אמרי בינה/דיני פסח/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח ה

סימן ה

הנה דעת הרא"ש דאף אם אינו רק באחריות דשומר חנם ג"כ עובר והוכחתו מדקתני בברייתא הפקידו זקוק לבערו וסתם פקדון שו"ח הוא והשא"ר (סי' פ"ח) תמה ע"ד וכי דין שומרין נוהג בשל נכרי הא מדכתב רעיהו ממעטינן של הקדש וכמו כן של נכרי וא"כ ע"כ הא דקתני הפקידו אצלו לא מיירי בסתם פקדון רק בקבל אחריות בפירוש ואיכא לאוקמי שקבל עליו בפי' אחריות דגניבה ואבדה וכן תמה ע"ז בביאורי הגר"א ז"ל והש"א הוסיף לתמוה על הרא"ש דמשמע מדבריו דדין שומרין נוהג בנכסי נכרים ושומר חנם זקוק לבער לשיטתו תקשה לדידי' בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אמאי אינו עובר לת"ק הא לכ"ע עכ"פ לא גרע משו"ח וא"כ עבר עליו לדעתו ודבריו בזה ודאי ל"נ דמי הנאמן בכל בית הרא"ש ז"ל כבנו רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל והוא הביא בח"מ (סי' ש"א) בסתם בלי חולק דברי רמב"ם דנכרי שהפקיד ואחר כך נתגייר וה"ה ביד ישראל אין בו דין שומר עד שיהא תחלתן וסופן נכסי ישראל ואם דעת אביו דיש דין שומרין בנכסי גוי לא הוה שתק הטור שלא להביא דעתו א"ו דלכ"ע אין דין שומרין בנכסי גוי רק אם קבל עליו אחריות ולכך באו"ח כתב הטור נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו חייב לבערו והיינו דע"כ צריך שיקבל עליו אחריות ובח"י כתב דהיינו בקנו מידו אולם למה שכ' הש"ך ח"מ (סי' קכ"ג) דקנין סודר ל"מ אצל גוי להתחייב על ידו א"כ לא משכחת קנו מידו רק בהתנה בפירוש וקבל עליו אחריות ג"כ נתחייב ואף דבש"ס ב"מ (דף נ"ח) מבואר דבהני דנתמעטו מדין שומרין לא מהני התנה בדברים רק בשקנו מידו ועי"ש בתוס' דכיון דפטור אף משבועה לא משעבד נפשי' בלא קנין אולם כבר העלה בזה בס' מחנה אפרים דיני שומרין (סי' ח') דזה דוקא בקבל עליו להיות כשומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה בזה בעינן קנין או כשהקדים לו שכרו דנטילת מעות עושה קנין כדי לחייבו כמו שהתנה אבל בקבל עליו להתחייב באחריות שאם פשע ישלם הרי זה חייב כיון שעל פיו סמך והפסיד דכל גרמ' בנזקין דפטור הוא דוקא בשלא קבל עליו לשלם אבל כל שקבל עליו חייב והאריך בזה בכמה ראיות ולפ"ז אתיין דברי הרא"ש ע"נ דמדקתני הפקידו אצלו זקוק לבער סתם פקדון הוא שו"ח ואף דקתני סתם הפקידו אצלו ולא קתני שהתנה להתחייב אם יפשע ישלם מ"מ זה פשוט וידוע דע"כ איירי שבא לידו בקבלת אחריות שיהי' תורת פקדון עליו וסתם פקדון הוא שו"ח ובזה מהני קבלות אחריות בדיבור בלבד ול"ב קנו מידו ואף קנין י"ל דל"מ לגבי נכרי רק בהקדים לו שכרו ול"ה סתמ' הברייתא לומר הפקידו אצלו זקוק לבערו והוכחת הרא"ש כראי מוצק דאחריות דסתם פקדון כשקבל עליו היינו אחריות פשיעה גם כן מזקיקו לבערו וע"כ דשו"ח חייב לבער וממילא א"ש קושית הש"א מישראל שהלוה לגוי ע"ח הא לכ"ע עכ"פ הוי כשו"ח דהא באמת בנכסי נכרי אינו בדין שומר רק בהתנה ובסתמא איירי בלא קבל עליו בפי' אחריות ושוב ליכא דין שומרין בשל גוי:

ועיין ש"מ ב"מ שם שכתב משם הרא"ש לתרץ קושית התוספות דהא דמתנ' שומר חנם להיות כשואל אף בדברים דבההוא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשיה דשאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואינו רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון דמאמינו מכבדו אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה ועוד דבהקדש בדילי מני' אינשי וראוי להאמינו לכל אדם עכ"ל א"כ י"ל דמהני קבלת אחריות מנכרי בההוא הנאה דמהימן לי' רק לגבי הקדש בעינן דקנו מני' ושוב י"ל הפקידו אצלו וקבל אחריו' דגניב' ואבידה דמהני כמו לענין חיוב פשיעה אך כנראה מדברי הרא"ש ב"מ שם בפסקיו לא ס"ל לדינא סברא זאת דכ' הן לענין הקדש הן לענין שטרות דאמעטי מדין שמיר' דאם קנו מידו שיתחייב בדין שומר חייב מבואר דאף בהפקידו שטרות וקבל עליו דין שומר לא מתחייב רק בקנו מידו ובלא"ה בנכרי המפקיד דרובן אלמים הן לא שייך כ"כ סברת בההוא הנאה דמהימן לי' כמובן. וא"ש הוכחת הרא"ש דאחריות דשו"ח מחייבו לבער:

ויש מקום לומר דהנך דמיעטה התורה מדין שמירה דאף אם פטור אף מפשיע' בדיני שמים חייב לשלם למ"ש הריטב"א בתשוב' המובא ב"י ח"מ (סי' ס"ו) וז"ל ודעת הרי"ף דאפי' יש עדים שפשע בהן פטור וכן דעת כל רבותי האחרונים ודקי"ל פושע מזיק הוא וחייב שלא מדין שומר הא ליתא דפשיע' גרמא בנזקין הוא שפטור מדיני אדם אלא שהתור' חייבה שומרין בפשיע' מפני שסמך עליהם בעל הפקדון והבטיחו שומר לשמרו עכ"ד ומשמע מדבריו דאף בשטרות דפטור מפשיע' מ"מ רק בדיני אדם פטור אבל בדיני שמים חייב כמו גרמא בנזקין וא"כ י"ל דאף בגוי בהבטיחו לשמרו בלבד אף דלא התנה בפי' שיתחייב לשלם מ"מ בד"ש חייב והוי באחריותו וחייב לבער אולם לא מצינו שיהי' חייב בד"ש לנכרי כיון דאתמעט מדין שמירה ועיין רש"י פסחים דמפרש אבל אתה רואה של גבוה אם הקדישום לבדק הבית וכ' הפנ"י שם מדלא מפרש בפשיטות דבגזבר איירי דפטור מלבער חמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא במקדיש גופי' מסתמא מסרה מיד לגזבר שלא יעבור על ב"ת א"ו דגזבר וכיון דחייב בפשיעה לשיטת רש"י דסובר כדעת רמב"ם דמפשיעה לא אתמעט א"כ חייב לבער לכך מפרש במקדיש גופי' ומשכחת לה שפיר שהקדישו על מנת שלא יתחייב באחריות כלל עכ"ד. ולמ"ש יש לדון הא אף אם הקדישו על מנת שלא יתחייב באחריות מ"מ מזיק הקדש חייב עכ"פ מדרבנן כמ"ש תוס' ב"מ ( (דף צ"ט ע"ב) בד"ה פרט למזיק א"כ יתחייב לשלם בד"ש מצד מזיק.

[ועיין קצוה"ח (סי' ע"ב ס"ק י"ד) שהשיג שם על התומים דהוליד מנידון דהוכיח במהר"ם במלוה על המשכון ואמר איני מקבל עלי אחריות אינו אפי' שו"ח ופטור אף מפשיעה מש"ס סוף מס' מנחות באומר הרי עלי קרבן ע"מ שאקריבנו בבית חוניו והקריבו דפטור ופריך בש"ס מקטל קטלי' ומשני דהוי כאומר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותו והוליד מזה התומים בנותן מתנה ואמר ע"מ שא"ח באחריותו אפי' הזיקו בידים פטור דבטלה מתנתו והקצוה"ח כתב דמ"ש דדומה לאומר קרע כסותי ולא אמר לפטור ליתא דבלא בא בתורת שמיר' לידו לא בעינן ע"מ לפטור ואם נאמר דלשון אחריות כולל נמי היזק בידים הי' פטור כאן אפי' הזיק בידים א"ו מזיק בידים אינו בכלל אחריות רק התם גבי עולה פטור אף מזיק כמ"ש תוס' ב"ק (דף ו') רק באומר הרי עלי מוטל על כתפי' אף אחריות אונסין ומש"ה פריך מקטל קטלי' והוא חייב באחריות דאמר הרי עלי ומשני דנעש' כאומר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותו ושוב כיון דאין החיוב על כתפי' מחמת התנאי שוב מטעם מזיק ג"כ פטור בקדשים כמו אם אחר הי' מזיק ואפי' נימא דמדרבנן עכ"פ חייב מזיק קדשים היינו לבעלים אבל הבעלים עצמם שהזיקו פטורין להקדש כיון דמזיק הקדש פטור עי"ש בנועם דבריו והסכים על ידו בנתיבות המשפט שם ואני תמה הא מבואר בש"ס ב"מ (דף צ"ט) משא"כ במזיק דלא משלם חומשא ופי' רש"י אחומשין קאי דמזיק פטור ומבואר דקרן חייב לשלם להקדש חמשים ולא כמו להדיוט דמשלם חמשי' נכי חדא ועי"ש בתוס' דאף דמזיק הקדש פטור מ"מ מדרבנן משלם את הקרן וכן מבואר ברמב"ם (פ"ג מגזילה) ואם נאמר דרק לבעלים משלם המזיק למה נחמיר יותר מלהדיוט שישלם חמשים ישלם נכי חדא כמו להדיוט א"ו דהתשלומין הוא להקדש מדרבנן עכ"פ ועי' ש"מ ב"ק שם ובחידושי רמב"ן גיטין ריש פ' הניזקין די"א דאדם המזיק להקדש חייב לשלם מדאורייתא וא"כ הדרה קושית התומים לדוכתה אם מזיק בידים אינו בכלל התנאי אמאי פטור ומ"ש הקצוה"ח דבלא בא לידו בתורת שמירה לא בעינן ע"מ לפטור י"ל כיון דחבירו אינו מתנה רק הוא בעצמו עדיף מבא לידו ברם דברי הקצוה"ח נכונים דודאי מטעם מזיק חייב אף אם מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן להקדש ממש ובכ"ז דבריו נכונים דמ"מ ידי נדרו יצא וחיוב חדש ודאי חל עליו לשלם מטעם מזיק אבל מטעם דאמר הרי עלי פטור כיון דהותנה שלא יתחייב באחריות כלל כל מיני אחריות ונפטר מידי נדרו שאמר הרי עלי אבל חיוב חדש לשלם תשלומי ההיזק אם מדאורייתא אם מדרבנן חייב וכ"כ בנותן מתנה בדינא דתומים שם ואכ"מ עכ"פ ודאי חייב אף להקדש ממש לשלם מטעם מזיק וממילא בגרמא חייב לצי"ש].

וי"ל להמבואר מדברי ש"ס גיטין (דף נ"ג ע"ב) דקאמר כי קניס ר"מ בדרבנן בדאוריית' לא קניס ופירש"י מטמא ומדמע איסורי דרבנן הוא כיון דלאו שמי' היזק אין כאן איסור' דאוריית' ודברי סופרים צריכין חיזוק ומבואר דאף היזק שאינו ניכר כיון דלאו שמי' היזק אין כאן איסור דאורייתא א"כ פשיע' אף דעכ"פ גרמא בנזקין הוי מ"מ החיוב לציד"ש הוא רק מדרבנן ומה"ט ודאי בגוי פטור לגמרי אף מד"ש ויש לומר אף בהקדש כן הוא אולם במ"א הארכתי בזה וביארתי דברי רש"י דודאי איסור תור' הוא לגרום היזק לחבירו כמבואר ביש"ש ב"ק (פ"י סי' כ"ג) וברמ"ה ב"ב פ' לא יחפור ובררתי אם מטעם ואהבת לרעך כמוך או מטעמים אחרים ויבואר אי"ה בדיני עדות עכ"פ לגבי נכרי והקדש יש לומר דליכא חיוב בד"ש ומה"ט אינו עובר רק בקבל עליו אחריות:

איתא בירושלמי (פ"ב מ"ב) דפסחים אית תנייא תני לא יראה לך לך אין אתה רואה אבל רואה אתה לגבוה ואית תנייא תני אפי' לגבוה א"ר בון בר חייא קומי ר' זירא תפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש ע"כ ולכאור' הא אם חייב באחריותן לכ"ע עובר כמבואר בש"ס וגם בירושלמי שם לעיל מניה הפקיד אצלו זקוק לבער ואם כן למה צריך לאוקמי כר"ש הך ברייתא דתני אפי' לגבוה וצריך לומר כיון דמייתי הקרא דלא יראה לך לאסור אף לגבוה לכך קאמר דבקדשים שהוא חייב באחריותן דזה לר"ש כממון דידי' דמי ואף דבש"ס דידן קאמר דאף לר"ש איצטריך לא ימצא דסד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל ופרש"י כיון דעדיין לא נאבד וכי אמר ר"ש היכא דאינו בעין כבר בארתי לעיל דלדעת הראב"ד לא אמר ר"ש רק אם לא יש אנפי דלא מתחייב באחריות ולזה צריך קרא דלא ימצא אבל באומר הרי עלי דחיוב' רמי' על קרקפתי דגברי ופוטר את עצמו מחיובו בחפץ זה בכה"ג ס"ל לר"ש דדהגל"מ כממון דמי והוי ככיס מלא מעות ובזה עובר על לא יראה לך אף בשל גבוה ועיין קצוה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז') שהעל' מדברי רש"י דבאמת לר"ש היכא דאיתא בעיני' ל"ה כממון מדאיצטריך לא ימצ' לגבי חמץ והביא דברי צמח צדק ומדברי ש"ס סנהדרין (דף קי"ב) ותוספת' ב"ק (פ"ד) דמוכח אף היכא דאיתניהו בעיניה הוי כממון לר"ש ובאמת י"ל דמחמץ ילפינן לר"ש לכל מקום וכמ"ש הצל"ח פסחיפ שם:

אולם להנ"ל יש לחלק בין חיוב דקדשים שחייב באחריותן היינו חוב של קרקפתי דגברי ובזה מסלק חיובו דאף באיתי' בעינ' כממון דמי משום דיש לו זכות לסלק חיובו בממון זה לבין היכא דליכא חיוב על קרקפתי דגברי רק אם יאבד יתחייב לשלם בזה צריך לרבות מלא ימצא וכן יש להוכיח מדברי רש"י ב"מ (דף נ"ו) לענין דין אונאה דכת' דאיירי בהוממה וכממון דמי רק מטעם אחריות ואף דכבר נתחייב באחרת מ"מ יכול למפטר נפשי' בשה כמבואר בב"ק (דף ע"ח) ואם מכר הגזבר ונתאנה אף שדמי המכר הגיע לכדי שה וכבר מפטרי הבעלים ובכל זה לר"ש יש בו דין אונאה הרי אף דאיתא בעיניה אמרינן גול"מ כממון דמי לר"ש:

עוד יש מקום לומר בהא דהקדש דאינו חייב לבער אף דחייב בפשיעה להסוברים כן דבשלמא בשאר פקדון אף דנפקע אחריותו דכעת אינו שוה מ"מ כיון דחייב את עצמו הוי גול"מ אבל בחמץ של הקדש אם נאמר דהגזבר עובר עליו מטעם קבלת אחריות א"כ יהי' אסור לכל אחה"פ כמ"ש המג"א דאף פקדון דנכרי מ"מ אם הוא באחריות הישראל אסור לאחה"פ כחמצו של ישראל ודלא כמ"ש הח"י וכמו שהביאו כולם מדברי הרמב"ם שכתב כן להדיא וכן נראה מבואר מדברי הרי"ף פ' כ"ש שכ' הלכך חמץ של נכרי דלא עבר עליו בב"י ובי"מ מותר אפילו באכילה מבואר במקום דישראל עובר אסור ועי"ש בפי' המשניות וכיון דעל ידי חיוב אחריות יהי' אסור לאחה"פ אנן סהדי דרחמנא פטרו מפשיע' ודעת שכינה איכא למפטר מחיוב שמירה כיון דע"י זה יצטרך לבער ואם לא יבער יהי' נאסר אחה"פ לכך אנן סהדי דדעת שכינה הוא לפטרו מן פשיעה ושלא יעבור עליו בב"י ובי"מ ויהי' מותר אחה"פ ועוד י"ל למה שכתב הר"ן ריש פסחים דכל מה דאסרה התורה חמץ בב"י ובי"מ הוא משום דלמא אתי למיכל מניה ולכאורה צריך ביאור א"כ חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל דאינו חייב לבער אם לא קבל עליו אחריות אמאי לא ניחוש דילמא אתי למיכל וע"כ כיון דגילתה התורה לא יראה לך אבל אתה רואה של אחרים לא חששה התורה לדילמא אתי למיכל מניה א"כ אמאי עובר ע"י קבלת אחריות כיון דבהכרח גלי התורה דעל שאינו שלו לא חיישינן לדילמ' אתי למיכל וע"כ צריך לומר דגם זה גזה"כ בקבל עליו אחריות דחשיב קצת כשלו לענין אחריות שייך יותר לדלמא אתי למיכל א"כ בחמץ של הקדש דמבדל בדיל מני' י"ל דלא חיישינן לדלמא אתי למיכל כמבואר בש"ס לכך י"ל אף בקבל עליו אחריות אינו עובר כיון דלא שייך דלמא אתי למיכל מניה דמבדל בדיל מני' אולם באמת דברי הר"ן צ"ע מצד כו"כ דקדוקים דאי אפשר לומר טעמא דקרא רק גזה"כ הוא:

אם מכר חמצו לגוי קודם פסח על תנאי שיחזירנו לו לאחה"פ להמבואר מדברי רמב"ם שהוא לשון הש"ע (סי' תמ"ח) אבל לא ימכר לו ולא יתן על תנאי ואם עשה כן ה"ז עובר על ב"י ובי"מ משמ' דמדאוריי' עובר וממילא אסור אחה"פ וכ' המ"מ שזה כפי דעתו שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו וממילא גם מתנה ע"מ להחזיר אחה"פ דל"מ אסור מה"ת ובמג"א שם הביא דברי רדב"ז דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אעפ"י שנמצא שלמפרע לא הי' פקדון רק חמצו של גוי, מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר והמ"א כ' למ"ש (סי' תמ"א) בנכרי שהלו' לישראל על חמצו דאם אמר מעכשיו יהי' שלו אם לא יפרע לו לאחה"פ דמותר דשם מחוסר ממון ול"א הואיל אבל הכא אמרינן הואיל ואם לא יקיים התנאי הי' עובר השתא נמי עובר אולם כ' דל"ד להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרינן הואיל אבל הכא אי בעי הגוי מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה ואין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון (סי' תמ"א) ובס' מקו"ח כ' בכונתו למ"ש הטו"ז שם (סק"ג) דבגוי שאמר לישראל אם לא אפרע לך יהי' שלך מעכשיו עובר בב"י ולמד מק"ו מאחריות כיון דיש ספק בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וע"כ הא דישראל שאמר לגוי מעכשיו דאינו עובר אף שיש כ"כ ספק בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי דתנאי התלוי ביד ישראל אמרינן שבודאי ישראל לא יעשה כן אבל בדבר התלוי ביד הגוי ואפשר שיהי' של ישראל עובר. וא"ש במעמלה"ח כיון דתלוי ביד גוי א"ל יחזור יהי' למפרע ש"י עובר אולם המעיין ברדב"ז יראה דעיקר דבריו ע"ד הרמב"ם נאמרים דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון וכ' דכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם בישראל שהרהין חמצו ע"ש בלשונות הרמב"ם (סי' מ"ג) ולא אתי עלה לחלק בין תנאי התלוי ביד ישראל לקיימו א"ל וכיון דאנן פסקינן בנכרי שהלוה לישראל דלא כדעת הרמב"ם דסובר דצריך שיגיע זמנו קודם הפסח רק במעכשיו סגי דאינו עובר כן נמי במתנ' עמלה"ח ואף דיש לחלק בין תנאי התלוי ביד ישראל או התלוי ביד גוי מ"מ דעת המג"א וכונתו על הא דמבואר (סי' תמ"א) בישראל שהלוה לנכרי וסובר שם המג"א (ס"ק ה') דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשות הגוי דשמא יפדנו ודלא כדעת הט"ז ול"א כיון דאין ביד הישראל שלא יהיה שלו ודלמא לא יפדנו הגוי ויהי' למפרע ש"י ובכ"ז א"ח לבערו אף די"ל לאוקמי על החזק' שלא יעשה הגוי מעש' ולא ישלם כמבואר בפוסקים ח"מ (סי' רמ"א) ואה"ע (סי' ל"ח) לחלק בין תנאי דקום ועשה לתנאי דשב ואל תעשה דבקו"ע צריך להביא ראיה שקיים התנאי דמוקמינן על החזקה דלא עשה מעשה וה"נ הי' לנו לומר דמסתמא לא יקיים הגוי התנאי ומ"מ א"ח לבער כיון דעכ"פ עכשיו עדיין לא נתברר ועי"ש במקו"ח שכ' בטעם הדבר כיון דביד ישראל לומר אחר כך הרני כאילו התקבלתי ולמחול החיוב והכי נמי במעמל"הח בידו למחול התנאי ולומר הרני כאילו התקבלתי ומה"ט לא חיישינן נמי דילמ' יאבד או יגנב אצל הגוי ולא יתקיים התנאי כיון דבידו לומר הרני כאילו התקבלתי ובס' חמדת שלמה או"ח (סי' י"ב) כתב בישראל שהלוה אף אם מצי לומר מחולים מ"מ כיון דבלא שום מעשה יהי' ממילא שלו אין לך גול"מ גדול מזה וי"ל דדעת המג"א דעכ"פ כיון דעכשיו לא נתברר ואינו מיוחד לו שהוא של ישראל דדילמא יפדנו הגוי אינו עובר מספק כיון דלא קרינן בי' לך המיוחד לך רק בחמץ גלי לן קרא דאף גול"מ עובר מדכתיב לא ימצא וזה דוקא במה שאינו בידו שלא יהי' שלו וגורם לממון אבל כיון דבידו לומר מחולין לך ושלא יהיה שלו שוב אם נאמר דמ"מ הוי גול"מ כיון דיכול להיות שלו בלא שום מעשה הוי כמו גורם דגורם דאינו עובר וממילא ק"ו היכא דאינו ברשות ישראל ונותן להגוי במתנה עמלה"ח דאינו עובר והמעיין ברדב"ז יראה דעיקר סברתו דתוך זמנו הוי כפקדון והביא ראיה מדברי הרמב"ם בנכרי שהלוה לישראל דצריך שיגיע זמנו קודם פסח וכיון דכל הפוסקים חולקים בזה על הרמב"ם ממילא היכא דנותן מתנה עמלה"ח כשמקיים הנכרי התנאי אחר הפסח מותר החמץ:

עוד כתב המג"א אפילו לדברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר ע"מ אבל אם אמר הרני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בהחזרה שאף אם לא יחזירנה לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא רק משום חומרא דחמץ והח"י תמה עליו דהא מבואר יו"ד (סי' ש"ה) באם אמר הילך חמשה סלעים ותחזור לי דאין בנו פדוי. והמפרשי' אחזו שער לומר שדברי המ"א א"ש ע"פ דברי הט"ז וש"ך שם דדוקא אם אמר שיחזירנו לו מיד לכך אין בנו פדוי אבל כאן אומר על אחה"פ שיחזירנו לו וכ"כ הדגול מרבבה. אולם באמת דברי הרמ"א שם ביו"ד נובעים מתשובת רשב"א והמעיין בדבריו יראה דרק היכא דנותן על תנאי חזר' דתנאי מילתא אחרית' היא דהוי כמו תנאי בד"א ומה"ט יוצ' באתרוג במתנה על מנת להחזיר דהוי קנין עולם רק מצד תנאי צריך שיחזור ויקנה לו אבל כשחוזר ממילא ל"ה נתינה וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל שביאר כן דעת הרמ"א שם דאף אם אומר שיחזירנו לו אחר זמן ג"כ אין בנו פדוי וא"כ אמאי מהני כאן לגבי חמץ. ברם י"ל דדעת המ"א הוא כשאומר שיחזירנו לו אחר הפסח הכונה שיחזור ויקנה לו בהקנאה ומצד חיוב אתי עלה היינו שהנכרי התחייב שיחזירנו לו בהקנאה רק אף דבדרך תנאי אסור כיון דתלוי ועומד בימי הפסח דדילמא לא יקיים התנאי ויתבטל המתנה למפרע ובכל תנאים שבעולם אין כופין לקיים התנאי משא"כ אם אינו תלוי המתנה בתנאי רק בבירור מצד חיוב לא יתבטל המתנה לעולם וזה א"ש לגבי חמץ אבל לגבי פדיון הבן במה יתחייב הכהן להחזיר כיון דמקבל הה"ס לשם פדיון אין הכסף יכול לעשות חיוב שיחזירנו לו וע"כ דמשייר לו שיחזרנו לו שלא בתורת חיוב להקנות בהחזרה לכך אינו פדוי דבעינן נתינה מעליא בלא שום שיור. אולם יש לגמגם הא ודאי הגוי אינו מקבל אחריות אף אם יאבד שיתחייב להחזיר דמיו רק אם יהי' בעין א"כ להמבואר בקצוה"ח (סי' ר"ג) משם מהרי"ט דחיוב שאינו באחריות וחיוב הגוף רק להעמיד אותו דבר אם יהי' בעין ל"מ דהוי רק קנין ממש א"כ שוב הוי חמצו של ישראל תוה"פ ואף במעמלה"ח ג"כ יקשה הא מ"מ הוי גול"מ דיצטרך הנכרי להחזיר אחר הפסח לא גרע מגול"מ וצריך לומר כיון דעדיין לא זכה רק חיוב התנאי מוטל על הגוי ל"ה רק גול"מ ולא איכפת לן כשאינו בביתו של ישראל וכן כ' בס' מח"א הלכות מ"א וזה א"ש כשהוא דרך תנאי לבד אבל אם נאמר דחייב להחזיר בחיוב גמור וכיון דאינו חייב בדמיהן באחריות רק אם הוא בעין ל"מ בתורת חיוב גמור והוי קנין ממש דמעכשיו הוא של ישראל ממש ועובר אף אם אינו ברשותו ועיין קצוה"ח (סי' רמ"א) מה שהוליד חדשות דהיכא דלא הותנה כדיני תנאי אף דמעשה קיים מ"מ מטעם שכירות חייב לקיים התנאי וכ' דבאתרוג לכך אינו יוצא כיון דאינו יכול לסלק בדמיו אמרינן למפרע גובה וה"נ דכוותי' לגבי חמץ ואף דבכ"מ מטעם שכירות אינו חייב גוף החפץ דל"ה אלא דמים וכסף אינו קונה כמבואר מדברי ראשונים ר"פ השוכר את הפועל וח"מ (סי' של"ב) ע"כ צ"ל דע"י חפץ עדיף כמו דמוכח מדברי נ"י פ' הזהב וכאשר ביאר על נכון הקצוה"ח (סיר"ד סק"ד) דפירי מחייב את הפירות. אולם ד' הקצוה"ח (סי' ר"ג) דחיוב בלא אחריות ל"מ אינן נראין לדינא וכמ"ש הנתיבות שם ובמ"א הארכתי והבאתי ראי' ברורה מדברי ראשונים ר"פ הכותב מובא ברמ"א אה"ע (סוף סי' צ"ב) דאף דל"מ תנאי וסלק הבעל מירושת אשתו אחר הנשואין מ"מ אם מחייב א"ע להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה צריך לקיים ושם ודאי הוי חיוב בלא אחריות ואכ"מ בזה:

עוד יש מקום לומר בדברי המג"א דאף מתנה בשיור סגי לגבי חמץ ואינו דומה לאתרוג דל"מ כמו שכתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני מתנה (ס"א) ולעיל (סי' ח' דף ז') דשם צריך שלא ישייר לעצמו שום דבר דאל"כ הוי אתרוג של שותפין דא"י וכיון דע"כ צריך שלא ישייר לו כלום שוב במה יזכה בו הנותן אח"כ ושייך לומר כיון דפסקו פסקא מה שאין כן במקום דמהני שיור אמרינן דהוי נתינה מעליא ועיי"ש. וא"כ לגבי חמץ י"ל דהא הפנ"י פסחים (דף ו') כ' להתעורר אמאי לא מייתו הש"ס בפרק ראשית הגז אליבא דר' אלעאי דממעט מלך אפי' שותפות ישראל אי לאו היכא דאיכא ריבויא וא"כ בחמץ נמי ליפטרי של שותפות והוכיח מזה דבשל ישראל חבירו ג"כ עובר כשיטת התו"ח ובס' ח"י (סי' תמ"ה) כ' מדכתיב תשביתו משמע אפילו של שותפין וכוונתו אף אם אין לכ"א כזית דעוברין נמי משום דאף דתשביתו לא כתוב רק לגבי העשה מ"מ שוב גם בלאו עוברין מכח גז"ש דשאור שאור. וי"ל אף דמרבינן מלשון רבים לחייב בשותפות ישראל היינו דל"ב שיעור לכ"א ואף בכזית אחד אם הוא בבית של אחד מהם עובר עליו אבל ביש לו שותפו' עם הגוי אם אין בחלקו כשיעור ודאי אין הישראל עובר אולם אם יש בחלקו של ישראל לבדו כדי שיעור או אף אם אין בחלקו רק חצי זית אם שוה פרוטה אזי עובר ג"כ עליו כיון דחלקו של נכרי הוא על אחריות דאם יגנב או יאבד יפסיד מחלקו ולא גרע מגול"מ אולם אם אין בחצי חלקו של גוי גול"מ דלא שוה פרוטה אז י"ל דאינו עובר וא"כ י"ל אף אם משייר לעצמו זכות שישאר לו אחה"פ מ"מ כיון דמקנה קנין הגוף דהחמץ להגוי וקונה כל ימי הפסח רק אח"כ חוזר אליו אזי הוי כמו שותפות עם הגוי ועדיף כיון דאין חמץ זה מיוחד לו ודומה למ"ש שם דקנין לזמן חשיב כשלו לענין בכורים במקום דשותפים חייבים כן נמי בזה אף דבהכרח נשאר להישראל איזה זכות ושיור בהחמץ כיון שאינו בביתו ולאו מיוחד לו אינו עובר דלא הוי שלו כל ימי הפסח ואינו דומה למעמלה"ח דבזה לדעת רדב"ז אם לא יקיים התנאי הוי למפרע של ישראל משא"כ כשמקנה לו הגוף לא על דרך תנאי רק שיחזירנו לו דהוי של גוי ממש אף דנשאר שיור לישראל על אחה"פ אין זה חמצו המיוחד לו כן י"ל ועי' מקו"ח (סי' תמ"ח) דיכול להפקיר חמצו קודם פסח לזמן ואם זכה בו אחר זכה בו לעולם ואם לא זכה בו אדם חוזר לבעליו וא"צ לזכות בו מחדש רק ממילא הוא שלו ולכאור' הא במעשר מבואר בש"ס נדרים סוף פ' אין בין המודר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה רק לענין איסור שביתת בהמתו הא דמהני הוא מטעם כיון דהוי להפקיע איסור שלא יעבור גמר ומפקיר וכמ"ש המח"א הלכות הפקר וממילא צריך קנין חדש כשכלה הזמן ויחזור ויזכה בתורת זכי' מחדש דאל"כ רק דהוי שיור לזכות זה א"כ נשאר ע"כ הגוף שלו כדי דלא נימא כיון דפסקה פסקה וע"כ צריך לומר דלענין שביתת בהמתו בשבת אף דנשאר זכותו בהבהמ' מ"מ לאו שורך מיוחד לך קרינן בי' וכמ"ש בזה לעיל דיני שבת (סי' ד') ובחמץ אם נשאר זכותו של בעל החמץ שוב הוי חמץ של ישראל ולמ"ש אתי שפיר דגם לגבי חמץ בכה"ג שותפות עם הגוי דהגוף הוא של הנכרי על זמן פסח אף דנשאר לישראל הזכות שאחר הפסח יהי' שלו אינו עובר וצ"ע עוד בזה:

ומ"ש המקו"ח שם מדברי הגהות אשרי פרק כ"ש דאם הפקיר חמצו ע"מ שיחזיר לו אחה"פ דמהני וכ' דלדבריו אפי' מתנה באופן זה דאפי' כבר יזכה בו אחר שיחזיר לו אחר הפסח והאריך בזה לבאר דיכול להטיל תנאו בהפקר אף דאינו יכול להפקיר ע"י שליח וכתבתי בזה במקומות אחרים אם יכול להטיל תנאי בדברים שבינו לבין עצמו כשאינו מתנה עם הבעל דבר. ברם לגבי חמץ ודאי לדעת רדב"ז אסור לתת אף במעמלה"ח מן הדין מכ"ש להפקיר על תנאי ולכל הפוסקים עכ"פ מדרבנן אסור ולהפקיר על תנאי באופן שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה מזה לא דבר הג"א כלל ולא כ' שיחזור לו רק ע"מ שיחזור ויזכ' בו אחר פסח ואין זה גדר תנאי רק לשון ע"מ לשון מושאל הוא רק ע"מ היינו שחושב שיזכה בו אחה"פ וכן מבואר להדיא באור זרוע הלכות פסחים (סי' רמ"ו) שהעתיק הג"א ממנו וז"ל מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית [ובודאי ט"ס הוא וצ"ל קודם שעה ששית וכמ"ש הג"א דאחר שעה ששית אף תחלת שש אין בידו להפקירו דכבר אסור בהנאה] ע"מ לזכות בו אחה"פ ושרי אפי' באכיל' וראי' לדבר מירושלמי דשבועות ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית תני הלכה כדבריו חזקי' אמר כיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא אתא עובדא קמי ר"י והור' כחזקי' כו' שאיל לר"י א"ל חמי לך תלתא רחמי ואפקרה קומיהון כו' כד תחמון רגליא צלילא תהוון מפיק לי' לשוקא ומפקרון ליה וחוזרין וזכיין בי' ופי' הר"ש בן אדם קפדינין שלא היה להם אוהבים ואם יפקירום יזכו בהם ולא יחזירו להם והורה להם ר"א כשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואח"כ יזכו הא למדת שהמפקיר ע"מ לחזור ולזכות בו הוי הפקר אע"פ שיחזור ויזכ' עכ"ד הרי דכונתו אינו ע"מ לזכות בגדר תנאי דאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה דהא בביעור דפירות שביעית ודאי אין בכחו להטיל תנאי דצריך להפקיר לגמרי רק על מנת לזכות הכונה דבדעתו שיזכ' בו אח"כ ובודאי אם בא א' וקדם וזכה זכה לגמרי והפקר כזה מהני גם לגבי חמץ אבל לא אם מטיל תנאי לקיום ההפקר דמזה לא איירי כלל הא"ז והא דס"ל להא"ז דמותר אף לכתחלה להפקיר אף דקי"ל כר"י לגבי ר"ל דאמרינן בירושלמי דאף אם בדיעבד כשהפקירו אסור אחה"פ ובס' נשמת אדם כ' דמהג"א משמע דסובר כלישנא קמא דירושלמי דר"י ס"ל כר' יוסי לכן פסק דמותר במפקיר דאנן קי"ל כר"מ וז"א להמעיין בא"ז דמקשי לנפשי' מירושלמי הנז' וכ' אין לפר' דהערמ' דר' יוחנן חייש לה דהיינו שיפקיר ע"מ לזכות בו אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו אחה"פ אבל אם הפקיר קודם הפסח על מנת לזכות בו אחה"פ ההיא שרי כדפרישית עכ"ד הרי אף דקי"ל כר"י מ"מ אם נודע שהפקירו מותר ועיין שיורי כנה"ג ובפ"ח וכבר האריכו האחרונים בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף