אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות ג

סימן ג

בחיוב מצות תרומות ומעשרות מבואר ברש"י גיטין (דף מ"ז ע"ב) דמעשר טביל ואסור לי' באכילה ולא מצוה דרמיא עליה הוא אא"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרשי לי' אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה הוא עכ"ל מבואר דלאו חובת הגוף הוא לתרום רק כמו מצות שחיטה אם רוצה לאכול צריך לשחוט כן נמי מצוה תו"מ אם אינו רוצה לאכול או למכור אין חוב עליו להפריש ויכול להניח בטבלו. ועיין טו"ז יו"ד (ס"א סקי"ז) שכתב בהפרשת תרומה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות הפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עי"ש ותמהני דהרי לפנינו דעת רש"י אינו כן. ומצאתי בגליון רע"א ז"ל דכתב בפשיטות הוא רק כשרוצה לאכלו והביא דברי המג"א (סי' ח') ותמהני שלא הביא דברי רש"י גיטין הנז' ועיין ב"מ (דף פ"ח) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר דמשמע דאף מוכר פטור אולם כבר פירש הרמב"ם (פ"ב) ממעשר דהגומר לאוכלן לעצמו חייב לעשר והגומרן למוכרן פטור מה"ת ומבואר בדבריו דאזלינן בתר גמר דעתו ואם גומרן ע"ד לאכול אף שנמלך ומוכרן חייב לעשר ואם גומרן ע"ד למוכרן כיון דלא נתחייב באותו מירוח פטור המוכר והלוקח ועיין ש"מ ב"מ שם משם רמב"ן ומדברי ר"ת שם בש"מ נראה דאף במוכ' אח"כ פטור המוכר והלוקח מדאורייתא עי"ש ומדברי רש"י גיטין מבוא' דמוכר כיון דמשתרשי לי' חייב מדאורייתא וכנראה רש"י ז"ל יליף מש"ס חולין (דף קל"א) דפריך על רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאוכלן פטור מהא דתניא הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור מלעשר ומתרץ שאני התם דקא משתרשי לי' ועי"ש ברש"י כיון דמשתכר שהי' צריך לפרוע במעות חיוב' איכא עליה כשאר חיובי דמעשרות ומשמע חיוב מה"ת ואף דלא חל חיובו רק כשאוכל מ"מ אם מוכרן ג"כ חייב:

אולם מדברי תוס' רי"ד סוף פ"ב דקידושין מבואר כיון דמתנו' שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אף טבלו משדהו אין חלקו של כהן עדיין ואם נגנב ממנו חייב הגנב לשלם אף דטה"נ א"מ מ"מ אומר לו אני היתי רוצה למכור טבלי לאחרים עי"ש הרי דסובר דיכול למכור לנכרי דע"כ מטעם זה הוי ממונו דאי לישראל הא יהי' חל על הישראל לעשר א"ו או לנכרי או דסובר אף לישראל דלוקח בכל ענין פטור והמוכר אף דמשתרשי ליה פטור. ואאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ר"ג) הכריח שכן דעת רמב"ם אף דפוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו או בדבר המבורר כזרוע ולחיים או בבא ליד כהן בטבלייהו או שבא טבל ממעשר שני לירושלם אבל בגנבו מיד בעלים בזה ודאי לאו כהורמו דמיין וחייב לשלם הגנב עי"ש באורך וכוון בכל האמור שם לדברי בעל ספר אורים גדולים שהאריך הרבה בזה ליישב עפ"י דברי התוס' רי"ד. והא ברמב"ם הנז' מבואר דאם גמר תבואתו לאוכלן חייב למעשר ואף המוכר:

אך המעיין בדברי תוס' רי"ד שם דכתב בהא דקאמר בש"ס שם דחייב לשלם דסובר כשמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשינן גבי ראשית הגז ונראה לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כו' אבל מיהו אעפ"י שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עי"ש הרי דסובר דמוטל להפריש מה"ת כדי לקיים מצות נתינה בדבר חשוב ובכל זאת כיון דע"י חטה אחת יוציא מידי טבלו חייב הגנב לשלם כיון דהי' מותר לו לאכול ולא מפטר הגנב בשביל זה שהי' הבעלי' חייבים לקרוא שם בדבר חשוב ולקיים מצות נתינה והכוונה אף דכל הראשונים השיגו ע"ד רש"י חולין (דף ד') דהוכיח דע"כ חלופי איסורי הנאה אסור למחליף דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכתבו כיון דאסור לו מה"ת למכור אין זה דמיהן עי"ש תוס' וריטב"א א"כ מה לי שאינו חייב לשלם דמיהן משום דמחזקינן שודאי הבעלים לא יעברו ולא יעשו איסור ומה לי בזה דנימא להחזיק הבעלים שודאי לא יעשו איסור ויקיימו חיובם במצות עשה להפריש שיעור חשוב כדי לקיים מצות נתינה ובמה יוציא מיד הגנב אולם החילוק מובן מאליו דשם עצם הדבר אסור בהנאה ואינו ממון רק שיאמר שהי' בידו לעבור על איסור ולמכרו לנכרי מחזקינן שלא יעשה איסור לעבור על ד"ת ואינו חשוב דמים משא"כ בגונב טבלו אם הי' אסור לו לאכול עד שיפריש כדי נתינה וליתא לדשמואל לא חשיב אצל הבעלים ממון כשיעור תרומה שצריך להפריש אבל כיון דסובר כשמואל דחטה אחת מוציא מידי טבלו א"כ הוי ממון דידי' ואף דמוטל עליו חיוב מצות נתינת דבר חשוב בשביל זה לא מפטר הגנב לשלם כיון דהוי ממונו דלאו כמי שהורמו דמיין. ולפי"ז בהך אוקימת' דלעיל דכ"ע טה"נ אינו ממון ופליגי אם כמי שהורמו דמיין או לא ואם לאו כמי שהורמו דמיין אף דאסור למכור עד שיפריש מ"מ כיון דממונו הוא חייב הגנב לשלם כיון דאם מוכרן והפקיע המצוה לאו דין ממון עליו. ועי"ש בחולין בר"ן דסובר דאף בד"ש פטור מזיק מתנות כהונה דלאו ממונא דכהן הוא רק מצוה רמיא עליו וכשיטתו ע"כ הוא שיטת הרמב"ם דבפ"ט מבכורים כלל מכרן בהדי מזיק מתנות כהונה או שאכלן וכן בש"ע (סי' ס"א סעיף ל"א) הזכיר מוכרן וע"כ אף דמשתרשי לי' מ"מ כיון דהפקיע המצוה א"ב חיוב ממון ועי"ש בפ"ח דדבריו מוכרחין בדעת רמב"ם ואף דבהל' מעשר (פ"ו ה"י) הביא הדין דאנוס מבית המלך גרנו בחובו דחייב להוציא עליו מעשרות ע"כ הטעם משום דלא הפקיע המצוה בידים אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכמ"ש הר"ן משא"כ כשמוכרן דהפקיע המצוה בידים ואין בו דין ממון פטור אף בד"ש ולכך בגונב טבלו חייב לשלם כיון דלית בי' דין ממון לאחרים וז"ב [ותמהני מאד על ספר פה"ב דין מזיק מתנות כהונה דלא שם עינו ע"ד רמב"ם (פ"ו) ממעשר הנז' שהביא הדין דאנס המלך גרנו וגם בש"ע הנז' (סעיף ל"א) וע"כ מוכרח כדעת הר"ן דאם הפקיע המצוה פטור ואם לא חייב עדיין לקיים המצוה בממונו אם משתרשי לי' דמה לי הן מה לי דמיהן]. וא"כ אף התורי"ד מודה לדעת רש"י דאם מכרן חייב לעשר מה"ת היכא דגומרן לאכול:

אולם זאת מבואר מדברי תוס' רי"ד דחולק על רש"י דלדעת רש"י אם אינו אוכל ואינו מוכר אינו חייב לעשר ולדבריו דסובר דמוטל עליו לקיים מצות נתינה בדבר חשוב אף אם הפקיע האיסור טבל ע"י חטה אחת הפוטרת הכרי מה"ת בכ"ז מוטל עליו לקיים מצות נתינ' הרי דזה מצוה פרטית ואינו יוצא במה דמפקיע מאיסור טבל וכן נ' מדברי רמב"ן במנין המצות שורש (י"ב) דחשיב מצות נתינה בתו"מ למצוה בפ"ע א"כ מבואר אף אם אינו אוכל חייב לקיים מצות נתינה דלדברי רש"י אם אינו אוכל א"ח כלל א"כ כיון דחטה אחת פוטרת ויוציא מידי טבלו אמאי יתחייב עוד לתת כדי נתינה א"ו כיון דזה מצוה בפ"ע א"כ זה לא תליא אם אוכל או לא. ובאמת קשה לכאורה על דעת רש"י בהא דמקש' שם חולין מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבולין כו' שפטור מהתשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם אמאי ליהוי כמזיק או שאוכלן ומשני ה"נ דאתו לידי' בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמין ופירש"י שהופקד הטבל אצלו וזכה בהן מן ההפקר שהרי קדם ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו ועיין פ"ח יו"ד שם דב' לשונות תליא אם טה"נ ממון אז בעינן שמסר לו לזכות בתרומה ואם אינו ממון אז הוי כזכה מן ההקפר ואם נאמר דאם אינו רוצה לאכול או למכור אין עליו שום חיוב כיצד נוכל לומר דכמו שהורמו דמין ואף דהפריש אח"כ מ"מ קודם הפרשה כ"ז שא"ר לאכול או למכור אינו חל עליו שום חיוב לדעת רש"י ואף דאיגלאי מלתא אח"כ שהפריש ורוצה לאכול ולקיים המצוה מ"מ עיקר החיוב בא אז עליו ולא קודם וכיצד נאמר דהוי כמו שהורמו לענין שיזכה בהן הכהן אם בא לידו בטיבלייהו ואף לל"א שכתב רש"י דיהי' זוכה בתרומה שבו ע"כ אין הכוונה דאמר לו שיזכה במה שיתרום דא"כ א"צ לומר קסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמין דאף אי לאו כמי שהורמו דמיא מ"מ יכול לזכות לו שיזכה במה שיתרום כיון דהוא בידו לתרום ל"ה דבר שלא בא לעולם אע"כ דזה פשיטא רק אף באם מזכה לו בתרומה שיש בו ואינו אומר לכשיתרום ג"כ מהני הזכיה ואי לאו כמי שהורמו דמיין ל"ש זכיה בתרומה שיש בו עכ"פ מבואר דאי כמי שהורמו דמין אית לי' בו זכיה לכהן ואי נימא דלא חל כלל עליו חיוב להפריש עד שרוצה לאכול או למכור כיצד יזכה בתרומה שיש בו. ועיין רש"י יבמות (דף פ"ו) ד"ה מה תרומה טובלת דאי מטעם זה חייב מיתה על אכילתו של טבל משום תרומה שבו לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה עי"ש ובאמת ברש"י שלפנינו ליתא מילת תרומה ועיין ס' בית מאיר (סי' קס"ט סנ"ט):

וראיתי בריטב"א מכות (דף י"ט) בהא דקאמר שם כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי וכ' פירוש כמי שהורמו דמין בזו ובדכוותי' דהוי לחומרא דאלו לקולא ל"א כמו שהורמו דמיא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל וז"פ. ובודאי הכוונה על כהן דישראל אף בתרומה חייב מיתה ביד"ש רק הכוונה על כהן דלא יתחייב כיון דתרומה לדידיה שרי לכן כתב דרק לחומרא אמרינן כמי שהורמו וקשה הא בש"ס חולין הנז' מבואר דאף לקולא אמרינן למאן דסובר כמי שהורמו דמיא דהא זה הוא לקולא אם בא לידו דכהן בטבלייהו אמרינן דכבר זכי בו ואם הפריש אח"כ והזיקו או אכלו חייב לשלם וכן בקידושין שם בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן דאמרינן כהורמו דמין והוי שלו ואף אם בא לאבי אמו כהן שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו כמבואר בכורות (די"א) הרי דהוא אף לקולא בבא ליד כהן לומר כמי שהורמו דמיא וצ"ע בכל זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף