא במנין בפ"ע. איברא דזה לא יתכן אלא לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל להבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן להרמב"ם וסייעתו ז"ל דבכל כיו"ב נמי דרכם למנות הלאו הפרטי. ובפרט להבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו כלל גם לאו דואל יבא בכל עת אל הקדש. וגם לאו דוזר לא יקרב אליכם. ולא מנו אלא זר ששימש במנין העונשין במחייבי מיתה בידי שמים. ודאי התמיהא קיימת לשיטתם אמאי לא מנו לאו זה במנין הלאוין:

ואמנם נראה דיש מקום ליישב גם לשיטת שאר ראשונים ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בגיטין (בפרק הנזקין נ"ד ע"ב) ההוא דא"ל לחברי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו. אתא לקמי' דרבי אמי וכו'. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו. היכן האמינתו. אמר רבי יצחק בר ביסנא כהן גדול ביוה"כ יוכיח דכי אמר פגול נאמן. ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד. אלא לאו משום דמהימן וכו' עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה דטפי הו"ל להקשות מקרא דואל יבא בכל עת אל הקדש. דמהך קרא שמעינן עונש מיתה לכל הבא לקדש הקדשים לעולם חוץ מכהן גדול ביוה"כ משא"כ מקרא דוכל אדם לא יהי' באה"מ דלא שמענו מיני' אלא איסור בעלמא בשעת הקטרה ומתן דמים בלחוד. והו"ל לאלומי קושייתו טפי מקרא דאל יבא בכל עת. וכקושית הרב המאירי ז"ל בסוגיא דיומא שם ותירוצו של המאירי שם כבר נתבאר שאינו מספיק לדעת שאר הראשונים ז"ל. וגם מה שתירצנו לא שייך הכא. דבשלמא בסוגיא דיומא שם דקאי אמתניתין דהתם דמיירי בהקטרה דלפני ולפנים. שפיר אפשר לומר כדכתיבנא דניחא לי' למיפרך טפי מקרא דוכל אדם לא יהי' באה"מ שמזהיר על הך ענינא גופי' דמיירי בי' במתניתין שם. משום דפשטי' דההוא קרא בהקטרה דלפני ולפנים מיירי כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. ואמרינן התם איזו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל ישראל הוי אומר זו הקטורת עיי"ש. אבל מתן דמים לא נפק"ל אלא מדרשא מייתורא דקרא. ומהאי טעמא כתבו התוס' שם (בד"ה מאי לאו בשעת וכו'). דלהכי ס"ל למקשה דבשעת הקטרה דלפני ולפנים פורשין אפי' מבין האולם ולמזבח. משא"כ בשעת מתן דמים דלפני ולפנים. משום דבהקטרה דכתיב בקרא בהדיא גזרו רבנן טפי מבהזאת דמים דלא נפקא אלא מייתורא דלכפר עיי"ש. וכן כתבו התוס' לקמן (בד"ה דאילו מהיכל וכו') דעיקר קרא בקטורת מיירי עיי"ש. משא"כ כאן בסוגיא דגיטין דמיירי במתן דמים קשה דטפי הו"ל למיפרך מקרא דואל יבא בכל עת שכולל אזהרת ביאה ריקנית אפי' שלא בשעת הקטרה ומתן דמים. וגם יש בה עונש מיתה. ואע"ג דגם בהך קרא לא כתיב בהדיא אלא אזהרה לכהן גדול אבל לכהן הדיוט לא נפק"ל אלא מדרשא מייתורא דאחיך. כמבואר בספרא שהבאתי לעיל. מ"מ כיון דמתרווייהו הנך קראי לא נפקא לן איסורא אלא מייתורא דקרא. טפי הו"ל למיפרך מקרא דואל יבא בכל עת דהו"ל פירכא אלימתא טפי כדכתיבנא:

ועוד קשה טובא לכאורה דהא בסוגיא דיבמות (פרק הערל ע"ח ע"א) מסקינן דבדאי לאיסורא מיירי קרא. ורק בדאי להיתירא הוא דלא איירי קרא עיי"ש. וא"כ מאי ראי' מייתי הכא דהתורה האמינתו דאל"כ מנא ידעינן דפיגל. כיון דאמרה תורה וכל אדם לא יהי' באהל מועד. והרי שפיר משכחת לה בשעבר אחד ובא אל אהל מועד בשעת מתן דמים דפר ושעיר של יוה"כ וראה ושמע שפיגל. ומיירי בשעבר בשוגג אי נמי אפי' במזיד ואע"ג דבעבר במזיד אפשר דפסול לעדות. מ"מ אפי' תימא דלאו זה דכל אדם לא יהי' באה"מ הוא מן הלאוין שלוקין עליהן ונפסל בכך מדאורייתא לעדות. מ"מ משכחת לה בשחזר בתשובה אח"כ ולפמש"כ הש"ך (בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג) בפסולי עדות שמחמת עבירה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ועי' באחרונים שם. ואפי' בדאי להיתירא הוה מצינן לאוקמי הך קרא לפמש"כ התוס' ביבמות שם דדוקא פשטי' דקרא לא מיירי בדאי להיתירא. אבל ייתורא דקרא שפיר מיתוקם אפי' בדאי להיתירא עיי"ש. וכאן אפי' ייתורא ליכא בקרא. אלא דהכי פשיטא לי' לתלמודא מסברא דבכל הקרבנות שייך פגול בכל ארבע עבודות. וכמש"כ התוס' שם (סוף ד"ה דכי אמר) עיי"ש. ועוד דהרי מבואר ביבמות שם דבמחזיר גרושתו משנשאת כתב קרא דאי להיתירא משום דהתם משים עיקר איסורי' הוא דכתבי' עיי"ש. וא"כ הכא נמי בפגול משום עיקר איסורי' הוא דכתבי'. אלא דממילא נשמע גם לקרבנות דיוה"כ. וא"כ אפי' בדאי להתירא שפיר שייך לאוקמי'. וכ"ש דהו"ל דאי לאיסורא דמיירי בי' קרא בכל גווני. וא"כ ודאי קשה מאי ראי' היא מכה"ג ביוה"כ:

והנראה בזה ע"פ מאי דאמרינן ביומא (פרק טרף בקלפי מ"ד ע"א) תני רב חנניא למדנו לקטורת שמכפרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ותנא דבי רבי ישמעאל על מה הקטורת מכפרת. על לשון הרע. יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. ופירש"י וז"ל סתם לשון הרע בחשאי הוא עיי"ש. ומשמע מזה דדבר שבחשאי הו"ל דומיא דמעשה חשאי מה מעשה חשאי. דהיינו לשון הרע. העושה המעשה. דהיינו המדבר לשון הרע. הוא נזהר לעשות מעשיו בחשאי שלא ישמעו אחרים את דבריו. ובכך יתודע הדבר להאיש שדיבר עליו רעות שהוא המדבר. אף דבר שבחשאי דהיינו קטורת על העושה המעשה דהיינו המקטיר. הוא שמוטל עליו שלא יקטיר אלא בחשאי. ולא יהי' כל אדם באהל מועד בבואו להקטיר. אבל אחרים לא הוזהרו מלהיות שם בשעת הקטרה. וא"כ אין זה אלא אחד מדקדוקי מצות הקטרה שצריכה להיות דוקא בחשאי. והכי נמי משמע לישנא דקרא דכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. דמשמע ודאי דכך היא עבודה זו בענין שלא יהי' שם אדם משום דהו"ל דבר שבחשאי. אבל אין אדם מוזהר על כך שלא יהי' שם. דא"כ הכי הו"ל למיכתב וכל אדם יצא מאהל מועד וגו'. או וכל אדם לא יראה באה"מ או לא יבא באהל מועד וגו'. אלא ודאי אינו אלא מדקדוקי העבודה ועל המקטיר הוא שהטיל הכתוב שלא להקטיר אלא בחשאי כשאין אדם שם דומיא דמעשה חשאי דבעל המעשה הוא צריך להזהר לעשות בחשאי ולא הרואה והשומע ממנו. ולכן אמרו יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. דמשמע דשניהם בענין אחד ממש הם:

והנה בתוס' ישנים שם הקשו בזה וז"ל תימא לריב"א ממה הוא בחשאי יותר ממתן דמים שהיו ג"כ פורשין. עיי"ש שנדחקו מאוד בזה ופירשו פי' אחר. אבל רש"י ז"ל (סוף פ"ט דזבחים ופ"ג דערכין ט"ז ע"א) פירשה כפשוטה עיי"ש. וא"כ קיימא תמיהת הריב"א ז"ל. אבל לפמש"כ מתיישבת ברווחא. עפמש"כ התוס' שהבאתי לעיל שתמהו לפי מאי דס"ל לרב אדא ב"א דאין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה דלפני ולפנים ולא בשעת מתן דמים דלפני ולפנים. ותימא מאי שנא דגזרו לפרוש מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה דלפני ולפנים משא"כ בשעת מתן דמים. והא תרווייהו מחד קרא נפקי לעיל. ותירצו. וז"ל ויש לומר בהקטרה דכתיב קרא בהדיא גזרו בה רבנן טפי ולא בהזאה דמייתורא דלכפר הוא דנפקא עכ"ל עיי"ש. ואין דבריהם מובנים לכאורה. הרי סוף סוף תרוייהו מדאורייתא נינהו. דבתרווייהו גלי קרא דבעו פרישה. ומאי שנא דגזרו בהקטרה טפי מבמתן דמים. ונראה בביאור דבריהם ע"פ מה שביארנו דמאי דכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד. אין זו אזהרה לכל אדם שלא יהיו שם. שיהיו הם עוברים בלאו אם לא פרשו מאהל מועד בשעת הקטרה ומתן דמים. אלא הוא מדקדוקי עבודה זו שאין לו להקטיר ולהזות אלא בחשאי כשאין אדם באהל מועד. והכי משמע נמי מלישנא דמתניתין (סוף פ"ו דתמיד. ובפ"א דכלים). מדקתני פרשו העם והקטיר. פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה עיי"ש. ואמאי נקט כהך לישנא. ולא קתני הלכו להם העם. אסור להיות בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. אלא ודאי היינו משום דליכא שום איסור לעם שלא להיות שם בשעת הקטרה אלא שאין המקטיר יכול להקטיר עד שירחיקו ויפרישו את העם משם. מטעם דהו"ל עבודה שבחשאי. והיינו דנקט לשון פורשין ופרשו. כלומר שאינו מקטיר עד שמרחיקין ומפרישין העם משם אבל אינהו גופייהו לא עבדי שום איסורא בהיותם שם בשעת הקטרה:

ולפ"ז נראה דאם עבר והקטיר שלא בחשאי שלא הפרישו כל אדם מאהל מועד בשעת הקטרה נפסלה ההקטרה. דהרי חוקה כתיב בפרשה. דכתיב והיתה לכם לחוקת עולם. וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב. אלא שיש לדון ולומר דהיינו דוקא לענין הקטרה לחוד. אבל לענין מתן דמים אין זה מעכב בדיעבד ולא איתרבי מקרא אלא למצוה לכתחילה. והיינו ע"פ מה שפירש"י (בפ"ק דסוכה י"ב ע"א) עלה דתנן התם וכולן כשרות לדפנות ופירש"י וז"ל וכולן הפסולין ששנינו בסכך כשרין לדפנות דכל סוכה שבכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה. ודנפקא לן דפנות מבסוכת בסוכת בסוכות מייתורא דקרא ילפינן ולא ממשמעותא. הילכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי עכ"ל עיי"ש וכן פי' הרע"ב ז"ל שם עיי"ש. וכן כתבו בתוס' (שם לעיל ז' ע"ב) בד"ה מחיצה עיי"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש שם. וכיו"ב כתבו התוס' (ברפ"ק דב"ק ג' ע"א) סוף ד"ה לא עשרה. ובפ"ג דמכות (י"ד ע"א) בד"ה ההוא. ובפ"ג דשבועות (כ"ג ע"א) בד"ה שכר מנזיר. וכן בפרק בתרא דיומא (ע"ו ע"ב) בד"ה גמר שכר עיי"ש. וכ"כ בכמה דוכתי. וגם יש מקור לסברא זו בגמרא ערוכה (בב"מ פרק השואל צ"ה ע"א) דאמרינן התם כי כתיב אם בעליו עמו אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש בסוגיא דהתם. ומעתה אפשר לומר דזו היא כוונת התוס'. דס"ל דלא קאי חוקה. דשמעינן מיני' עיכובא. אלא אקטורת לחודא דכתיבא בקרא בהדיא ולא על מתן דמים דלא נפקא אלא מייתורא דקרא. והילכך איך לנו במתן דמים אלא מצוה לכתחילה שיהא נעשה בחשאי. אבל בדיעבד עיכובא לא שמענו. וכיו"ב כתב בכ"מ (סוף הלכות סוטה הלכה י"ח) דשלא יקנא לה מתוך שחוק לא מפורש בקרא כי היכי דנימא דקאי עלי' זאת תורת לעיכובא עיי"ש. וזה שכתבו התוס' דבהקטרה דכתיבא בקרא בהדיא וקאי עלי' חוקה לעיכובא בחשאי אפי' למיפסל בדיעבד שלא בחשאי. לכך גזרו בה רבנן טפי להצריכה פרישה אפי' מבין האולם ולמזבח. אבל בהזאה דלא איתרבי אלא מייתורא דקרא. ולא קאי עלי' חוקה ואין חשאי מעכב בו בדיעבד. הילכך לא גזרו בו בין האולם ולמזבח. והשתא ממילא מיתרצא שפיר תמיהת הריב"א ז"ל. דודאי קטורת הו"ל דבר שבחשאי יותר ממתן דמים. אע"פ שגם בשעת מתן דמים היו פורשין. משום דבמתן דמים אין הפרישה אלא מצוה בעלמא לכתחילה לחוד. אבל בדיעבד אפי' שלא בחשאי כשר. משא"כ בקטורת דאפי' בדיעבד מעכב למיפסל ההקטרה שלא בחשאי. ולהכי אמרינן שפיר יבא דבר שאינו אלא בחשאי ויכפר על מעשה חשאי:

איברא דעיקר הך סברא שכתבו רש"י והתוס' בכמה דוכתי ושאר ראשונים ז"ל אע"פ שיש לה שורש בגמרא כדכתיבנא. מ"מ יש בזה מקום עיון בכמה דוכתי. וכפי הנראה בסוגיא דשבת (פר"א דמילה קל"ג ע"ב) אינה מוסכמת ואיפליגו בה אמוראי מדתניא התם מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת. ומוקמינן לה בחול ובגדול. ופרכינן עלה גדול בהדיא כתיב בי' וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה וגו' עיי"ש. והשתא מאי קושיא והרי הך דמהלקטין היינו בציצין המעכבין את המילה כדפירש"י שם. והרי ציצין המעכבין את המילה לא כתיבי בקרא בהדיא כלל. ולא נפקי אלא מייתורא דקרא דהמול ימול. כדדרשינן ביבמות (פרק הערל ע"ב ע"א) עיי"ש. וא"כ אית לן למימר לפום הך סברא דכי כתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה וגו'. לא קאי אלא על עיקר מילה דכתיבא בהדיא בקרא. ולא על ציצין דלא נפקי אלא מדרשא מייתורא דקרא דהמול ימול. ומאי פריך רב אשי התם גדול בהדיא כתיב בי' וערל זכר אשר לא ימול וגו'. אדרבה איפכא איכא לאקשויי. מנ"ל דכרת דקרא על ציצין המעכבין נמי קאי דקתני ואם לא הילקט ענוש כרת. ואפי' את"ל דודאי הוה לי' לתנא איזה ריבוי מקרא לריבויי נמי לכרת אע"ג דאנן לא ידעינן לי'. מ"מ אכתי מאי פריך ר"א גדול בהדיא כתיב. והא ודאי טובא אשמעינן בהכי. ועכצ"ל דהנך אמוראי איפליגו בהך סברא גופא. דרב פפא דמוקי לה התם בגדול ובחול. ס"ל כסברת הראשונים דכתיבנא. ולהכי לא חייש לאתקפתא דרב אשי דמתקיף גדול בהדיא כתיב בי'. ורב אשי דמתקיף לה לא ס"ל הך סברא. אלא ס"ל דכיון דאיתרבו ציצין מייתורא דקרא דהמול ימול. לכולה מילתא איתרבו. וכרת עלייהו נמי קאי אע"ג דלא כתיבי בקרא בהדיא. ולהכי קדחי לאוקימתא דר"פ ומוקי להך ברייתא התם באוקימתא אחריתא. ובלא"ה כבר אשכחן בסוגיא דנזיר (ריש פרק שני נזירים נ"ז ע"ב) דלפי מה שפירשו התוס' שם בד"ה ורב אדא וכו' איפליגו בהך סברא רב הונא ורב אדא בר אהבה. דלרב אדא ב"א ס"ל דלא מיתוקים קרא אלא למאי דנפיק מפשטי' דקרא ולא למאי דלא נפיק אלא מדרשא. ולרב הונא ס"ל דלא שנא עיי"ש בדבריהם. ולפי דבריהם אלו אתי שפיר גם מאי דכתיבנא לעיל בביאור דברי התוס' ביומא שם. דהתם קיימינן אליבי' דרב אדא בר אהבה. ואיהו לטעמי' אזיל דס"ל הך סברא בנזיר שם. ומסוגיא דשבת שם (לקמן קל"ו ע"ב) נראה דס"ל דאיפליגו תנאי בהך סברא. דעל מאי דאיפליגו רבנן ורבי יהודה התם בברייתא ובמתניתין במילת אנדרוגינוס דלת"ק אין מילתו דוחה שבת. ולר"י דותה את השבת וענוש כרת. אמרינן התם אמר ר"ש אר"ח לא לכל אמר ר"י אנדרוגינוס זכר הוא אלא דבמילה הוא דס"ל דרביי' קרא מדכתיב המול לכם כל זכר דכל ריבויא הוא לאנדרוגינוס עיי"ש. וראיתי בתשו' הר"ש משאנץ ז"ל שהובאה באגרות הרמ"ה ז"ל (דף קט"ו) שהכריח שם ע"פ הירושלמי דשבת (פר"א דמילה ה"ג) וביבמות (ריש פרק הערל) דגם רבנן בעיקר מילת אנדרוגינוס מודו דאיתרבי לחיובא מדאורייתא כזכר ודאי. אלא דפליגי עלי' דר"י רק לענין לדחות את השבת ולהתחייב כרת עיי"ש. וכן העלה מדעתו הר"ב קה"ע בש"ק בירושלמי דר"פ הערל שם עיי"ש. ולפ"ז עכצ"ל דהיינו משום דלרבנן ס"ל דנהי דאיתרבי אנדרוגינוס לעיקר חיובא דמילה מקרא דהמול לכם כל זכר מ"מ כרת דכתיב בההיא פרשה לא קאי אלא על הנך דכתיבי בקרא בהדיא ולא על אנדרוגינוס דלא נפיק אלא מריבויא דכל זכר. וכן נמי מאי דכתב קרא ביום השמיני ימול דילפינן מיני' אפי' בשבת. לא קאי אלא על מילה דהנך דכתיבי בקרא בהדיא. ולא על מילת אנדרוגינוס דלא איתרבי אלא מייתורא דקייא. אבל רבי יהודה ס"ל דאין לחלק בזה. וכיון דאיתרבי אנדרוגינוס לחובת מילה ממילא איתרבי נמי לעונש כרת ולדחות את השבת. וא"כ מבואר לפום הך סוגיא דסברא זו תלי' בפלוגתא דתנאי. ויש מקום להאריך בזה הרבה. וכבר הארכתי בזה במק"א ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי לאחד מגדולי הספרדים שכבר נגע קצת בהך כללא:

ועכ"פ עפ"ז ניחא שפיר סוגיא דגיטין שם. דאפשר לומר דר"י ס"ל נמי כרבי יהודה בפר"א דמילה שם. וא"כ חוקה לעיכובא דכתיב בההיא פרשה על מתן דמים נמי קאי. וא"כ גם במתן דמים בעינן בחשאי לעיכובא אפי' בדיעבד. ולפ"ז שוב ליכא לאקשויי דילמא מיירי קרא בדאי עבר ובא לקדש הקדשים או להיכל בשעת מתן דמים וראה ושמע שפיגל. דהרי א"כ נפסלה ההזאה ושוב לא נתפגל הקרבן. דהרי קיי"ל כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. וכיון דהזריקה לא היתה בהכשר משום שלא היתה בחשאי שוב אין כאן פגול. וכמתבאר בפ"ד דזבחים (מ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי ושפיר הביא ר"י ראי' מכה"ג ביוה"כ. ולפ"ז ממילא ניחא נמי מאי דלא מוכיח כן מקרא דואל יבא בכל עת אל הקודש. משום דודאי מהתם לא מוכיח מידי. דכיון דהך קרא לא אתי אלא לאזהרה על ביאה ריקנית. א"כ כשעבר זה ונכנס הוא ניהו דקעבר בלאו דואל יבא בכל עת אל הקודש. ואיסורא דעבד עבד. אבל אין זה פוסל ההקטרה או ההזאה בכך דמאי ענין זה לזה. וא"כ שפיר הוה מיתוקים בשעבר ונכנס ושמע. אבל מקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד מוכיח שפיר. דכיון דהך קרא אינו אלא אחד מדקדוקי ההקטרה ומתן דמים שבפנים. ומדכתיב בה חוקה שמעינן נמי עיכובא אפי' בדיעבד. דכל שלא היתה ההזאה או ההקטרה בחשאי עבודתו פסולה. א"כ ודאי לא משכחת פגול בשעבר אדם ונכנס שם בשעת מתן דמים. וכמו שנתבאר. ועפ"ז מתורץ נמי בפשיטות קושית התוס' בזבחים (פרק איזהו מקומן נ"ה ע"ב) בד"ה שני פשפשין וכו' על הא דדחינן בסוגיין דגיטין שם ודילמא דחזני' בפשפש עיי"ש. והקשו שם בתוס' דהרי אסור לעשות פשפש מדאמרינן (בפרק כל הפסולין) וליעביד פשפש. ומשני הכל בכתב מיד השם עלי השכיל עיי"ש שנדחקו בזה. ולפמש"כ בפשיטות ניחא דשפיר משכחת לה בשעברו ועשו פשפש. דהרי בדאי לאיסורא מיירי קרא וכמו שנתבאר:

ועכ"פ מתבאר לנו עפ"ז דקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד לא אתי לאזהרה להנכנסים שם. אלא אינו אלא אחד מדקדוקי עבודת הקטורת ומתן דמים בפנים. ונראה להביא ראי' לזה מדברי הירושלמי (פ"ה דיומא ה"ב) דגרסינן התם ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה. ובשנה האחרונה אמר להם בשנה הזאת אני מת. אמרו לו מהיכן אתה יודע. אמר להם כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית הי' זקן אחד נכנס עמי ויוצא עמי. ובשנה הזאת נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי רבי אבהו והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד. א"נ מי אמר לי דהוה בר נש אני אומר דהקב"ה הי' עיי"ש. והשתא אם איתא דהך קרא הוא אזהרה להנכנסין. מאי פריך אטו תורה ניתנה למלאכים שיהיו מוזהרים באזהרות שבתורה. תורה לא ניתנ' אלא לישראל ואין מלאכים מוזהרים עלי' ועי' בשבת (פרק רבי עקיבא פ"ח ע"ב) ובפסיקתא רבתי (סוף פרשה כ"ו) עייש"ה. ומהאי טעמא קשה ג"כ בעיקר הך דרשא דירושלמי. דאם איתא דהך קרא לאזהרה לנכנסין הוא דאתי. היכי שייך לרבות מלאכים בכלל אזהרה זו כיון דלא ניתנה תורה למלאכים כלל אלא לישראל. אלא ודאי מוכרח מזה דהך קרא דוכל אדם לא יהי' באה"מ אינו אלא אחד מדקדוקי עבודת הקטרה ומתן דמים. ועל העובד הוא דרמיא מילתא שלא יקטיר ולא יזה אלא בחשאי כשאין שום אדם שם. ולענין זה הוא דקמרבינן בירושלמי אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם. לומר דגם המלאכים בהיותם שם פוסלין ההקטרה. והיינו דפריך התם על שמעון הצדיק שהקטיר ועשה מתן דמים לפני ולפנים כשהי' עמו אותו זקן אע"פ שידע דמלאך הוה. ועל זה משני לי' שפיר דהקב"ה הוה. כלומר שהי' ידוע כך לשמעון הצדיק דזה הי' הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכיו"ב בפ"ק דברכות (ז' ע"א) עיי"ש. ופשיטא דבזה לא שייך קרא דוכל אדם לא יהי' וגו':

וראיתי בירושלמי (פ"ק דיומא הלכה ה') גבי עובדא דאותו צדוקי שהקטיר מבחוץ והכניס בפנים ולא היו ימים מועטים עד שמת וכמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו. ואמרינן התם עלה בעון קומי רבי אבהו והא כתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד. ומשני בשעה שהוא נכנס כדרכו עיי"ש. ולכאורה מאי פריך והרי אותו הצדוקי לא ראה את המלאך בבואו ומאי הו"ל למיעבד הרי לפי דעתו לא הי' שם אחר זולתו ובחשאי בא להקטיר. מיהו לק"מ דאיכא למימר דפריך משום דכך היא מצות עבודת הקטורת שתהי' נעשית בחשאי דוקא ונפסלת שלא בחשאי. וא"כ היכי נכנס המלאך בשעת העבודה ובכך פסל עבודתו של מקום. ועל זה משני לי' בשעה שנכנס כדרכו. כלומר דלא פסל המלאך עבודתו של מקום ב"ה. דהרי בלא"ה נכנס צדוקי זה לעבודתו שלא כדרכו ותיקונו ועשה עבודתו שלא בהכשר. וא"כ לא הפסיד המלאך בכניסתו כלום. ובפרט דלפי מאי דקאמר בירושלמי כמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו עיי"ש. נראה דמיד בכניסת הצדוקי עם ענן הקטורת הכהו המלאך על מצחו. ולא כדאיתא בתלמודא דידן (פ"ק דיומא י"ט ע"ב) שביציאתו נגף ומצאו רגל עגל בין כתפיו עיי"ש. ובמש"כ הרש"א ז"ל בח"א שם. וא"כ אדרבה נכנס כדי שלא להניחו לעבוד עבודתו של מקום ב"ה שלא כראוי ולענשו על כך. והיינו דקמשני בשעה שהוא נכנס כדרכו. ועפ"ז יש מקום ג"כ לפרש דברי הירושלמי דלקמן (פ"ה) קצת באופן אחר ממש"כ לעיל. אלא שאין צורך ואין להאריך:

ונראה עוד ראי' לזה ממה שאמרו בפסיקתא רבתי (פרשה מ"ח סי' ג'). ויען השם את איוב וגו' אמר לו הקב"ה למה אתה קורא תגר שהגיעוך היסורין וכו'. אלא גדול אתה מן אהרן שלא חילקתי כבוד לבריה בעולם. כיוצא בו שהי' לבוש שמונה לבושי קודש ונכנס לבית קדשי הקדשים ומלאכי השרת בורחים מלפניו. וכל אדם לא יהי' באהל מועד אלו מלאכי השרת. ודמות פניהם פני אדם שהיו חולקים לו כבוד ובורחים מלפניו וכו' עיי"ש. הרי מבואר להדיא דאע"ג דדריש ג"כ וכל אדם לא יהיה לרבות אף המלאכים אפי' הכי קאמר שלא היו בורחים מלפניו אלא משום שחלקו לו כבוד. ואם איתא דהך קרא הוא אזהרת לאו להנכנסים שם באותה שעה. א"כ הו"ל תרתי דסתרי. דהרי מאחר דגם המלאכים בכלל אזהרה זו. א"כ ע"כ בלא"ה היו מוכרחים לברוח מלפניו משום אזהרת לאו דוכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו וגו'. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דהך קרא לא לאזהרת לאו על הנכנסים שם הוא דאתי. אלא הוא דין מדיני עבודה שבפנים שהקפיד הכתוב שתהי' בחשאי וכל זמן שיש שם אדם ואפי' מלאכי השרת לא הי' יכול לעשות עבודות שבפנים. והם לא היו עושים שום איסור כשלא היו ממהרים כ"כ לברוח מלפניו. אלא שמפני כבוד הכה"ג כדי לחלוק לו כבוד מיהרו לברוח מלפניו מיד בבואו ולא יהא צריך להמתין עד שיצאו. וכדאמרינן נמי התם לקמן. כתיב וכבוד השם מלא הבית וכו' ובזמן שהוא נכנס הייתי חולק לו כבוד ומסלק את כבודי בין שני הכרובים וכו' עיי"ש. הרי דאף לגבי שכינה דלא שייך איסור. מ"מ משום לחלוק לו כבוד הי' מסלק ומצמצם את כבודו לבין שני הכרובים. ובשמות רבה (פרשה ל"ח) אמרו אהרן הי' נכנס בכל שעה לבית קדש הקדשים. ואילולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא הי' יכול ליכנס. למה שהיו מלאכי השרת שם וכו' עיי"ש. והר"ש יפה ז"ל ביפ"ת שם כתב וז"ל תימא דבירושלמי יומא קאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפי' מלאכים דכתיב בהו ודמות פניהם פני אדם וכו' עיי"ש בדבריו שנדחק הרבה בזה. אבל לפי מה שביארנו הדברים מבוארים לנכון ע"פ הפסיקתא רבתי שהבאתי. דהרי מאחר דלמלאכי השרת ליכא שום איסור בהיותם שם בשעת העבודה לא היו מוכרחים לברוח מלפניו. אי לאו משום זכיות הרבה שנכנסות עמו ומסייעות אותו וכדי לחלוק לו כבוד. ואע"ג דעכ"פ היו מוכרחים לפרוש משם כדי שלא להשביתו ולבטלו מעבודתו של מקום ב"ה. מ"מ הי' צריך להמתין להם עד שיצאו ולא הי' יכול לבוא בכל שעה שירצה הוא:

ובהכי מדוקדקים היטב דברי המדרש דקאמר אהרן הי' נכנס בכל שעה לבית קדש הקדשים. וביפ"ת שם נדחק הרבה בלשון זה עד דמסיק דצ"ל דט"ס הוא וצ"ל בכל שנה. משום דהוקשה לו שהרי אינו נכנס אלא ביום הכפורים בלבד. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל (בפרשת תצוה) שהיתה גם לפניו כגירסא שלפנינו במדרש שם עיי"ש. אבל לפמש"כ הלשין מדוקדק היטב. דודאי בלא"ה היו המלאכים מוכרחים שלא להשביתו מעבודתו של מקום כמצווה עלינו בתורה. ובע"כ היו צריכין לפרוש משם. אלא דמ"מ לא הי' יכול אהרן ליכנס בכל שעה שירצה הוא. משום דכתיב וכל אדם לא יהי' באה"מ בבואו וגו' לרבות אף המלאכים. וע"כ הי' מוכרח להמתין להם עד צאתם. אלא שמפני זכיותיו המרובים היו הם מוכרחין לברוח מלפניו מיד כשנשמע קולו בבואו. והי' יכול ליכנס בכל שעה שהי' רוצה הוא. וראיתי להר"ש יפה ז"ל שם שרצה ליישב עיקר תמיהתו ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל דמשמע מדבריו שבפנים היו אלא שכשהי' נכנס הכה"ג היו הולכים המלאכים משם וחוזרים בצאתו עיי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים דלא הועיל בזה כלום. דאכתי קשה למה לו זכיות מרובים שמסייעות אותו ליכנס והרי מיד כשנשמע קולו בבואו היו מוכרחים ע"כ לפרוש משם כדי שלא לעבור בלאו דוכל אדם לא יהי' באה"מ. אם איתא דהך קרא הו"ל אזהרת לאו להנכנסים שם שלא ימנעו את עצמן מלהתרחק משם בבוא הכה"ג לעבודתו. כמו שהבין הר"ש יפה ז"ל גופי' שם. אבל ע"פ מה שביארנו הדברים מתבארים על נכון:

והכי נמי משמע מדאמרינן בפסיקתא דר"כ (סוף פיסקא כ"ז) ובויקרא רבה (סוף פכ"א) דגם שם מביא עובדא דשמעון הצדיק. ופריך עלה כדפריך בירושלמי שם. ומשני כדמשני התם דהקב"ה בכבודו ובעצמו הי' יוצא ונכנס עמו. והדר פריך התם רבי אבהו וכהן גדול לא אדם היה. ומשני אלא כההוא דאמר רבי פנחס בשעה שהי' רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך השם צבאות הוא עיי"ש. ותמה ביפ"ת שם וז"ל תימא מאי פריך אי מאי שנא אהרן דלא מנעו מלבא שם ביום הקדוש משאר אינשי הרי גם הוא אדם הוא. הא לא קשה. דודאי כהן גדול חשוב משאר אינשי וגם לא נכנס אלא לצורך עבודה. אבל שאר בני אדם לא. ואי קשה לו היכי סתים וקאמר כל אדם לא יהי'. דכייל נמי כהן גדול שגם הוא אדם. הא נמי לא קשה דכיון דכתיב בבואו לכפר בקדש עד צאתו הא בהדיא דמצוה על אהרן לבוא וכו'. ומאי דקשה לו וכה"ג לאו אדם הוא. היינו דאין הלשון מתוקן שכולל כל אדם וזה היפוך האמת כיון דכהן גדול הי' שם. ולא הי' לו לומר אלא וכל אדם מבלעדיו או וכל אדם אחר עכ"ל עיי"ש. ולדידי אין דבריו נכונים כלל ואין ממש בתירוצו. דכיון דהענין עצמו מוכיח מתוכו שאין בכלל הכתוב אלא כל שאר אדם חוץ מכהן גדול. אין לכתוב לפרש יותר ולמיכתב כל אדם מבלעדיו. כדאשכחן בכמה דוכתי כיו"ב בקרא. כמו בקרא דויפן כה וכה וירא כי אין איש וגו'. דלא כתיב כי אין איש מבלעדיו או אין איש זולתו וכיו"ב. דאל"כ יהי' משמע דגם משה וגם המצרי לא היו שם. אלא פשיטא דהא ליתא ואין צורך לזה. משום דהענין עצמו מוכיח. וכן בהתודע יוסף אל אחיו דכתיב הוציאו כל איש מעלי. ולא עמד איש אתו וגו'. ולא כתיב הוציאו כל איש מעלי זולתי וזולת אחי. ולא עמד איש אתו מבלעדי אחיו. וכן בקרא דכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית ותתפשהו וגו'. ולא כתיב ואין איש מאנשי הבית זולתה שם בבית. ולא חשש הכתוב שלא יהי' משמע דגם היא לא היתה שם בבית. וכן בשאר דוכתי כיו"ב ואין להאריך. וע"כ דאין בדקדוק זה ממש. ובכל כיוצא אין הכתוב צריך לפרש יותר מהמובן מאיליו מענין הכתוב עצמו. אבל נראה ברור ופשוט דגם מזה מוכרח כדכתיבנא דקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד איננו אזהרת לאו לכל אדם שלא יהיו נמצאים שם. אלא הוא מדקדוקי העבודה שתהי' נעשית בחשאי דוקא. שלא יהא שום אדם נמצא שם בשעת העבודה. ועל זה פריך התם שפיר דכיון דהיות האדם שם בשעת עבודה פוגם את העבודה. א"כ כה"ג גופי' נמי פוגמה דאטו כה"ג לאו אדם הוא. וכיון דסוף סוף אי אפשר להעבודה מבלי שיהא נמצא שם אדם. מה הועיל הכתוב בתקנתו שתהא עבודה זו מבלי היות שם אדם. ולא ניחא לרבי אבהו לתרץ דשאני כהן גדול דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר. וכדאשכחן נמי בסוגיא דפ"ק דמנחות (ה' ע"ב) דכמה אמוראי דהתם לא חיישי לפירכא דמצותו בכך עיי"ש. וכן בחולין (פרק גיד הנשה צ' ע"ב) איפליגו רבי ורבנן בהכי. דלרבי לא משמע לי' הך פירכא דשכן מצותו בכך עיי"ש. ולזה איצטריך לשנויי דשאני כהן גדול דרוח הקודש שרוי עליו ופניו בוערות כלפידים והו"ל כמלאך. ואין דינו כשאר כל אדם שפוגמים עבודות אלו בהיותם שם. וכבר העלה ביפ"ת שם דצ"ל דס"ל להמדרש שם דמלאכים אינם בכלל קרא דוכל אדם לא יהי' וגו'. ופליג על הירושלמי דס"ל דמלאכים נמי בכלל עיי"ש:

ומעתה לפ"ז יפה עשו כל הראשונים ז"ל מוני המצות שלא מנו אזהרה זו דוכל אדם לא יהי' באהל מועד במנין הלאוין. משום דבאמת אין בזה שום אזהרה כלל. אלא אחד מדקדוקי עבודת הקטורת ומתן דמים שבפנים ולפני ולפנים וכמו שנתבאר. ועי' בפירש"י (בפרק טרף בקלפי מ"ד ע"ב) בד"ה קדושת היכל וכו' שכתב וז"ל דילמא עייל לאולם וקא עבר על לא יהי' באהל מועד עכ"ל עיי"ש. ולכאורה משמע מלשונו דס"ל דהך קרא הוא אזהרת לאו להנכנסין. שאם לא פרשו בשעת עבודות הללו עוברין בלאו. וכן ראיתי להרב אברבנאל ז"ל (בפרשת אחרי) שכתב וז"ל והנה צוה הקב"ה שכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. לתת הבדל מדרגה לכהן גדול על אחיו הכהנים שעם היותם גם המה בשאר ימות השנה נכנסים להיכל להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות. הנה ביום המקודש הזה כשיבא כהן גדול לקדש הקדשים עם הקטרת או עם הדם להזות לא יהי' שום אדם באהל מועד שהוא ההיכל. והוא על דרך מה שנאמר בהר סיני וגם הכהנים וגו' ונגש משה לבדו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו אלו דס"ל שהוא אזהרה להנכנסים שלא יהי' שם בשעת הקטרה ומתן דמים לפני ולפנים ביוה"כ. אלא דדבריו בלא"ה תמוהים טובא במאי דפשוט אצלו דקרא דוכל אדם לא יהי' וגו' לא קאי אלא על שעת הקטרה ומתן דמים שע"י כהן גדול ביוה"כ. וזה נגד משנה ערוכה (דסוף פ"ו דתמיד ובפ"א דכלים) דגם בשעת הקטרה דהיכל בכל ימות השנה בכלל זה. וגם אשתמיטתי' תוספתא (פ"א דכלים) דגם בשעת מתן דמים דפר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור שבהיכל צריך פרישה עיי"ש. וכן מבואר בכל הסוגיא דפרק טרף בקלפי שם עיי"ש. וברמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין ומוספין ה"ג) ובכל שאר ראשונים בזה. איברא דמדברי הפסיקתא והמדרש שהבאתי לעיל ודאי משמע כדברי הר"י אברבנאל ז"ל עיי"ש. אבל הרי ע"כ ממתניתין ותוספתא ותלמודין מבואר איפכא. ואכמ"ל בזה. עכ"פ מבואר דלדעת רש"י והרי"א ז"ל קרא דוכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' הו"ל אזהרת לאו. מיהו מדברי רש"י אינו מוכרח כ"כ ויש מקום לדחות קצת ואין להאריך. ומ"מ לדעת הראשונים ז"ל מוני המצות שפיר אפשר לומר כמו שביארנו. אלא דכל זה לא הוצרכנו אלא לדעת שאר כל הראשונים ז"ל. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל אין צורך לזה. דבלא"ה ניחא שפיר לפי שיטתו מה שלא מנה לאו זה כמו שביארנו לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.