ביאור ההלכה/שמיטה/א

ביאור ההלכה שמיטה א

הלכה א

* מ"ע לשבות כו'. במנחת חינוך מצוה קי"ב נסתפק אם נשים חייבות במ"ע זו דהו"ל מ"ע שהז"ג וכ' דלפ"ד החינוך [וכ"נ דעת רבנו] דכשיש ל"ת גם העשה שעמה חמיר ונשים חייבות בה א"כ גם כאן נשים חייבות אבל לפ"ד התוס' בקדושין ל"ד א' ד"ה מעקה דלא ס"ל כן א"כ נשים פטורות, וכ' עוד דלפ"ד הריטב"א שכ' על קושיית התוס' בקדושין כ"ט א' ד"ה אותו למה לי קרא דנשים פטורות ממילה תיפוק לי' דהו"ל מ"ע שהז"ג דאין מילה בלילה ותי' הריטב"א דמצוה שאינה על גופו אין זה בכלל מ"ע שהז"ג שנשים פטורות וכ' דלפ"ז גם בשביעית אינו על גופו אלא על הקרקע [ועמש"כ כאן בד"א סק"א] אבל לפ"ד התוס' דלא ס"ל כן נשים פטורות מהמ"ע, ועי' במ"ע פ"ד שנסתפק אם נשים חייבות להפקיר שדותיהן בשביעית דהו"ל מ"ע שהז"ג והביא ראי' ממשנה דקדושין נ' ב' מעשה בחמש נשים כו' וליקט אדם א' כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה ובגמ' שם נ"ב א' טעמא דשביעית דהפקר הוא כו' ומבואר דנשים חייבות להפקיר שדותיהן וכתב דשאני הפקר דאפקעתא דמלכא הוא וגם אם אינו מפקיר ממילא הוי הפקר ע"ש שהביא דעות בזה [ע"ל פ"ד הכ"ד ס"ק קס"ט], והנה לפי דבריו נשים מותר להן לעשות סחורה והפסד בפירות שביעית שזה אינו אלא עשה לאכלה ולא לסחורה לאכלה ולא להפסד וכן מותר להן לאכול לאחר הביעור דאינו אלא עשה דכתיב ולבהמתך ולחי' אשר בארצך כ"ז שחי' אוכלת כו' [וגם מדרבנן לכאו' אין אסור כדפריך בברכות כ' ב' אלא מעתה כל מ"ע שהז"ג נחייבינהו מדרבנן] וזה לא יתכן דהתנן ספ"ג דדמאי מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף להאכיל את בתה שביעית והיינו שתאכל שלא בקדושת שביעית כמש"כ הרמב"ם והיינו שתעשה בהן סחורה והפסד או שתאכלנו אחר הביעור ומבואר שנשים מצוות ע"ז וכן מבואר במשנה גיטין ס"א א' ושביעית ספ"ה משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה כו' אבל לא תבור כו' פירש"י החשודה על השביעית לאכול אחר הביעור ומבואר דנשים אסורות בזה.

ויש לדחות ראיות אלו דבודאי אם היו אצל האיש בזמן הביעור ולא ביער ונאסרו בודאי גם נשים אסורות לאכלו ורק אם היו אצל הנשים בזמן הביעור י"ל דאין מחויבות לבער ומותר להן לאכלו גם אח"כ והא דחשודה על השביעית וכן הא דחמותו י"ל דחשודין ליטול פירות שהיו אצל זכר בזמן הביעור וכבר נאסרו והם יאכלוהו ויאכילוהו וכן הא דחולין ו' א' הנותן לשכנתו כו' ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ג"כ י"ל שתתן לו ממה שכבר נאסר אצל איש לאחר הביעור א"נ חושש משום שביעית שצריך לשמרן השתא בקדושת שביעית כיון שהוא עכשיו אצלו שהוא זכר חייב לשמרו מהפסד ומסחורה מיהו אכתי קשה דאמרי' ביומא פ"ו ב' לה"ד לשתי נשים שלקו בב"ד א' קלקלה וא' אכלה פגי שביעית פירש"י תאנים שלא בישלו כל צרכן ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ומבואר דנשים נצטוו על כך אע"ג שאינו אלא עשה (ומלקות דקאמר שם היינו מכת מרדות כמש"כ בגליון שם בשם הריב"ש) ואולי יש לדחות דשאני הפסד וסחורה כיון דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך הרי התורה אמרה בהדיא דגם לאמתך דוקא לאכלה ולא להפסד אבל הוא דחוק דהא מסיים ג"כ ולשכירך ולתושבך ולבהמתך וגו' והם ודאי אין מצווין וע"כ כונת התורה שאתה יכול להאכילם לכל אלו אבל לא שהן מצווין ויותר נראה דכל מצות שביעית נחשב מצוה א' כללית ששביעית קדושה ויש בהן פרטים מה היא קדושתה דהיינו שאסור בעבודת קרקע ובסחורה ובהפסד וצריך להפקיר ולבער בזמן הביעור ואע"ג שיש בהן עשה ול"ת מ"מ עיקרה מצוה א' דהיינו קדושת שנת השביעית וכיון שיש ביניהן גם ל"ת שבודאי נשים חייבות א"א לומר שבעשה יהיו פטורות דכולן מצוה א' היא שהיא קדושת השנה על כל פירותיה שתוציא בשנה זו וע"כ נשים חייבות בכולן וזה גם מוכח מסתימת הגמ' דלא אמרו בשום מקום דנשים אין חייבות בקדושת שביעית ובדיניהם שזה דבר מצוי והול"ל זה וע"כ שאין בזה חילוק:

* שנא' ושבתה הארץ. הוא מבואר במו"ק ג' א' כלל בעשה ופי' הר"ש בפ"ק דשביעית מ"ד דהעשה הוא ושבתה הארץ והביא כן בשם ירו' דכלאים פ"ב ה"א ודלא כרש"י ותוס' במו"ק שם שכ' דהעשה הוא שבת שבתון והוא מקור רבנו ומה שלא כ' רבנו שעובר בב' וג' עשה שהרי הביא גם קרא דבחריש ובקציר ובסה"מ מ"ע קל"ה כ' שנכפלה העשה ג"פ לשיטתו אזיל שכ' שם בשרש ט' שהעשין והלאוין הכפולין על דבר א' אין נמנין אלא א' (ועי' ל' רבנו בפט"ו מתפלה הי"ב), והנה מש"כ רבנו דעשה דושבתה הארץ קאי גם על אילן הוא מבואר במו"ק שם דקחשיב לי' עשה דומיא דלאו ובלאו כתיב ג"כ כרמך אבל מש"כ דעשה דבחריש ובקציר קאי גם על אילן צ"ע מנ"ל דהא קצירה לא מיירי אלא בתבואה ושמא יליף מהתם דכל העשה על ענין א' ועוד דחרישה יכול להיות לצורך האילנות, והנה האחרונים (עי' ר"י קורקוס ותוס' רעק"א פ"ב דשביעית אות י"ב ופר"ח ומעשה רוקח וטעם המלך ועוד הרבה אחרונים) הקשו דדברי רבנו אינם לא כר' ישמעאל ולא כר"ע במו"ק ד' א' דלר"ע אתי קרא דבחריש ובקציר לתוס' שביעית ולא לשביעית עצמה ולר"י קאי על שבת ועוד דהא רבנו פסק לקמן רפ"ג דתוס' שביעית הוא הל"מ והוא כתירוצא דרב אשי במו"ק שם ומבואר שם דהוא כר' ישמעאל ועוד דבמנחות ע"ב א' מבואר דרק לר"י קצירת העומר דוחה שבת וא"כ רבנו דפסק בפ"ז מתו"מ ה"ד דדוחה שבת פסק כר"י ומרן בחזו"א (הבאנו בד"א) תי' דכיון דאין נ"מ לדינא לא חש רבנו להביא פסוק זה אף דלא קי"ל כן וכ"כ הר"י קורקוס במסקנתו ובפה"ש תי' דרבנו סמך על הירו' דס"ל דלר' ישמעאל קאי על שביעית דקציר העומר דוחה שביעית דאמר בירו' פ"ק דשביעית ר"י כדעתי' דאמר אין העומר בא מסוריא ומבואר בהדיא דלהירו' קאי על שביעית ולכן קאמר דר"י כדעתי' דא"א להביא מסוריא לכן קצירתו דוחה שביעית וכ"ה בהדיא בפי' הר"י בן מ"צ דקאי אשביעית והביא הירו' הזה ובאמת בגמ' דידן אין מבואר בהדיא דקאי אשבת רק בסוגיא דמנחות ע"ב ב' דמבואר דלר' ישמעאל קצירת עומר דוחה שבת וי"ל דהגמ' מדמה שביעית ושבת להדדי או דס"ל דאתרוייהו קאי ועי' בפה"ש שהאריך בזה אך לפ"ז יהי' החורש בשביעית עובר בעשה דבחריש ובקציר תשבות, והנה המל"מ הביא כאן הירו' דפ"ק דערלה דהנוטע בבית חייב בערלה ופטור ממעשר משום דבערלה כתיב ארץ וג"ז בכלל אבל במעשר כתיב שדה ובית לאו שדה הוא ובשביעית דכתיב גם ארץ וגם שדה מסופק בזה בירו' ולכאו' זה תלוי בפלוגתא דסוף מו"ק ג' א' אי דנין אותו בכלל ופרט ולמ"ד דנין לא קאי העשה רק על הל"ת וכ"ה בהדיא בירו' פ"ח דכלאים וא"כ רבנו דפסק דאין לוקין אחרישה א"כ פשיטא דתוך הבית אין חייב בשביעית דלא קאי העשה רק על מה שפרט הל"ת דהיינו שדך לא תזרע ושמא יש לחלק דזה רק בפרטי המלאכות וצ"ע, וע"ע במל"מ שהביא הירו' ספ"ז דפאה גבי הנוטע כרם להקדש דפריך לאכלו בלא פדיון א"א דא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית פי' שהרי צריך לפדותו וא"א לפדותו והדמים ישארו להקדש דדמי שביעית מוכרח לקנות מהן מאכל וכשנותנו להקדש אינו מאכל ומשני הגזבר מחליפו ביד אחר דהיינו אחר שפדאו מחליף דמים אלו על מאכל שיאכלנו בקדושת שביעית ופרי שני יוצא לחולין דרך חילול ודמים הראשונים ישארו להקדש וכה"ג מותר כיון שא"א בענין אחר ודעתו לחללו אח"כ על מאכל מותר ומצינו כעין זה במשנה פ"ח מ"ח דשביעית אין לוקחין עבדים כו' ואם לקח יאכל כנגדן דהיינו שיחללנו על אחר וכאן מותר לכתחלה כיון שא"א בענין אחר ואפי' לפמש"כ מרן בחזו"א (סי' י"ג סקי"ג) דהא דיאכל כנגדן אינו אלא משום קנס אבל באמת אין מתחלל כלל על בהמה טמאה וכה"ג ה"מ התם אבל כאן שדעתו לחללו על אוכלין עדיף וחל ומתחלל אח"כ ומותר לעשותו כיון שא"א בענין אחר וע"ש בחזו"א:

הלכה ב

* אינו לוקה מה"ת. מדכתב רבנו אינו לוקה ולא כתב אינו אסור משמע כדעת מרן דחרישה ונטיעה אסורין מדאורייתא אלא שאין עליהן מלקות אמנם לקמן ה"י כתב שאין אסור מה"ת אלא אותן ב' אבות וב' תולדות אבל שם כונתו לאפוקי הני מלאכות שמנה שם בה"ז ח' ט' ובא ליתן טעם למה התירוה אבל לא נכנס לפרטים שיש דברים שאסורין מה"ת ואין בהן מלקות והנה במו"ק ג' א' מבואר דקצירה ובצירה היא עבודה מעבודת קרקע ולמדו מזה דאבות אסר רחמנא ולא תולדות אבל בירו' פ"ח דשביעית ה"ו ובתו"כ בהר אמרו לא תבצור כדרך הבוצרים ולכן כ' רבנו לק' רפ"ד דהלאו כולל ב' הדברים וצ"ע מנ"ל לחז"ל לכלול ב' הדברים בפסוק זה וי"ל דפשטי' דקרא במלאכה קאי אמנם מדכתיב נזירך קצירך משמע נמי שלא תבצור בתורת שלך וכ"כ הרב מלבי"ם ז"ל וכ"נ ברמב"ן בהר כ"ה ה' (אלא דס"ל דעיקר הלאו שלא יחזיקם לעצמו אלא יפקירם ע"ש), ועי' בד"א שהבאנו מהחזו"א שכ' דזמירה שייך רק בגפן ולא בשאר אילנות וכן מוכח דעת הר"ש שכ' בפ"ב משביעית מ"ב דמכסחין היינו זימור ובירו' פ"ב ה"ב (מובא גם בר"ש שם) פריך למה ר"ש אומר אין מכסחין ומתיר ליטול את העלים מן האשכול ומאי קושיא הרי זימור אסרה תורה בפירוש וע"כ דאין זימור דאורייתא אלא בכרם, והנה מקור רבנו שכ' א' הכרם וא' שאר האילנות הוא ממכילתא דרשב"י שהביא הרדב"ז והוא מדברי רבנו בסה"מ מ"ע קל"ד והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו (שנא' כן תעשה לכרמך לזיתך) להקיש אליהם מה הכרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בל"ת אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בל"ת ומל' הרדב"ז נראה שהוא מפרש דהמכילתא באה ללמד על זית שאין מפורש בה ל"ת דכתיב וכרמך לא תזמור אבל העשה דושבתה הארץ קאי גם על זית ולכן יליף דיש בה גם ל"ת וע"ז כ' הרדב"ז דלפ"ז ה"ה שאר אילנות שיש בהן עשה זו דהא עשה אכולהו קאי יש בהן גם ל"ת אבל רבנו בסה"מ שם פי' דקאי אעשה דהשביעית תשמטנה ונטשתה וזה קאי על הכל שצריך להפקיר ומזה למד על כל האילנות שיש בהן גם הל"ת של כרמך לא תבצור ושם משמע דהלאו הוא שלא יבצור כדרך הבוצרים כמעשה בעה"ב שלא הפקיר וכאן משמע דקאי אמלאכות ורבנו לטעמי' לקמן רפ"ד דהלאו אתרוייהו קאי וכנ"ל ואפשר דגם במכילתא שניהן בכלל וכאן קאי אעשה דושבתה הארץ כמש"כ רדב"ז ומ"מ אין זה סתירה לד' מרן דאין מוכרח דקאי גם אזמירה דסוג מלאכת זמירה אין שייך אלא בגפן ובשאר אילנות הוא סוג אחר שאין נקרא זמירה:

הלכה ג

* מכין אותו מכת מרדות. בירו' שביעית פ"ד ה"ב טייבה בזה"ז מהו ר' ירמי' סבר מימר שרי א"ר יוסי ולא שמיע ר' ירמי' שהוא לוקה לא שמיע שהוא פסול מן העדות חזר ואמר אין דהוא שמיע אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה א"ר חזקי' אתותבת קומי ר' ירמי' דאמר וכי איזה ב"ד עמד וביטל וכ' הרש"ס שהוא לוקה כר"א דס"ל בפ' כלאי הכרם החורש בשביעית לוקה א"נ לקי מדרבנן וצ"ע על הפי' הראשון דר' ירמי' ור' יוסי פליגי בפ"ח דכלאים ה"א אם עובר בעשה על חרישה או אין עובר בעשה משמע דס"ל כר' יוחנן דאין לוקה ועוד דהבעיא בזה"ז וכ' רש"ס שם משום דשביעית בזה"ז דרבנן א"כ א"א להיות מלקות דאורייתא אבל י"ל דכונתו דאי אין לוקין עליו מה"ת א"כ גם בזה"ז אין מלקין אותו מכת מרדות אבל לפמש"כ רבנו כאן זה לא יתכן דהא פסק שאין לוקין עליו ומ"מ מלקין אותו מכת מרדות וגם קשה הקושיא הראשונה דר' ירמי' ור' יוסי ס"ל כר' יוחנן ולא כר"א ומוכח דבכל אופן יש מכת מרדות ואפי' בזה"ז וי"ל שזה מקור רבנו כאן אמנם לפמש"כ מרן דבחרישה מודה רבנו דאסור מה"ת אף שאין מלקות א"כ אין ראי' מהירו' לשאר הדברים די"ל דרק בחרישה שיש איסור מה"ת בזמן הבית יש מלקות גם בזה"ז משא"כ בשאר מלאכות אמנם רבנו לטעמי' בפי"ח מסנהדרין ה"ה דעל כל איסור דרבנן יש מכת מרדות והרמב"ן בסה"מ שרש א' חלק עליו בזה אכן בבה"ל פ"ב ממע"ש ה"ו כתבנו דרבנו מודה דבאיסור דאורייתא שאין מלקות אין גם מכת מרדות ולפ"ז רק בזה"ז יהי' מכת מרדות בחרישה ולא בזמן הבית ורבנו סתם בזה ואפשר דאחר שיש מכת מרדות בכל המלאכות א"א להקל בחרישה שהיא דאורייתא דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא לכן גם בחרישה יש מכת מרדות וצ"ע:

הלכה ד

* או הנוטע. כתב הר"ש בפ"ב בשביעית מ"ו בשם ר"ת דאיסור נטיעה בשביעית אינו אלא מדרבנן כשאר תולדות כדאמר רבא במו"ק ג' א' ובתוס' שביעית לא גזרו כלל ע"ז וכ"נ כוונת הר"ש בפ"א מ"א שם מה שהביא בשם ר"ת דבנטיעה אין תוס' שביעית היינו דלא גזרו אף מדרבנן בנטיעה כיון דמה"ת מותר אף בשביעית כדמוכח ממה שהקשה עליו דהוא כ"ש מזמירה ע"ש אלא דהוצרך להוסיף דגם בתוס' שביעית אין כאן מהדרשא דבחריש וגו' דנהי דמלקות ליכא מ"מ יהא העשה של בחריש ובקציר כמו חרישה דהוא ג"כ תולדה ואין לוקין עליו בשביעית כמבואר במו"ק ג' א' ומ"מ אסורה מה"ת דלא גרע מתוס' שביעית דאסירא או מהלכה או מבחריש ובקציר וע"ז כתב ר"ת דמבחריש ובקציר לא ילפי' אלא חרישה ולא יותר [וכן י"ל למאן דיליף מהלכה ג"כ לא הי' הלכה רק על חרישה ולא על שאר תולדות] אך מ"מ לאביי דכל המלאכות בשביעית עצמה דאורייתא ה"ה בתוס' שביעית ולזה כ' דבתוס' שביעית לא חייבו רק חרישה ולכן נטיעה מותרת לגמרי בתוס' שביעית וכן יש לפרש כונת התוס' בר"ה ט' ב' ד"ה ומותר מה שכתבו בשם ר"ת כדי שלא יסתור לד' הר"ש, והנה הר"ש הקשה על ר"ת ממה שאמרו בשבת ע"ג ב' דזומר תולדה דנוטע הוא וא"כ איך יתכן כאן דזמירה אסורה ונטיעה מותרת ולכאו' אין זו קושיא דגבי שבת דנטיעה היתה במשכן הוי נטיעה אב וזמירה דלא מצינו במשכן הוא התולדה אבל כאן דבתורה כתוב זמירה ולא נטיעה הוא להיפך דזמירה דכתיבא הוי האב ונטיעה הוי תולדה וכיון דקי"ל כרבא דתולדות בשביעית מותרות מדאורייתא אין לאסור נטיעה אלא דעיקר קושיית הר"ש משיקול הדעת דכיון דזמירה אינה אלא פעולה שיצמח האילן א"כ אין סברא דהתורה אסרה הזמירה ולא אסרה הנטיעה שהוא עיקר הפעולה שיצמח האילן ור"ת ס"ל כיון דלא מצינו שהתורה אסרה כאן רק הזמירה לא ילפי' נטיעה מינה אע"ג דחד טעמא הוא כמו דלא ילפי' בצירה מקצירה וצריך תרי קראי וכן שאר התולדות וכ"כ הר"י קורקוס, והנה דעת רבנו כאן לכאו' נראה דס"ל כר"ת כמש"כ הר"י קורקוס מדכלל נוטע בהדי שאר תולדות וכ"כ בהלכה י' שאין אסור מה"ת אלא אותן ב' אבות וב' תולדות ומרן בחזו"א (שביעית סי' י"ז סק"כ) מצדד דס"ל לרבנו ג"כ כהר"ש דנטיעה נלמד מק"ו מזמירה ומ"מ אין לוקין עלי' מה"ת דהוי בכלל אין מזהירין מן הדין [וכמו חרישה דע"כ אסור מה"ת דאפי' בתוס' שביעית הוא הל"מ כדלקמן פ"ג ואפ"ה כללה רבנו כאן לפי שאין לוקין עליו] אך יל"ע דלכאו' לדעת הר"ש הוא ממש בכלל זמירה ולוקין עליו דאם אינו אלא נלמד מק"ו הוא ג"כ בכלל תולדה דמה לי בק"ו מה לי במה מצינו וא"כ לדעת רבנו אינו אלא מדרבנן וכדעת ר"ת, והנה לפ"ד רבנו ל"ק קושיית הר"ש דנטיעה הוא כ"ש מזמירה דגבי שבת הוא תולדה דרבנו ס"ל בפ"ז משבת ה"ג ופ"ח ה"ב דזומר הוא אב כמו נוטע (ומפרש כן בסוגיית הגמ' שבת ע"ג ב' ע"ש) וא"כ לכאו' אין כאן ק"ו כלל, והנה מרן בחזו"א שם הקשה על שיטת ר"ת מסוגיא דגיטין נ"ג ב' גבי פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ ס"ל דבדאורייתא לא קנסו שוגג אטו מזיד ובדרבנן קנסו ור"י ס"ל להיפך ופריך ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור דר"מ כו' ולטעמיך תקשה לך היא גופא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית אלא התם כדקתני טעמא אר"מ מפני מה אני אומר בשביעית יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ד"א נחשדו על השביעית כו' הרי מבואר דנטיעה דאורייתא וכן הקשה בפה"ש והנה מהא דאמר הא דאורייתא והא דאורייתא יש לדחוק דסוגיא זו אזלא כאביי במו"ק ב' ב' דתולדות דאורייתא אך עיקר קושיית מרן דבברייתא גופא מוכחא דנטיעה דאורייתא דקאמר מפני מה אני אומר כו' ואי נטיעה דרבנן לא הוצרך לטעם זה דהא בדרבנן ס"ל לר"מ תמיד דקנסו שוגג אטו מזיד וא"כ ברייתא מוכחא דנטיעה דאורייתא ותיקשי לרבא דס"ל דתולדות דרבנן וע"כ דנטיעה לכ"ע דאורייתא מק"ו מזמירה וכשיטת הר"ש ז"ל, והנה בשבת ל"ז ב' בעו מיני' מרחב"א שכח קדרה ע"ג כירה ובישלה בשבת מהו א"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכאן ל"ש מאי ול"ש רנב"י אמר לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לאערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאערומי בשוגג נמי לא יאכל והנה הסוגיא כר"מ דהא מייתי מילתי' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכ"כ הריטב"א והגר"א באו"ח ר"ס שי"ח (ולפמש"כ הרשב"א שם י"ל קצת ע"ש) וא"כ קשה מה הוצרך רנב"י לומר מבשל הוא דלא אתי לאערומי כו' הא רנב"י עצמו מסיק בגיטין שם דר"מ לא קאמר אלא בדאורייתא אבל בדרבנן קניס שוגג אטו מזיד והרי שהיה אינו אלא דרבנן ושפיר קנסי' שוגג בלא טעם דאתי לאערומי [דהיכא דאיכא טעמא דאתי לאערומי גם ר"י מודה כדמוכח בגיטין נ"ד ב' גבי נפלו ונתפצעו] וכבר הקשה כן בפנ"י ותי' דכיון דשהיה הוא גזרה משום מבשל א"א להחמיר בה בשוגג טפי ממבשל ול"ד לשאר דרבנן שאינן גזרה משום דאורייתא ולענ"ד י"ל דכל דבר שיש לו עיקר בדאורייתא הוי כדאורייתא עי' עירובין ל"ו ב' ושם ל"ד ב' תד"ה מאן ושם ל"ב א' תד"ה תאנים ובכתובות נ"ו ב' תד"ה קאמר ובאו"ח סי' שכ"ח סי"ז בדעת הרמב"ם וכן מוכח בעירובין ע"ז א' תד"ה הכא וריטב"א שם ובזה א"ש דכל הני דחשיב בגיטין שם דרבנן כגון המטמא והמדמע והמנסך או המעשר והמטביל בשבת [אע"ג דהוי כמתקן כיון שאין כה"ג מה"ת מקרי שאין לו עיקר וכמ"ש הריטב"א בעירובין שם] או דם טמא שזרקו דשרי מה"ת דהציץ מרצה או מבטל איסור לכתחלה דכל הני אין להן עיקר מה"ת גזרו רבנן שוגג דלא ליתי לזלזולי בי' כדפירש"י שם אבל בדבר שיש לו עיקר מה"ת א"צ לגזור ועי' בחזו"א (דמאי סי' ט"ז סק"י י"א) מה נקרא יש לו עיקר, ועוד ראי' לזה דהרמב"ן במלחמות פ' כירה הביא ראיות לד' הרי"ף ז"ל דהלכה כר"י דהמבשל בשבת גם בשוגג לא יאכל מהא דשבת ק"ט ב' עבדא לי' ולא אכל והרי ודאי שוגגת היתה וכן שם ק"מ ב' גבי חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בשינוי אימי' דאביי עבדא לי' ולא אכל וכן בביצה י"ד ב' אייתו לי' דייסא שכתשו במכתשת ביום טוב ולא אכל והא כל הני שוגג נינהו ואפ"ה לא אכל אלמא דהלכה כר"י וכבר תמה הגר"א באו"ח ר"ס שי"ח דכל הני הוא ראיות לסתור דהא כל הני דרבנן הוו וא"כ אדרבה לר"י שוגג מותר ולר"מ אסור אבל לפמש"כ א"ש דכל הני אית להו עיקר מה"ת דהוו גזרה משום מלאכה דאורייתא ולכך הוי כדאורייתא דלר"מ שרי ולר"י אסור וכן לפמש"כ הפנ"י דדבר שהוא גזרה משום מלאכה דאורייתא א"א להחמיר טפי מדאורייתא א"ש ג"ג ראיות הרמב"ן ולמדה מסוגיא דכירה ל"ח א' הנ"ל דזה הוי כדאורייתא, עכ"פ בין להפנ"י ובין לפמש"כ יש ליישב סוגיא דגיטין לפ"ד ר"ת דנטיעה בשביעית דרבנן וכוונת הגמ' דדינו כדאורייתא כיון שהוא גזרה משום מלאכה דאורייתא לא אתי לזלזולי בי' ושפיר מתיר ר"מ בשוגג ולכן הוצרך ר"מ לטעם דמונין או דנחשדו (וכבר הדפסתי זה בס' שיח השדה קו' הליקוטים סי' א' וכאן קיצרתי קצת):

הלכה ה

* ולא יאבק את צמרתו בעפר ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך. במו"ק ג' א' ואין מאבקין ואין מעשנין באילן וכתב בתוס' הרא"ש שם מפרש להו בירו' מאבקין עושין לה אבק מעשנין מתכנין פי' עושין לה אבק כעין אותה שהזכירו בפ' מקום שנהגו מייתי אסא דרא ושכרא דדפנא וקימחא דשערי ומרתחו להו ושדו להו אליבי' פעמים שמעשנין אותו בכך כדי לפטמו ופעמים שמשליכין את האבק של סממנין בלבו כדי לפטמו או למתק פירותיו ואין מרתיחין אותו וזהו לשון אבק ובערוך פי' מאבקין מסירין האבק מעליו ומעשנין עושין עשן תחת האילן כדי שימותו התולעים והלשון אינו נופל על זה הפי' דמאי עושין לה אבק איכא הכא ועוד באלו המלאכות אין בהם פיטום האילן אלא שמירת האילן ושמירת האילן שרי כדאמרי' בגמ' אוקמי אילנא שרי ובירו' ר' אבינא בעי מה בין המזהם לעושה לה בית העושה לה בית עושה לה צל וגדלה מחמתו והמזהם אינו אלא כמושיב שומר, והירו' הוא בפ"ב דשביעית ה"ג דפריך אדרבנן דרבי דאמרי מתליעין ומזהמין בשביעית ולמה אין עושין להן בתים ומשני כנ"ל ובע"ז נ' ב' פריך אברייתא דתניא מתליעין ומזהמין בשביעית (והוא רבנן דרבי בירו') ורמינהו מזהמין את הנטיעות עד ר"ה בשביעית לא ומשני ודילמא כדרב עוקבא בר חמא דארעב"ח (במו"ק ג' ב' ובסוכה מ"ד ב' דפריך אדתניא יכול לא יקשקש תחת הזיתים כו' והכתיב והשביעית תשמטנה מלקשקש וע"ז משני) תרי קשקושי הוו חד לאברויי אילנא ואסור וחד לסתומי פילי ושרי (ורבנו הביאו בסמוך ה"ז והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימין מותר) ה"נ תרי זיהמומי הוי חד לאוקומי אילני ושרי וחד לאברויי אילני ואסור אלא סיכה אסיכה קשיא דקתני סכין שמן לגיזום בין במועד בין בשביעית ורמינהי סכין את הפגין כו' עד ר"ה בשביעית לא מי דמי הכא אוקומי אילנא ושרי התם פטומי פירא ואסור ומבואר דבין קשקושי ובין זיהומי ובין סיכה לגיזום אם הוא רק אוקומי אילנא מותר ורבנו פסק כסתם משנה בפ"ב בשביעית דאתי כרבי דכל זיהומי אסור ולא חילק בין אוקומי לאברויי כמו שחילק בקשקוש ודין סיכה לגיזום לא הביא כלל כאן רק גבי חוה"מ וגם שם סתם ביותר עי' לח"מ שם פ"ח מיו"ט ה"י וצ"ב מה ביניהן וע"ק דרבנו פי' כאן מעשנין כדי שימות התולעת וכהפי' שדחה הרא"ש וכן כ' מזהמין כדי שלא יאכלנו העוף כשהוא רך וא"כ קשה קושיית הרא"ש דהא אוקמי אילנא שרי וכמו שפסק בעצמו גבי קשקוש וכן פי' רוב הראשונים במעשנין עי' רש"י מו"ק ג' א' והר"ש בשביעית פ"ב מ"ב (והרא"ש עצמו פי' שם כן בפירושו) והר"י בן מ"צ שם והמאירי ותלמיד ר"י מפריש ושאר הראשונים במו"ק כולן פי' כן וקשה כנ"ל, ותי' מרן בחזו"א (שביעית סי' י"ז סקי"ט) דמעשנין מחזי טפי כעבודה ואסרו חכמים ועל זיהום כתב דאפשר דגזרי' משום זיהום דאברויי (ול"י למה לא סגי לי' בטעם הקודם דרבי ס"ל דמחזי טפי כעבודה ובסי' כ' סק"ה משמע דגם בזה הטעם שלא הכל התירו וצ"ע וי"ל) ולפ"ז נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא דאיך אפשר לדעת מה מחזי טפי כעבודה ומה לא חוץ מהדברים שאמרו חז"ל בהדיא [ואולי כונת מרן לחלק בין עושה בגוף האילן ובין עושה מבחוץ דגבי קשקושי לסתומי פילי עושה הפעולה בהקרקע ולא בגוף האילן ולכן התירו משא"כ במעשנין ומזהמין שעושה בגוף האילן מחזי טפי כעבודה ואסרו וסברא זו נזכר בחזו"א סי' כ' סק"ה וצ"ע, שוב הראוני בס' זיו הים (פ"ב ה"ב סק"ה) שהביא בשם מרן שלא התיר אוקמי אילנא אלא בעבודה שבאה ע"י מקרה אבל בעבודה מעבודות התמידיות באילן בכל שנה לא התירו אפי' אוקמי כגון מעשנין ע"ש], ולכאו' יל"ע בההיתר של אוקמי אילנא אם הוא היתר שהתירו משום פסידא כמו שהתירו בחוה"מ דבר האבד או שאין כאן שום היתר כלל אלא שלאוקמי אילנא אין זה עבודה שאסרה תורה ונ"מ בדבר שיש בו גם אוקמי וגם אברויי דאי הוא היתר שהתירו משום פסידא א"כ אף אם יש גם אברויי מותר משום פסידא אבל אם אין כאן שום היתר רק שהתורה לא אסרה רק אברויי א"כ כשיש שניהן אסור והנה רש"י בע"ז נ' ב' כתב מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקומי אילנא בעלמא הוא ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא עכ"ל וכעין זה כ' תלמיד ר"י מפריש במו"ק ג' א' ומבואר דאין זה שום היתר של אוקמי אילנא רק דהתורה לא אסרה זה שאין זה עבודת קרקע אבל אם יהי' גם אברויי בודאי אסור וכלשון רש"י ואין משביחו לאילן אבל אם גם משביחו אסור וכן מוכח בתלמיד ר"י מפריש שם דאברויי אילנא היינו כשנתגלו השרשים והביא צרורות דקים ומיני עפר שמנה לכסותם ובזה האילן משביח וקרוי עבודת קרקע אבל סתומי פילי שסותם גומות הקרקע שתחת האילן וממלאן והאילן אין משביח בזה אלא עומד במעלתו שלא יכחיש כחו מותר עכ"ל ומבואר דאוקמי וגם אברויי אסור, והנה בדבר שאין בו אלא אוקמי אילנא בלבד בודאי מודה רבנו דמותר וזהו קשקוש לסתומי פילי ולכן פסק רבנו דמותר וכן מש"כ רבנו לק' הי"ט אבל מכסה באבנים או בקש דא' בירו' פ"ב ה"ג שאינו אלא כמושיב שומר משום שהוא רק אוקמי לבד ובדבר שיש בו גם אוקמי וגם אברויי בודאי אסור אבל בדבר שעיקרו הוא רק לאוקמי אלא שממילא יש בו תועלת ג"כ לאברויי בזה י"ל דפליגי רבי ורבנן במזהמין דעיקר הזיהום הוא רק שלא יאכלנו העוף כשהוא רך כמש"כ רבנו אבל מ"מ זה משביח ג"כ קצת ומפטם את הפרי ובזה פסק רבנו כרבי דאסור משום דסתם משנה כוותי' וכן י"ל במעשנין דאע"ג דעיקרו כדי שימות התולעת מ"מ מפטם ג"כ קצת את האילן או את הפרי ולכן אסור בשביעית כרבי דאסר בכה"ג וסוגיית הגמ' בע"ז כרבנן דשרו בכה"ג ולכן מתיר באוקמי אילנא וכן מ"ש בירו' שביעית פ"ב ה"ב רש"א אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית מפני שהוא כמציל מן הדליקה ובזה לא קי"ל כר"ש נראה דג"כ פליגי בזה דעיקרו לאוקומי אבל יש בו גם אברויי וקי"ל כרבנן דאסרי ובענין סיכה לגיזום אין ברור דעת רבנו די"ל דמדכתב אין סכין את הפגין משמע דלסוך לגיזום שרי ומ"מ לא הביא בהדיא הדין דסכין לגיזום ואפשר דגם רבנו לא הי' ברור לו בזה אם בסיכה לגיזום הוא רק אוקמי או גם אברויי וסוגיית הגמ' בע"ז דמתיר הוא משום דאתי שם כרבנן דרבי לכן סתם בזה אבל גבי קשקוש דסוגיית הגמ' במו"ק ג' א' ובסוכה מ"ד ב' להיתר וסוגיות הנ"ל לא אתו כרבנן דרבי אלמא שאין בזה רק אוקמי לכן סתם להיתר (ובמאירי בע"ז נ' ב' ובמו"ק ראיתי שכ' דקי"ל דגם אוקמי אילנא אסור ואולי כונתו אוקמי כה"ג שביארנו וצ"ע). וכ"ז לדעת רבנו אבל לדעת הרא"ש ושאר הראשונים שכתבו דכל אוקמי מותר יש להסתפק אם חולקין על רבנו וס"ל דכיון דעיקרו אוקמי אף שיש בו גם קצת אברויי מותר או דמודו ג"כ דג"ז אסור אלא דס"ל דבהני ליכא כלל אברויי רק אוקמי ולכן מותר אך לפ"ז צ"ל דרבי לית לי' כלל התירא דאוקמי אילנא וקי"ל כרבנן דרבי בהא וצ"ע, אמנם זה נכון לכ"ע שיש דברים שחז"ל התירו משום פסידא במלאכות דרבנן כמש"כ רבנו בסמוך ה"ח ט' י' אבל אין זה שייך לאוקמי אילנא [ונראה מרש"י דהיתר דאוקמי אילנא הוא דאורייתא ואפי' בד' מלאכות דאורייתא אם הי' אופן שאינו אלא אוקמי הי' מותר שאין זו עבודה וכן מוכח במו"ק ג' א' דהא לאביי דס"ל דתולדות דאורייתא כל הברייתא דשדך לא תזרע הוא דאורייתא וא"כ קשיא מברייתא דתשמטנה מלקשקש וע"כ כתירוצא דרעב"ח דתרי קשקושי הוו אלמא דהיתר דאוקמי הוא מדאורייתא] ובזה מדויק ל' רבנו שכ' בה"ז אם לסתום את הפצימין מותר ואח"כ בה"ח כ' משקין בית השלחין כו' ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים כו' ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיו"ב מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מה"ת אלא אותן ב' אבות וב' תולדות שלהם כמו שביארנו והיינו דבהיתר דאוקמי לא צריך שיהא פסידא מרובה אבל בהיתר של פסידא שהקילו חכמים משום דמלאכות דרבנן בזה צריך שיהא פסידא גדולה שימות כל עץ שבה הוא כמו שהאריך לבאר ולפ"ז יל"ע במש"כ מרן בחוברת ה' שביעית שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל אות י"ג בעבודת שדה גן פרדס צריכין להבדיל בין העבודות הנחוצות לקיום האילנות או הפירות ובין עבודות הבאות להשביח את העץ או את הפירות הכלל בזה הוא שעבודות הבאות להשביח את העץ או פריו אסורות ועבודות שהן נחוצות לקיומו ושבלעדם ימות העץ או יפסדו רוב הפירות הרי הן מותרות וחרישה וזריעה וזמירת הגפנים אסורות בשביעית אף אם הם לקיום האילן ופירותיו עכ"ל ולפמש"כ מותר גם מלאכות דאורייתא אם הם רק לאוקמי ואם הם גם לאברויי גם במלאכות דרבנן אסור וי"ל דמרן לשיטתו דא"א לנו להשתמש בהיתר של אוקמי כלל כי אין אנו יודעים מה מחזי כעבודה טפי וכנ"ל וא"א לנו להשתמש אלא בההיתר של פסידא מרובה שהתירו במלאכות דרבנן וכנ"ל וזה מה שקורא כיון שבלעדם ימות העץ או רוב הפירות דזה נקרא הפסד מרובה וזה בודאי אין להתיר במלאכות דאורייתא אלא דרבנן כנ"ל מיהו בחזו"א (סי' כ' סק"ה) ל"נ כן וצ"ע וע"ע מש"כ בזה בהכ"א:

הלכה ו

* ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר כו'. דעת מרן בשביעית (סי' כ' סק"ה) שאין שום קולא בזורע לבדוק ואף על פי שדעתו לעוקרו קודם שיעשה פרי לוקה משום זורע ומה שהקילו כאן הוא בזבל הגס שאין מצמיח כמ"ש במשנה חולין פ"ח א' וצ"ל דמ"מ קצת מתחיל לצמוח דאל"כ א"א לבדוק בו אלא כיון שאין יוצא פרי ראוי אין דרך לזרוע שם ואין זה נקרא זריעה גמורה ומ"מ לא התירו זה אלא בעציץ ונסתפק מרן שם אם דוקא בעציץ שא"נ התירו שאין בו איסור דאורייתא אבל בעציץ נקוב איכא מראית העין וגם בעציץ שא"נ לא התירו במלא עפר וא"כ מוכח דאסור לזרוע בעציץ שא"נ מדרבנן, או דמיירי כאן דוקא בעציץ נקוב והא דהתירו בגללים משום שאין דרך לזרוע בו ואין אסור מה"ת כנ"ל ובמלא עפר לוקה מה"ת ומה שלא כתב רבנו דלוקה לאשמעי' דבגללים אפי' לכתחלה מותר אבל בעציץ שא"נ אין בו גם איסור דרבנן דלא גזרו בשביעית על עציץ שא"נ משום חיי נפש וכמו שביאר שם בסי' כ"ב סק"א ובסי' כ"ו סק"ד, ויל"ע אם נימא דלא גזרו בשביעית על עציץ שא"נ א"כ חייב במעשר שהרי א"צ להפקירם ואין בו קדו"ש א"כ כשנחלקו בפ"ד דידים אם עמון ומואב מעשרין מ"ע או מע"ש בשביעית למה לא נחלקו בא"י על עציץ שא"נ ואע"ג דהיו יכולין לחלוק על פירות חו"ל שנכנסו לארץ (עמש"כ בבה"ל פ"ו ממתנ"ע ה"ה ד"ה כדי) י"ל דהא מילתא דלא שכיחא היא אבל עציץ שאינו נקוב משמע שהי' שכיח טובא וחז"ל גזרו ע"ז אטו נקוב וכמה סוגיות בגמ' דנו בזה לענין מעשר וביכורים וכלאים ותלישה בשבת וכתיבת גט עליו ולסכך בו ולברך עליו המוציא ולענין מצה ולזמן עליו ולטלטלו בשבת ולערב בו ולהאכיל בשבת ומשמע דהי' דבר המצוי ולפי רש"י בשבת פ"א ב' בשם הגאונים הי' כל א' עושה כן לפני ר"ה (אך דשם מיירי בנקוב) ואולי כיון דטעם שחייבו במעשר בעציץ שא"נ הוא גזרה אטו נקוב כמ"ש ביומא פ"ג ב' א"כ בשביעית דנקוב פטור לגמרי אולי לא גזרו גם על אינו נקוב ודוחק (ובפרט להסוברים דגם במקום שיש קדו"ש אם לא הפקיר חייב במעשר ומרן חשש לזה בפירות גוים שאין חייב להפקירן עי' בסי' כ' סק"ז אך אולי פירות גוים חמירי טפי כיון שאין קנין לגוי חייבין מה"ת) גם י"ל דלא נחלקו אלא בעמון ומואב דאיכא טעמא שיסמכו עליהן עניי ישראל אבל בעציץ שהוא מקרה ל"ש כ"כ שיסמכו ולכן בזה לכ"ע מפרישין מע"ש כרוב השנים אך לפי הכו"פ שהביא הרמ"א ביו"ד סי' של"א סי"ט שייך גם בזה שיסמכו עניים א"כ הו"ל לחלוק גם בזה ועמשכ"ל בבה"ל הנ"ל, והנה בתוספתא דמעשרות פ"ג ה"ח אי' המטליא לא נהגו בה חכמים היתר לא למעשרות ולא לשביעית ומפ' בע"ז ל"ח ב' דמטליא היינו שמביאין זרע כרפס ופשתן ותלתן ותרו להו בפשורי עד דמקבל ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא ותרו בהו גרגישתא (עפר) ומדבקין בי' ואדנפקי מבי בני מלבלבי בכשפים ואכלי להו והני חצבי הוא דלי שממלאין בו מים כדפירש"י בברכות נ"ח א' וכן מבואר בשבת קמ"ח א' וא"א להיות נקוב שא"כ א"א למלאות בו מים וכן מוכח בפסחים ק"ו א' שהיו ממלאין בו יין ובברכות כ"ב א' ובסוכה כ"ט א' שהוא כלי למשקין וא"כ אין יכול להיות נקוב ומרן הכריע שם (בסי' כ"ו סק"ד) דבין בשל עץ ובין בשל חרס בעי נקיבה וא"כ מוכח לכאו' דגם בעציץ שא"נ נוהג שביעית מדרבנן, והנה בירו' כלאים ספ"ה בעי אם מותר לסכך בדלעת שצומחת בעציץ ופי' רבנו מנוח בפ"ה מסוכה ה"ב דמיירי בעציץ שא"נ ומשמע שם דמיבעי לי' אי בכה"ת גזרו אינו נקוב אטו נקוב או רק במצות התלויות בארץ שהרי הביא ראי' דלגמ' דידן מותר דהא מבואר בגיטין כ"א ב' דמותר לכתוב גט על עלה של עציץ שא"נ ואפי' מאן דאסר אינו אלא גזרה שמא יקטום ומסיק דלמעשה טוב להחמיר כהירו' אע"ג דיש ראי' מגמ' דידן להתיר ע"ש ואם נימא דבכה"ת גזרו אינו נקוב אטו נקוב לכאו' לא מסתבר דבשביעית הקילו דכל כה"ג הו"ל לגמ' לומר מיהו זה עצמו הוא ספק בירו' ואע"ג שכ' טוב להחמיר מיהו מידי ספיקא לא נפקא וגם לפמש"כ בפי"א מביכורים ה"ו בבה"ל דרק לענין סוכה אמר להחמיר אין ראי' משם וצ"ע, ובספק הירו' אם נוהג שביעית בזרוע בבית דכתיב בה ארץ ושדה יל"ע אם אין נוהג בה שביעית בתוך הבית א"כ מה הוצרכו לשמור ספיחין בשביעית הרי אפשר לזרוע בתוך הבית לצורך העומר שהרי בעומר לא כתיב שדה רק ארץ וא"כ יכול להביא העומר מהן ואין בהן קדו"ש (ועי' ירו' רפ"ד דשקלים דבעי אם מותר לזרוע לכתחלה לצורך העומר ומאי בעי והא יכול לזרוע בתוך הבית) וי"ל דבתוך הבית אין יוצא תבואה טובה כמש"כ בחזו"א ובעומר צריך מן התבואה המשובחת כדתנן במנחות פ"ה א' ואע"ג דבדיעבד כשר כמש"כ רבנו פ"ו מא"מ הי"ב י"ל דמ"מ התירו כדי להביא לכתחלה עוד יל"ע דבמנחות ה' ב' אמרי' דלר"ע דספיחין דאורייתא אין העומר מתיר כלום בשביעית לימא דמתיר הנזרעים בתוך הבית שאין בהם שביעית ואסורין לפני העומר כנ"ל וי"ל דנזרעין בתוך הבית לא שכיחי:

הלכה ז

* סוקרין את האילן בסיקרא. בירו' שביעית (פ"ד ה"ד) אין תולין תוכין בתאנה כיצד הוא עושה מייתי יחור מתאנה וכותב שטר (גי' הגר"א) ותולה בה ואמר לה הדא עבדת ואת לית את עבדת (ואסור לעשות כן בשביעית שהיא סגולה שיעשה פירות והוי עבודה בשביעית) ופריך ולא כן תני אילן שהוא מנבל פירותיו (משיר פירותיו) סוקרין אותו בסיקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהתין לי' (מבהילין אותו) דיעביד (אלמא דמותר לעשות סגולה ולא מקרי עבודה) ומשני אמר תמן דלא יתיר פירותיו (גי' הגר"א ופי' שם הוי אוקמי אילנא שלא ישיר פירותיו) והכא דיעבוד לכתחלה פי' ולכן הוי עבודה ואסור ומבואר דאסור לעשות סגולה לאילן שיעשה פירות בשביעית דהוי עבודה ויל"ע דבסנהדרין ק"א א' אמרי' לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואין בכך משום צידה כדפירש"י וכ' במ"ב סי' שכ"ח ס"ק קמ"ג אע"ג דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתופסו מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית ויל"ע מ"ש גבי שביעית דאסור גם פעולה שאינה טבעית ומ"ש שבת דמותר [וראיתי לאאמו"ר זלה"ה בב"ק סי' מ"ה שכ' דבשבת דפטור גם כלאחר יד לא עדיף זה מכלאחר יד אך יל"ע דכלאחר יד אסור עכ"פ מדרבנן וכאן מותר לכתחלה וע"כ שאין זה מלאכה כלל ועוד כיון דהדרך לעשות כן לכאו' אין זה כלאחר יד וצ"ע] וי"ל דיש לחלק בין שבת לשביעית דבשבת עיקר קפידת התורה שינוח ולא יעשה הוא מלאכה ולחישה אין זו שום מלאכה אבל בשביעית שהתורה רוצה שהארץ תשבות כמ"ש בע"ז ט"ו ב' ודעת כמה ראשונים שגם ע"י גוי יש בזה חיוב דאורייתא (ע"ל ה"א סק"א) ואפי' להחולקים עכ"פ האיסור הוא שהארץ לא תיעבד ולכן גם ע"י סגולה הרי הארץ נעבדה על ידו, ועי"ל דבאמת אין חילוק בין שבת לשביעית רק החילוק הוא אם עושה איזה מעשה או שאין עושה כלום רק לוחש דכשעושה מעשה באמת גם בשבת יהא אסור אבל בלחישה בעלמא גם בשביעית מותר תדע דהא טעם טוענו בסיקרא הוא כדי שיבקשו עליו רחמים כמ"ש בשבת ס"ז א' ואטו אסור להתפלל בשביעית על עץ שיעשה פירות (ובני רי"ש נ"י העיר דבתענית י"ט ב' אמרי' דמתריעין בשביעית על הגשמים מפני פירות האילן מבואר דמותר להתפלל שיצמחו הפירות ואין זה עבודה האסורה בשביעית) וע"כ דכל שאינו עושה מעשה כמו כותב שטר ותולה בה או סוקרו בסיקרא אין זה עבודה כלל וה"ה דמותר ללחוש על עץ שיעשה פירות בשביעית ולתלות שטר אסור גם בשבת דמחזי כעובד בשבת, וראיתי בס' מושב זקנים מבעלי התוס' בפ' בהעלתך שהקשה מהא דכתיב את אשר תאפו אפו ומה צריך לאפות הרי יכול לחשוב שרוצה טעם אפוי שהמן הי' מתהפך לכל טעם שרצו ותי' דבשבת אסור לחשוב שיתהפך טעמו דהוי כמתקן (כנראה שמחשבה מועיל רק אם חשבו בשעת אכילה ולא קודם) ויש לעי' איזה מתקן זה הרי אין זה תיקון טבעי ואולי כיון שמעשה האכילה גורמת שיתהפך טבעו הוי כעושה מעשה ול"ד ללחישה וכנ"ל, והנה בעירובין מ"ג א' בעי אם יש תחומין למעלה מי' ומייתי ראי' מהני שב שמעתתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמי דר"ח בסורא ובפניא בשבתא קמי דרבה בפומבדיתא מאן אמרה לאו אליהו אמרינהו אלמא אין תחומין למעלה מי' ומובא בשם החת"ס שהקשה איך אליהו בא לכל הבריתות בשבת ותירץ דכשבא בתורת מלאך אין קפידא שאז אין חייב במצות אבל כשבא לומר הלכה אין יכול לבא בתורת מלאך דלא בשמים היא ומוכרח להתלבש בגופו שנשאר בעננים [עי' זוה"ק ויקהל קצ"ז א'] ולבא בתורת בנ"א ואז מצווה במצוות ובזכרוני ששאלתי למרן החזו"א זצ"ל א"כ מה ראיית הגמ' מאליהו דילמא אחר שאמר ההלכות בסורא נהפך למלאך והלך לפומבדיתא ואח"כ נהפך שוב לאדם ואמר ההלכות שם והשיב בבדיחותא שאם הי' בנ"א הי' אסור לו שיהפך למלאך דהוי נטילת נשמה ונראה שלא אמר כן אלא לבדיחותא בעלמא דרחוק לומר דזה שנהפך למלאך מקרי מעשה וא"כ אין בזה איסור שאין זה נטילת נשמה טבעי וכנ"ל [שו"ר בתשו' ח"ס ח"ו סי' צ"ח שכ' קצת בע"א] ועי' בקה"י שם שהביא בשם השל"ה שמה שכתב משה רבנו י"ג ס"ת ביום פטירתו אע"ג שהי' שבת משום שכתבן ע"י שם המפורש ומוכח שזה מותר לכתחלה וע"ש בקה"י מה שהאריך לענין מזיק ע"י לחש או תפלה אם חייב או לא:

הלכה ח

* וכן שדה האילנות כו'. תנן בספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן דברי ר"ש ראב"י אוסר פירש"י במו"ק ו' ב' מרביצין השקאה פורתא וכן פי' המאירי וכמה ראשונים שם אבל התוס' שם פירשו דהוא השקאה גמורה רק בבית הבעל נקרא הרבצה וכן פי' הר"ש בשביעית ורבנו בפיה"מ פי' מרביצין מזין רסיסי מים על העפר הלבן ואין ברור אם כונתו דוקא השקאה מועטת כרש"י (וכדא' בירו' פ"ב ה"ג ר"י בר טבליא משקה בסלא) או כונתו כתוס' דבשדה בעל הדרך להשקות כן ואף שרבנו מפרש שם עפר לבן היינו שדה אילן שהאילנות מרוחקות יותר מי' לב"ס מ"מ אפשר דגם שם הדרך להשקות כן אבל יותר מסתבר שאין חילוק בדרך ההשקאה בין י' לב"ס ובין יותר וכונת רבנו השקאה מועטת וכן נקט בחזו"א (סי' ט"ז סק"ג), ובירו' שם אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתי' דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה כולה וחכמים מתירין בזה ובזה (וקשה הרי חכמים מתירין שם גם השקאה גמורה ור"ש לא מתיר רק הרבצה בעלמא ואיך אתיא כרבנן ואולי ס"ל דגם חכמים שהתירו שם לא התירו רק הרבצה בעלמא וכדא' במו"ק שם האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא ומפרש רש"י דאתיא כרבנן ע"ש בתוס' וברז"ה אבל בגמ' שם ב' א' משמע דלרבנן שרי גם השקאה גמורה ושמא ס"ל כמש"כ בתוס' הרא"ש במו"ק ו' ב' דמ"ש שם ב' א' ראב"י היא ראב"י ומחלוקתו קאמר ע"ש) ר' מנא אמר לה סתם ר' אבין בשם שמואל בסתם חלוקין (דסתם שדה אילן נטועין מטע י' לב"ס) מה נן קיימין אם במרווחין ד"ה אסור אם ברצופין ד"ה מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע י' לב"ס ראב"י עבד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין כו' ופריך לא כן סברינן מימר במרווחין ד"ה אסור והן עפר לבן לא כמרווחין הוא (כ"ה הגי' בש"נ ובמו"ק) ר"ל ואיך ר"ש מתיר הרי ר"ש אתי כרבנן אלא כאן בשביעית וכאן במועד (ר"ל דמה שאמרנו דבמרווחין ד"ה אסור זה רק במועד אבל בשביעית מותר הרבצה גם במרווחין) ומה בין שביעית מה בין מועד שביעית ע"י שהוא מותר במלאכה התירו בין דבר שהוא טורח בין דבר שאינו טורח מועד ע"י שאסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טורח (גם כאן משמע קצת דהרבצה הוא רק דבר מועט ולכך קרי לי' דבר האבד שיש בזה קצת פסידא אם לא יעשה) ואית דבעי נישמעינה מן הדא שביעית ע"י שזמנה מרובה התירו מועד ע"י שזמנו קצר אסור (שאין בזה כ"כ קפידא) ופריך ואותן ז' ימים אחרונות לא מסתברא מיעבדינון כשבע ימי הרגל ויהיו אסורין (ולא חש לתרץ דלאו קושיא היא דלא חילקו חכמים בשביעית) אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש וראב"י אוסר הרי להדיא דבשביעית התיר ר"ש גם במרווחין כמו עפר לבן והא דאוסר במועד היינו במרווחין וכרבנן דאסרי במרווחין ומתירין בנטועין י' לב"ס וראב"י אוסר גם בסתם דהיינו בנטועין י' לב"ס ואין מתיר אלא ברצופין ומבואר מסקנת הסוגיא דלרבנן דהיינו ר"ש אין להתיר במועד אלא בנטועין י' לב"ס אבל במפוזרין יותר אסור ובשביעית מתירין אפי' במפוזרין ולראב"י מותר במועד דוקא אם נטועין פחות מי' לב"ס אבל י' לב"ס אסור ובשביעית משמע דג"כ לא אסר אלא בי' לב"ס אבל פחות מי' לב"ס מודה דמותר דהא שביעית קיל ממועד ולא חמיר יותר וראב"י אין מחלק בין מועד לשביעית וכגי' הר"ש בפ"ב מ"י בברייתא דמו"ק ו' ב' דלראב"י אין מרביצין בין במועד בין בשביעית וכ"ז בהרבצה אבל השקאה גמורה לכ"ע אסור בין במועד בין בשביעית בין ברצופין בין במרווחין והנה רבנו בפיה"מ מפרש דעפר לבן היינו שדה אילן שמרוחק יותר מי' לב"ס ובזה מדויק לשון הירו' דקאמר וההן עפר לבן לא במרווחין הוא דהא עפר לבן היינו מרווחין אבל הר"ש מפרש עפר לבן הוא שדה לבן של תבואה והוא שדה הבעל וצ"ל דהוא גורס כגירסתנו לא כמרווחין הוא היינו דדינה כמרווחין דאין כאן אילנות כלל והוי כמרווחין וצ"ע מאי פסקא דהוי כמרווחין אם התבואה צריכה השקאה למה הוי כמרווחין וצ"ל דקים לי' דאין התבואה צריכה השקאה יותר משדה אילן מרווחין, והנה רבנו בפ"ח מיו"ט ה"ב כתב ומושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כו' ומרביצין את השדה במועד והנה פסק כראב"י וכדעת הרי"ף שם וקשה לפי הירו' למה לא חילק בין נטועין פחות מי' לב"ס דמותר ובין י' לב"ס כמו שחילק כאן בשביעית וצ"ל דנטועין פחות מי' לב"ס פשיטא לי' דל"ש למשוך מאילן לאילן דכולה אילנות ורק במשוכין י' לב"ס בזה שייך לחלק דאין להתיר רק למשוך. ע"ק דבירו' מבואר דגם הרבצה אסור לראב"י רק ברצופין פחות מי' לב"ס ורבנו התיר הרבצה לגמרי ולגי' הר"ש במו"ק איתא להדיא דראב"י אוסר הרבצה בין במועד בין בשביעית והמ"מ כתב דמש"כ מרביצין קאי אבית השלחין דוקא וצ"ע דהא בבית השלחין התיר לגמרי וי"ל דלא התיר אלא בנהרות המושכין מן האגמים ולא פסקו או בבריכה וכאן בהרבצה מותר בכל גוונא וצ"ע וכאן בשביעית פסק דמקורבין י' לב"ס משקין אבל מרוחקין יותר אין משקין ולא התיר אלא הרבצה כדמסיים וכן עפר הלבן מרביצין כו' וכמש"כ בחזו"א וקשה דזה דלא כר"ש ולא כראב"י דלר"ש הרי בשביעית אין חילוק בין מקורבין למרוחקין כמסקנת הירו' וצ"ל דהא דמסיק בירו' דלר"ש אין חילוק הוא דוקא בהרבצה אבל בהשקאה גם הוא מודה שאין להתיר במרווחין יותר מי' לב"ס אבל בי' לב"ס בזה אפשר להתיר גם השקאה דזה הוי כמוליך מאילן לאילן כיון שהאילנות רצופין ול"ש להוליך כי הכל הוי כמשקה רק את האילנות כנ"ל, והא דפסק בחוה"מ כראב"י וכאן כר"ש הנה מה שפסק כראב"י במועד כבר הוכיח הרי"ף במו"ק מגמ' דידן דקי"ל כראב"י והביאו הכ"מ כאן ומה שפסק בשביעית כר"ש י"ל שלמדה מהירו' פ"ב ה"ג ר' יצחק בר טבליא ור' יודן בר גוריא משקה בסלא והיינו הרבצה כמש"כ בחזו"א ובאילנות מיירי שם בירו' ע"ש וע"כ במרווחין מיירי דברצופין לכ"ע שרי ומאי קמ"ל וע"כ דמיירי בנטועין י' לב"ס או מפוזרין יותר וא"כ לראב"י אין להתיר כנ"ל וע"כ כר"ש ס"ל ולר"ש שרי גם השקאה בי' לב"ס ושם מיירי במפוזרין יותר ולכן לא התירו אלא הרבצה ולכן פסק כר"ש ועי' בחזו"א (סי' ט"ז סק"ג):

הלכה ט

* ועושין עוגיות לגפנים. במו"ק ג' א' יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים ת"ל שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אלי' ולומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם (דנטיעה בכרם הוא בכלל זריעה בשדה ומכאן משמע דנטיעה דאורייתא) אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם ויש בזה ג' פירושים דרש"י ותוס' מפרשים כפשוטו דכל הני עבודות דלעיל הם נוהגים גם בשדה וגם בכרם אבל עבודות הללו אין נוהגות בשדה רק באילנות (וכבר כ' התוס' דבמקומותן נהגו כך) וכ"נ בפי' ר"ח שפי' למעוטי קשקוש ועידור וביקוע ועישון (אולי צ"ל וניקוע ועוגיות) דעבודת אילנות הן ולא עבודת שדה וזרעים וכ"נ שפי' רגמ"ה והר"ש בן היתום ובמהדורא אחרת מרש"י שכולן כתבו דמלאכות אלו אין בשניהן ואע"ג דבגמ' מסיק דקשקוש תחת הזיתים אין מותר אלא לסתומי פילי ולא לאברויי אילנא אולי אברויי שייך גם בשדה כה"ג אבל סתומי פילי אינו אלא באילן, פי' ב' הוא בפי' תלמיד ר"י מפריש שכ' והני אכולהו שייכי בשדה ובכרם ניכוש עידור וכיסוח שייכי בשדה כרסום וזירוד ופיסוג שייכי באילן דהיינו כרם דכתיב עד כרם זית אבל קשקוש וכל הני דסוף הברייתא אינן עבודה לא בשדה ולא לאשבוחי קרקע עביד להו ולא עבודה שבכרם דהא בגוף האילן לא עביד ולא מידי עכ"ל מבואר דהוא מפרש עבודה בשדה או בכרם לאפוקי הני שאינן עבודה לא בשדה ולא בכרם אלא הוא הכנה לעבודה וכ"נ שפי' הריטב"א שכ' מה זריעה מיוחדת פי' שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח אף כל כו' וכונתו כנ"ל כמו שביאר בחזו"א (סי' י"ז סקי"ט) וכ"נ שפי' הר"ן בחידושיו שכ' מה זריעה מיוחדת וכו' פי' והני מלאכות דלעיל חשובות הן ודי להן פ"א בשנה דומיא דזריעה ונטיעה אבל קשקוש והשקאה דצריכות תדיר תדיר לא מקרי חשובה עבודה ומותר לעשותן ואע"פ שפי' בע"א קצת וכ"כ הנמוק"י מ"מ העיקר הפי' הוא כנ"ל, פי' ג' הוא בפי' רש"י האמיתי (שנדפס מכת"י) שכ' הטעם משום דהני אינו אלא לאוקמי אילנא וז"ל כולן נמי עבודה באילן כו' אבל קשקוש ועוגיאות אינן עבודה לא בכרם ולא בשדה דאינן משביחין באילן אלא אוקומי בעלמא הוא וכ"נ במאירי שכ' אבל עודרין תחת הגפנים לצורך הגפנים שלא ייבש מה שנולד בו לא לצורך עבודת קרקע וכן מקשקשים תחת הזיתים כו' מפני שהיא עשוי' לסתום הנקבים הנעשים בשרש האילן שלא יכנס בהן הרוח ויתייבש כו' ורשאי למלאות נקעים העושים סביב האילן מים כו' ובגפנים עושין את העוגיאות לכתחלה והן מתמלאין מאליהן שהרי השקאה מותרת בשביעית כ"ז שיש שם פסידא כגון בית השלחים עכ"ל ומבואר דמפרש דכל הני התירו משום דהוי אוקמי אילנא וזה מתאים עם מה שהעמידו בגמ' קשקושי באוקמי אילנא וצ"ל דמפרש עבודה שבשדה ושבכרם היינו שהיא לאברויי השדה והכרם ולא מה שהוא לאוקמי שזה לא נקרא עבודה כיון שעיקרו אינו אלא שלא יגיע פסידא, והנה לב' הפירושים הראשונים מותר אפי' אינו במקום פסידא כיון שאין ההיתר מטעם פסידא וכמש"כ החזו"א שם ואע"ג דבקשקושי מיירי באוקמי אילנא מיהו יש כאן עוד היתר של עבודה שאינה בשדה ובכרם מלבד ההיתר של אוקמי רק הגמ' הוצרכה להעמיד באוקמי משום דאברויי הוא בשדה ובכרם וכנ"ל אבל בשאר הדברים שמנו כגון עידור ונקעים ועוגיות מותר אפי' שלא במקום אוקמי ואע"ג דמסקינן דקרא אסמכתא בעלמא מיהו חזינן דרבנן לא אסרו מה"ט דאל"כ ל"ש אסמכתא בזה אבל לפי' הג' כל ההיתר בכולן הוא משום אוקמי אילנא דהוי פסידא והנה דעת רבנו דמסיים בה"י ומפני מה התירו כל אלו כו' משום פסידא נראה דמפרש כפי' הג' שכל אלו התירו רק משום דהוי אוקמי אילנא וזה יסוד ההיתר של אוקמי אילנא דלא נחשב עבודה וכיון שאינו אלא מדרבנן הקילו בזה (וזה קצת לא כמש"כ בבה"ל בה"ה) ומש"כ רבנו שאם לא ישקה כו' משום דעוגיות ואמת המים וממלא נקעים כל הני נמי ענין השקאה הוא ואין כאן היתר אלא משום אוקמי וכיון שכל המלאכות אינן אלא מדרבנן הקילו בזה במקום פסידא מרובה אפי' שיש בזה ג"כ אברויי כיון שעיקרו אוקמי אבל שלא במקום פסידא באמת אסור, אמנם לדינא כיון שרוב הראשונים חולקים על פי' זה ולדידהו מותר דברים אלו אף שלא במקום פסידא כיון שאינו עבודה בשדה ובאילן או שאינה עבודה בקרקע אלא הכנה לעבודה מותר אפי' שלא במקום פסידא וכמש"כ מרן שם ויש מקום לומר דמדאורייתא אם זה רק אוקמי אילנא לבד מותר אפי' במלאכות דאורייתא וכמש"כ לעיל בה"ה ומ"מ רבנן לא רצו להתיר במלאכות דאורייתא רק בדרבנן ובזה התירו אפי' יש גם אברויי משום פסידא ולזה צריך שתהא פסידא גדולה כמש"כ רבנו ומש"כ מרן בסי' י"ד סק"ט בשם המבי"ט שהתיר להשקות עשבי בושם וכיו"ב אף שהפסדן מועט שם נהי שהפסדן מועט מ"מ כל המין הזה נפסד והוי כהפסד מרובה אך צ"ע דהמבי"ט ז"ל מדמה לה לחוה"מ ובחוה"מ מותר כל דבר האבד ובאמת מרן ז"ל בסי' י"ח סק"ד כ' דל"ד לחוה"מ ולא כל הפסד פרטי התירו רק הפסד כללי ודקדק כך מדברי רבנו וצע"ק ועי' בסמוך בה"י מש"כ בזה:

הלכה י

* ומפני מה התירו כל אלה כו'. הנה דעת מרן ז"ל דגם מפני הפסד הפירות התירו כמש"כ בד"א, ובתשו' מהרי"ל דיסקין ז"ל סי' כ"ז סק"ד דן אם אינו הפסד לגמרי אלא שגורם שיתקלקל קצת האילן (או הפירות לפ"ד מרן) אבל לא יתקלקל לגמרי וכ' דמלשון רש"י בע"ז דף נ' ב' שכ' שלא יתקלקל האילן מכמות שהוא משמע דגם על קלקול קצת מתירין אבל ממה שפי' שם (בד"ה אבל) דאוקמי אילנא בעלמא הוא שלא ימות משמע שהיכא שגורם רק להתקלקל ולא להמית אסור וצ"ע עכ"ד והנה ר"ח שם כתב גם גבי זיהמומי שלא ימות ורש"י בסוכה מ"ד ב' כ' ג"כ שלא ימות ונראה דכונת רש"י כאן רק לפרש התיבה אוקמי אבל בודאי הכונה שלא ימות כי רש"י עצמו לעיל בד"ה אבל מזהמין כתב מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות א"כ הזיהום גורם שלא ימות וע"כ דגם כאן כונתו שלא יתקלקל וימות רק דתיבת אוקמי משמע דמעמידו כמות שהוא עתה לכן פירש"י כן אבל הכונה שלא ימות ואם לא ימות נקרא שעומד כמות שהוא עתה אע"פ שמתקלקל קצת ובס' תורת הארץ ח"ב פ"ב סקי"ט הביא מדברי תשו' מבי"ט (סי' ס"ד) שכ' דמותר להשקות משקים עשבים וירקות בשביעית אע"ג דהוא פסידא מועטת משום דדומיא דחוה"מ קתני דכל פסידא מותרת ובאמת אין מדברי המבי"ט ראי' דגם הוא מיירי דהפרחים ימותו רק דכל הפרחים הוא הפסד מועט וע"ז הביא ראי' מחוה"מ דגם כל פסידא מתירין אבל אם לא יופסד לגמרי מודה דא"א לדמות לחוה"מ כמו שהוכיח מרן בסי' י"ח סק"ד דלא בכל פסידא התירו כמו בחוה"מ וכמש"כ בהלכה הקודמת בבה"ל ובפרט שמדברי רבנו כאן שכ' שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה מבואר דדוקא אם ימות התירו וכמש"כ ג"כ בתורת הארץ שם ובמאירי ע"ז נ' ב' מצאתי שכ' אף בדברים שאין נעשין להשביח האילן אלא לרפאו מאי זו מכה או להעמידו על מתכונתו אסור כו' אבל אם נגזם מערב שביעית סכין אותו כדי לחזקו מרוב רכותו מצד מקום החתך אף על פי שלא ימות בכך וצ"ע לברר שיטתו מה מותר ומה אסור ועי' במאירי סוכה מ"ד ב' וצ"ע, ולענ"ד קשה להקל בזה ובפרט בשביל האתרוגים שיהיו כשרים לברכה דלא מצינו שום היתר בזה וכ"ד מו"ח שליט"א שאין להתיר בשביל האתרוגים שיהו ראוין למצוה (שו"ר נדפס בזה תשו' מו"ח שליט"א בס' משפטי ארץ עמוד רע"ח ע"ש ועי' בצה"ל שהעתקנו מס' תה"ש הוראת מו"ח שליט"א בזה):

הלכה יא

* דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד. בירושלמי פ"ד דשביעית ה"ב תנן שדה שנתקווצה תזרע למוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע למוצאי שביעית ובירו' שדה שנתקווצה כו' תמן אמרין בשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרין כשחריש על דעתייהו דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורשין פ"א והוא חורש שני פעמים ופריך וכא כן ר"ל למה לא קנסוהו כשחורש פ"א ואמרו תזרע למוצאי שביעית וכן כשניטלו קוציה א"ר יוסי ב"ר בון תמן אין המלכות אונסת (פי' על החרישה השני') ברם הכא המלכות אונסת (על החרישה הראשונה ולכן לא קנסוהו וכדמייתי) בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה (אלמא דחרישה ראשונה מותרת כ"פ מהר"א פולדא הסוגיא) כו' טייבה בזה"ז מהו (שהתירו חרישה א' והוא חרש ב"פ) ר' ירמי' סבר מימר שרי (כיון שכבר התירו גם על פעם ב' מותר) א"ר יוסי ולא שמיע ר' ירמי' שהוא לוקה ולא שמיע שהוא פסול מן העדות כו' עכ"פ מבואר בסוגיא זו דלא התירו אלא מה שמוכרחים דהיינו חרישה ראשונה ולא יותר וזה מקור רבנו שכ' שלא התירו אלא דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכ"כ הרידב"ז בירו' ולכאו' מכאן משמע כמש"כ איזה ראשונים (הבאנו בצה"ל) שהוא לא יהנה מהגידולים רק יתנם לעבדי המלך דאל"כ מאי קמ"ל מתני' דתזרע למוצאי שביעית פשיטא הרי גם בשביעית עצמה מותר לו ליהנות מזה ומשמע דבשביעית אסור אבל מרן כ' דגם בשביעית מותר לו ליהנות ולזרוע גם לצורך עצמו שהרי עבדי המלך גזלו לו מה שהכין בערב שביעית וצ"ל דמ"מ הו"א דלא יהנה מזה למוצאי שביעית שזה אין מוכרח ע"י עבדי המלך וכעין שכ' מרן בסי' כ' סק"ז עמש"כ רבנו בסמוך מותר לעשות בחנם היינו לא בשכר משום שיכול לעשות בחנם שהרי אין האנס כופהו לקבל שכר, והנה בעיקר מש"כ רבנו בסמוך וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם פי' הכ"מ דאי בשכר אתי לאערומי וכ"נ שפי' מרן שם אבל א"כ לא מצינו מקור לגזרה זו ויל"פ דרבנו העתיק כאן הירו' שם דפריך הרי יהרג ואל יעבור ומשני לא אתכוין משמדתון אלא מיגבי ארנונין דידי' וזהו מה שהעתיק רבנו כאן דכל אנס שהוא כמו עבודת המלך שאין מתכוין להעביר על דת מותר ובחנם ר"ל לא להעביר על דת וחתני ר"י קולדצקי נ"י פי' בחנם היינו שאין מתכוין להנאתו וגם לא להעביר על דת אלא בחנם להקניטו ולצערו בזה אין חייב למסור נפשו ועי' פ"ה מיסה"ת ה"ב וצ"ע:

הלכה יב

* הנוטע בשביעית כו'. בגיטין נ"ג ב' תניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר דר"מ רי"א בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקר ואע"ג דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י כאן הרי מסקינן דטעמי' דר"י משום דבאתרי' חמירא לי' שביעית משמע דבשאר מקומות מודה לר"מ דאסור גם בשוגג וכ"כ המאירי שם ומה שלא הביא רבנו דבמקום דחמירא להו שביעית מותר משום דבזמנינו אין ידוע מקום כזה דמשמע בגמ' דגם בזמנו הי' זה רק באתרי' דר"י עוד אמרי' שם בגמ' דטעמא דר"מ דמחמיר שביעית משבת או משום דנחשדו על השביעית או משום מונין וקאמר מאי ד"א וכ"ת שבת נמי זימנין דמקלע יום ל' בשבת דאי נטע ההוא יומא הוא דסלקא לי' שתא ואי לא לא סלקא לי' שתא ת"ש ד"א נחשדו כו' ומבואר דמשום טעמא דמונין לחוד אין אוסרין רק משום טעמא דנחשדו אמנם רבנו שהביא כאן רק טעמא דנחשדו ולקמן ספ"ג רק טעמא דמונין מבואר דס"ל דעל כל טעם בפ"ע אוסרין ונמשך אחר הירו' פ"ב דשביעית ה"ד ופ"ב דתרומות ה"א דמוכח דכל טעם בפ"ע סגי לאסור וכמש"כ בפה"ש אבל קשה למה שבק גמ' דידן ופסק כהירו' וי"ל דדעת רבנו דלא בטל טעם מונין אלא טעם דנחשדו בא לתרץ למה לא חשו בשבת ג"כ למונין אי מקלע יום ל' בשבת וע"ז אמר דכיון דלא נחשדו על השבתות לא יאמרו דנטע בשבת במזיד אפי' אם ידעו שיום ל' הי' בשבת דהא לא נחשדו על השבתות אלא יאמרו ודאי שוגג הי' אבל בשביעית שנחשדו יאמרו מזיד הי' ויבואו להתיר נטיעה בשביעית ומ"מ למד מהירו' דטעם דנחשדו לבדו ג"כ סגי לאסור דבזה לא מצינו בבבלי שחולק ושני הטעמים נכונים ולכך פסק כשניהם, וראיתי בחזו"א שביעית (סי' ד' סק"ד) שכ' על מ"ש בירו' שביעית פ"ב ה"ד ר' בא ר' לא הוי ייתבין בצור אתא עובדא קומיהן (שא' נטע פחות מל' יום קודם שביעית או בשביעית עצמה) הורי ר' לא ישפכו פירותיו א"ר בא אני לא נמניתי עמהן כו' ומסיק אין מוסיפין על הגזרה וכ' מרן אפי' הוי עובדא בעיירות המותרות (דהיינו שכבשו עו"מ ולא עו"ב) אכתי נהגו בהו שביעית כדתנן פ"ו (מכזיב ועד הנהר) נאכל אבל לא נעבד ודינן לענין נטיעה כא"י לכל דבר וקנסי' לעקור משום מונין שלא יאמרו שנטעו בשביעית אבל חשד ליכא שהרי כבר התיר ר"ג עכ"ל ולא זכיתי להבין כי לא מצאתי נזכר ר"ג בכל הענין ואולי ט"ס הוא וצ"ל רבי והכונה שהרי רבי התיר הערים שכבשו עו"מ ולא עו"ב כמ"ש בחולין ז' א' ואמרי' בירו' דמאי פ"ב ה"א כל המינים אסורים בקיסרין כו' (וקיסרין הוא מהערים שכבשו עו"מ ולא עו"ב כמ"ש שם בירו') הרי אלו בשביעית היתר דישראל משמטין וגוים פטור וישראל וגוים רבים על כותים ומבואר דלא נחשדו שישראל נטען בשביעית וצ"ע אמנם למעשה נראה דעת מרן בסי' י"ז סקכ"ה כהראב"ד פ"ו הט"ו דבמקומות שכבשו עו"מ ולא עו"ב לא אמרי' יעקור ולא חשו גם למונין וכמש"כ בד"א, וראיתי במעשה רוקח שהקשה למה הוצרך רבנו לטעם דנחשדו הרי הרמב"ם פוסק בכל מקום כר' יהודא בגיטין שם דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד וכמו שפסק בפ"ו משבת הכ"ג והרי איסור נטיעה בשביעית דאורייתא כמבואר בגיטין שם וא"כ בלא"ה קנסו שוגג אטו מזיד וי"ל דרבנו הוצרך לטעם דנחשדו לשביעית בזה"ז שהוא דרבנן (שוב התבוננתי דכונת מרן בפשוטו דרק טעם מונין שייך אבל טעם חשד ליכא שאין איסור לנטוע בתוס' שביעית שהרי ר"ג ברבי התיר תוס' שביעית ואי לאו משום מונין אין איסור לנטוע בתוס' שביעית וכאן נטע פחות מל' יום לפני ר"ה ופשוט):

הלכה יג

החורש את שדהו כו'. בשביעית פ"ד מ"ב תנן שדה שנתקווצה תזרע למוצאי שביעית שניטייבה או שנידיירה לא תזרע למו"ש ופי' הרע"ב שנתקווצה שניטלו קוציה בשביעית שנטייבה שנחרשה היטב שכל העולם חורשין פ"א והוא חרש שתי פעמים ומתני' איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסת על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן דחרישה א' התירו ולא שתי חרישות והכל תמהו על הרע"ב (עי' פה"ש וחזו"א סי' י' סק"ו ומפרשי המשניות המלא"ש ומשנה ראשונה ותוס' רעק"א) ובפה"ש הקשה עליו ד' קושיות א' איך המשנה מיירי בזמן שהמלכות אונסת הרי רק בימי ר' ינאי הי' זה כדאמר מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, ב' כל הראשונים לא פירשו כן, ג' איך אמרו לא תזרע למו"ש הרי גם בשביעית עצמה התירו לזרוע משום ארנונא כמבואר בסנהדרין כ"ו, ד' שזה סותר הירו' דמ"ד שניטלו קוציה ס"ל ניטייבה היינו חרישה א' ואיך מזכה שטרא לבי תרי וכן הקשו שאר המפרשים עוד הקשה בחזו"א דסיפא דשדה שניטייבה בש"א אין אוכלין פירותי' בשביעית ודאי מיירי שלא בזמן שהמלכות אונסת, והנה מה שהקשה דרק בימי ר' ינאי התירו משום ארנונא ולא בזמן המשנה תמוה מאד דהא בסנהדרין כ"ו א' אמרי' דהא דתנן התם משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית היינו משרבו הארנונא והתירו וכדמייתי שם מר' ינאי א"כ ע"כ בזמן המשנה כבר היו הארנונא והתירו, ומה שהקשה דהא בזמן שהתירו משום ארנונא מותר גם לזרוע כבר תי' בתוס' אנשי שם דאין מותר לזרוע אלא מה שצריכין עבדי המלך בלבד כמש"כ רבנו בהי"א אבל במו"ש מותר לזרוע לגמרי אבל אם חרש ב' חרישות שזה אינו צורך המלך אסרוהו גם לזרוע במו"ש, ומה שהקשו שכל הראשונים ל"פ כן נראה שהוא פי' כן ע"פ הירו' וז"ל הירו' שדה שנתקווצה כו' תמן אמרי' בשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרין בשחריש ע"ד דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורשין פ"א והוא חורש ב' פעמים וכא כן (פי' דפריך למה דוקא בב"פ קנסו ולא בפ"א הרי מה"ת גם פ"א אסור) א"ר יוסי ב"ר בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת ר"ל דמה דאסור גם פ"א הוא כשאין המלכות אונסת אבל משנתינו מיירי כשהמלכות אונסת שאז מותר לחרוש פ"א וכדמייתי מהא דר' ינאי ולכן לא קנסוהו אלא כשחרש ב"פ שבזה אין המלכות אונסת וכ"פ מהר"א פולדא וכעין זה פי' הפ"מ ע"ש הרי מבואר בירו' דמתני' מיירי בזמן שהמלכות אונסת, ומה שהקשה איך מזכה שטרא לבי תרי דפי' ברישא ניטלו קוצי' ובסיפא חרש ב"פ והוא דלא כמר י"ל דס"ל דלמאי דמסיק איזהו הטיוב כו' גם המ"ד הראשון ס"ל כן דאל"כ למה נקט טיוב ולא נקט חרישה תדע דבתוספתא פ"ג ה"ו קתני בסיפא איזו היא שדה שניטייבה כ"ז שבנ"א חורשין חמש והוא חורש שש שש והוא חורש שבע והא דקתני רישא שנתקווצה ולא קתני שנחרשה פ"א משום דברישא מיירי בכל גווני בין בזמן שהמלכות אונסת בין כשאין אונסת דאז בכל גווני לא קנסוהו בניטלו קוצי' וסיפא ג"כ מיירי בכל גווני דבנחרשה ב"פ תמיד קנסוהו ואפי' בזמן שהמלכות אונסת, ומה שהקשה עוד בחזו"א דהא סיפא דשדה שניטייבה בש"א אין אוכלין פירותי' בשביעית ע"כ מיירי כשאין המלכות אונסת הנה מרן לשיטתי' אזיל דבזמן שהמלכות אונסת ושללו להן מה שהכינו מששית התירו להן לזרוע כדי שיהא להן מה לאכול אבל לפ"מ שהבאנו בהי"א בצה"ל בשם הרמ"ה שלא התירו לאכול אלא לזרוע לצורך המלך וכ"נ מלשון רבנו שלא התירו אלא מה שצריכין עבדי המלך בלבד וכ"כ הר"י קורקוס ומרכה"מ א"כ גם סיפא שפיר מיירי גם בזמן שהמלכות אונסת ומ"מ אין אוכלין פירותי' בשביעית לב"ש וב"ה סברי דאע"ג דאסור לזרוע רק לצורך עבדי המלך מ"מ בדיעבד אם עבר וזרע אין אוסרין ואפשר דגם ב"ש אין אוסרין אלא בניטייבה דהיינו בנחרש ב"פ שכיון שגם חרש באיסור אוסרין גם הפירות וא"ש דנקט ניטייבה:

הלכה יד

* המעביר קוצים מארצו. משמע דוקא מארצו אבל אם עשה כן בשדה חברו אע"פ שכיון לטובתו לא קנסו גם בחרישה כיון שהשני לא עשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מיהו אם צוהו ודאי אסור אך יל"ע מנ"ל לרבנו זה ואפשר דרבנו נקט מארצו משום דמארץ חברו לפעמים גם לכתחלה מותר ע"ל פ"ב ה"ח אם נוטל משדה חברו אף על פי שהוא קבלן גומם עד הארץ ומוכח התם דאפי' נתכוין לתקן שדהו דבלא נתכוין לתקן שדהו בלא"ה מתיר שם ע"ש [שו"ר דשם משמע משום דסתמא לא ניחא לי' להשביח וצ"ע] ומ"מ נראה דכ"ז כשנוטל גדר וכה"ג שאין ניכר כ"כ שמנקה שדהו די"ל דכונתו ליטול לבנין אבל כשמסקל ממש שדהו ונטל כל האבנים הגדולים עם הקטנים שניכר היטב שמנקה שדהו לזריעה אסור גם בשדה חברו ורבנו נקט מארצו דאז בכל גוונא אסור ומ"מ לא קנסוהו שלא תזרע למו"ש אבל בחרישה כה"ג אפשר דאסור לזרוע גם אם עשה בשדה חברו מיהו גם בהי"ג כתב רבנו החורש את שדהו וצ"ע. ומש"כ רבנו דהסוקל את שדהו לא קנסו צ"ע מקור רבנו לזה ובכ"מ כתב שהוא במו"ק דף ג' וכונתו דשם נזכר שאסור לסקל אבנים בשביעית אבל לא נזכר שם כלל אם קנסוהו או לא ואולי רבנו כתבה מסברא דלא תימא דוקא ניטלו קוציה קמ"ל דכל מלאכה שאינה בגוף הקרקע לא קנסו ודרך רבנו בכ"ד להוסיף על הדוגמאות שבגמ' כמש"כ בסוף ס' קרית מלך או לכתוב וכל כיו"ב דלא תימא דוקא קתני:

הלכה טו

הטומן את הלוף וכיו"ב כו'. בירו' שביעית פ"ה ה"ב עד כדון לוף בצלים (מה דינן) א"ר יונה היא לוף היא בצלים א"ר יוסי מסתברא בבצלים אפי' פחות מכאן מותר דאינון שפיין פי' מהרא"פ שהן חלקין ונדבקין ביותר והנה רבנו שכ' וכיו"ב פי' הפר"ח והפה"ש שפסק כר' יונה וכתב בתוס' חדשים בשם שושנים לדוד שטעמו משום דלא ידעי' כמאן נפסוק ופסק לחומרא משום דעיקרו דאורייתא וצ"ע שהרי אינו אלא מפני מראית העין ויש לפרש להיפך דרבנו פסק כר' יוסי ולכך כתב וכיוצא בהן דהיינו דוקא סוג כזה כמו לוף אבל בצלים שהן חלקים אינן כיוצא בזה ואפשר שיש להן שיעור אחר ומה שלא כתבו רבנו בהדיא משום דהירו' לא כתב שיעורו רק כתב אפי' בפחות מכאן ולא כ' כמה לכן סמך רבנו במש"כ וכיו"ב דמשמע דאי לא כיו"ב צריך לשער שיעור שלא יהא נראה כזורע, והנה לפ"ד הר"ש בכלאים פ"א מ"ט דהטומן לפת וצנונות א"צ שיהו עליו מגולין לענין שביעית וההיתר הוא באופן דתנן הכא כמש"כ מרן (הבאנו בד"א) א"כ צ"ל דהמשנה סמכה על מה דתנן הכא ותני לי' התם אגב דיני כלאים ושבת א"כ ל"ד לוף דה"ה לפת וצנונות מיהו שם א"ר יוחנן דה"ה כל הירקות א"כ משמע דבכולן שוה דינן וזהו כר' יונה ולא כר' יוסי דאילו הי' חילוקים הו"ל למיתני דהא המשנה שם סומכת על משנתינו אבל רבנו דמפרש דדוקא מקצת עליו מגולין א"כ ס"ל דבמקצת עליו מגולין א"צ לתנאים שלנו כמש"כ מרן בחזו"א א"כ אין לנו ראי' לפסוק כר' יונה:

הלכה טז

* מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים כו'. היינו בין תלושים בין מחוברים שייך בהו מסקל כמ"ש בתוספתא צרורות וחרסים ועי' תוס' ע"ז נ' ב' וראיתי בס' ארחות רבנו ח"ב בדיני שביעית סי' קכ"ה שמביא בשם אאמו"ר זללה"ה שצידד דבחצר שיש בה גינה זרועה מותר לנקות עם מגריפה ואין בזה משום מסקל דמסקל לא מצינו אלא בשדה העומדת לזריעה ועדיין לא זרעו בה או בשדה אילנות שצריך לחרוש בה גם אחר שנטוע כדאי' בריש מו"ק אבל בשדה לבן שכבר זרוע אין שום תועלת לצמחים ע"י הסיקול ורק משום נקיון מנקה שם אין בזה משום מסקל ויל"ע דבמו"ק ו' ב' תנן צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית וחכ"א משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו וכ' התוס' תימא מאי קמ"ל בשביעית והלא אין זה עבודת קרקע ור"י מ"ט אסר כדרכו וי"ל דודאי צריך למסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פ"ג דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות ומניח התחתונות הנוגעות בארץ עכ"ל הרי משמע דגם בשדה לבן שייך מסקל דמה"ט אסר ר"י אמנם בחי' הר"ן והמאירי שם כתבו הטעם משום דנראה כחורש אבל מד' התוס' נראה דשייך מסקל והנה בפי' תלמיד ר"י מפריש הביא בשם ריב"א ג"כ כהתוס' דהטעם שנראה כמסקל שנוטל מה שמזיק לשדה ולתבואה כמו מסקל האבנים דמתסר (אך י"ל דכונתו כמו שאסור מסקל לפני הזריעה כן אסור כאן גם אחר הזריעה כיון שמתקן השדה עי"ז) ורבנו יחיאל נחלק עליו ואמר דל"ד למסקל כיון שאינו עושה שום תועלת בקרקע ואינו מתקן אלא התבואה (צ"ע הרי גם התבואה אסור לתקן ושמא ס"ל דאוקמי התבואה עדיף מאוקמי האילן) לכך פי' דלא קאי האיסור רק על מועד ולא על שביעית כלל וכ"נ דעת הרמב"ם שלא הביא דין זה כלל בשביעית וכ"כ בפסקי ריא"ז ונראה דגם מדברי התוס' אין ראי' דנהי דאין איסור מסקל אחר הזריעה היינו היכא שאין מתקן כלום עי"ז אבל כאן שמתקן עי"ז אסור גם אחר הזריעה וכסברת הריב"א שהבאנו ולא ס"ל טענת הר"ר יחיאל הנ"ל אך הלשון דחוק קצת דלא הול"ל שצריך למסקל אבנים אלא הול"ל דעצם עשיית המצודה הוי תיקון ואולי עצם עשיית המצודה פשיטא לי' דלא הוי עבודת קרקע רק הסיקול שצריך לזה הוא עבודת קרקע והוא תיקון כאן כיון שהוא לצורך עשיית המצודה וכסברת הריב"א הנ"ל, ונראה דבחצר שאין עומד כלל לזריעה אלא להשתמשות אין בו ג"כ איסור מסקל ומותר לנקות החצר וראי' ממ"ש בירו' רפ"ד התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי ופי' במשנה ראשונה מן הבית ומן החצר ומבואר דפשיטא לי' דמן החצר אין איסור מסקל כיון שאין עומד לזריעה ואף להמפרשים שפי' שם פירושים אחרים בהירו' הזה מ"מ לא מצינו שחלקו על הדין הזה וכל שאין עומד כלל לזריעה אלא להשתמשות אין בו מראית העין ומותר לנקותו כנלענ"ד ומ"מ להוציא את האבנים המחוברים צ"ע [וע"ע במו"ק ז' א' דבחצר שאין זרוע מותר לבנות גדר ולסתום הפרצה דל"ש דעביד נטירותא לפרי שיזרע אח"כ ויש לחלק]:

הלכה יז

* היתה בהמתו עומדת כו'. בירו' היתה בהמתו שם בהמתו מוכחת עליו היתה כירתו שם כירתו מוכחת עליו ורבנו גבי בהמתו כתב מלקט ומביא לפניה וגבי כירתו כתב מלקט הכל ומשליך לפניה וראיתי בס' המפתח שכ' בשם ס' דבר השמיטה (ואינו תח"י) משום דגבי בהמה אסור לו ללקט אלא כדי צורך אכילת הבהמה אבל גבי הדלקה הכל ראוי להדלקה לכך כ' מלקט הכל ויל"ע אם הדין כן דלכאו' כיון שאין כאן מראית העין שאנשים יחשבו שהבהמה תאכל א"כ אפי' יותר מכדי אכילתה מותר שהרי הוא מתכוין לצורך העצים ולא לצורך הקרקע ורק מראית העין יש כאן וכיון שאין כאן מראית העין למה יהא אסור ואולי כונתו ללקט בפ"א הרבה שהכל רואין שאין כ"כ הרבה ראוי לבהמה ויש כאן מראית העין שיאמרו לנקות שדהו מתכוין. ולכאו' יל"פ דגבי בהמה לא נקט הכל שעצים אין ראוין למאכל בהמה רק עשבים אבל גבי הדלקה שגם עצים וגם עשבים (יבשים) ראוים להדלקה אע"ג שאבנים אין ראוים להדלקה נקט הכל וצ"ע:

הלכה יח

* הקוצץ אילן או שנים. במשנה איתא המדל בזיתים ורבנו כתב אילן (וכנראה שזה כונת הראב"ד להשיג) משום דבתוספתא אי' המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה לעצים מותר ולשדה אסור ומוכח דה"ה שאר אילנות כמ"ש פה"ש ומדלא תני נמי במתני' עיקר חרוב וסדן שקמה מוכח דמתני' זית ל"ד נקט וה"ה כל אילנות והתוספתא נקט לדוגמא עוד כמה אילנות שהי' דרכן בכך להדל אבל ה"ה כל האילנות אמנם בסמוך הי"ט דאי' במשנה המבקיע בזית העתיק ג"כ רבנו כן ולא כתב באילן ונראה דטעמו מדהוצרך במתני' למיתני הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר כו' אלמא דזית לא נקטי' לדוגמא וה"ה בשאר אילנות אלא דדווקא בזית ובשקמה מהני העפר שיגדל מחמתו ולא בשאר אילנות ומה שהשמיט רבנו קורות שקמה (כמו שהשיג הראב"ד) י"ל דסמך דמזית נלמד דכל שהוא כה"ג שמשביח ע"י העפר אסור דומיא דזית וכמש"כ רדב"ז ועמש"כ בסמוך בהי"ט בבה"ל, עי"ל דגבי המידל בזיתים אין שום טעם לחלק בין זיתים לשאר אילנות כיון שהטעם שמנקה את הקרקע ועושה מקום לזרוע דומיא דמסקל אבנים וע"כ דלדוגמא בעלמא נקט המשנה זיתים שבהן רגילות יותר להדל אבל גבי המבקיע בזית שפיר י"ל דלא בכל אילן החיפוי בעפר משביחו ואפשר גם להיפך שיש אילנות שגם החיפוי בקש משביחן לכן השאיר רבנו לשון המשנה המבקיע בזית, ומש"כ רבנו לעצים משום שאם מכוין להדל לטובת האילן כדי שיתרחבו יותר אסור כמבואר בפיה"מ לרבנו, ועל מש"כ רבנו דבשדה חברו מותר הקשה רדב"ז למה לא קתני דבטובה אסור כנ"ל הט"ז ותי' דכאן אין כאן טובה דשמא רוצה יותר שיהי' שדה אילן וקשה דגם בשדה אילן עושה לו טובה שיתרחבו האילנות ויתפשט כמבואר בפיה"מ וצ"ל דמ"מ כיון שאפשר שאין רצונו בזה דאולי רוצה יותר שיהיו שם אילנות אף על פי שהן רצופין ל"ש לומר ראה כמה טובה עשיתי לך ואע"ג דע"כ מיירי הכא שנטל ממנו רשות דאל"כ איך מותר לו להדל בשל חברו שמא לא ניחא לי' כנ"ל י"ל דאע"ג דנטל ממנו רשות שהשני לא הקפיד כ"כ ע"ז מ"מ לא עשה לו טובה דאולי בעצים הוי ניחא לי' טפי וכ"ז לשיטת רבנו דבטובה היינו שהמלקט לא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי עמך אבל לשי' הר"ש דבטובה היינו שבעל השדה לא יחזיק לו טובה להמלקט לומר לו יישר כחך וכה"ג קשה למה לא קתני כאן דבטובה אסור וצ"ל דהמשנה סמכה על הא דלעיל בראש הפרק וה"ה כאן ועי"ל דבשלמא לסקל קצת אבנים ועשבים משדהו דרך אדם לעשות טובה לחברו ולכן אם יחזיק לו טובה נראה כאילו השני כיון לטובת השדה ולכן אסור אבל לשרש אילנות בשדה חברו אין דרך כלל לעשות אא"כ בעל השדה שכרו או בקשו (וזה בודאי אסור) אבל שיעשו לו לטובתו בלי לשאלו אין דרך כלל לעשות ולכן אפי' יאמר לו אח"כ יישר כח מותר כיון שהכל יודעים שבשעה שהדל לא כיון לטובתו וגם לדעת רבנו י"ל כן דאפי' אם יאמר לו אח"כ ראה כמה טובה עשיתי לך מותר כי אין דרך כלל לעשות כן לטובת חברו בלי שצוהו וכ"ע ידעו שעשה לצורך עצמו עבור העצים ואפי' יאמר לו אח"כ ראה שעשיתי לך טובה אין בכך כלום כי אין כאן מקום לחשד:

הלכה יט

* המבקיע בזית כו'. ובירו' פ"ב ה"ג מה בין קשין מה בין עפר קשין אינן אלא כמושיב שומר עפר עושה לו טינא והיא גדילה מחמתו ובתוספתא דשביעית פ"ג ה"י מחפורות שניטל מהם אילנות לא יכסם בעפר אבל יכסה באבנים או בקש והביאו הר"י בן מ"צ ונראה דדין זה דתוספתא לא שייך כלל למתני' דבמחפורות שהוציאו משם אילנות לא שייך כלל שהיא גדלה מחמתו ושם האיסור משום שמסדר הקרקע שיהא ראוי לזריעה ודומה למ"ש במו"ק ד' ב' מפני שמכשיר אגפיה לזריעה פירש"י כשחופר האמה ומניח העפר שבאמה על שפת האמה מתקן אגפיה לזריעה דעביד לה ארעא רכיכא ואפשר דהתוספתא אזלא כראב"ע שם דחייש להכי אבל למאי דקי"ל כרבנן שם דלא חיישי להכי גם כאן מותר ולכן השמיטה רבנו גם אפשר דרבנו כללה במש"כ בפ"ב הי"א לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר מפני שמתקן את הארץ והוא ג"כ הדין שבתוספתא אבל אם מכסה באבנים או בקש אין מתקן בזה את הארץ שאין ראוי לזריעה על גבה וכבר כ' רבנו שם בה"י שאם יש תחתיהן סלע או קש יטול את כולן ובזה ל"ש מתקן את הארץ ולכן לא הוצרך להביאו, וראיתי בפי' הר"י בן מ"צ שכ' גבי הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר מפני שנראה כעבודת הארץ ולא כ' שהיא עבודת האילן כמש"כ גבי המבקיע בזית מפני שעושה לו טיט והיא גדלה מחמתו וכאן כתב מפני שהיא עבודת הארץ וגם סמך לה הא דתוספתא של מחפורות ואולי מפרש דגם קורות שקמה טעם אחר הוא משום דתנן בפ"ק דכלאים מ"ח אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה דראוי לזרוע שם וכשנותן עפר שם נראה כאילו מכינה לזרוע שם (דאפשר דצריך לשום שם עפר שיוכלו לזרוע שם או דבעפר יותר קל לזרוע שם) דומיא דמחפורות וכנ"ל ואע"ג דאסור משום כלאים מ"מ מראית העין איכא וגם הבאנו בבה"ל בפ"ב מכלאים הי"א מפי' רבנו נתן דמפרש דדוקא לזרוע שם ב' מינים אסור אבל מין א' מותר וצידדנו שם שגם דעת רבנו כן ע"ש וא"כ יש כאן עבודת קרקע ורבנו שהשמיטו סמך על הא דפ"ב הי"א כמו הא דמחפורות וכנ"ל ועמש"כ בזה בהלכה הקודמת:

הלכה כ

* המזנב בגפנים כו'. ג"ז מיירי דוקא בצריך לעצים כמש"כ רבנו בפיה"מ דדוקא כשלא נתכוין לזמירה ומה שלא כ' רבנו כן בהדיא כמש"כ בהי"ח י"ט צ"ל דסמך אדלעיל. וראיתי בפי' רבנו נתן שפי' המזנב בגפנים פי' המסדר את הכרם לפי שדרך הכרם להיות שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב ואם נמשך מהם ענף א' או שנים והשריש באדמה הרי הוא כעיקר ונעשה כרם שהוא נטוע ערבוביא ומותר לכרות הנוספות האלו בשביעית כדי לסדר הכרם ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב עכ"ל ומיירי שמרוחקות יותר מד"א בין אילן לאילן דאל"ה נעשה רצופין ומזיק לכרם והוי השבחת האילן שיגדלו טוב ואסור, ונראה דעתו דלסדר הכרם שיהא יפה ואין בזה השבחה בגוף הפירות או באילנות אלא שיהי' נאה יותר אין זה עבודת האילן ומותר בשביעית וצ"ע אם דין זה מוסכם גם משאר הראשונים גם אפשר דגם הוא לא התיר בדבר שהוא מלאכה גמורה רק כאן שמוציא קצת גפנים שמפריעין לנוי הכרם אבל במלאכה גמורה באילנות כדי ליפותן אפשר דאסור וצ"ע ומה שפרש"י במו"ק ג' א' אין מפסגין סומכין האילן שהוא רענן יותר מדאי ובתוס' הרא"ש שם בשם רש"י כשהענפים נוטין לכאן ולכאן קושרין אותן שיעלו למעלה י"ל שאין זה לנאותן בלבד אלא כשמתכופף עלול להשבר או להתקלקל האילן ולכן נחשב עבודה (ומ"מ אין זה אוקמי אילנא שלא יתקלקל לגמרי וע"ל בד"א סקמ"ז בשם חזו"א שתי' בע"א) וכן מצאתי בחי' הר"ן שם שלא יכבדו על גוף האילן אבל משום נוי לבד אפשר שאין בזה איסור ומ"ש במו"ק ד' א' מדלין לירקות כדי לאכלן ואם בשביל ליפותן אסור היינו במועד דתלוי בטירחא ועוד דשם ליפותן הכונה שהפירות יהיו יותר טובים וכן פירש"י שם ליפותן שיגדלו הירקות יותר אבל לנוי בעלמא אפשר דאין איסור בשביעית וצ"ע גם צ"ע איך מפרש רבנו נתן המשנה ריה"ג אומר ירחיק טפח ושמא שלא יקוץ לגמרי את כל האילן אלא יקוצצו עד סמוך לקרקע טפח שלא יראה כמכשיר הקרקע לזריעה וכפי' הר"ש וצ"ע:

הלכה כא

* אין קוצצין בתולת שקמה כו'. בפ"ד דשביעית תנן אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה רי"א כדרכו אסור אלא מגבי' י"ט וקוצץ או גומם מעם הארץ וכ' הכ"מ דהא דפסק רבנו כר"י משום דס"ל דאינו אלא מפרש דברי חכמים וכן מוכח בב"ב פ' ב' דפריך מינה אברייתא דקתני' הלוקח מחברו בתולת השקמה מגבי' ג"ט וקוצץ וכאן קתני דוקא מעם הארץ ומשני ג"ט מעלי לה מעם הארץ קשי לה מכאן ואילך לא מקשי קשי לה ולאו עילוי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשי לה גבי מו"מ עבדינן מידי דודאי מעלי לה עכ"פ מדפריך מר' יהודא משמע דאינו אלא מפרש דברי חכמים אבל רשב"ם פי' דרבנן פליגי והא דפריך מר"י משום דלרבנן אפשר דשיעורו ג"ט ולא קשה ולכן פריך מר"י וגם לפי' זה משמע דהלכה כר"י מדפריך מינה אבל התוס' והרמב"ן וחי' הר"ן פי' שם דרבנן אסרי לגמרי והא דלא פריך מינייהו משום דגם הם מודו דמדינא הוא כר"י אלא דמשום גזרה החמירו ולכן פריך מר"י דבמו"מ הו"ל לאוקמי אעיקר הדין ולפ"ז אפשר דבשביעית הלכה כרבנן וכ"כ הרמ"ה בהדיא שם כרבנן. והנה על מה דמשני דבשביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה אבל היכא דלא קשה ולא מעלי אסור הוקשה להראשונים הא קי"ל אוקמי אילנא מותר וכ' רשב"ם ותוס' דכאן ספק הוא אם הוא אברויי או אוקמי ומספק מחמרינן (ומש"כ רשב"ם דהוא ספק דאורייתא א"א לומר דהוא דאורייתא ממש כמש"כ בחזו"א סי' י"ט סקי"ד ד"ה ויש אלא כוונתו דעיקרו דאורייתא) וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א וחי' הר"ן והר"א אב"ד שם, והרמב"ן בשם הר"י מיגש תי' דהכא גזרי' היכא דלא מעלי לה דילמא אתי למעבד היכא דמעלי לה וכ"כ הרמ"ה וחי' הר"ן שם וצ"ל דדוקא כאן אתי לאחלופי דהא בכל מקום שרינן אוקמי אילנא, ולכאו' ממש"כ הרשב"ם ותוס' ורמב"ן ורשב"א דמספק אסרי' יש לתמוה על מש"כ מרן בשביעית סי' ט"ז סקי"ד דספק שמא יפסדו מותר והביא ראי' שהרי אבדה המונחת במקום שאין מובטח שתתקיים שם חייב להחזירה וא"כ למה אסרו כאן מספק והנה לפ"מ שצידדנו לעיל בה"ה דאוקמי אילנא אין זה היתר אלא דזה לא אסרה תורה א"ש דבודאי אם יש ספק אם הוא אברויי בודאי אסור אבל מרן לשיטתו שהבאנו שם דס"ל דזה היתר שהקילו חז"ל באוקמי אילנא ודוקא במלאכות דרבנן א"כ סברתו שגם על ספק יש להקל וכמו שהביא מהשבת אבדה וגם לפמש"כ שם יש דברים שחז"ל הקילו בהם בדרבנן במקום הפסד כמש"כ רבנו בה"י שם ובזה בודאי מסתבר כדעת מרן דגם בספק יתירו חז"ל בזה אמנם גם מרן כ' שם דלא כל אוקמי אילנא התירו רק בדברים הכוללים את הרבים וא"א לעמוד בזה וכמו שהבאנו בשמו בה"י בד"א סקפ"ו אולם כאן גבי בתולת שקמה משמע מהראשונים דהוא מהדברים שהיו מתירין מחמת אוקמי אילנא שהרי רק במקום ספק כתבו להחמיר ולא בודאי קשה לה וי"ל דגם לדעת מרן בדברים שאינם אלא אוקמי בלבד ואין בהם עבודה כלל מודה שזה לא אסרה תורה ונראה הא דאמר בגמ' מקשה קשי לה נ' דאין הכונה שזה מזיק לאילן ומקלקלו דלא מסתבר כלל דבשביל שצריך לעצים יקלקל את כל האילן אלא הכונה שלא יהא השבח שהי' ראוי להיות לשקמה (ויתכן שבשנה הבאה יוכלו לקוצצו כראוי וישביח) ומ"מ זה מותר כיון שאין כאן עבודה כלל אלא קוצץ לעצים מקרי אוקמי אילנא וע"ז כתבו דמספק אסור כיון שאין בזה הפסד ממש אבל במקום שיש ספק שיהי' הפסד ממש י"ל דלכו"ע שרי ועדיין צ"ע:

הלכה כב

* אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף. לכאו' הטעם משום דהו"ל אוקמי אילנא וכמש"כ בד"א וכן מצאתי בפי' רבנו נתן אילן שנפשח נשבר מותר לחברו לחבירו בשביעית כדי שלא יפסידו העניים פירותיו ולא יחברנו היטב כדי שלא יהא כנוטע (אגב משמע מלשונו דמשום הפסד הפירות לבד מתירין אוקמי אילנא וזה ראי' למש"כ מרן ז"ל הבאנו בד"א סקפ"ה וס"ל דהקשירה אין מועילה לאילן כלום כיון שאין מהדקה אלא שלא יוסיף וזה רק מועיל להפירות שלא יתקלקלו בינתיים ומש"כ לעניים משום דסתם פירות שביעית הפקר ועניים נוטלין אותן וכדכתיב בפ' משפטים ואכלו אביוני עמך ובמתני' פ"ה דשביעית אם לקטו העניים את עליו לקטו) מיהו יש מקום לומר דקשירה להעמיד לאו מלאכה היא כלל וא"צ כאן להיתר של אוקמי אילנא ואע"ג דעושה בתים סביב האילן נחשב מלאכה כדתנן פ"ב בשביעית כבר ביארו שם בירו' משום דכשעושה לה בית עושה לה צל והיא גדילה מחמתן אבל כאן הקשירה הוי כעושים שומר ואין בו שום מלאכה וא"צ להיתר של אוקמי אילנא ונ"מ לפ"ד מרן דלא התירו אוקמי אלא במלאכות דרבנן ולא בדאורייתא מ"מ כאן יהא מותר גם לאביי דתולדות דאורייתא וזה מוכרח ג"כ לכאו' דא"כ אביי איך יתרץ המשנה למה התירוהו מיהו י"ל דאביי יתרץ בשביעית בזה"ז ורבי היא וכדמוקי מתני' דריש מו"ק גם אפשר דזה נחשב מלאכה שאינה בשדה ובכרם ואביי ס"ל דדרשא דמו"ק ג' א' דרשא גמורה היא ולא אסמכתא ובאמת מלאכה שאינה בשדה ובכרם אינה אסורה מדאורייתא והא שאסרו קשקושי דאברויי אילנא אינו אלא מדרבנן והא דאיצטריך לאוקמי מתני' דמשקין בית השלחין בשביעית בזה"ז משום דהשקאה היא מלאכה שבשדה ושבכרם מיהו לעיל ה"ט בבה"ל הבאנו שיש ראשונים שמפרשי דהא דמלאכה שאינה בשדה ובכרם מותרת הכונה שהוא לאוקמי אילנא וא"כ לאביי דמפרש הברייתא דמו"ק מדאורייתא א"כ התורה התירה בהדיא מלאכה שהיא לאוקמי ומש"כ מרן דלא התירו אלא במלאכות דרבנן היינו משום דקי"ל כרבא ולרבא הברייתא אסמכתא בעלמא וחכמים הקילו באוקמי אילנא במלאכות שאינן אלא מדרבנן ולא במלאכות דאורייתא, ונ"מ ג"כ לענין שבת אם מותר לקשור (במקום שאינו של קיימא) אילן שנפשח שלא יוסיף דאם נימא שהוא מלאכה רק ההיתר משום אוקמי א"כ בשבת אין היתר זה והו"ל תולדה דזורע אבל אם אין בזה כלל מלאכה גם בשבת מותר ואין לומר דכל אוקמי אילנא מותר בשבת דבודאי המשקה בית השלחין חייב בשבת עי' מו"ק ב' ב' וכן קשקושי דסתומי פילי בודאי חייב בשבת משום תולדה דחורש או דזורע ועי' בע"ז נ' ב' דגם במועד אסור (אך יש שם סתירה עי' רמב"ם פ"ח מיו"ט ה"י ובמל"מ) וכן מצאתי בעזה"י בחזו"א שביעית סי' י"ז סקכ"ז דכל ההיתר של אוקמי אילנא אינו אלא בשביעית אבל בשבת חייב משום נוטע ע"ש וא"כ יל"ע אם מותר לקשור בשבת שלא יוסיף [ואיסור דרבנן מסתמא יש עי' או"ח סי' ש"ה ס"ח וסי' שי"ז ס"ז וצע"ק רק הספק אם יש חיוב דאורייתא] ומדברי רבנו נתן שהבאנו משמע שהוא מלאכה רק משום פסידא התירו וכנ"ל וצ"ע:

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)

· מעבר לתחילת הדף