באר יצחק/יורה דעה/כה

סימן כה

נשאלתי בכהן שקיבל פדיון בכורים מכמה אנשים ונודע שהוא ב"ג, אם צריך להחזיר או לא, וממילא תלוי בזה דאי נימא דא"צ להחזיר אז א"צ הבכורים לפדות א"ע כשיגדלו.

תשובה בעז"ה, האו"ת (סי' ל"ח) כתב במשנה (פ"ק דמכות) דמעידין אנו שהוא ב"ג כו' דצריך להחזיר בנודע שהוא חלל, וכ"ת כתב לפקפק בזה דמנ"ל להאו"ת זה, והא באכל תרומה ונודע שהוא חלל מבואר (רפ"ח דתרומות) דר"י פוטר, ואמרו בפסחים (דף ע"ב) דאכילת תרומה אקרי עבודה ודינו כמו כהן כשר לגבי מה שאכל, א"כ י"ל דה"ה פדיון בכור דא"ב להחזיר דגם זה מקרי עבודה והאריך כ"ת בזה, ולענ"ד ברור דדוקא אכילת תרומה מקרי עבודה משום דמקיים הכהן מצות עשה דאכילת תרומה, אבל בפדיון הבן דלא מצינו שהכהן מקיים מצות עשה כשמקבל החמשה סלעים, א"כ מהיכי תיתי שיהי' עבודה, ובודאי צריך להחזיר דמי הפדיון כמש"כ האו"ת, וראי' לזה מהא דבכורות (מ"ז ע"ב) דאיתמר כהן שמת והניח בן חלל כו' חייב הבן לפדות א"ע, והא שיטת הרמב"ם (פ"ו מה' ביאת מקדש) דגם במה שעבד החלל אחר שנודע פסולו ג"כ עבודתו כשירה, א"כ אף שנימא דמיירי התם בנודע כבר שהוא חלל עכ"ז אי נימא דבדיעבד א"צ להחזיר דמי הפדיון משום דדינו ככהן כשר בדיעבד, א"כ ה"ה בנודע לשיטת הרמב"ם א"צ להחזיר דמי הפדיון שלקח מאחרים שבדיעבד דינו ככהן כשר, א"כ אמאי חייב לפדות א"ע, דהא כיון דאחרים אם נתנו לו א"צ להחזיר קו"ח שזוכה מעצמו כמבואר בערכין (דף כ"ה) ובב"ק (דף ק"ט) דאם בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כש"כ, וה"ה בזה דכבר הם ת"י, ולא מבעי לפמש"כ הפר"ח בקונטרס מים חיים דגם כהן קטן יכול לקבל דמי פדיון ודאי די"ל כן, ואף להחולקים עליו בח"מ (סי' רמ"ג) וס"ל דקטן אינו יכול לקבל דמי פדיון מ"מ הא מה דאמרו שם דחייב לפדות א"ע קאי לכשיגדיל כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' ש"ה סעי' ט"ו), א"כ כיון דעכשיו דהגדיל יכול לקבל מאחרים, וגם בנודע שהוא חלל אם קיבל א"צ להחזיר, א"כ כש"כ במה שזוכה מעצמו.

ואין לומר דחייב לפדות א"ע דבכורות הנ"ל אינו רק לכתחלה דהא לכתחלה צריך ליתן לכהן כשר, דז"א דהא אי נימא דא"ב להחזיר בדיעבד והוי פדוי, א"כ ממילא אין יכולים ב"ד לכוף אותו שיפדה א"ע דהא יכול לזכות מעצמו, ובדיעבד מהני' זכייתו מעצמו רק מצד מצוה בעלמא חל עליו ליתן לכהן כשר, א"כ קשה אמאי אמרו בגמ' דחייב לפדות א"ע דמשמע דכופין אותו לקיים ולפדות וליתן לכהן, דהא לשון חייב לפרות א"ע משמע ע"פ דין כדמצינו בתולין (דף ק"ל) בגמ' תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן, וכן מוכח בב"ב (קע"ה ע"ב) דמקשה הש"ס על מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, מהא דהחופר בור ונפל עליו שור והרגו דחייבין לשלם דמי השור לבעלים אלמא שעבודא דאורייתא, ולא משני דחייבין הוא למצוה בעלמא, דהא מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם משום מצות כיבוד לכ"ע, אע"כ מוכח דלשון חייבין הוי ע"פ דין גמור ויכולים לכופו, וע' בב"מ (דה צ"א) בתוס' ד"ה בבא לצאת י"ש כו', אבל לשון חייב ודאי מוכח כנ"ל, א"כ ה"ה בזה דאמרו חייב לפדות א"ע כנ"ל ולא מקרי ממון שאין לו תובעין כמש"כ היש"ש בחולין (פ' הזרוע) והר"ן (שם), א"כ אי נימא דא"צ להחזיר לאחרים מה שקיבל מהם, ה"ה זוכה מעצמו ואיך יכולין לכופו ליתן פדיונו לאחר, אע"כ מוכח דלגבי פדיון בכור אין דינו ככהן כשר.

ועוד נלע"ד דאף למאן דס"ל להכשיר עבודת חלל מן ובאת אל הכהן וגו' כמבואר בקידושין (דף ס"ו), ואמרו בירושלמי (רפ"ח דתרומות) דלהך מ"ד דינו ככהן כשר לכל מילי אף במה שלא מקרי עבודה כגון להחזיר הרוצח, וע' במכות (דף ח'), ולראית נגעים ג"כ דינו ככהן כשר להך מ"ד, דעכ"ז מודה דגבי פדיון הבן צריך להחזיר מה שקיבל, דאל"כ קשה בהא דבכורות דפליגי אמוראי בכהן שמת והניח בן חלל תוך שלשים דחד ס"ל דחייב לפדות א"ע וחד ס"ל דפטור, דמפרש הגמ' טעמו משום דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעי דינא בהדי', יותר ה"ל לומר דכ"ע ס"ל דכיון דמת בתוך שלשים א"כ לא זכה אביו בפדיונו, רק דפליגי בפלוגתת אמוראי דפליגי כבר בקדושין דחד יליף מן ברך ד' חילו וגו' וחד יליף מן ובאת אל הכהן וגו', ומאן דס"ל מן ברך ד' חילו אינו ככהן כשר אלא במה דאקרי עבודה כדאמרו במכות (דף ט') ולכן ס"ל דחייב לפדות א"ע ומאן דס"ל דפטור ס"ל כמאן דיליף מן ובאת אל הכהן דלכן גם גבי פדיון דאף דלא מקרי עבודה אפ"ה דינו ככהן כשר דהא לכל מילי דינו ככהן כמבואר בירושלמי הנ"ל, ולכן אינם יכולים לכופו ולפדות א"ע משום דזוכה מעצמו, ונקטו פלוגתתם במת והניח בן חלל לרבותא דאף די"ל בזה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' אפ"ה ס"ל דלא אמרינן זה למאן דס"ל לדרש דברך ד' חילו, וחייב לפדות א"ע, ומנלן להרבות במחלוקת דפליגי אי מצי אמר אתינא מכת מאן דלא מצית כו', אע"כ מוכח דאף מאן דס"ל לדרש דובאת אל הכהן וגו', אפ"ה מודה בזה דצריך להחזיר דמי הפדיון לאחרים, כפי שיבואר להלן הטעם בעז"ה.

ועוד דגם בעיקר הך דינא מש"כ כ"ת להקשות דהא באכילת תרומה קיי"ל כר"י דפוטר בחלל שאכל, ג"כ אינו קשה, משום דאין ר"י פוטר אלא מהחומש, אבל גוף הקרן מודה דצריך להחזיר, כמבואר ברמב"ם (ה' תרומות פ"י ה' י"ב), דכהן שנודע שהוא ב"ג ואכל תרומה פטור מחומש אבל הקרן צריך להחזיר וכמש"כ הכ"מ שם, אך לא הביא ראי' לזה.

ולענ"ד הוא מפורש בירושלמי (פ"ז דתרומות) במשנה בת כהן שניסת לישראל כו' ניסת לא' מכל הפסולים וחכ"א זו וזו משלמת הקרן כו' ומקשה שם והא תנינן ר' יהושע פוטר ומתרץ במה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה עכ"ל, א"כ מבואר בהדיא בהירושלמי הנ"ל דהקרן מחוייב לשלם לכ"ע וכמש"כ הכ"מ דלאו כהן גמור הוי, וטעמי' ברור דגזל השבט יש כאן דכ"ד מתנות כהונה דנתנו לאהרן ולבניו [כמו תרומה ופדיון הבן לא נתנו אלא לכהן כשר ולא לחלל, לכן חייב להחזיר לבעלי' קרן התרומה שאכל, דהתורה לא זיכתה לו זה וה"ה בפדיון הבן דלא זיכתה התורה לחלל, א"כ לא יצאו הבעלים ידי נתינה, וגם הא קיי"ל בבכורות (דף נ"א), דהמפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו, והא הרמב"ם כתב משלמת הקרן דמשמע דכופין אותה לשלם הקרן כדמשמע בערכין (דף כ') דמקשה שם הש"ס מהא דאומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים, דש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים ולא משני למצוה בעלמא דמצוה על היורשים לפרוע חוב אביהן, משום דמשמעות הלשון משמע בכפיי' כמש"כ לעיל, א"כ ה"ה בהא דאמרו משלמת הקרן ג"כ הוא בכפיי', ואף דקיי"ל טובת הנאה לא הוי' ממון, ואם עבר אחר ונטל שלא מדעת הבעה"ב אין מוציאין מידו וכמש"כ הרמב"ם (פ' י"ב מה' תרומות), אפ"ה שפיר כתב הכא משלם בכפיי' משום דדוקא בכהן שלקח שלא מדעת הבעה"ב זכה, ולא במי שאינו כהן גמור כמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' גניבה), דהגונב התרומה משלם הקרן, וכמש"כ המחנה אפרים (סי' א' ה' טו"ה) והמקנה (סוף פ"ב דקדושין), והמל"מ (פ"ד מהלכות מלוה) גבי מש"כ בשם המרדכי בהא דלשמור ולא לחלוק כו'.

ובמה שכתב הרמב"ם (פ"י מה' תרומות ה' י"ב) דבתרומה בע"פ דזמנה בהול פטור אף מקרן דהוי כמו אנוס וכמש"כ הכ"מ שם, קשה לי, אף דהוי אנוס מ"מ ישלם דמי' בזול בעבור ההנאה, כמו הא דב"ק (דף קי"ב) בהניח להן אביהן פרה שאולה כו' משלמין דמי בשר בזול, וכמש"כ התוס' בב"מ (פ"ב ע"ב) ד"ה וסבר ר"מ כו' דאף דפטורים משום דהוי אונס גמור אפ"ה חייבין לשלם עבור ההנאה דאנן סהדי שהיו לוקחין בזול ע"ש.

ולכן נלענ"ד לומר דמוכח מהרמב"ם הנ"ל כהסמ"ע שכתב בח"מ (סי' רל"ד סק"ד) דאכילת דבר איסור מה"ת אינה נחשבת להנאה כלל, ואדרבה צער הוא לו ע"ש, וכן מבואר בירושלמי (פ"ו ממס' תרומות) על משנה דהמאכיל את פועליו ואורחיו תרומה כו' דמשלם להן דמי סעודתן, ומקשה שם הא כבר אכלו ומשני דנפשו של אדם חוטה מהן ע"ש, הרי להדיא כסברת הסמ"ע הנ"ל, דאכילת איסור לא נחשבת להנאה כלל, ולכן פטור לשלם אף דמי' בזול, ואף דתרומה בזה"ז דרבנן ואכילת איסור דרבנן נחשבת להנאה, עכ"ז הא כבר כתב המל"מ (פ"ז מה' תרומות הי"ז דתרומה אף דהוי בזה"ז מדרבנן עכ"ז דינה כדין תורה לגמרי, וע"ש באריכות, וכה"ג מבואר בכתובות (ל' ע"ב) בתוס' ד"ה אי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב כו' שכתבו דאונס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור עכ"ל.

הגה [והנה ראיתי בכ"מ (פ"א מה' מעשר ה' ד') שהקשה על מש"כ הרמב"ם (שם) אין מוציאין המעשר מיד כהן, וכן כל מתנות כהונה, אין מוציאין מכהן לכהן, מחולין (דף קל"א) דאי' התם זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה מוציאין אותו מידם, וא"כ איך סתם הרמב"ם דכל מתנות כהונה אין נוציאין מכהן לכהן, ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריו דהא הגמ' מיירי דמוציאין כל דבר שבקדושה עלוי לכהן כפי' רש"י (שם) בד"ה כל דבר שבקדושה כו' וכדמוכח מסוגיא דהתם, אבל מכהן וודאי אין מוציאין, וכדמוכח ברש"י (שם) ד"ה כגון זרוע כו' דאף דקנסינהו עזרא דלא למיתבי להו, דידהו מיהא לא שקלינן מינייהו, עכ"ל, אבל בכהן כיון דנוטל מאחרים, מעצמו לא כש"כ, ודברי הכ"מ הנ"ל צ"ע.]

ומש"כ כ"ת להוכיח מהא דשבועות (דף ל"ג) במשנה דמעידני עליכם שאני כהן ולוי ואיני ב"ג וח' וקשה הא משכחת כפירת ממון אם קיבל פדיון מאחרים וע"כ מוכה דא"צ להחזיר, דבריו תמוהין, כי מה יענה כ"ת בהא דמעידני שאני כהן ולוי דהא משכחת בי' כפירת ממון אם קיבל פדיון מאחרים דהא זר לכ"ע צריך להחזיר, אע"כ מוכת דהמשנה לא מיירי בכה"ג ולכן פטורין.

ולכן כיון דחזינן דאף באכילת תרומה דאיקרי עבודה לכ"ע כמו שפסק הרמב"ם ואפ"ה חייב להחזיר הקרן משים דלה נתנו מחנות כהונה אלא לאהרן ובניו ולא לחללים, א"כ ה"ה בפדיון הבן צריך להחזיר, ושפיר כתב התומים, וכן מצאתי בתשובות חוות יאיר (סי' ק"מ), אך לא ביאר כל הצורך בזה, ומש"כ שם דהא דר"י פוטר מוקי הש"ש באכל בע"פ דוקא, זה אינו דהא קיי"ל כמסקנת הגמ' בפסחים שם דגם בכל השנה פוטר ר"י משום דאכילת תרומה איקרי עבודה, לכן העיקר כמש"כ דר"י פיטר היני אלא מחומש אבל בקרן מחייב, א"כ ה"ה ש בנ"ד. וזה ברור, וזו"ז דברי החוו"י שם צ"ע דהא נידון דידי' מיירי בזר ובזר כ"ע מודי דחייב, וע"ל (חלק או"ח סי' כה) מזה.

ומה שהקשה כת"ר על מש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' ש"ה) דאין לפדות בנו ע"י שליח מהא דקדושין (ו' ע"ב) הילך ה' סלעים ע"מ להחזיר בפדיון הבן אין בנו פדוי ומסקנת הגמ' דפדוי, הא אין חל כלל התנאי, דהא במה דלא מצי עביד ע"י שליח לא מצי לשווי' תנאי, כן הקשה השעה"מ (פ"ו מה' אישות) ולפעד"נ ליישב ע"פ הא דאיתא ביבמות (דף ק"ו) בחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחליץ להא זיל הב לה א"ל משטה אני בך, ופירש"י ד"ה הב לה דהא קבילית עלה אע"ג דחליצה בהכי לא מפסלה מיהא עכ"פ חייבת לקיומא תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא עכ"ל, אלמא דאע"ג דאין התנאי חל במה דלא עביד ע"י שליח אפ"ה מחוייב לקיימו מדין שכירות דמחמת ציוויו עשה חבירו את זה, אך בחליצה יכול לומר משטה אני בך משום דהי' מחוייב לחלוץ לה, ומבואר באה"ע (סי' קס"ט סעי' נ') דהיכא דיכול לומר דאינו רוצה לחלוץ אלא לייבם אז מחוייבת ליתן לו, וע' בחו"מ (סי פ"א בש"ך סק"ו). ולפ"ז י"ל דה"ה בפדיון הבן באומר הא לך ע"מ להחזיר דאף דאם לא יחזיר לא יבטל המתנה, עכ"ז כיון שהכהן המקבל התרצה לזה התנאי א"כ מחוייב להחזיר מדין טובת הנאה שהיתה להבעלים ליתן לכל כהן שירצו, למאן דס"ל טובת הנאה ממון ומקדשים בו את האשה וקונים בו קרקע, והמ"ד דקידושין הנ"ל הוא רבא, ורבא הא ס"ל בנדרים (דף פ"ה) דטובת הנאה ממון, לכן יכול להתחייב להחזיר להבעלים ה סלעים כמו כל חיובים דיכול להתחייב א"ע אם מקבל כסף כמבואר בש"ך חו"מ (סי' מ'), א"כ כמו היכא דלא הי' היבם מחוייב לחלוץ בהיות לו ברירה לייבם או לחלוץ דאינה יכולה לומר משטה אני בך. כן בזה דהא טובת הנאה הוי של הבעלים לכן תל החיוב שלו וגם שייך בזה קנין חליפין כיון שקנה זה כו', ומתורצת בפשיטות קושית השעה"מ הנ"ל.

אך בגוף דברי הרמ"א הנ"ל הקשו האחרונים, הא שלותו כמותו, גם יש להקשות מהא דבכורות (דף כ) דרב אשי שדר שבסר זוזי לרב אחא ברי דרבינא בפדיון הבן. אך זה יש לדחות, ובעיקר חומר הקושיא שהקשו הא שלוחו כמותו יש ליישב קצת דברי הרמ"א [שלא יהיו תמוהין כ"כ] מבכורות (נ"א ע"ב) דיליף בגזירה שוה ריקם ריקם מראי' דמה בראי חייב באחריות ה"ה בפדי', וכן יליף מגז"ש הנ"ל דיורשים חייבין וכיון דאין גז"ש למחצה י"ל דה"ה ילפינן ממצות ראי' גופא דהא מחוייב לעלות לרגל בעצמו ולא מצי עביד שליח, א"כ הוא הדין מצות פדי' אינו יכול לקיים ע"י שליח, אבל באמת ג"ז אינו מספיק לתרץ דברי הרמ"א, דהא עולת ראי' יכול לשלוח ע"י שליח ומצות סמיכה הוא מצוה בפ"ע, והעיקר כהאחרונים הנ"ל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף