אמרי שפר/דרוש שני לבין המצרים
|
< הקודם · הבא > |
דרוש לבין המצרים:[עריכה]
אע"ג דלא חשיבנא לאיתאבולי על ירושלים לית בה משום יוהרא, וכל המרבה לספוד ולספר ביציאת ירושלים הרי זה משובח, משום שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:
במדרש: ר' חמא בר חנינא פתח: וירמיהו לקח מגילה אחרת וגו'. ר' חמא בר חנינא ורבנין. ר' חמא אמר ועוד נוסף עליהם זה איכה יעיב, דברים זה איכה יועם, רבים זה אני הגבר, כהמה זכור ה'. ורבנין אמרי ועוד נוסף עליהם זה איכה יעיב, דברים זה איכה יועם, רבים זה זכור ה'. כהמה זה אני הגבר שהוא מן תלתא פסוקים באלפא ביתא וגו' ע"כ:
הספקות שיש להסתפק בזה המאמר הם אלו: ראשונה יש להסתפק מאחר דבין למר ובין למר נקיטי סירכא דתלתא איכה כסדר, ולא פליגי כי אם באני הגבר וזכור ה' איזה מהם מוקדם בפסוק שבירמיה שנאמר רבים כהמה, אם רבים אני הגבר, וכהמה זכור ה' או להפך, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, אם כן מניין יצא לנו שאנו משנין הסדר ומקדימין אני הגבר בין איכה יעיב לאיכה יועם, ועוד במאי פליגי רבי חמא ורבנין, מה יתן לי ומה יוסיף לי אם אני הגבר וזכור ה' רמוזים במלת רבים או במלת כהמה. ועוד שנראה מפשטיה דקרא שלא נאמר לירמיה מפי הש"י כב-יכול. כי אם איכה ישבה לבד, וכל השאר הוא נוסף בין למר ובין למר, וא"כ לפי זה קשיא לי בלישנא דקרא דהיל"ל ועוד הוסיף עליהם דברים רבים וגו'. כי מלת נוסף היא משמע שכבר נוסף, וזה לא יתכן לומר שברוך בן נריה או ירמיה הוסיפו על מה שהיתה המגילה מקודם שהשליכה יהויקים על האש אשר על האח, שנאמר וירמיהו לקח לו מגלה אחרת ויתנה אל ברוך בן נריה הסופר ויכתב עליה מפי ירמיהו וגו'. ואם אז נכתבה היא ואז הוסיפו עליה לא יצדק לומר נוסף דמשמע לשון עבר וע"י אחרים:
ונבא אל הביאור ונשיב על ראשון ראשון ואומר שמאחר שידוע שקינת איכה יועם עיקרה היתה על יאשיהו, שנאמר רוח אפינו משיח ה' וגו', אעפ"י שגם נכללים בני ציון בתוך אותה הקינה מכל מקום עיקרה לא נתקנה אלא על שם יאשיה, על כן הפסיק בנתים באני הגבר להפסיק בין קינת צרת רבים לצרת יחיד, ומה שנסתפקנו במאי פליגי, אפשר שהדקדוק שדקדקתי בפסוק הוא תשובת זה הספק שר' חמא ורבנין הם בעצמן היה קשה להם למה לא נאמר ועוד הוסיף דברים רבים וגו'. מאי נוסף. ועוד הוקשה להם ז"ל שני קושיות שהקשה הרב בעל העקידה ז"ל בהקדמתו לאיכה ואמר: יש להקשות מי הרשה לירמיהו לעבור את פי ה' לקרוא את ברוך בן נריה ולכתוב את המגלה פעם ראשונה ושנייה, כי אדרבה אליו היה הציווי במשפט הכתיבה בראשונה ובשנייה כאומרו וכתבת וכתוב. ועוד מי הרשהו להוסיף על דברי קונו ולהכתיב ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה, הנה אלו השני קושיות שהקשה הרב ז"ל בפסוק, וגם מה שהקשיתי דהוה ליה למימר ועוד הוסיף, כל זה הוקשה לר' חמא ורבנין, ובהא תליא פלוגתייהו לבקש פתח היתר לירמיה על שינוי השליחות והצווי, ומצאו ההיתר מדשני קרא ואמר נוסף ולא אמר הוסיף, זהו ההיתר של ירמיה שהכתיב המגילה ע"י ברוך בן נריה אשר לא נצטוה, ולהוסיף אני הגבר לפי שראה ברוח הקדש ומצד השכל הגוזר שכוונת השי"ת היתה לעשות פומבי וועד גדול והכרזה וחרדה והקהל וקבוץ במגילה זו, והעד על זה על היות המגילה הזאת כפולה שנויה ומשולשת, שלש פעמים איכה שלש אלפא ביתות, מה שיש בהו קינה על העיר ועל יושביה אשר גלו מעל שלחן אביהם, על הרעב ועל החרב ועל השבי בחורים ובתולות עוללים זקנים כהניה נאנחים, כהני וזקני בעיר גועו פני כהנים לא נשאו, וכן רובא דרובא הכל כפול ומשולש, ודאי לא לחנם כי אם כדי שיצא הכרוז והקול בכל העם והעיירות ויעשו תשובה ולאלו הקינות השנויות והמשולשות שהם: איכה ישבה, איכה יעיב, איכה יועם, שכולם הם דברי הש"י, שנאמר ויכתב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה', עליהם נאמר ועוד נוסף. שהוא לשון עבר, שכבר אמרם הש"י לירמיה וירמיה לברוך, ונשרפה המגילה וחזר וכתב מגלה אחרת, שייך שפיר לשון עבר, והתוספת היה איכה יעִיב ואיכה יועַם, כי מה שנאמר באיכה ישבה נאמר באלו, מכאן לקח ירמיה היתר להוסיף אני הגבר, מאחר שכבר היה נוסף עוד מפי הש"י, אין לך פתח היתר גדול מזה, כי בזה הראה לנו הש"י פתח להיתר כל המרבה להספיד ביציאת ירושלים הרי זה משובח, ומעתה שיעור הכתוב כך הוא, מאחר שראה ירמיה שהיו במגילת איכה עוד נוסף עליהם דברים שאמר השם יתברך לירמיה, הבין ירמיה על דרך תן לחכם ויחכם עוד, ועשה רבים כהמה, כלומר לא הוסיף כי אם בדומה לראשונים, כי ראה שזה היה רצון הבורא ב"ה, ואינו נקרא שינוי לשני טעמים: הא' שכבר היו נוספים ומשולשים, והשנית שגם מה שהוסיף מדעתו הם כהמה דומים לראשונים בלי שינוי מה אלו שלש אלפא ביתות, אף אני הגבר הוא משולש באלפא ביתות ומקונן לציון ולגולים ממנה, והשאר שהוא בלשון תפלה על הגולה, לית דין צריך בשש שכהוגן עשה, וזה אינו נקרא שינוי, ואדרבה זה חפצו ותאותו של השם יתברך שיליצו טוב וילמדו סנגוריא על בניו, ר' חמא סבר שגם אני הגבר הוא מכלל הנוספי' מאת הש"י, ולא הותר להם להוסיף כי אם זכור ה' שהוא תפלה על הגולה ועל ציון, ופירוש כהמה כלומר תפלה כנגד הקינות גם את זה לעומת זה, וידוייק יותר כהמה כמו שפירשו המפרשים שיש בו בזכור ה' כ"ב פסוקי' כמו שיש בשאר כל איכה ואיכה, וכן נראה שהוא דעת המדרש שזכור ה' נחשב כאלו היה מתוקן באלפא ביתא, שמצינו במדרש: אתם עברתם לפני ז' עבירות, הרי ירמיה בא ומקונן עליכם קינות שהוא שבע אלפא ביתין. הרי לך שזכור ה' נחשב כאלפא ביתא אעפ"י שלא נתיסד באלפא ביתא, מפני שיש בו כ"ב פסוקים כנגד כ"ב אותיות, הרי לך כהמה מדוייק משני טעמים שזכרנו, הא' שהוא תפלה כנגד הקינות כרפואה למכה, והב' שהוא כ"ב פסוקים כנגד כ"ב אותיות, וזה לבדו הותר לו לירמיה אליבא דרבי חמא ולא אני הגבר:
ורבנין מקילין והתירו אף אני הגבר, לא מבעיא זכור ה' מהטעמים שזכרנו שהם בכלל דברים רבים, ומי יפצה פה לומר שהוא אסור ללמד סנגוריא ודברים רבים, ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. כלומר לא יקרא תוספת מדעתו אלא בדבר שנשתנה מכל וכל, אבל קינת אני הגבר היא כהמה ונתיסדה בדמותם ובצלמם של הקינות הראשונות, רק שהיה כפל הענינים במלות שונות, ומאחר שזה היה רצון היוצר ב"ה מהטעמים שזכרנו, כדין וכהוגן עשה ירמיה, וכן מה שציוה אותו לברוך בן נריה, הוא כמו שתירץ הרב בעל העקידה ז"ל, שהיה ברוך בן נריה צדיק ונכבד בעיני המלך והשרים והיו נשמעים דבריו, מה שלא היה כן בירמיהו שלא היו באותו הדור דבריו נשמעים והיה נבזה בעיניהם ונמאס, וכאשר ידע ירמיה תכלית צווי כתיבת המגילה עשה בהשכל ובדעת מה שעשה, והעד האמתי על כל דברינו שהם האמת והצדק, בפרט במלת נוסף לומר שכל אלו הדברים היו נוספים מדברי הש"י לירמיה, למר כדאית ליה חוץ מזכור ה', ולמר כדאית ליה חוץ מאני הגבר וזכור ה', הלא תראה בתחלת איכה ישבה פירש רש"י ז"ל וז"ל: ירמיה כתב ספר קינות, היא המגילה אשר שרף יהויקים על האח אשר על האש והיו בו שלש אלפא ביתות: איכה ישבה, איכה יעיב, איכה יועם, שוב הוסיף עליו אני הגבר שהוא שלש אלף ביתות, שנאמר ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה, שלש כנגד שלש עכ"ל. וכן משמע מדברי הרב בעל העקידה ז"ל, שכל השלש איכות היו כתובים במגלה הראשונה שנשרפה ותוספת ירמיה במגילה השנית היה מאני הגבר. והרי מהמדרש אינו משמע כן, לא כדברי ר' חמא ולא כדברי רבנן, ואין במשמעות המדרש שהיה כתוב במגילה שנשרפה רק איכה ישבה בלבד וכל השאר נוסף, שהרי אמרו ועוד נוסף עליהם זה איכה יעיב, דברים זח איכה יועם וכו'. אלא על כרחך לומר שנוסף ר"ל על המגילה הראשונה היה כתוב כל זה התוספת קודם שנשרפה ונקרא תוספת על שם שכל דבריה משולשין, וכשנכתכה בשנייה נקרא נוסף על שם העבר, אעפ"י' שלא נתוסף עתה כי אם למר אני הגבר וזכור ה', ולמר זכור ה', ודוק שבזה הדרך יסכימו דברי המדרש עם רש"י ז"ל, ועם הרב בעל העקדה ז"ל, ואם לא נפרש כן הרי דברי המפרשים ז"ל דלא כמאן, לא כר' חמא ולא כרבנין:
ואפשר שלכן משם ואילך כל הפייטנים ומספידים על חורבן ירושלים לקונן בתחלה, ובסוף הקינה לומר לשון נחמה ותפלה ותחנוני' על בניינה ולהשיב שכינתו לתוכה, כאשר ביארנו שעשה ירמיה. וכן מצינו שעשה ראש המשוררים דהע"ה בסדר על נהרות בבל וגומר, כאשר נבאר בס"ד. והנה הספקות שיש להסתפק באלו הפסוקים: ראשונה דהיל"ל על נהרות בבל ישבנו וגומר, מאי שם ישבנו, והא בנהרות בבל משתעי קרא א"כ שם למה לי. ועוד מאי גם בכינו, גם מאי אתא לרבויי. ועוד מה צורך לספר באיזה מקום תלו כנורות, ואחר שבא הספור שתלו אותם באילני ערבה, מה צריך הפסוק להזכיר מלת בתוכה, היל"ל על ערבים תלינו כנורותינו, מאי בתוכה, ומה הבנה יש לה לזאת המלה המיותרת. ועוד מאי דברי שיר היל"ל שאלונו שובינו שיר, כמו שנאמר ותוללינו שמחה ולא נאמר דברי שמחה. ועוד למה כפל הענין במלות שונות בשיר ושמחה. עוד צריך להבין פסוק איך נשיר את שיר ה' וגומר, וכן הפסוק שלאחריו אם אשכחך ירושלים וגו'. דברי מי הם, אם הם דברי תשובת ישראל בגלותם לשואליהם השבאים או הם דברי המשורר דהע"ה, ומה צורך להזכיר בפסוק אם אשכחך שלשה אם, ובאחד מהם יספיק ליערבינהו וליתנינהו ויאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואשכחך ולא אזכרכי תשכח ימיני ותדבק לשוני לחכי. ועוד לפי הנראה כל אלו השלשה חלוקות הם אחת כי מי שלא יעלה את ירושלים על ראש שמחתו הוא לסבת השכחה, כי מי יערב לחכו אכול סעודת נשואין או ימלא פיו שחוק אם לא ישתה וישבח רישו, אבל העושה סימנין בראש כל שמחתו כגון אפר בראש החתן ולהניח אמה על אמה בלי ציור וכיור ולמעט בתכשיטין, ושלחנו זכר לחרבן, ודאי יזכור ולא ישכח אם הא בהא תליא, וכן השכחה והבלתי זכירה חדא היא, ואיך יחזור ויאמר הכתוב תדבק לשוני אם לא אזכרכי אחר שכבר אמר אם אשכחך והיינו הך, ואיך יעשה אותם הכתוב שלשה חלוקות, והנלע"ד שמראש המזמור עד זכור ה' לבני אדום וגומר אמרם המשורר דהע"ה בשם כנסת ישראל, ומשם ואילך הם דברי עצמו בלשון תפלה, והתחיל ואמר שעשו השבאים בבני ישראל כדרך אנשי הצבא היוצאים למלחמה, אעפ"י שנצחו המלחמה ושבו השבי אינם מאמינים בעצמם עד הגיעם אל תחומם, ובעוד שלא הגיעו לתחומם דואגים פן יבאו מלכי שאר ארצות לעזור ולהציל ולרדוף אחריהם, כאשר עשה אברהם אבינו ע"ה בענין לוט ודהע"ה בצקלג ומעשים בכל יום, ולסבה זאת הדאגה אשר בלב השבאים לא יאמינו בעצמם ורודים בשבוים ומריצים אותם בעל כרחם ודפקום יום א', וקצתם מתים וקצתם בשבר יד ושבר רגל מתנגפים באבן רגליהם ומתקצצים בהונות ידיהם ורגליהם מחמת הריצה והרדיפה, כאשר קרה בעונותינו לאבותינו גולת ישראל, והיה ירמיה ע"ה מלקט אצבעות ידיהם ורגליהם ומגפפן ומחבקן ומנשקן וכו' כדאיתא במדרש איכה. והנה כאשר יתקרבו האויבי' השבאים לתחומם ומחוז חפצם שם ינוחו יגיעי כח המה ושביים, ושם יחלקו שלל שמחים ומלעיגים על השבויים ומכעיסי' אותם, ורוצים שישמחו במפלת עצמם וישירו להם בפה או בכלי זמר, וכן קרה בעו"ה לאבותינו כשהגיעו לנהרות בבל, והיו רצים ונרדפים בכל הדרך, ולא ישבו במנוחה עד נהרות בבל שם ישבנו, וישבנו היא מלה כוללת הם ושבאיהם, ואמרו אל יעלה על לב שמתוך שבכל הדרך יגענו ולא הונח לנו ובכה בכינו ודמעתינו על לחיינו, וכאשר ישבנו שמא תאמר שעל הנהרות שם הוקרנו שם ישננו כדרך יגיעי כח בדרך בהגיעם לנהר או עין המים לפלא את כליו ולהתקרר ולישן ולנוח, אבל אנחנו אדרבא שם חששנו את ראשינו, גם שם בכינו והיתה לנו המנוחה ליגון ואנחה נוספת על הבכיה שהיינו בוכים בדרך בצאתי מירושלים בזכרנו את ציון, כלומר הגם שהיינו טרודים כל א' לחבוש את מכתו אשר לא זרו ולא חבשו, ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך, מי בחרב מי ברעב המה נשיהם ובניהם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים, וכל זה עשינו טפל בזכרנו את ציון, שלא זזה זכרוני מזכרונה, עם כל התלאה אשר מצאתנו היתה זכרון ציון תמיד תקועה בלבנו, ואפילו במקום ההנפשה שישבנו להשיב נפש גם שם בכינו, וכ"ש שבכינו משעת הפרידה מציון עד הגיענו על נהרות בבל. ואמר עוד על ערבים בתוכה וגומר, לפי שעד עתה בא הספור שהיו זוכרים את ציון לרמוז על הזכירה בלב ובמחשבה, עתה יאמר שהיו זוכרים בדבור ובמעשה, והמעשה היה שהיו תולין הכנורות בהחבא בתוך הערבה, מפני שהבאת הכלי זמר עמהם מירושלים לבבל, אין ספק שלא הביאום ישראל להתענג ולהתעדן בהם רק שהיו מוכרחים במעשיהם שהכריחום השבאים, וכן הוא המנהג עוד היום בכל המלחמות שהמנצח מכריח את שכנגדו להביא את כלי השיר והזמר ומתכבד בקלון חבירו בכניסתו לעיר, וישתבח בעירו אשר כן עשה, ומחנגים ומחללים בחלילים לפניו השבויים, וגם עושה כל זה להתנקם מהם, ויחרקו שן להקהות את שיניהם בחומץ ולגרסם בחצץ, מה היו עושין ישראל היו בוחרים את הרע במיעוטו והיו מחבאים הכנורות בתוך הערבה לחיי שעה והצלה פורתא, מיהא הוי כל עוד שלא יהיו הכנורות נגד פני האויבים ויסיחו דעתם ישיאו לבם לדבר אחר, ולא ישימו לב לשאול כלי זמר ושיר, מאחר שאינם בפניהם לא יזכרו בהם אותה שעה שישבו על נהרות בבל, והצלה פורתא מיהא הוי, הגם שבשעת נסיעתם משם יוכרחו ליקח אותם מתוך הערבה, לז"א על ערבים בתוכה וגומר, לומר שלא היו תולין אותם במקום דשלטא בה עינא, על פני הערבים רק היו נכנסים אל תוך ערבוביא של אילנות במקום הסמוי מן העין לתלות את הכנורות, ולז"א ערבים לשון רבים, כלומר במקום אילנות הרבה, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלה על לבם לשאול דברי שיר. גם לטעם זה אמר בתוכה, כלומר שהמחבוא של הכנורות היה אל תוכיות הערבים, וזאת היתה הזכירה שזכרו ישראל במעשה, והבכיה על הנהרות מורה על הזכירה במחשבה כמו שזכרנו:
עתה יאמר איך היתה זכירתם בדבור, והקדים לספר שכל החריצות להחביא הכנורות לא הועילה כי אם במקצת, כי כאשר לא ראו את כלי השיר לא היו שואלים אותם לסבת העלמתן מן העין, אבל היו מסתכלין בשבויים עצמם ושואלים מהם שירה בפה, לזה אמר דברי שיר דהיינו שירה בפה, ויש מהשבאים שלא היו מסתפקין בדברי שיר, ולב ישראל במר בוכה רק שפתותיהם נעות, אבל היו רוצים להתל במיני התול ושחוק ושמחה, לז"א ותוללינו שמחה, וזאת היתה הכת של שבאים שהיו להכעיס ולהתנקם, אבל הכת האחרת היו עושי' לעונג עצמן, לז"א דברי שיר, אז היו ישראל זוכרי' ציון גם בדבור ומשיבין לאויבים השבאים, איך נשיר וגו'. זאת הקינה בלשון איך, ואיכה היתה השירה עצמה ששרו בפני האויבים, וכן הפסוק שלאחריו אם אשכחך וגומר, ועל זה נאמר ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים. כלומר לא הועילה תקנתי בהחבאת הכנור והעוגב אל תוך הערבים, לפי ששאלו ממני שירה בפה, אבל מכל מקום תקנתי מעט שתחת הכנור ועוגב והשירה אמרתי קינת אבל וקול מר, ומה היתה הקינה, איך נשיר וגומר אם אשכחך וגומר:
או נאמר שפסוק איך נשיר היתה טענה לאויבים אולי יקבלו טענתם, וכאשר לא קבלו הטענה התחילו לומר קינת אם אשכחך וגו' במקום שירה, ובזה נתקיימה הזכירה בדבור: ולכן הזכירו ג' חלוקות כנגד הג' מיני זכירות, במחשבה ובדבור ובמעשה, שהיו זוכרים תמיד ישראל את ציון והתחילו במדרגה מלמטה למעלה, כנגד המחשבה אמרו אם אשכחך כי השכחה באה מצד היסח דעתו ומחשבתו מהדבר, וכן הוא אומר ורם לבבך ושכחת, לפי שמסיח דעתו אחרי הבצע בא לידי שכחה, ובכל אופן שיסיח דעתו או מרוב רעה או מרוב טובה בא לידי שכחה, לז"א אם אשכחך ירושלים וגומר. כנגד הדבור אמר תדבק לשוני לחכי וגו', כי הלשון והחיך הם עיקר כלי הדבור, וכנגד המעשה אמר החלוקה הג', אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, שגזרו על עטרות חתנים וכלות, נהגו לתת אפר בראש החתנים לרמז לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר, ולשייר אמה על אמה בלתי ציור וכיור, וכאלה רבות, הרי לך זכירה שזוכרין ישראל גם במעשה, ומזכור ה' ואילך הוא דברי המשורר עליו השלום בלשון תפלה להשי"ת על מה שחושבים ואומרים ועושים בזכות שאנו זוכרים בשלשתן ירושלים, והם חטאו בה בשלשתן, ולז"א זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו וגו'. ולשון אומרים יאמר על הדבור וגם על המחשבה, כענין שנאמר אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ. הרי שמחשבתם בלב תקרא אמירה, ואין צ"ל שנקראת אמירה האמירה בפה, לכך כלל שניהם זכור ואמור בדבור אחד במלת האומרים, ולכן כפל מלת ערו ערו להורות שאמרו ערו בלב וחזרו ואמרו ערו בפה, וכנגד עושה המעשה שהיא בת בבל שהוא המחריב הראשון דהיינו נבוכד-נצר שהחריב בית ראשון, הוא גמר במעשה, אמר אשרי שישלם לך גמולך שגמלת לנו, לכל אחד ישלם גמולו כדרכיו וכפרי מעללו, המחשב כמחשבתו ישוב גמולו בראשו, וכן למדבר ועושה, ותחת שלש אלה רגזה ארץ, במגילת איכה אמר המקונן ירמיה: שמעת חרפתם ה' כל מחשבותם עלי. הרי המחשבה, אמר אחר זה הפסוק: שפתי קמי והגיונם עלי כל היום. הרי הדבור, חזר ואמר אחר זה הפסוק: שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם, הרי הישיבה והקימה, והוא המעשה שקמים עלינו בכל דור ודור, וקמים וגוזרין גזרות ועושין מעשה, וז"א שבתם וקימתם, והש"י מצילנו מידם, הרי לך שהמשורר והמקונן כוונו לדעת אחד בשלשה חלקי הזכירה, ואומר אני עור למה כפל ירמיה ענין המחשבה בשני פסוקים זה אחר זה באומרו ראיתה כל נקמתם כל מחשבותם לי. וחזר ודבר בענין המחשבה, חרפתם ה' כל מחשבותם עלי. ולמה שינה, בפסוק א' אמר ראיתה ובפסוק השני אמר שמעת, ובפסוק אחד אומר נקמתם ובפסוק השני אומר חרפתם. ועוד למה בנקמתם אמר כל ובחרפתם לא אמר כל, ובראייה לא זכר את שם קדשו ית' ובשמיעה הזכיר את השם, ופעם א' אמר לי ופעם א' אמר עלי:
והנלע"ד הוא כי הנה כבר הקדמנו בפירוש על נהרות בבל כי שתים רעות עושי' השבאים בשבוים, האחת שמתנקמים מאויביהם, אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ובשאר מיני יסורים קשים ורעים, והשנית שבכל זאת לא שב אפם ועוד ידם נטויה ומרבים בכבוד עצמם וממעטים בכבוד השבויים ומחרפין ומגדפין אותם ומכריחים אותם לשורר בפה ובכלי ולרקד ולחנג בכניסתם לעירם, וישתבחו בעיר אשר כן עשו בפני המון העם, והנה בחרבן הבית נוסף עוד דברים רבים כהמה הא' היא כשנכנסו פרס למקדש והוציאו את חכרובים בכליבה כדאיתא במדרש, שנייה כשנכנסו עמון ומואב ובקשו ספרי תורה, שנאמר ידו פרש צר על כל מחמדיה וגומר. שלישית כשגירר טיטוס את הפרוכת כדאיתא במדרש ובמסכת גיטין וכן כמה ענינים כיוצא באלו שנעשו נקמות בחורבן הבית מה שלא נעשו בשאר המלחמות, לז"א כל נקמתם שחשבו שעשו נקמות הרבה להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח"כ יזדווגו להם כפרש"י ז"ל בפסוק אמרו בלבם נינם יחד וגו' עיין שם. וכל אלו הנקמות אלולי שיודעים שהוא כרצונך שאתה בכעס עלינו לא היו עושים, וכל מחשבותם לי הוא, להראות שסלקת השגחתך מעלינו, ומפני זה לא תבעת לא עלבון התורה ולא עלבון ישראל והמקדש והכרובים והפרכת, ובסבת שיראו ישראל זה יוסתו ויודחו ויהיו כשאר הגוים ע"א, ויהיו ח"ו כל אפייא שוין, לז"א כל מחשבותם לי, כלומר להדיח אותי מעליך באמרם לי כי מאס מאסתנו עזב ה' את הארץ, ואפילו כשגרר טיטוס את הפרוכת וחטא בהרהור כסבור וכו', אבל מ"מ לא חטא עדיין בשפתיו רק בקש הוא להחטיא את ישראל כמו שזכרנו, אבל אח"כ שראה שעמד עליו נחשול שבים לטובעו והתחיל לחטוא ולחרף ולגדף בשפתיו ואמר כמדומה לי אלוה של אלו אין גבורתו אלא במים וכולי, הרי שחירף וגדף גוי ואלהיו, ונפרעת ממנו בבריה קלה יתוש שמה, ובסבה זו בטלה טענת המסיתים והמדיחים המבקשים להדיחני מעליך באמרם עזב ה' את הארץ ואין משגיח:
וכאשר נראית ההשגחה באויב עצמו, וראו שלא יכלו לי להסיתני ולהדיחני מעליך, אז נשתנה מחשבותם שהיתה לי להיות מחשבותם עלי, כלומר להשתעבד בי במסים וארנוניות ולהכביד עולם עלינו, ולכן שינה הכתוב בפסוק הראשון ואמר כל מחשבותם לי, ובפסוק השני כל מחשבותם עלי, לי יורה על ההדחה והסתה, ועלי יורה על ההשתעבד בם, כי המשעבד נקרא עליון והמשתעבד נקרא תחתון, וכן הוא אומר ונתנך ה' עליון, וכן אתה תעלה מעלה מעלה וגו'. וכן ההפך בקללות וסמיך ליה ועבדת את אויביך וגומר. הרי שהמשעבד נקרא עליון, ולכך אמר ירמיה עה בפסוק השני מחשבותם עלי, רמז לשעבוד שהיה מחשבותם לשעבדני מאחר שראו שעמדנו בנסיון ולא יכלו במחשבותם לי להסיתני ולהדיחני התחילו לשעבד אותנו לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה מהם לשלוט בהם כרצונם, לז"א כל מחשבותם עלי, כלומר להיות הם עליונים עלי. או יאמר לי כנגד הנשמה. עלי כנגד הגוף מפני שהגוף הוא מלבוש על הנשמה, שמשכן הנשמה יש אומרים שהיא בלב וי"א שהיא במוח:
או כלך לדרך אחרת בפ' שפעת חרפתם ה'. כלומר אומרים ישראל להב"ה עליך מוטל לשמוע מה שמחרפין מאומות העולם כלפי מעלה ולנקום מהם ואינו מוטל עלינו להשיב, והטעם לפי שאם היינו רואים שכונתם בעצם ובראשונה להכעיסך היינו משיבים להם והיינו מוסרים את נפשותינו על קדושת שמך המיוחד, אבל לראותינו כי מה שמחרפין כלפי מעלה הוא במקרה ובשנייה ואין כוונתם רק להכעיסני, אולי אשיב להם דבר ולצודני באמרי פי, כי ציד בפיו להעליל עלי עלילות ברשע ללכוד ברשת רגלי זו טמנו לי בעצם ובראשונה כדי למצוא טענה ותואנה ועילה להרע עמדי, לז"א כל מחשבותם עלי, כלומר כל עיקר כוונתם בחרפם עלי להרע עמדי ולא כלפי מעלה, ולכן אין אנו מוסרים נפשותינו בשמוע חרופם וגדופם, מאחר שאין כונתם כי אם עלי, אדרבה נקבל שכר על השתיקה נשב בדד ונדום ולא נבעט ביסורים ואנחנו מחשים עד נחלץ חושים כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, נעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, ועליך מוטל לתבוע דקיונינו ועלבונינו, ואתה תשמע השמים ולחום את מלחמתינו, לז"א שמעת חרפתם לשון עבר על המחשבה שעברה טרם שהוציאו החירופין מפיהם, שומע ומבין הש"י שכוונתם ומחשבתם להרע לישראל כי הוא יתברך בוחן לבות וכליות טרם ידברו והוא ישמע, ולכן הזכיר השם בזה הפסוק ולא בפסוק הראשון, לפי שזה הפסוק מדבר בדבר המסור ללב:
עוד דרך אחרת בפסוק שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם, על הדרך שזכרנו שאמר המשורר שלא הועילה החבאת כלי הזמר בתוך הערבים ולא טרדות הדרך שהיו יגעים וטרודים ומפחדים, גם השבאים פן ירדפו אחריהם עוזרים ממצרים ומשאר ארצות לעזרת ישראל בגבורים, ולא בטח לבם בהשקט ובבטחה ולא האמינו כל מלכי ארץ עד שהגיעו על נהרות בבל שם ישבו השובים והשבויים, ועד עתה לא ישבו כי אם עבדים היו רצים ורוכבים על סוסים ואדונים על הארץ ברגלים יחפים, ובאבן נגפים, והיה מן הראוי על הנהרות שישבו שלא יעסקו כי אם במלון תחלה לנוח שם יגיעי כח מטרדות ופחד הדרך האדם והבהמה אל יטעמו מאומה, ואם יטעמו לא ישימו לב לכלי שיר וזמר כי אם זה לקרר וזה לישן ווה לפלא את כליו, כי זה דרכן של בני אדם היגעים, וכאשר יקומו משם בשעת המסע אז היה מן הראוי לחקור ולדרוש על הכלי שיר שלא ישכחו השבויים אותם בשוגג או במזיד והשובים רוצים להתכבד בהם בכניסתם את העיר בפני ההמון כענין שנאמר זה שלל דוד. גם כדי להכעיס ולצער את ישראל, אבל שובינו לא כן עשו ולא עכבה אותם שום טרדה ושום פחד, והועילה החבאת הכינורות בתוך הערבים לפי שעה שהיו סמוין מן העין, ולא זכרו אותם לשאול ממנו שירה בכלי, אבל מ"מ שאלונו דברי שיר, כלומר שנשיר שירה בפה כאשר זכרנו, וזה הענין בעצמו שאמר המשורר אמר המקונן שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם, כלומר לא מבעיא בקימתם שהיו זוכרים את הנגינות, כי אז היה מן הראוי ודרך ומנהג כל השובים לחקור בשעת הנסיעה על זה מן הטעמים שזכרנו, אלא אפילו בשבתם לנוח על נהרות בבל יגעים וטרודים ואז אין דרך לשאול דברי שיר, אפילו הכי עונותינו גרמו ששם שאלונו דברי שיר ואני מנגינתם בין בשבתם יגיעים בין בקימתם שכבר נחו מיגיעתם:
אחר זאת יאמר המקונן, מאחר שהם חושבים מחשבות וגומרים במעשה, יבא בעל המחשבות ויפרע מאומות העולם המחשבה כמעשה, כי הוא ית' בוחן לבות, לז"א תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם. ירצה בזה אתה ה' הבוחן לבות וכליות ויודע שמחשבתם הרעה מביאין לידי מעשה, תפרע להם בשעת מחשבתם כאלו כבר עשו המעשה, לז"א כמעשה ידיהם, וזה יהיה על שני אופנים, אם עדיין לא נגמרה המחשבה בלבם רק מתחילים לומר הבה נתחכמה לו כאשר אמר פרעה, או לכה ארה לכה קבה דבלק, אל תמתין להם שיבא הדבר לידי עצ"ה רעה, רק תתן להם מגינת לב, כפרש"י ז"ל שהוא אוטם הלב צרה ואנחה אשר היא כמגן נגד לבם, ומתוך כך לא יוכלו לבא אפילו לידי עצה ומחשבה, וזה הוא שאמר הכתוב תאלתך להם לשון נואלו שרי צוען, שיהיו כסילים ואוילים מליתן עצות ומחשבות, כי היועץ צריך להיות חכם גדול כאחיתופל והדומים לו בפרט להתנגד להצר לישראל, כי גדול הרועה והמזדווג להם כאלו מזדווג לפטרונם, ולכן אמר פרעה הבה נתחכמה לו, במה נידונם כמאמר רז"ל, וכן התחכם המן עם אחשורוש כידוע ממאמרם ז"ל ברוך המפר עצת ערומים, והתפלל בכאן המקונן שיאטם לבם ויסכל שכלם בבלבול אולת כדי שלא יבאו לכלל עצה ומחשבה רעה נגד ישראל, זהו אופן אחד כשיש זכות לישראל, ואם ח"ו אין זכות וכבר יצא הקצף מלפני ה' ויתיעצו על צפוניו לחשוב מחשבות וכבר נגמרה המחשבה אז התפלל המקונן תרדוף באף וגו'. לפי שמחשבתם בודאי יביאו לידי מעשה ולכן צריך להקדימם ברדיפה קודם שירדפו הם:
או כלך לדרך אחרת, מסכים עם מה שזכרנו בפסוקים הראשונים שהם חושבים עלינו, כאומרו כל מחשבותם עלי, ואחר כך מדברים כאומרו שפתי קמי והגיונם וגומר, ואחר כך באים לידי מעשה כאומרו שבתם וקימתם וגו'. לכך התפלל ואמר אם שלש אלה יעשה למ"ה והשבותו גמולו בראשו, ואמר כנגד המעשה תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם, כנגד המחשבה אמר תתן להם מגנת לב, כי המחשבה באה מן הלב וצריך לפרוע מדה כנגד מדה, כי כך היא המדה, כנגד הדבור שהוא קרוב למעשה יותר מהמחשבה צריך לרדוף ולצוות למלאך הנקרא אף להשמידם כדי שלא יבאו למ"ה לידי מעשה, אבל במעשה הזכיר השם הגדול ב"ה, כענין שנאמר פורה דרכתי לבדי. וכנגד המחשבה והדבור והמעשה אמר ירמיה הנביא ע"ה כי מות עלה בחלונינו כמורגל בלשון רז"ל, עלה במחשבה. כנגד הדבור אמר בא בארמנותינו, כנגד המעשה אמר להכרית עולל וגו':
או יאמר כנגד שלש כתות שהיו בירושלים, שהיו העם היושב עליה בטוחים ולא האמינו כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים לרוב קדושת העיר, אמר הנביא ירמיה זה הפסוק כי מות עלה בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות, וראשונה יש להרגיש בזה הפסוק היאך יתייחס המות יותר דרך החלונות מדרך הפתחים, ויותר היה ראוי לומר בפתחים להורות על הרג רב, וכן היה בעונותינו שרבו הרג רב ויום טבוח, ולמה המשיל לחלונות. ועוד למה כפל במלות שונות בא בארמנותינו, ובודאי שאם נכנס דרך החלון כבר היה המות בתוך הארמון. ועוד למה אמר בחלונות לשון עלה, ובארמנות אמר בא. ועוד למה בעולל אמר מחוץ ובבחורים אמר ברחובות, אמנם כוונת ירמיה להזכיר ג' פורעניות המבטלות הבטחת הג' כתות שזכרנו, כת אחת היתה הבטחת העושר כדאיתא במסכת גטין פרק הניזקין שהיו מבטיחין אותם לספק להם חיטי ושערי וציבי, כגון כלבא שבוע ונקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת, כת שנית היו סוברים שבתפלות ותחנונים והשבעות שישביעו המלאכים משרתי עליון ינצחו את האויבי' ולא יוזקו, וכת שלישית סמכה על הבחורים והגבורים שבהם ויפתחו את השערים ויצאו לקראת האויבים למלחמה. כנגד האחת אמר הנביא ע"ה שאמר במגילת איכה גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי. ופירש רש"י ז"ל: נסתמו תלונות הרקיע. וכן אמר בכאן כי מות עלה בחלונינו, ירצה בזה שבסבת סתימת החלונות שלמעלה מלקבל התפלות, וגם נתקלקלו הצינורות וחלל ממלכה ושריה, כדאיתא במדרש שהחליף הש"י השרים שלמעלה, הממונה על האש מנהו על המים וכן כולם, וכשהיו ישראל משביעים אחד מהם לא היה מועיל כי העבירוהו, ואין הממשלה שהוא היה משביעו עליה בידו, ומאחר שזאת המכה היתה מחמת סבת סתימת החלונות וקלקול הצנורות של מעלן, שייך שפיר לשון עלה, כלומר החטא שהוא ממית, כמו שאמרו רז"ל: שאין ערוד ממית אלא חטא ממית. והחטא שהיה סבת המות עלה למעלה לרקיע ונעשה מסך מבדיל, סתם את החלונות מלקבל תפלה או ההשבעה:
כנגד הכת השנייה שבטחה בנדיבים ובעשרם ליתן להם צידה ומזונות, בא אבא סקרא ושרף כל הארמנות שהיו בהם החטים והמזונות, על זה אמר הנביא בא בארמנותינו, ר"ל שנשרפו הארמנות ואוצרות המזונות, אשר זה היה סבה להכרית עולל מחוץ, ר"ל שיצא העולל לחוץ אעפ"י שאין דרכו לצאת לחוץ לבקש לחם כי אם מבפנים שואלים לאמותם איה דגן ויין, אבל כשגברו העוונות ולא מצאו מבפנים, נתפזרו רגלי עוללים מבחוץ לבקש לחם, וגם מחוץ לא מצאו ולא הספיקו לבא לביתם מתשות כחם מזלעפות רעב ונכרתו בחוצות, לז"א להכרית עולל מחוץ. וכן אמר זה הנביא המקונן במגילת איכה: בעטף עולל ויונק ברחובות קריה:
כנגד כת השלישית שהיו סומכים על גבורתם, אמר הנביא בחורים מרחובות, שהשיב הש"י אותם אחור ודעתם הסכיל לשרוף האוצרות, ובסבה זאת לא ילחמו ויעמדו בתוך רחוב העיר כדרך הנלחמים בתוך הרחוב מעל החומה, כי בסבת הרעב הוצרכו לצאת בחורים מרחובות על פני השדה להלחם על האויבים, ולכן סמך לזה דבר כה נאם ה' ונפלה נבלת האדם כדמן על פני השדה. ירצה שהש"י סבב להם שישרפו האוצרות למען יכרת העולל מחוץ ובחורים מרחובות, ויוכרחו לפתוח את שער העיר ויפלו נבלתם כדומן על פני השדה להראות שלא הועילה הבטחה בנדיבי' ולא בגבורת הסוס ולא בשוקי האיש, ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה', ולז"א אל יתהלל חכם בחכמתו וגומר, כי נלע"ד שלא יש לזה הפסוק קשר בזאת הנבואה כי אם על זה הדרך שזכרנו, לפי שכנגד כת המשביעים בחכמתם אמר אל יתהלל חכם וגו', כי מה הועילה לאדם חכמתו כשהחליף השי"ת השרים, כנגד אבא סקרא וחביריו הגבורים אמר ואל יתהלל הגבור וגו'. כנגד כלבא שבוע וחביריו אמר אל יתהלל עשיר וגומר, שאם היה שעת רצון לפניו יתברך היתה מועלת ההשבעה, גם לא היה נותן אל לבם שישרפו האוצרות בין כך ובין כך אולי יעשו תשובה כאשר רצו לקיים המצות אחרי הצרה והגלות, והיו שוחקים על משבתיה, אמרו להם בארצכם לא שמרתם וכו'. ואף לאחר ששרפו את האוצרות אין מעצור לה' ית' מלהושיע כאשר היה בימי רעב שומרון יום א' ראש חמור בשמונים כסף ורובע הקב חריונים בחמשה כסף, ולמחרתו ריחם השי"ת והיה סאה סלת בשקל וסאתי' שעורים בשקל, אלו ודומיהן הן הן גבורות ה' הן הן נפלאותיו, גם לא היו הגבורים צריכין לפתוח שערי ירושלים להלחם באויבים, שאם היו זכאים פעמים רבות הצילם הש"י בלא חרב וחנית, כענין גדעון ושלש מאות איש נגד מדין ועמלק, שהעיד הכתוב מדין ועמלק כארבה לרוב. וכן ויך מלאך ה' במחנה אשור וגומר, וכאלה רבות אין מספר לגבורותיו ונפלאותיו ית', וכל זה מחסדי הש"י, בפרט החכמה בלב האדם בפרט לידע סודי התורה ולהשביע משרתי עליון היא תורת חסד על לשוננו, כי התורה לא נתנה לבני אדם רק לעבדה ולשמרה ולעסוק במצוותיה, ואם נתגלה לבני עליה והן מועטין סוד שמותי' שהיא הסוד שמלאכי שרת לומדין ויודעין, לא נתנה לנו להשתמש בה רק לידע חין ערכה וטובה, ולעת צורך גדול הותר לנו להשתמש על זה האופן, כמו שמצינו שעשה דהע"ה כשכרה את השיתין ובקש התהום לעלות, שנשתמש בשמות הקדש שהיה לצורך גדול, ולזה יקרא חסד שאנו משתמשין בחכמתו יתברך שגלה לנו סודותיו, אין לך חסד גדול מזה כי אין אנו ראויין לזה, ולכן בימי החורבן החליף השירה, שלא היינו אז ראויין לזה החסד:
לכן כנגד החכמה אמר הנביא, כי אני ה' עושה חסד, וכנגד הגבורה אמר משפט לפי שכשעושה מלחמה עם האויבים הוא במשפט, כאשר עשה עם פרעה לבלתי שלחו את ישראל, והוא כביכול קצף מעט והם המצריים עזרו לרעה, מלבד מה שחרף לאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. ועל זה הדרך כל מלחמותיו וגבורותיו בדין ומשפט, לז"א אני ה' עושה חסד ומשפט, כנגד העושר אמר הנביא וצדקה בארץ וגומר, כי העושר לא ניתן לעשיר אלא בתורת צדקה, לידע אם יהיה גזבר נאמן לחלקו כרצון בעליו ית' אשר ממנו הכל, והעושר והכבוד לפניו ית', וכן איתא במדרש על פסוק צדקתך וגומר על העמודים שהיו מצופים בטפטאות וכו'. הראיה מזה שהעושר נקרא צדקה, כמו שמסיים לשם: הן דאת יהיב את משפע:
או יאמר הצדקה כנגד החכמה שהיא צדקה לנו בעת הצורך הגדול כמו שהיה צדקה בימי דוד כשכרה השיתין שלא הציף התהום את העולם כלו, ונשתמש בחכמה וזה נקרא צדקה, כמו שדרשו רז"ל על פסוק צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, צדקה עשה עמנו הש"י שכבש ההרים על התהום שלא יעלה ויציף את העולם, הרי בפירוש שנקרא צדקה המעכב את התהום מלעלות, והוא הדין כל דבר הכרחי וצורך גדול לעולם כמו זה, וישתמש בשמות הקדש שיקרא צדקה. והמשפט כבר פירשנו אותו שהוא כנגד הגבורה שעושה אותה כביכול במשפט, וחסד שהזכיר הנביא היא כנגד חלוקת העושר שהזכיר, והעושר יקרא חסד לפי שמי שזיכהו הש"י לעושר, לא זיכהו כדי לעשות אוצרות למטה כי אם לעשות אוצרות למעלה, וזה ישיג באמצעות העושר כשיעשה חסד ממנו, כדכתיב חסד ואמת מן ינצרהו הנאמר על העשיר, כידוע ממאמר רז"ל שאמר דהע"ה ישב עולם לפני אלקים, כלומר ישב עולמך, שיהיו כולם עשירים ולא יצטרכו זה לזה, השיבו השי"ת חסד ואמת מן ינצרהו. אם כולם יהיו עשירים לא יצטרכו זה לוה, ומי יעשה ויקיים החסד, ואני אמרתי עולם חסד יבנה. סוף דבר נחזור לענין ראשון שהיה מוכיחן הנביא שזה החסד שהיו עושין אלו העשירים אחר שנתמלא סאתן, לא הספיקה לבטל הגזרה, כי היה צריך שתמיד כל ישר' היה להם לעשות חסד משפט וצדקה, וזהו שאמר עשות חסד שהוא לשון הווה בתמידות ותדירות ובכללות כל ישראל יחזיקו בשלשת העיקרים האלה, כי באלה חפצתי נאם ה', וזה הוא דרך נכון מאד ליישב הפסוקים, האל ברחמיו יטהר לבנו לעבודתו יתברך לעשות חסד משפט וצדקה כי הם המקרבים את הגאולה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. וישיב שכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים במהרה בימינו אמן וכי"ר בילא"ו: