אמרי שפר/דרוש שני לשבועות
|
< הקודם · הבא > |
דרוש שני לשבועות:[עריכה]
ומשה עלה אל האלקים. הה"ד עלית למרום שבית שבי. מהו עלית נתעלית, נתגששת עם המלאכים של מעלה, ד"א עלית למרום, שלא שלטה בריה מלמעלן כשם ששלט משה. אמר ר' ברכיה הלוחות היה ארכן ששה טפחים, כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם ב' טפחים ובידו של משה ב' טפחים, וב' טפחים היו מפרישין בין יד ליד. ד"א עלית למרום שבית שבי. בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליה, ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עליה, הוי עלית למרום שבית שבי. יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, ת"ל לקחת מתנות באדם. בלקיחה נתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לו דמים, ת"ל מתנות. מתנה נתנה לו, באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה לו [הב"ה] קלסתירין פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אין אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא נתנה לך התורה אלא בזכות אברהם, שנאמר לקחת מתנות באדם. ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר האדם הגדול בענקים. הוי ומשה עלה אל האלקים. ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. בזכות ההר, ואין ההר אלא אבות, שנאמר שמעו הרים את ריב ה'. ומשה עלה אל האלהים. עלה בענן וירד בענן, וזכות אבות עלה עמו ויורדת עד כאן:
ראשונה יש להסתפק מה קושיא הוקשה לר' ברכיה בפסוק עלית למרום, והיאך נרמז בו בפסוק אלו הששה טפחים באיזה אופן היו ולמה לא נאמר שהיו באופן אחר שלשה ושלשה או שנים וארבעה או אחד וה', גם ההפרש שבין יד ליד אולי היה פחות על שנים או יתר על שנים, או שמא לא היה מפריש כלל, היאך נרמז זה בפסוק הנז' שהיו ג' חלקים שוים. ועוד יש לדקדק בדבריו שהיל"ל שליש כביכול ביד מי שאמר והיה העולם ושליש ביד משה ושליש מפריש בין יד ליד. ועוד יש להסתפק במה שאומר אחר כך בעל המאמר ד"א משמע שבא לפרש ולישב קושי הפסוק והוא מעורר מדנים ומראה לנו באצבע מה שהיה לנו להסתפק בפסוק, שאם שייך לשון שביה על התורה שהוריד לנו מרע"ה מן השמים לא יפול עליה לשון לקיחה בדמים, ואם יפול לשון לקיחה אין שייך לשון מתנה, ואם היא מתנה אינה לא שבייה ולא לקיחה. ועוד מאי טעמא בקשו לפגוע במשה, ומי איכא רוצחני בשמיא בפרט נגד רצון הבורא יתברך, ואם ינצחו בדין עם משה לפני מי שאמר והיה העולם ב"ה שלא תינתן לו התורה, למדה קנאין פוגעין בו ובקשו לפגוע במשה. ועוד מה הוא זה שאומר צר קלסתירין של משה דומה לאברהם. וכי לא ידעו מלאכי השרת שמרע"ה היה דור שביעי של אברהם אבינו ע"ה, וכמה שנים שנתבקש אברהם אבינו ע"ה בישיבה של מעלה. ועוד יש לדקדק מה שאמר לא ניתנה לך התורה אלא בזכות אברהם. היל"ל לא ניצלת מיד המלאכים שלא פגעו בך אלא בזכות אברהם. ועוד יש לדקדק מאי בזכות אברהם, והלא לאו בזכותא תליא מלתא כי גם למרע"ה היו זכיות כדי שלאו יפגעו בו, אלא הסיבה שנצול משה שנתביישו כאשר מסיים בעל המאמר אי אתם מתביישים. ולא הזכיר הש"י למלאכי השרת זכיותיו של אברהם אבינו ע"ה. ונראה לע"ד שסברת ר' ברכיה היא כסברת מי שאומר מעולם לא עלה משה למעלה מעשרה. ולפי זה הוקשה לו הפסוק הזה, שנראה שהוא מנגד זאת הסברא שאומר עלית למרום, היה לו לומר עלית לבד מאי למרום. ועוד הוקשה לו בפסוק באיזה אופן תקרא קבלת התורה שבייה, ועוד אפילו יהיה שייך לשון שבייה למה כפל ואמר שבית שבי, ואם היא שביה היאך יאמר לקחת דמשמע בדמים, ואם אמר לקחת איך יאמר מתנות, ואם היא במתנה איך יאמר שבית לקחת, על כן למד מזה הפסוק מאלו הששה תיבות שהם כנגד הששה טפחים שהיו בארון, וידוע שיש בתורתינו הקדושה ששה חלקי אופני הלימוד בה, הא' היא לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים ממנה והם שמותיו של הקב"ה, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, והאופן השני הוא לידע פירוש השמות וסודותם והיאך ישתמשו בהם בעת הצורך כמו שמצינו שנשתמש דוד הע"ה כשכרה השיתין עד התהום ובקש התהום לעלות, וכן כמה מעשים בגמרא. ואלו הב' אופנים רמז ר' ברכיה באומרו כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם ב"ה שנים טפחים. כי אלו השני אופנים הם דברים עליונים מעולים לרום המעלות, וכנגד אלו אמר דוד הע"ה עלית עלייה גדולה עד למרום שהוא בערך שני עליות השמות וגם פירוש סודם ושימושיהן, ולז"א שני טפחים. וכנגד שני חלקים אחרים שיש בתורתינו הקדושה שהם המצות וטעמי המצות, וביד משה שני טפחים. וידוע שיש בתורתנו הקדושה כמה וכמה מצות הצריכין הוצאות, כגון טלית ולולב ואתרוג וצדקה ומעשרות ולקט שכחה ופיאה, אם כסף תלוה, ומצות הענקה ודומיהן, ויש מצות שהן בלא הוצאה, כגון מילה, ומפני שיבה תקום, ושילוח הקן ודומיהן. נמצא אלו השני טפחים שביד משה, האחד היא המצות והשני היא טעמי המצות, יש בהם בלקיחה ויש בהם במתנה. כנגד אלו אמר דוד המלך ע"ה לקחת מתנות, שאינם צריכים הוצאה. הרי פירשנו ארבעה טפחים, ואלו השני טפחים אעפ"י ששנים הם סתרי תורה והיו ביד מי שאמר והיה העולם ב"ה, מ"מ השיגם משה רבינו ע"ה, אבל יש שנים טפחים שלא השיגם משה רבינו ע"ה, והאחד הוא מה שדרשו רז"ל על פסוק ותחסרהו מעט מאלקים. אל תקרי מעט אלא מ"ט. שמהחמשים שערי בינה לא נתגלו למשה רבינו ע"ה כי אם מ"ט מהם. עוד אמרו רז"ל אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים, שכבר עשיתים לר' עקיבה וחביריו, דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבה וחביריו וכו'. הרי שני חלקים שלא נגלו למשה רבינו ע"ה, כי מעוט דברים שנים, כנגד אלו אמר ושני טפחים מפרישין בין יד ליד, וכנגד אלו אמר דוד המלך עליו השלום שבית שבי. שהיא התורה אצלך באלו השני חלקים כשבוי בלא פדיון ונשאר שבוי, כך אתה יש דברים שלא נגלו לך ונשארו כשבויים בלא פדיון, לכך כפל הפסוק שבית שבי. או נאמר שכפל שבית שבי. ר"ל כי התורה היתה אצל מלאכי השרת כשבויה לפי שאין שייך בהם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב כי אם למוד התורה וסודותיה בלבד, וזאת הטענה נתן להם ה' ית' כשעלה משה למרום לקבל התורה כדאיתא בגמרא, וגם אצל משה רבינו ע"ה בערך הדברים שלא נתגלו לו נקראת שבויה, לכך כפל כלום כמו שהיא שבויה ביד מלאכי השרת במרום בערך קיום המצות, כך היא שבויה אצל משה רבינו ע"ה בערך הדברים שלא נתגלו לו, ושיעור הכתוב כך הוא, שבית מה שהיה שבוי כבר ביד מלאכי השרת, עד כאן פירוש הפסוק לפי סברת ר' ברכי' שסובר שמשה לא עלה למעלה מעשרה, ולפי סברתו פירש למרום רום ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה בידיעת החלק המעולה שבששה חלקים שזכרנו, אבל זה שבא אחריו לפרש הפסוק בענין אחר סובר שפירוש עלית למרום הוא לרום השמים ממש, ולפיכך מביא המשל בנוהג שבעולם הנכנס במדינה וכו'. דהיינו שנכנס משה למדינת ומחיצת מלאכי השרת, ולפי זה הוכרח הכתוב לומר עלית למרום ולא היה מספיק מלת עלית לבדה כמו שהיתה מספקת לפי סברת ר' ברכיה, ואמר הכתוב אחר כך שבית שבי, שלקחת גם התורה שלומדים מלאכי השרת דהיינו סתרי התורה וסודותיה. וכפל שבית שבי גם זה יפרש אותו כמו שפירשנו לפירוש ר' ברכיה. ופירשנו שני פירושים ושניהם כאחד טובים. ועתה יאמר יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם. ר"ל כשם שלא יועילו המצות כפשוטן למלאכי השרת כך לא יועילו עסק סתרי התורה לבני אדם ולחנם נטלה משה רבינו עליו השלום ויביאה אל האדם, ואין מקבלין על לימודן שכר. וזה בדמיון השבוי, כי השבוי תמיד משתדל לברוח מהשובה אותו כי הוא רודה אותו בפרך יען בא לו בחינם ולא הוציא הוצאות עליו, אבל גם השבוי אינו משמש את השבאי כראוי כי אם בעל כרחו ולא מלבו, אבל הלוקח שבוי מיד השבאי בדמים הוא משגיח עליו ומלבישו ומרחיצו וסכו ואינו מעבידו בעבודה קשה, גם השבוי עובד את הגואל והפודה אותו בכל לבו ובמאודו ובנפשו, לזה אמר בעל המאמר ת"ל לקחת, בלקיחה נתנה לו, שנקבל שכר טוב בעסק סתרי התורה בערך הקונה שבוי והשבוי מחזיק לו טובה כמו שזכרנו. אם כן התורה נקראת שבויה בערך שנשבית מיד מלאכי השרת ובערך מתן שכר היא לקוחה, עתה יאמר יכול יהא חייב ליתן דמים, ומה דמים יתן האדם ולמי יתן והלא טוב סחרה מסחר כסף וכל חפציך לא ישוו בה, רק הכוונה בזה שכמו שהאדם אסור להשתמש בדבר שאינו קנוי לו והוא של חבירו, כך יהיה אסור להשתמש בשמות הקדש עד שיפרע דמי שויה, ומי יוכל לפרוע כי אין לה ערך על כן יהיה אסור להשתמש אפילו לצורך גדול כענין כריית השיתין שזכרנו שנשתמש דוד המלך ע"ה בשמות הקדש, לזה אמר ת"ל מתנות. כלומר שמותר להשתמש לעת הצורך הגדול ובמתנה נתנה לנו, נמצא שבערך שלקחנו אותה מיד מלאכי השרת נקראת התורה שבי, ובערך קבלת השכר לעסוק בסתרי התורה נקראת לקיחה, ובערך שמותר להשתמש בשמות הקדש לעת הצורך הגדול נקראת מתנה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות. שמסר להם שם טומאה ר"ל שישתמשו בשמות הטומאה לתועלתם, וגם את זה לעומת זה עשה האלקים והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת במתנה להשתמש ליודעי חן בעת צורך גדול כענין השיתין שזכרנו בשמותיו הקדושים והטהורים. והנה עכשיו שראו מלאכי השרת כוונת הבורא ית' ליתן התורה לישראל, אמרו נראה אם זה האיש משה ראוי לכך ורצו לבקר את פנקסו. ואין פירוש בקשו לפגוע לשון הריגה רק פירושו בקשו בתורה לפגוע במקום שנזכרו עניני משה כדי לקטרג עליו שלא תינתן התורה על ידי משה רבינו ע"ה ותינתן על ידי אחר, בפרט שכשאמר משה למה הרעות נאמר לשון פגיעה ובקשו המלאכים באותם הפסוקים שנאמר ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים וגומר. מה עשה הקב"ה צר קלסתירין של משה דומה לאברהם, כלומר שהזכות שיש לאברהם שהיה גומל חסדים וזן כל העוברים ושבים, אותו הזכות בעצמו יש למשה רבינו ע"ה שכל העולם ניזונים במן בזכות משה במדבר, ומה שאומר הב"ה למלאכי השרת אין אתם מתביישים ממנו, כלומר יש לכם להתבייש שתראו כמה זכותו גדול שהוא נתפשט לבושו החמרי ועלה למרום, ואתם הגשמתם עצמכם וירדתם לתוך ביתו, כלומר לעולם התחתון והוא עלה עיר גבורים, א"כ ודאי זכותו גדול, ואם תמצאו איזה שגגה שיצאה מלפני השליט כדאי אותו הזכות של המן שהוא דומה בו לאברהם אבינו ע"ה להגן עליו ולקבל התורה, והנה עם זה הדרך ידוייק היטב אמר הב"ה למשה לא ניתנה התורה לך אלא בזכות אברהם. היל"ל לא ניתנה התורה אלא בזכות אברהם מאי לך, אלא לפי שבקשו מלאכי השרת לפגוע במשה שלא תינתן על ידו כי אם ע"י אדם אחר כמו שזכרנו, ועכשיו שצר קלסתר פניו וכו' נתביישו והודו שראוי שתינתן התורה ע"י מרע"ה, שייך שפיר לומר לא ניתנה התורה לך אלא בזכות אברהם. והרמז שזה הפסוק מדבר באברהם מצאתי בפי' רש"י ז"ל לאיוב: היה לו לכתוב אדם גדול וכתב האדם הגדול, רמז רמז שהוא אדם גדול שנתנסה בעשר נסיונות, לפיכך נכתבו שני ההין מנין עשרה, ואיוב שנאמר בו גדול לא עמד אלא באחת. עוד נוכל לומר שצר קלסתירין של משה דומה לאברהם. הרצון בזה שהיה יכול לעמוד בנסיונות כמו אברהם אבינו ע"ה שעמד בי' נסיונות שנתנסה בהם, ומי שיכול לעמוד בנסיון אברהם הוא ראוי לקבל התורה, שנאמר ודרך חיים תוכחות מוסר. כי הנסיונות שמנסה הש"י לצדיקים נקראים תוכחות מוסר, שאינם תוכחות כעין תוכחת השונא שעושה להתנקם משונאו כי אם לראות אם יחזיק במוסר ואל ירף להיות ח"ו בועט ביסורין ולקרוא תגר ולהטיח דברים כלפי מעלה אעפ"י שמוצא טענה לטעון כמו שהיה אברהם אבינו עליו השלום יכול לטעון ולהשיב אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו קח נא את בנך וגו'. ולא טען והלך לעשות רצון קונו וקבל את המוסר בשמחה, וזהו שאמר הש"י למלאכים אי אתם מתבישין ממנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו: הרצון בזה שהוא יכול לעמוד בנסיונות כאברהם, וזה לכם האות שבא אצלכם והופשט מחומרו ואתם ירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. כלומר מיד שירדתם לעולם התחתון ירידה היתה לכם, שלא עמדתם בנסיון ולבשתם גאות לומר כי משחיתים אנחנו ולא תליתם הגדולה בי, וגליתם מסטורין שלי כדאיתא בב"ר פרשה ס"ה. הנה שאתם ירדתם לתוך ביתו ואכלתם, כלומר ירדתם לעולם התחתון ששם ביתו ונהנתם כמנהג רוב בני אדם שאינם עומדים בנסיון, כך אתם גליתם מסטורין שלי ודברתם בגאוה כי משחיתים אנחנו, שלכך נדחיתם ממחיצתכם קל"ח שנה, והוא עלה עיר גבורים למעלה לחם לא אכל ומים לא שתה, ויכול לעמוד בנסיון דומה לאברהם שעמד בנסיון, אם כן בודאי ראוי שתנתן התורה על ידו כי דרך חיים שהיא התורה הנקראת חיים, שנאמר עץ חיים היא וגו' ע"י תוכחות מוסר, וז"ש שהע"ה כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כבר נתעוררנו ופירשנו פסוק זה בדרש שבת ומילה, למה הקדים במצוה הנר תחלה שהוא משל המצוה ובתורה הזכיר הנמשל תחלה שהיא התורה ואחר כך המשל שהוא האור. ועתה נבאר בו ענין אחר נאות ומתייחס לפי הדרוש שאנחנו בו. כי שהע"ה רצה להשמיענו בזה ההבדל שבין התורה והמצוה, ובאי זה אופן אז"ל ת"ת כנגד כלם, ואמר כי נר מצוה, כלומר כדמיון הנר שהוא גשמיי כן עשיית המצות הם גשמיים אף על פי שכונת המצות וטעמם ונימוקם עמקו מחשבותיו יתברך בהם מ"מ לא נתגלו כי אם לצנועים, ואת צנועי' חכמה, ובני עלייה העושים המצוה בעיון ובמעשה מועטין הם, ומי ישיג לכוין לכל מצוה ומצוה על מה באה צווייה, לכן לא כל אדם זוכה לידע עומק סודם כי אם לבד עושה את גשמות המצוה מילתא בלא טעמא, אבל מכל מקום זוכה בעשיית המצוה למצוה אחרת, כדמיון הנר שמדליקין מנר לנר, כך מצוה גוררת מצוה, הרי שלשני טעמים דימה המצוה לנר, הא' לסבת גשמיות הנר, והב' לסבת שמצוה גוררת מצוה כדמיון הנר שמדליקין מנר זה נר אחר, אכן עסק התורה הוא ענין עיוני אין בו גשמות והיא בעצמה אור כולה אורה, שמתוך העסק שבה בהלכות שבה ותנועת האותיות שקורא, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה הם, הגם שנעו מעגלותיה יתגלו לו כל טעמי התורה והמצוה וסודי התורה ושמותיו הקודש הנקראים אורה כדאיתא בב"ר פרשה ג':
אמר ר' סימון ה' פעמים כתוב כאן אורה כנגד ה' חומשי תורה. ויאמר אלקים יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הב"ה וברא את עולמו, ויהי אור כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, וירא אלקים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. ויבדל אלקים בין האור ובין החושך כנגד ספר וידבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלקים לאור יום כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות ע"כ. ויש לדקדק מאי שנא שבספר בראשית אמר שבו נתעסק הב"ה וברא את עולמו, וכן אמר בספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, ובשאר שלשה ספרים לא אמר שבו הלכות רבות או שבו מבדיל בין יוצאי מצרים רק שהוא מלא הלכות רבות. וכן שהוא מבדיל וכו' הלא דבר הוא, ולא לחנם דקדק לומר בשני ספרים הראשונים שבו ובשלשה ספרים לומר שהוא, אבל דע לך שרמז בעל המאמר פה רמז נפלא מסכים למה שאומר בזוהר (חדש שה"ש) ז"ל: ועל דא ב' איהי ביתא ובניינא דכל עלמא איהי בריש רברבא רשימא לאחזאה על כל ספרא וספרא דא בעובדא דבראשית אתעביד ברזא דשמא דארבעין ותרין כליל בעובדא דבראשית, ועל דא רזא דספרא ורישא ב', סיומא דספרא ם', דכל ספרא ברזא דארבעין ותרין אתוון אסתלק. ואיתא נמי בתיקונים וביה רקע הארץ וצאצאיה. רמז על שם שני שבשם של מ"ב אותיות שיש בו אותיות רק"ע כנודע. ואיתא בחגיגה פ' אין דורשין, ולא במעשה בראשית. ופר"ת הוא שם של מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שלאחריו. הרי נתגלה לך מה שאמר בעל המאמר שבו נתעסק הב"ה וברא את עולמו. אין פירושו כפשוטו שבו יש ספורי דברים מודיעים מה שנתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו ביום הראשון שמים וארץ, ואורה בשני רקיעי' וגיהנם ומלאכים וכו', רק פירושו שבו ממש ע"י שמותיו הרמוזים בראש זה הספר שבהם נברא העולם ע"י שמותיו הקדושים, וכן פירש רש"י ז"ל בסוף פרק ד' מיתות אהא דרב חנינא ורב הושעיה כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה וז"ל. עסקי בהלכות יצירה וממילא איברי להו עיגלא תילתא ע"י שהיו מצרפין אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הב"ה ע"י הקדושה שלו הוא עכ"ל. וזה הפירוש של רש"י ז"ל מסייעני למה שכתבתי בדרוש א' על ר' יוסף למה היה בא הרמז שאמרו דקרי עליה דנפשיה ורב תבואות בכח שור, וגם למה עבדי ליה עגלא תלתא ביומא דעצרתא, שרמזתי שם שהיה מצרף אותיות השם שבו נברא העולם, ובאותו הכח היו בידו רב תבואות עד שהיו קורין עליו ורב תבואות בכח שור, ע"ד שכתבו בתיקונים על רבה וביה עק"ר רבה הרים וכו'. על זה הדרך עצמו היה רב יוסף סיני ורב תבואות בכח שור, שהוא עולה למספר שם ראשון שבשם של מ"ב עיין בדרוש ראשון. ונחזור לענינינו ואלמלא היה בעל המאמר הזה עושה הפרש והיה אומר בכולם שבו, לא היינו מבינים זה הרמז רק כפשוטו ספר בראשית שבו ספורי הבריאה, וכן ספר שמות שבו ספורי שיצאו ישראל מאפילה לאורה בדרך שהיינו מפרשים ספר ויקרא שבו ספורי הלכות רבות, וכן ספר וידבר שבו ספורים ההבדלה בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, וכן משנה תורה שבו ספורי הלכות רבות, מאחר שבכולם אמר לשון שבו לא היינו מחלקים והיינו מפרשים דרך א' לכולם, כי מהיכא תיתי ותיסק אדעתין לחלק בין לשון שבו של ספר בראשית וספר ואלה שמות ללשון שבו שבשאר השלשה כדפירשנו, ולכן עשה הפרש בעל המאמר ואמר שבו בשני הספרים לבד, לומר שפירושו שבו ממש וע"ד שזכרנו בספר בראשית כן פירוש שבו שבספר שמות שיש בו שם של ע"ב בפרשת בשלח שיוצא מפסוקי ויסע ויבא ויט, ואיתא בב"ר פרשה מ"ד. אשר יעבודו דן אנכי. ר' אלעזר בשם ר' יוסי בר זמרא בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשה תשובה גואלן בע"ב אותיות, דאמר ר' יודן מלבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים אתה מוצא ע"ב אותיות של הב"ה, ואם יאמר לך אדם ע"ה הם, אמור לו צא מהם גוי שני שאינו מן המנין. רבי אבין אמר בשמו גאלן ששמו של הקדוש ברוך הוא שבעים ושתים אותיות עד כאן במדרש. הרי לך בפירוש שרמז בעל המאמר באומרו ספר שמות שבו נגאלו ישראל מאפילה לאורה כנגד שם של ע"ב אותיות שבספר שמות שבו נגאלו ישראל ממצרים, ומה שאמר בעל המאמר אמר ר' יודן מלבא לקחת לו גוי וגו'. יש ע"ב אותיות ואותו הפסוק הוא במשנה תורה. הכונה בזה דמשמעות הכתוב קא דריש דמשתעי בגאולת ישראל ממצרים ואית ביה ע"ב אותיות, שהוא לרמוז שבשמו גאלן היוצא מפסוק ויסע ויבא ויט שבספר שמות, אבל אין הכונה שמפסוק לבא לקחת לו גוי יוצא זה השם, ומדאתא לידן נימא ביה מילתא כי באמת הדברים צריכים ביאור כי הם חתומים וסתומים מה כוונת רז"ל, בשתי אותיות הללו הבטיח הב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ושאם יעשו תשובה גואלם בע"ב אותיות, כי מה להם לישראל אם יגאלו בשתי אותיות או בע"ב אותיות, יבא הטוב והגאולה מכל מקום, ועוד מהו כוונתם ז"ל באמרם בשתי אותיות הללו, אם לומר בדן אנכי, כלומר שהב"ה ידין בגוים המצריים על ששעבדו בבניו כפשוטו של מקרא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אם כן היל"ל בשני תיבות או בשני מלות, מאי בשני אותיות. וצריך אתה לידע שטעם כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה. הוא לפי שהוא מעורר את הדין, לכן הוא עצמו גורם שמבקרין פנקסו לומר באיזה זכות בא זה למסור דין, מאי אולמי דהאי מהאי הללו עובדי עכו"ם והללו עבדי עכו"ם כמו קיר נטוי ועיון תפלה שמזכירים עונותיו של אדם, ואף על פי דאמרינן בפ' החובל והמ' דאית ליה דיינא בארעא וכו'. לא תידוק מינה הא לית ליה דיינא בארעא אין נפרעין מהמוסר דין על חבירו כלל. אלא הכין פירושא הא דנפרעין תחלה מהמוסר ואחר כך מהנמסר דאית ליה דיינא בארעא, אבל אי לית ליה דיינא בארעא אינו נתפס על צערו למהר להפרע ממנו תחלה מהמוסר. אבל מכל מקום נפרעין ממנו לבסוף לפי שהוא גרם לעורר מדת הדין על עצמו במה שלא היה צריך למסור הדין, כי הכל גלוי לפניו ית' מה שעשה לו חבירו, וידוע שישראל שעלתה שועתם אל האלקים לא היתה שועתם בתפלה ותשובה רק שועת וזעקת אבותיהם ואמותיהם של הילדים והחללים שהיו מקוננים ומוסרין דין על שהיה שוחט פרעה כשנצטרע והיה רוחץ בדמן כדאיתא בשמות רבה פרשה א'. כששמעו ישראל גזירה קשה היו מתאנחים ומקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב זעק והיליל בן אדם. ותעל שועתם אל האלקים אינו אומר צעקתם אלא שועתם, כמה דתימא ונפש חללים תשוע. וישמע אלקים את נאקתם, נאקת החללים, כמה דתימא ונאק נאקת חלל. וכמה דתימא מעיר מתים ינאקו. ויזכור אלקים את בריתו, לא היו ישראל ראוים להנצל לפי שהיו רשעים אלא בזכות אבות נגאלו, הה"ד ויזכור אלקים את בריתו ע"כ. ואף מי שסובר שעשו תשובה אמרו במדרש ואעפ"י שעשו תשובה לא יצאו משם, אלמלא זכות אבות מפני מדת הדין שמקטרגת עליהן על העגל שהיו עתידין לעשות, ואלו היו עושין תשובה הגונה לא היה מזיק הקטרוג על העתיד כי אם באשר הוא שם, על כן היה נוח להם שיגאלו מצד התשובה ההגונה במדת החסד בשם של ע"ב, כי חסד עולה ע"ב ולא מצד הנאקה וצעקת החללים שהיו מוסרין דין על המצריים, ומתוך כך נתעורר הדין לקטרג על עצמם, ומ"מ הם נגאלים למען בריתו שהבטיח לא"א ע"ה וגאלן בשתי אותיות, והאותיות הם ד"ן שהוא מורה על הדין, וכתב בעל סדר היום כפי הקבלה דן אנכי, הכונה שהם נ"ד שמות היוצאים משם בן ע"ב היוצא מפסוקי ויסע ויבא ויט שהם רי"ו אותיות וע"ב שמות הוא כל שם בן ג' אותיות, כי ג' פעמים ע"ב עולה רי"ו ונ"ד שמות הוא כל שם בן ד' אותיות, כי ד' פעמים נ"ד עולה רי"ו, על כן אומר אני שלזה כיון ב"ה באמרו בשתי אותיות הללו הבטיחם הב"ה לא"א שהוא גואל את בניו, וכן סיים סוף דבריו שם בעל סדר היום שבכח זה השם יצאו ישראל ממצרים, והיינו דנקט דן אנכי ולא נקט דן אני. הרי לך ממאמר רז"ל ומביאור דבריהם נתבאר לך מה שרמזה תורתינו הקדושה בראשיתה לכתוב ה' פעמים אורה, וכנגד הלכותיה המאירים לידע אופן מעשה המצות על מתכונתם, כי לא עם הארץ חסיד. וכנגד סודות שמות הקדש שבה שבהם נברא העולם, ובם יצאו ישראל מאפלה לאורה, וכנגד אור אוירא דארעא דישראל שהיא מושפעת מאור העליון וכל העולם שותה מתמציתה, על כן אמר הכתוב ותורה אור, ולא אמר: ואור תורה כמו שהקדים הנר למצוה, כדי להודיענו ההבדל שבין התורה למצוה, ויהיה פירוש וי"ו ותורה כמו אבל, ר"ל אבל התורה אינה גשמיית כמצוה כי אם רוחנית ועיונית כדמיון האור שאינו גשם, וז"א ותורה אור. ובהתעסקו בה הוא דבק באור העליון ובחיים הנצחיים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. על כן בא שהע"ה בחכמתו ומשליו ללמדנו דרך החיים הנצחיים ואל הדבקות הנקנה ע"י אור התורה, ואמר ודרך חיים תוכחות מוסר. הרצון בזה מי שהש"י מוכיחו בתוכחות שאין בהם ביטול תורה ואינם אלא למוסר שיוכל לעמוד בנסיון ולא בתוכחות גדולות כשונא הבא להתנקם משונאו שאותם התוכחות אינם יסורין של אהבה, כאמרם ז"ל איזו הם יסורים של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה. וכן אמר שלמה הע"ה כי אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. כלומר אותה התוכחת של אהבה אינה להתנקם רק כאב המכה את בנו למוסר ולא להמיתו במכה זו רק את בן ירצה, שמכל מקום הוא רוצה וחפץ בבן: וכן נאמר כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. כלומר ולא להתנקם, וכנגד זה אמר ודרך חיים תוכחות מוסר. ובא ללמדך בזה שכשהצדיק באין עליו יסורין לא יהיה קורא תגר ובועט ביסורין אלא אדרבא יקבלם באהבה, כי הם דרך החיים שהש"י מנסהו בנסיונות לבדוק ולתהות בקנקנו אם יעמוד בהם כאשר נתנסה אברהם אבינו ע"ה בי' נסיונות ועמד בהם, והנסיונות של אברהם אבינו ע"ה סופן הוכיח על תחלתן שהיו של אהבה, שהרי כולן חזרו לכמות שהיו ולאיתנן הראשון לבד נסיון לך לך מארצך וממולדתך וגומר, אבל מ"מ היה באפשרות אילו היה הש"י מתיר לו לומר לך שוב לאהליך כאשר התיר במעמד הר סיני, שובו לכם לאהליכם וגומר, היה באפשרות שיחזור לארץ מולדתו ואלו נקראים תוכחות מוסר. אכן יש מיני תוכחות אחרים שאינם של מוסר רק להתנקם, לכן דקדק שהע"ה לומר ודרך חיים תוכחות מוסר, ומי שיש לו ייסורים כאלה והוא מקבלם באהבה ואינו מתבטל מהתורה הם הם דרך החיים הנצחיים להיות דבק בה' אלקיו. ועז"ה נבין מה שאמר אליפז לאיוב בתוכחתו הנסה דבר אליך תלאה. שיש להסתפק בתוכחת אליפז לאיוב באומרו הנסה דבר אליך תלאה. ופירש רש"י ז"ל בניסיון אחד שניסך בוראך ובא אליך אתה נלאה, וההכרח שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כך הוא מבואר כי מלת דבר, דבר אחד משמע שהוא נסיון השחין רע שהיה בגופו של איוב, ויפה דקדק זה רש"י ז"ל גם כן ממלת אליך, ולכן אמר רש"י ז"ל ובא אליך, כי שאר הנסיונות היו בבניו ובממון ולא היו סרוכים לעצם ולבשר לא יקרא אליך כ"כ כמו השחין שהיה בגופו ממש, אכן נשאר התלונה על אליפז למה לא אמר לו כל הג' נסיונות שנתנסה בגופו בבניו ובממונו, הרי אברהם ע"ה נתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן, ואתה בשלשה נסיונות נלאתה, ומנא ליה לאליפז שאם לא נסהו הש"י כי אם בגופו לבד ובניו וממונו קימים, אולי לא היה נלאה בנסיון האחד: הגם שיהיה בגופו א"כ למה אמר דבר שהוא לשון יחיד, היל"ל דברים לשון רבים או לשתוק מדבר ודברים ויאמר הנסה אליך תלאה או הנסה תלאה סתם בלא אליך, ויחזור הכתוב על כל הג' נסיונות ממונו ובניו וגופו ויאמר בתמיה א"א ע"ה נתנסה בעשר ולא נלאה ואתה בשלשה נלאית, וכך היינו מפרשים אותו אלו היה כתוב סתם הנסה תלאה ועצור במלין מי יוכל: והנלע"ד שעל כל הג' דברים הוכיחו בזה המענה, אלא מפני שיש ב' מיני נסיון, הא' כעין נסיון דא"א ע"ה דהדר בעיניה ונסיון דאיוב בגופו, וזהו נקרא תוכחות מוסר, והב' הוא כעין נסיון דאיוב בבניו ובממונו דלא הדרו בעינייהו רק שנתן לו הש"י אחרים תחתיהם, ובזה הפסוק הא' לא הוכיחו כי אם על הנסיון שבגופו, שנקרא נסיון כעין נסיון דא"א בודאי כשאר נסיונות שמצינו שנתנסו הצדיקי' ועמדו בהם וחזרו לקדמותן, אבל ענין מיתת הבנים ואבידת הממון אינו נכלל בכלל תוכחות מוסר ובכלל שאמר לו הנסה דבר אליך תלאה, לפי שהם יסורין ומכה בלתי סרה, והוא ממין הנסיון השני לפי שהוא פסידא דלא הדרא בעיניה ולהוצאה ניתנו, וכשחזר לקדמותו נאמר ויוסף ה' את כל אשר לאיוב וגו' והשם ברך וגומר. ואלו הב' לשונות לא יפלו על מין הנסיון הא' כי אם רפואה על המכה ממין הנסיון השני והיסורין, ולכן יפול בו לשון תוספת וברכה, וכנגד הבנים נאמר והשם ברך וגומר כד"א בניך כשתילי זתים וגומר, הנה כי כן יבורך גבר וגו'. וכן אמרו רז"ל יברכך ה' בבנים, וישמרך בבנות. הרי שלשון ברכה שייך בבנים וכנגד הממון נאמר ויוסף ה' את כל אשר לאיוב, ומה שאמר את כל אשר בפסוק זה יורה על חמדת ממון, כד"א וכל אשר לרעך. וכן בבנים שייך ויוסף כד"א יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים וגומר. וברכה שייך ג"כ בנכסים כד"א יצו ה' אתך את וגו' ישלח ה' את הברכה וגומר. ואלו הלשונות של תוספת וברכה שייכים באיוב רפואה למכת מיתת בניו וחסרון ממונו בבנים אחרים וממון אחר תמורת הראשונים, וזה אינו ממין הנסיון הא' שדבר בו אליפז, אך מכת גופו שחזר בשרו ושב לקדמותו והיא פסידא דהדרא בעיניה, שהוא כשאר נסיונות שמצינו באברהם אבינו ע"ה דהדרא בעינייהו, ועל זה הנסיון נאמר לו והשם שב את שבות איוב. כי נרפא השחין והנתק ושב בשרו לקדמותו, כד"א במרע"ה והנה שבה כבשרו. והנה תכלית דברינו הם שהדבר התלוי בבטחון ובתקוה להתבטל מהמנוסה אותו הנסיון בעצמו, וישוב לקדמותו ולאיתנו הראשון כענין עשר נסיונות שנתנסה א"א ע"ה שכולם חזרו בעין יותר טובים מאשר היו בראשונה חוץ מנסיעתו מבית אביו ומארצו שלא חזר לשם, אבל מ"מ היה הדבר תלוי ועומד בספק ובאפשרות ותקוה אם באולי אחר שכבר נתנסה א"א בזה הנסיון יחזיר הש"י ויתיר לו לאמר לך שוב לאהליך כמו שנאמר לו בנסיון העקידה אחר שעמד בנסיונו אל תשלח ידך אל הנער וכן שאר הנסיונות כולן חזרו לאיתנן הראשון ואפילו נסיון גירושי הגר וישמעאל בנו שהיה קשה בעיניו מאד עד שאמר לו הש"י אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, חזר ולקחה אחר פטירת שרה כמו שאמרו חז"ל ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה זו הגר, וכנגד נסיון דשחין דגופו אמר אליפז הנסה דבר אליך תלאה, מה שאפשר לחזור הפסידא בעיניה, וכענין לקיחת שרה ב' פעמים וחזרתה, אבל פסידא דלא הדרא בעינא דהיינו ממונו ובניו הוא ממין הב' לפי שהיא באפס תקוה שתחזור הפסידא בעינה, כי אם אחרת יתן לו תחתיה כמו בנדון דאיוב שגופו היה בנסיון וחזר לבריאותו, אבל בניו וממונו היו ונפסדו ונתן לו הש"י זרע אחר וסלעין חדתין, ולכן צדקו דברי אליפז שלא רצה לכלול פסידא דלא הדרא בעינא דהיינו ממונו ובניו של איוב, רק כנגד נסיון גופו שהוא השחין שהיה תקוה ובטחון בשם ית' שירפא אותו ויחזור לבריאותו כאשר היה, כנגד זה לבד אמר אליפז הנסה דבר אליך תלאה, ולבסוף כמה פסוקים שהפסיק בנתים בכונה מכוונת להודיענו שענין בניו וממונו אינם בכלל מין הנסיון, הא' הוכיחו על שהיה מתעצם על מתו ועל ממונו ואמר כי לאויל יהרג כעס בניו ובנותיו שהיה מתעצם עליהם, ואמרו רז"ל כל המתעצם על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. וא"כ איוב שלא נשאר בביתו כי אם הוא ואשתו על עצמו או על אשתו שהיא כגופו הוא בוכה והורג עצמו, וזהו אומרו כי לאויל יהרג כעס, וכן אשתו היתה אולת שאמרה ברך אלהים ומת, ואמר לה איוב כדבר אחת הנבלות תדברי, ואין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ואולתכם וכעסכם יהרוג אתכם, שאתם מתעצמים על המתים, וכן קנאת הממון המפתה לפתאים ממיתה את האדם, כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וזהו אומרו ופתה תמית קנאה, הרי שהוכיחו על התעצמותו על המת וקנאת הממון שהם הורגי' וממיתין את האדם בפסוק בפני עצמו, להודיעך שאינם נקראי' כנסיון הא', לבד נסיון גופו שיכול לשוב הגוף עצמו לאיתנו הראשון, ואמר עוד אליפז להחזיק בתוכחת, שלא יאהב אדם כל כך הממון עד שירקבו עצמותיו מקנאתו של חבירו ויאמר שגם הוא ידע שכל המותרות וקבוץ הממון היא יגיע להבל וריק, ואינו חפץ רק ההכרחי לחם לאכול ובגד ללבוש וגם להשאיר ירושה לבניו אחריו לבל יצטרכו לבריות שרוצה להוריש לבניו. ולירושה קורא לשון שורש כאילן שיש לו שרשים הרבה וחזקים ומתגדלי' הענפים ועושה פירות, כן הוא הקרן מרויח ועושה פירות, לזה אמר אליפז שראה אויל משריש, כלומר עושה שורש לעזוב לאחרים חילו להוריש לבניו. ואקוב נוהו פתאום, לפי ששם בשר זרועו ובוטח בממונו שיהיה קרן קיים, ולא בטח בהש"י לאמר אם יהיו בניו כשרים לא יחסר להם, כי לא ראיתי צדיק נעזב, ואם יהיו ח"ו רשעים יהיה מחזיק ידי עוברי עבירה, וכמה מעשיות בגמרא על זה בר' מאיר כידוע וריש לקיש דשביק קבא דמוריקא שיהיה מעט מזער, וקרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם (גיטין מז.). והאויל משריש לעשות קרן קיים לבניו, ואינו יודע אם זרעו יהיה שרש פרה ראש ולענה, על כן קלל אליפז את נוהו פתאום, מדה כנגד מדה, ירחקו בניו מישע וגומר. כלומר הוא משריש כדי להניח ירושה לבניו לאחר מותו, ואליפז קללו פתאום, כלומר שאפילו בחייו תכף ופתאום יאבד הונו, ובזה ירחקו בניו מישע שהוא היה חפץ לקרב הנייתן אחר מיתה, והס נתרחקו בניו מישע האב אפי' בחייו, שאין לו לפרנסם, וכיון שכן שיכול להיות שבניו לא יהיו הגונים והממון יניח למי שאינם הגונים, ואולי מוטב ימותו זכאין ואל ימותו חייבין, מפני כך נסתלקו בני איוב מן העולם, ולזה יתעצם עליהם לא לחנם היא, וזהו אומרו כי לא יצא מעפר און וגומר. מכה הכאה על האדם לא לחנם היא כמו שפרש"י ז"ל, ולהחזיק תוכחתו על זה פי' אופן הקללה ומציאותה היאך יאבד העושר ההוא בענין רע, ופתאום אמר שיעברו עליו בני חיל המלחמה והעוברי דרכים תמיד הם רעבים וצמים, וצריכים תמיד לצינים וכלי זין הנשבר ונשבה ונאבד להם במלחמה, אין לך פתאום גדול מזה, שלא מבעיא שלוקחים הממון והמטלטלים אלא אף המזון בעודו קציר בלי חבוט ודישה וזרייה, כי כן דרך הרעב והצמא שהוא כוסס החטים כמות שהם חיים בעודם באביהן ומקדימין בשבלים להם ולסוסיהם, נמצא מקבץ הונו לחונן דלים, וכן כשגמר התוכחה והתחיל לנחמו, חלק נחמת הממון והבנים בפסוק לבד, ונחמת הנסיון שבגופו שיתרפה ויחזור לקדמותו בפסוק לבד, מהטעם שזכרנו שהוא מין נסיון בפני עצמו, דבר שאפשר לחזור לקדמותו, ופסידא דהדרא בעיניה, וזהו אומרו הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוק, ומוסר שדי אל תמאס שהם הבנים והממון, מפני שהוא פסידא דלא הדרא בעיניה קראה תוכחת ומוסר, ולכן אמר אל תמאס, כי הדבר הנמאס כגון הבשר הנסרח והרוק והדומה לו מדברים הנמאסים אין תקוה ואין תקנה להם שיחזרו לבריאותם, וכן ארז"ל כי אם מאס מאסתנו. לית סבר, המשל הבשר שכבר נסרח אין תקנה לאותו הבשר עצמו, וצריך להשליכו לכלבים וליקח אחר תחתיו, כן בני איוב וממונו אין תקנה להם שיחזרו הם בעצמם לאיוב כ"א אחרים הקים לו תחתם, ולכן אמר אליפז אם הממון והבנים נמאסו, אל תמאס אתה במוסר ותוכחה, לפי שיש תקנה שיתן לך הש"י תמורתם, ובפסוק השני נחמו על השחין שבגופו שעדיין יש לו תקוה לחזור לכמות שהיה, כמאמר חז"ל אם קציפה אית סבר. וזהו אומרו כי הוא יכאיב ויחבש. כאב בעלמא הוא, וכשיחבש יחזור הגוף לכמות שהיה, וזהו נסיון שדבר בו אליפז בפסוק הנסה דבר אליך תלאה, בדיוק דבר ואליך, שאינו מאבד הגוף הראשון אשר בו הנסיון, ושמא תחשוב שמגודל הכאב וכובד השחין, שהיה משונה משאר שחין, דכתיב ויך את איוב בשחין רע. אם כן אף כשיתרפא יהיה בגופו גומות ושינוי פרצוף מהחרש שהיה מתגרר בו והיה מלא מחצים, לזה נחמו ואמר כי הרופא חנם ב"ה הוא מומחה ואומן גדול, לזה אמר ימחץ וידיו תרפנה. כענין שנאמר מחצתי ואני ארפא. ומאחר שהרופא הוא מומחה ואומן גדול יתרפא באופן שישוב הבשר לקדמותו כשהיה ולא ישאר שום רושם כי ידיו ית' תרפנה. ונחזור לענינינו ונאמר שזאת הכונה שפירשנו בפסוק כי נר מצוה וגו'. הוא בעצמו ההפרש וההבדל שכיון אליו דהע"ה במזמור השמים מספרים וגומר, באומרו תורת ה' תמימה משיבת נפש, מצות ה' ברה מאירת עינים. ירצה בזה לומר שעם היות שהלמוד הוא גדול שמביא לידי מעשה, לא נאמר מפני זה שאין הלמוד רק הכנה למעשה המצות, אבל אם ירצה האדם לעסוק בתורה ביום ובלילה כבן עזאי ותהיה תורתו אומנותו, שאין שכרו שכר מעשה כשאר המצות מפני שגדולת הלמוד היא תלויה בשאר המצות מפני שמביא לידי מעשה, לזה אמר אדרבא אין הדבר כן, כי עסק התורה בכל תנאיה אינה צריכה למצות כמו שפטר עצמו בן עזאי מעסק פריה ורביה באמרו מה אעשה ונפשי חשקה בתורה, ועסק המצוה צריכה לתורה, כי לא עם הארץ חסיד, וגם אין ערך מעלת שאר המצות כערך העוסק בתורה, כי למוד התורה כנגד כולם, וז"א תורת ה' תמימה משיבת נפש. ירצה שבהיותו עוסק בתורה שהיא תמימה שלמה מכל הצדדין בעיון ובמעשה, שמה שהוא לומד נחשב לו למעשה, לכן הוא גדול מכל מעשה שאר המצוות, ולפי שהעיון והמעשה שבה הוא רוחניי, שבזה העסק הוא מתדבק ומקשר ומשיב נפשו אל מקום שחוצבה מפני שיש ביניהם קורבה וצד השוה שבתורה והנפש, ששניהם רוחניים וחוצבו מלמעלה, מה שאין כן בשאר כל המצות שהן גשמיות כגון ציצית שהוא הכנה לעלות בה ממדרגה למדרגה, ומאירת עינים כדי שנראה אותם, והראייה תביא לידי זכירה, והזכירה תביא לידי עשיית שאר מצות, שנאמר והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם וגומר. וכל זה איננו שוה אם לא יהיה ע"י עיון, נמצא שעסק המצות הגשמיות אינם כי אם דרך ומבוא לבוא אל העיון, ושלא יהיו מצות אנשים מלומדה כאשר עושים אותם רוב ההמון, כנגד זה אמר מצות ה' ברה, ירצה אעפ"י שהן גשמיות הן ברורים ורומזים ענינים עיוניים, רק שאין אור שלהם מבהיק בתמימות כאור התורה שהיא תמימה ומשיבת נפש, ואין צריך לעלות ממדרגה למדרגה, אבל המצות הן מאירת עינים, ירצה שהמצות הם כנר למצא פתח ומבא היאך לעלות אל מדריגת העיון אשר בה יזכה אל הדבקות למעלה להשיב נפש, וזהו על הכונה שפירשנו כי נר מצוה ותורה אור וגומר. עוד יש לומר דרך שני בסוף הפסוק ודרך חיים תוכחות מוסר • שירצה בזה לומר היאך נזכה לאור התורה שהיא דרך החיים ע"י תוכחות מוסר, כלומר שיסגף עצמו בתוכחות של מוסר ודרך ארץ, ולא יתעדן בעדונים ותענוגי הגוף שהם משכחים את הלמוד, כההיא עובדא דר' אלעזר בן ערך בשביל שנתעדן בחמרא דפרוגיתא ומיא דיומסת איעקר תלמודיה עד שאמר במקום החדש הזה לכם - החרש היה לבם, ובעו רבנן רחמי עליה ואיתסי, ואמר רב גמרא חמרא דפרוגיתא ומיא דיומסת קפחו עשרת השבטים. על כן הרוצה לזכות לאור התורה ולדרך החיים הנצחיים יתרחק מן העדונין וידבק בסיגופין שהם תוכחות מוסר, שמדרך המוסר ודרך ארץ הוא שלא להיות זולל וסובא, זוללי בשר וסובאי יין ומשחיתין ומכלין ממונם, כי זה נותן עינו בכוס וזה נותן עינו בכיס, ואמרו רז"ל הרוצה למות יחיה, הרוצה לחיות ימות. כלומר שיסגף עצמו ובזה יזכה לאור התורה ולחיים הנצחיים. עוד אמרו רז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעולם הבא. והנה זכרו רז"ל בזה ד' מיני סיגופים לפי שהתורה מכפרת כמו הקרבן, כמו שדרשו רז"ל בפסוק זאת התורה לעלה למנחה לחטאת וגומר, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עלה ולא חטאת וכו'. ונלע"ד שטעם התייחסות התורה לקרבן הוא לפי מה שהסכימו הרבה מפרשים, שהקרבת הקרבן הוא העיקר הכנעת הלב שמכניע בעליו בראותו שעושין בקרבן ד' מיתות ב"ד, סקילה כשכופתין אותו וזורקין אותו על הארץ בכל מקום בעזרה או קדשי קדשים ששחיטתן בצפון מ"מ הוא דמיון לסקילה, השרפה כפשוטו וכן ההרג וכן החנק שתופס בסימנים בידו בשעת שחיטה, דהיינו כעין חנק וחושב המקריב שכל אלו הד' מיתות היה חייב הוא בעצמו על מה שחטא, ועל ידי זה לבו נשבר בקרבו ונכנע ושב ורפא לו ובזה יתכפר עונו, וכן על זה הדרך היא דרכה של תורה, מקיים בעצמו דין ד' מיתות, ואם ד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו. כנגד דין השרפה הוא מקיים בעצמו באכילת פת במלח, כד"א גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגומר. כנגד החנק הוא מים במשורה, אין לך חנק גדול מזה, בפרט בימות החמה שאדם תאב למלא את גרונו במים קרים על נפש עיפה, כנגד הסקילה אמרו ועל הארץ תישן, כנגד הרג אמרו וחיי צער תחיה, כמאמרם ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר אדם כי ימות באהל. ואמרו עוד כי עליך הורגנו כל היום, אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן. הרי שיש התייחסות גדול לתורה עם הקרבן, ולכן אינו צריך לא עולה ולא חטאת וכו', והוא ענין נכון. וכנגד זה אמר שהע"ה: ודרך חיים תוכחות מוסר. שע"י תוכחת המוסר הזה שהוא ראוי לעשותו מצד המוסר ודרך ארץ, יזכו אל דרך החיים הנצחיים. ואמר עוד ואם אתה עושה כן שהוא מיותר אחר שכל מה שזכר היה לנוכח, תאכל, תישן, תשתה, תחיה, עיין במדרש שמואל שכתב ענין יפה מאד ששמע אומרים. ואני שמעתי אותו בשם הרב הגדול כמהר"ר ישראל די קוריאל זצ"ל ה"ה. גם הרש"א נר"ו כתב בו ענין נאות לזה, ומ"מ מקום הניחו להתגדר בו שלכך חזר ואמר ואם אתה עושה כן, שלא תחשוב שבעשותך פעמים שלש הסיגוף הנז' בתחלת למוד התורה שדייך בכך, אין הדבר כן, רק שתמיד בהתמדה ובקנין תהיה עושה כן, וזהו שאמר ואם אתה עושה כן. כלומר עשייה והרגל בהתמדה וקנין אז אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ועיקר האישור בעה"ז הוא דלא מסתפי מיצה"ר כי הכניע אותו בשני מיני תבלין: התורה היא המין הא', כאמרם ז"ל בראתי יצה"ר, בראתי התורה תבלין כנגדו. וההכנעה והסיגוף מתאוות הגופניות הם מין התבלין השני, שבזה יש למין האנושי כח להתגבר על יצרו, ומפני שביום זה המקודש יתנו התבלין שזכרנו, ואין אנו מתיראין מהיצה"ר כבשאר הימים, מזה נבין ליתן טעם לשבח למה בא הציווי בשתי הלחם להקריב בחג השבועות חמץ, שנאמר חמץ תאפינה ביכורים לה'. והלא מכלל המנחות היא, שנאמר בפ' אמור: והקרבתם מנחה וגו'. ונאמר בפ' פנחס: וביום הביכורים בהקריבכם מנחה וגו'. ואלו הבכורים הנאמרים היינו שתי הלחם, ומה נשתנה זאת המנחה משאר המנחות שנאמר בהם כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו'. ואחר כך התיר הכתוב השני את השאור והדבש בשתי הלחם שנקרא בכורים שהוא ראשית, וגם התיר מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים, שנאמר קרבן ראשית תקריבו וגו'. כלומר שתי הלחם שנקרא ראשית התרתי לך להקריב מן השאור, וכן התרתי איסור הדבש בבכורי תאנים ותמרים. וכדי להשיבך על זה צריך להקדים לך ענין א' הובא בס' הזוהר (חדש פ' יתרו) בזה הלשון: אנכי ה' אלקיך, בהאי פסוקא שאיל ר' ייסא זעירא דמן חברייא מר' שמעון בן יוחאי ואמר ליה, אית לי למשאל שאילתא חדא מינך ומשכשא לי בלבאי ואנא דחיל מלמשאלא מינך, ואמינא אי נשאל דחילנא דילמא איתענש אי לא נשאל משכשא לי בלבאי, אמר ליה ר' שמעון אימא, אמר ליה האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, מאי רבותא אלפא הכא, תנאה שלים הוא, הה"ד לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואח"כ יצאו ברכוש גדול, א"כ למה לאדכרא להון מילתא דא בכל אתר ואתר, א"ל ת"ח ברי קב"ה אחזי לא אתני עם אברהם אלא דיפוק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא, דודאי ישראל כד הוו במצרים איסתאבו ואיתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבא, אדהוו שראן תחות ארבעין ותשע חילי דמסאבותא, קב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן שאר חילין, ועוד דאעיל יתהון בארבעין ותשע תרעי דסוכלתנו לקבליהון, מה דלא אתני עם אברהם אלא לאפקתהון ממצרים, והוא עבד טיבותיה וחסדיה עמהון, ובגין כך תשכח באוריתא חמשין זמנין יציאת מצרים, לאחזאה לכל בני עלמא חסדא דעבד קב"ה עם ישראל, דאפיק יתהון מאינון חילין דמסאבו ואעיל לון לגו חיילין דדכיו, דהיינו חמשין תרעין דסוכלתנו ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא, ואנן מנן יומי ושבועי והא איתערו חברייא מצו למימני יומי ומצו למימני שבועי, כי בכל יומא אפיק לון מחילא דמסאבו ואעיל לון בחילא דדכיו: העולה בידינו מדברי הרשב"י זצ"ל, לולי ה' עזרתה לנו להוציאנו מבית עבדים מאותם מ"ט שערי טומאה שהיינו כבושים תחת ידם במצרים קודם שנכנסנו לשער החמשים, הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה וכו' ולא היה תקומה לשונאיהם של ישראל, ומאחר שכב-יכול הוא עזרנו ופדה אותנו, לכן הזכיר בתורה חמשים פעמים שהוציאנו ממצרים, ולכן אמרה התורה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', לא יהיה לך אלקים אחרי' על פני. כלומר מאחר שפני הלכו עמך לסייעך להוציאך קודם שתכנס בשער החמשים, א"כ ראוי לך שתקבל אלקותי ולא יהיה לך אלקי' אחרים, ואם תפרוש עכשיו מקבלת אלקותי יהיה עונשך גדול מאחר שמן השמים סייעתיך ודלגתי על הקץ, הכל כדי שלא תכנס בשער החמשים, ואם יחטאו ישראל ויעבדו ח"ו אלקים אחרים אחר הסיוע הגדול הזה, הרי זה עונשם גדול, וכבר אמר כי הם עתה במדריגת פושע, שהוא יודע את רבו ומכוין למרוד בו לפי שסייעוהו מן השמים ואין יצרו תקיף עליו כמי שמניחין אותו עם בעל דינו להתקוטט ואין עוזר ואין סומך לו, שאז יכול להיות שבעל דינו גבר עליו, כך ישראל אלמלא היה משלחם ביד פשעם אז גוענו כולנו אבדנו, ובעת שהש"י עזרנו החיוב עלינו בהחלט גמור לקבל אלקותו ית', ואין צריך טורח גדול להתגבר על יצרנו מאחר שנתן הש"י יד לפושעי' וימינו פשוטה לקבל שבים, והוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים מעבדות הנפש, לכן לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, כלומר מאחר שפני ילכו והניחותי לך, ובנקל תתגבר על יצרך, לכן ראוי שלא יהיה לך אחרים כי אני בעזרך, וכדי לצרפנו ככסף צרוף וכזהב מזוקק שבעתים, צוה השי"ת לספור שבעה שבועות דהיינו מ"ט ימי' ממחרת השבת דהיינו ממחרת היום טוב ליציאתינו מבית עבדים כנגד מ"ט שערים שזכרנו, כי המספר מחסר אותם ומכניע אותם, והקדושה מתגברת עליהם, ולכך אנו מברכין בספירה זו בכל לילה, ודוקא בלילה ולא ביום, ואומרים אותו המזמור אלקים יחננו שיש בו מ"ט תיבות, וגס את זה לעמת זה עשה האלקים כדי לשבר מלתעות הכפירים השואגים לטרף, וביום החמשים שהוא חג השבועות שכבר סייעונו מן השמים, כבר גברנו על יצרנו והרי הוא מסור בידינו, ועשינו כל התקונים שנצטוינו בתורה, כבר אין לנו פחד ממנו, וזאב וטלה ירעו כאחד, ולכן התירה התורה במנחת שתי הלחם להיותה חמץ שהוא רמז ליצה"ר כמו שאמרו חז"ל על היצה"ר מי מעכב שאור שבעסה מעכב. ולהיות שהכנענו אותם הקליפות באלו המ"ט יום במה שנטמענו בהם בהיותינו במצרים והב"ה הצילנו מידם, כעת הם כבושים תחת ידינו ואין לחמץ כח, ולכן נשתנה מנחת שתי הלחם לאפותם חמץ ביום חג השבועות ושאר המנחות היו באות מצה, וכן ביכורי התאנים והתמרים הותרו מכלל כל שאור וכל דבש לא תקטירו, לפי שכבר הכניע יצרו ויצרו מסור בידו משעה שכרך עליה גמי בשעה שנכנס האדם לכרמו ראה תאנה שבכרה, ואז יצרו תקיף וגובר עליו וחפץ בעודה בכפו לבלענה, וכובש את יצרו ומושך ידו ממנה, כבר זה האיש נקרא צדיק, ולבו ויצרו בידו וברשותו, ולאיש כזה הותר להקריב דבש שהוא ג"כ רמז ליצה"ר, וזה המקריב הבכורי' שהותר לו להביא מהדבש כגון תמרים, לפי שכבר קנה המדות הטובות בקנין מכבישת יצרו מלאכול הפרי החדש, ואינו מפחד מיצרו כי יצרו כבוש תחת ידו, וקרוב לזה אני אומר טעם נכון במקריב השלמי', שבא הציווי: ידיו תביאנה את אישי ה' את החלב על החזה וגו'. וכתוב אחד אומר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה, הרי לך שני כתובים באי' כאחד שהחלב היה למעלה והחזה למטה, ועוד כתוב אחר אומר: שוק התרומה וחזה התנופה על אשה החלבי'. הרי שהחזה היה למעלה והחלבי' למטה, כיצד יתקיימו המקראות הללו, אמרו רז"ל כשמביאו מבית המטבחיים נותן חלב על החזה, וכשנותנו ליד המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר: שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו'. ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה. למדנו ששלשה כהנים זקוקים לה, ויש לדקדק מה טעם אמר ידיו תביאנה, ומה טעם בג' כהנים, ומה טעם שבראשונה יהיו החלבים למעלה והחזות למטה, ובכהן הב' יהפך עליונים למטה ותחתונים למעלה, דהיינו החזות למעלה והחלבים למטה, ובכהן הג' יחזור להפך אותן כבראשונה חלבים למעלה וחזות למטה, ואומר אני שהוא רמז אל האדם הנמסר מיום יצירתו ביד ג' כהני', והמלאכים והכהנים הושוו בפסוק א', כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. והנה מיד בהיותו במעי אמו נר דלוק על ראשו ומלאך מלמדו תורה ואומר לו עשה כך וכך ומוכיחו, כמו שאמרו רז"ל במסכת נדה. הרי לך כהן א' המוכיחו ומישרו לעבודת בוראו, והחלבים הם באותו הזמן על החזות כי יצה"ר גובר ונולד עמו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ולכן נקרא היצה"ר מלך זקן וכסיל לפי שנולד עמו הוא זקן, והוא החלב המטמטם את הלב דהיינו החזה שהוא לעומת הלב, כי שם ביתו של יצה"ר במפתחי הלב, ולכן כשיקריב הקרבן בכהן הראשון נאמר ידיו של המקריב תביאנה להתודות להראות ולומר לפני הבורא ית' זה השאור שבעסה והחלב המטמטם הוא השיאני ופיתני ומעכבני מלעבוד בוראי כראוי, כי הוא נולד עמי ומפתה תמיד אותי וגובר עלי, ולכך מביא בפעם הראשינה בעל הקרבן ידיו למעלה והחלב על החזות מונחים בה ויד כהן מלמטה, ומניפן לרמוז אל מה שזכרנו כי לא מלבו וברצונו חטא, וזה לך האות שהחלב שהוא רמז ליצה"ר גבר למעלה על החזה שהוא בלב, אח"כ נותנו לכהן השני, הכהן השני הוא רמז אל הרב המלמדו תורה להועילו, וגם זה נקרא כהן, שנאמר ובני דוד כהנים היו. וכי כהנים היו בני דוד, אלא ללמדך שת"ח נקראים כהנים, גם זה מוכיחו ומדריכו לעבודת שמים, ויותר נקל הוא לשמוע בקול הכהן השני מן הראשון, שכבר כשנכנס להיות בן י"ג בא יצה"ט המסייעו להדריכו בדרך הישרה שיבור לו האדם ויהיה יכול להרגיז יצה"ט על יצה"ר כמו שדרשו חכמים ז"ל בפסוק רגזו ואל תחטאו, לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וכו', ואז יכנע לבבו הערל ויהיו החלבים דהיינו יצה"ר למטה, ויצה"ט דהיינו החזות למעלה, וכיון שהאדם ירגיל עצמו בכך להרגיז היצר טוב על היצה"ר וישפילהו ויכניעהו יהיה קנוי בקנין בידו לעבד עולם לעבוד את השי"ת בכל לבבו, כאשר דרשו רז"ל בכל לבבך. בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר, אז לא יפחד ממנו, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, ועל איש כזה דרשו רז"ל צופה רשע דהיינו יצה"ר, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ועל איש כזה שיצרו כבוש תחת ידו לא יפחד אפילו אם יתגרה ביצרו ויהיו החלבים על החזות, כההוא עובדא דאיתא בגמרא: ר' פלוני עבר אפיתחא דע"א ואפתחא דבית זונות כדי להתגרות ביצרו ולקבל שכר. לפי שכב-יכול השי"ת שהוא הכהן הגדול מקטיר החלבים המזבחה ושורפן ומכניען תחת ידי הבא ליטהר, ומסייע אותו כמו שסייע לאבותינו במצרים לאפקותהון מתחות פולחן ארבעין ותשע חילין דמסאבותא, ואעיל יתהון בארבעין ותשע תרעין דסוכלתנו לקבליהון, מה דלא אתני עם אברהם אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון כאשר זכרנו למעלה בשם הזוהר, ולזה הרמז הביא הכהן השלישי החלבים על החזות, ויקטר החלבים המזבחה, ואפילו שיהיו החלבים למעלה, כלומר שיצה"ר שמתגרה בו השי"ת לא יעזבנו בידו, ולכן התירה התורה ג"כ החמץ בשתי הלחם והדבש בבכורים, לפי שכבר כבשנו את יצרנו והוא מסור בידינו ולא נפחד ממנו, וראיתי להעתיק פה לשון הריטב"א המאמת את הדרוש הזה ומחזיק בידינו בפסק הדין, וזה לשונו הכל לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת ע"א, ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דר' יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה ולא חייש מיצה"ר, ור' אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר, וכמה דרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרנייתא, ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל ת"ח בטוחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין כל הני עובדי דמייתי, ואשרי מי שגובר על יצרו וכו', ע"כ לשון הריטב"א זצ"ל בסוף מסכת קדושין. והעתקתי אותו פה להראות לך אמתת הדרוש שהבטוח ביצרו מותר להתגרות בו ואין לפחד ממנו שהשי"ת עוזרו ומסייעו ולא יעזבנו בידו, וזה טעם נכון להיות בכהן השלישי החלבים למעלה על החזות, וכן טעם החמץ בשתי הלחם והדבש בבכורים, הרחמן יברא לנו לב טהור ויסייענו מן השמים לעבודתו בילא"ו.