באר שבע/סוטה/מה/ב

באר שבע סוטה מה ב

דף מ"ה ע"ב

דכולי עלמא מין במינו הוי טמון כו'. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות עגלה ערופה דמין במינו הוי טמון ולא הוי צף שהרי כאן לא אפשיטא הכי וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב עליו זה הפסק אינו מתברר מהגמרא ובעל כסף משנה הליץ בעד הרמב"ם בדברים דחויים כמוץ אשר תדפנו רוח והוא בעצמו העלה בצ"ע:

כי ימצא פרט למצוי. נ"ל דלא גרסינן פרט למצוי אלא פרט לממציא את עצמו משום דתנן בפרק הנחנקין הגונב את בנו חכמים פוטרין אותו ואמרינן בגמרא מ"ט דחכמים אמר אביי דאמר קרא כי ימצא פרט למצוי א"ל רב פפא לאביי אלא מעתה כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ה"נ כי ימצא פרט למצוי כגון של בית פלוני דשכיחי גבייהו ה"נ דפטירי א"ל אנא מונמצא בידו קאמינא ופרש"י ונמצא קרא יתירא הוא דאי ללמד שימצא בעדים מכי ימצא נפקא ע"כ. וכן העלו התוספות שם דמיתורא דקרא מפיק ליה ולא ממשמעות הלשון וא"כ הכא דלאו קרא יתירא דהא איצטריך ימצא ללמד שימצא בעדים כדתניא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים אי אפשר לפרש בו כי ימצא פרט למצוי מכח קושית רב פפא אלא מעתה וכו' וליכא למימר דמלת באדמה קרא יתירה הוא דהא איצטריך באדמה פרט לטמון לאפוקי אם גרסינן פרט לממציא את עצמו לא שייך להקשות אלא מעתה כו' דהא לא סגי בלאו הכי שהוא ממציא את עצמו לזנות עמה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשנה שהיו גורסין פרט לממציא את עצמו מדכתבו זה הטעם פרט לממציא את עצמו ולא כתבו פרט למצוי כן נ"ל:

דבעינן זקני העיר וליכא, מכאן הקשו התוספות בפרק אלו הן הגולין על הא דאיתמר שם ועיר שאין בה זקנים רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינה מביאה עגלה ערופה דבעינן זקני העיר ההיא וליכא וחד אמר מביאה עגלה ערופה מצוה בעלמא והשתא היאך פליג אמאן דאמר מביאה על משנתנו דקתני בהדיא אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ותירצו דהכא מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחד מנייהו יש ב"ד כיון דמצי לאוקמא קרא מקיימי ליה אבל התם מיירי כגון שאין שם ב"ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ"מ מודדין מנייהו ע"כ. וקשה לי על דבריהם היאך אפשר לומר דהתם מיירי כגון שאין שם ב"ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ"מ מודדין לאותה העיר הקרובה אל החלל אע"פ שאין בה ב"ד דהא כאן בשמעתין אמרינן בסמוך אין מודדין אלא לעיר כו' פשיטא כיון כו' עד שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד ת"ל ולקחו זקני העיר מ"מ משמע דמודדין דוקא לעיר שיש בה ב"ד אפילו היא רחוקה מן החלל מאה פרסאות ויותר דאין שעור לדבר כיון שאין עיר שיש בה ב"ד קרובה יותר היא נקראת עיר הקרובה וקרינן בה ולקחו זקני העיר ההיא דמשמע מ"מ אפילו היתה בסוף א"י. ועוד קשה לפי דבריהם ה"ל למיפלג אם מודדין לאותה העיר שאין בה ב"ד או לא לכן נ"ל דליכא מאן דפליג דמודדין דוקא לעיר שיש בה ב"ד אפילו היא רחוקה מאד דאין שעור לדבר כדאמרן אבל פליגי משל מי מביאין עגלה ערופה חד אמר עיר הקרובה אל החלל שאין בה ב"ד מביאה עגלה ערופה משלה אע"ג שאין מודדין אליה מ"מ חייבת להביא עגלה ערופה משלה משום דלא עקרינן לגמרי העיר הקרובה מפשוטו ודיו דעקרינן מפשוטו לענין מדידה והבו דלא לוסיף עלה שהרי היא כנגד כל הטעמים כמו שאכתוב לקמן ואע"ג. דכתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר למצוה בעלמא כתיב וחד אמר אינה מביאה עגלה ערופה דכשם שזקני העיר הוא דוקא לענין מדידה ה"נ דוקא לענין לקיחת העגלה כן נ"ל. אבל קשה בעיני קושיא אחרת אלא מעתה דאמרינן דבעינן זקני העיר ה"נ נימא גבי מוציא שם רע דכתיב ולקחו זקני העיר ההיא את האיש וגו' ואם אין בעיר ב"ד נימא דאין נעשה בו דין מוציא שם רע וכדא"ר אליעזר בפרק אלו הן הגולין עיר שאין בה זקנים אינה קולטת דבעינן זקני העיר וליכא ועוד דאמרינן התם עיר שאין בה זקנים רבי אמי ורבי אסי חד אמר אין נעשה בה בן סורר ומורה דבעינן זקני עירו כו'. ואע"ג דאיכא התם מאן דאמר בכל הני דזקני אינו מעכב כי למצוה בעלמא כתיב זקני העיר מ"מ גם עליו קשה מאי שנא זקני העיר דהכא גבי עגלה ערופה דאמרינן בעינן זקני העיר ולא אמרינן למצוה בעלמא כתיב ויהיו מודדין לעיר הקרובה אל החלל אע"ג שאין לה ב"ד כשם שהיא קולטת ונעשה בה דין סורר ומורה אע"ג שאין בה ב"ד וצ"ע היטב:

ומודדין לעיר שיש בה ב"ד כו'. מכאן הקשו התוספות בפרק לא יחפור גבי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כו' דמשמע התם דטעמא דהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה משום דמתוך הקורבה מוכח שמשם בא ההורג א"כ אמאי אמרינן הכא שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין אותה ומודדין לעיר אחרת שיש בה ב"ד והלא מתוך הקורבה נראה שמאותה עיר שאין בה ב"ד היה ההורג ועמדו בתימה. וכן יש להקשות קושיא זו לפי הטעם אחר שכתבו המפרשים דהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה משום שעונותיהם גרמו שיארע תקלה זו בשכונתם כי מגלגלין חובה ע"י חייבים שאלו היה להם זכות היה מגין לבל תארע תקלה זו בשכונתם כההיא עובדא דריב"ל שנהרג איש קרוב אל עירו ונמנע אליהו מלהראות אליו כמה ימים ואחר שחזר אליהו ונתראה לו א"ל ריב"ל למה לא ראיתיך זה כמה ימים א"ל אלו זכית לא נהרג איש בקרוב אליך כדאיתא במכות ובפסחים. ולי נראה דלא קשיא מידי דולקחו זקני העיר ההיא עדיף כשם דאמרינן בפרק לא יחפור אע"ג דרובא דאורייתא וקורבה דאורייתא אפ"ה רובא עדיף:

שתיהן מביאות שתי עגלות כו'. בפ"ב דבכורות תניא נמצא מכוון בין שתי עיירות רבי אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו ודייק הגמרא מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא ליתי אלא לאו ש"מ סברי רבנן אי אפשר לצמצם כו' והאריכו התוספות בסוגיא דאי אפשר לצמצם ואין כאן מקומו:

רבי עקיבא אומר מחוטמו. הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע וכתב עליו בעל כסף משנה ויש לתמוה דהא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי וצריך לומר שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ע"כ. וקשה לי על דבריו שהרי ראב"י לא היה חבירו של ר"ע כי ראב"י היה בדור רבן יוחנן בן זכאי וחביריו שראו החורבן בית שני ואלו ר"ע וחביריו היו אחר החורבן ומה. שהזכירו קודם ראב"י אינו מן התימה שכן מצינו בהגדת פסח שמקדים ר"ע לרבי טרפון שהיה רבו כדמוכח בכתובות וכן אשכחן בדוכתי טובא שמקדים התלמיד להרב. ולי נראה דטעמו של הרמב"ם הוא כיון דאמרינן בגמרא אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא כו' וכן אמרינן גבי מי שנפל עליו מפולת בפרק יום הכפורים ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב כי כתב ר"ח נ"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא והיינו ק"ב ונקי וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:

וקא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וא"ת מאי איריא משום דלא נתחלקה תיפוק ליה משום דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא כדאמר בפרק לא יחפור ואע"ג דאמר התם דביושבת בין ההרים לא אזלינן בתר רובא דעלמא וירושלים הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו נכנסין ויוצאין לה לעלות לרגל ובשאר ימות השנה נמי לשלם נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין לה לסחורה שקרויה רוכלת עמים. וי"ל דמ"מ היו שם מקומות שלא היו מצויים כי אם יושבי ירושלים לבדם א"נ בימי חזקיה שכל ישראל היו בירושלים ולא היו באים לסחורה כך כתבו התוספות בסוף פרק מרובה. ולי נראה דסוגיא דהכא סובר דמה שהקשה בפרק לא יחפור וליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא היא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דתירץ ליה ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמלתא ליתיה וזה דרך הגמרא לתרץ דרך דחייה בעלמא אע"ג דלקושטא דמלתא ליתיה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק החולץ וכן כתבו התוס' בפרק אין דורשין וכן כתב הר"ן בנדרים סוף פרק השותפין ומהאי טעמא לא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עגלה ערופה חלוק זה דיושבת בין ההרים כמו שכתב בעל כסף משנה ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וא"ת דבפרק איזהו מקומן אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף וא"כ למאן דאמר לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו דא"כ אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתי דלא היה לו יסוד כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפ"ק דיומא ותירצו הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב:

אבא שאול אומר מטיבורו כו'. מכאן הקשו התוס' בפרק המפלת על הא דאמרינן התם איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו והלא הכא אמר מטיבורו. ועוד קשה דהא התם משמע דלא איירי אלא בגידול האיברים ובקוטנן כדקא מסיים עלה ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב כו' ולכן גרס ר"ת התם תחלת ברייתו כרשון פירוש כעין חגב דסלעם מתרגמינן רשון ור"ל יום שנגמר תחלת צורתן הוי כל גופן גדול כסלעם וכן פירש בערוך:

ואין המום פוסל בה כו'. בירושלמי איתא אם היתה טרפה או מחוסרת אבר פסולה משום דכפרה נאמרו בה כקדשים:

ואיתן כמשמעו קשה כו'. נ"ל על שם חוזק וקושי הקרקע שאינה ראויה לזריעה ועבודה כמו סלע קשה נקרא נחל איתן כלומר עמק יבש ונגוב מדקתני עלה בגמרא מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ ופירש רש"י איתן מושבך ושים בסלע קנך אלמא איתן הוא סלע מוסדי ארץ הם הרים וכל הר של אבנים ע"כ. ובזה נתיישב לי למה לא מייתי הגמרא ראיה מבוארת אתה הובשת נהרות איתן אלא על כרחך צריך לומר דנחל איתן דהכא לא מיירי בנחל מים ונקרא איתן על שם שהוא שוטף בחזקת כדפירש הרמב"ם ז"ל אלא מיירי בקרקע קשה יבש ונגוב כדכתיבנא וכן נראה מדברי רש"י בחומש שפירש נחל איתן קשה שלא נעבד אחר זמן רב שכתבתי כל זה מצאתי בתשובת הרב מהר"י קולון ז"ל שכתב ממש כדברי וכתב עוד הא דפירש התרגום נחל איתן נחל בייד ר"ל שלא נזרע ונעבד מעולם וכמו שתרגם והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכמו שדה בור וכמו אם אוביר ולא אעביד וכו' וכהנה רבות בגמרא:

וזקני אותה העיר רוחצין את ידיהן כו'. מכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות עגלה ערופה דב"ד של אותה העיר עם כל זקניה אפילו הם מאה כולן רוחצין את ידיהן כו' וזה משום דכתיב וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם וגו' ותניא בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה כו' דהא מדקתני במשנתנו וזקני אותה העיר רוחצין משמע דכל לאו דוקא דאם לא כן אי אפשר דהוה שתיק מלפרש ולומר וכל זקני אותה העיר רוחצין כו' כי היכי דלא אתי למטעי ולפרש האי וזקני אותה העיר כמו זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' דהתם ודאי לא בעינן כל זקני העיר כמו שפסק הרמב"ם ז"ל גופיה וא"כ היאך שבק משנתנו ופסק כספרי ועוד דהא כבר איתותב רבי יונתן בפ"ק דהוריות שאמר מאה שיש בו להורות אין חייבין עד שיורו כולו שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו מכח קושית רב משרשיא שהוכיח דאע"ג דכתיב כל לאו דוקא הוא אלא רובא ככולא דמי והרמב"ם גופיה לא פסק כר' יונתן בפרק י"ג מהלכות שגגות אע"ג דבספרא שנינו כדאמר רבי יונתן כמו שכתבתי בחדושי שם וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף