אמרי בינה/דיני פדיון הבן/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פדיון הבן ה

סימן ה

ואם הכהן אומר תן ה' סלעים לפלוני ישראל ובזה יהי' פדוי בנך לכאור' י"ל דתלי' במחלוק' הפוסקי' דמרש"י וריטב"א קידושין (דף ו') נראה דהא דאשה מתקדשת באמרה תן מנה לפלוני לא דחשיב כאלו הגיע אותו מנה לידה רק בההוא הנאה דשו"פ דנהנית ברצונה דנותן לפלוני עפ"ר. וכן מבואר מדברי רמב"ם דמצריך שיאמר לה הא"מ בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך. א"כ כיון דלא חשיב מה שנתן כאלו הגיע ליד המצוה ממילא ל"מ הפדיון כיון דל"ה רק הנאה ובפדיון הבן ל"מ טוה"נ למיחשב לפדיון דהא ממעטינן אף שטרות דאינו גופו ממון ואף קרקע דאינו מטלטלין ובעי רק כסף או שוה כסף ממילא לא מהני הפדיון בדבר שא"ב ממש. אולם לדעת טאה"ע דלא הוצרך שיאמר לה באותה הנאה רק במנה שנתתי לפלוני דמה שנתן לאחר ע"פ חשיב כנתן בידה אפשר דגם לענין פה"ב מהני. ועיין מח"א דיני רבית (סי' י"א) שחקר שם באומר תן מנה לפלוני ואלוה לך מעות דהוי ר"ק ומפקינן כל מה דיהיב לדעת התוס' והטור ולדעת רמב"ם ורשב"א וריטב"א לא מפקינן מיני' אלא לפי טוה"נ שהגיע לו ממתנ' זו עי"ש וכבר הערותי בהגהותי בד"ח חיו"ד די"ל כיון דאם אינו מלוה לו חייב ודאי להחזיר לו מה שהוציא ע"פ א"כ הוי ר"ק לכ"ע. ומ"מ לענין פה"ב י"ל דמ"מ לא הגיע לכהן רק טוה"נ ול"מ:

אך י"ל להמבואר בירושלמי פ"ב דקידושין מובא ברשב"א שם (דף ח') התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים אינה מקודשת תני לעני מקודשת רוצה הוא מקודשת ותראה עושה טובה לעני א"ר פנחס ואתיא זו כר' זעירא או כר' אילא דתניא אומר אדם לפועל הולך דינר זה אכול בו אין חוששין על שכרו לא משום שביעית מעשרות ולא משום יי"נ אבל אם אמר צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו חוששין על שכרו משום שביעית כו' אר"ז נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לפועל א"ר אילא פועל זוכה לבעה"ב משל החנוני וחוזר זכה לעצמו אוף הכא ע"ד דר"ז הבעל נעשה שלוחו של האשה לזכות לעני א"ר אילא העני זכה לאש' משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו מה נפק מן ביניהון הי' החנוני חרש ע"ד דר"ז לא חשש שאין שליחות לחרש ע"ד דר"א חשש הי' הפועל חרש על דעתי' דר"א לא חשש שאין זכיות לחרש ע"ד דר"ז חשש. ואם כן לדעת ר"ז שפיר י"ל דל"מ הפדיון דהוי הישראל כשלוחו דכהן ליתן הה' סלעים להפלוני אף דנתחייב לשלם בכה"ג מ"מ לא הגיע ליד הכהן כלום וע"ד דר' אילא י"ל דהמקבל הה' סלעים זוכה מבעה"ב בעד הכהן ואח"כ זוכה לעצמו א"כ שפיר מהני הפדיון דהוי כאלו הגיע ליד כהן:

אולם המעיין בדברי ירושלמי יראה דע"כ צריך לומר כמו שכ' הרשב"א שם דלאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודש' מדין ערב ובתן לחרש אינה מקודשת לפי שאינו בר זכי' וא"א לה להתחייב מדין ערבות וקבלתו עי"ש והדברים מוכרחין דכך עשאהו כזוכה לאשה ולאו למימר דזכיה ממש הוא שהלוה זוכה לערב ואח"כ זוכה לעצמו דאם כן אם הערב הוא נכרי דל"מ זכייתו בעדו הכי ל"מ ובהדיא מבואר בכמה מקומות דמהני ועוד הא בהא דאומר אדם לפועל איירי בפועל נכרי ג"כ מדקתני חושש משום יי"נ וכן מבואר רש"י ע"ז (דף ס"ג) וא"כ כיצד יזכה הפועל מן החלוני לבעה"ב הא לאו בר שליחות וזכי' הוא בעד הישראל. א"ו דעשאהו כאלו זוכה בעדו דבההיא הנאה דמתחייב רואין כאלו הגיע לידו וכמו ערב דעלמא ואם הפועל חרש ל"מ כיון דלא זכה בו החרש וכשהמקבל אינו בר זכיה אין כאן דין ערבות וכמ"ש רשב"א שם. וראיתי במח"א דיני שלוחין (סי' כ"ד) דהקש' ע"ד רשב"א דמפרש ברב אילא מדין ערב ובפועל חרש כיון דאין זכי' לחרש לא מתחייב מדין ערב וכתב דפשטי' דתלמודא לא משמע כוותי' ועוד דמדברי רמב"ם מבואר דחרש זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה לו כמו קטן. לכן מפרש דאין יד לחרש לזכות לאחרים. ולענ"ד ממה דקאמר רק נ"מ הי' הפועל חרש ולא קאמר קטן מבואר דעיקר הטעם בירושלמי דסובר דחרש לא זכה לעצמו אף בד"א מקנה וגם בפועל איירי ג"כ בנכרי מדקאמר חושש משום יי"נ ופועלי ישראל מי חשידי ובנכרי איך מהני שיזכה לבעה"ב הא אין יד לנכרי לזכות לאחרים. וראיתי בס' דברי אמת קונטרס ז' (דף ס"ד) דכ' להשיג על המח"א דהרשב"א לא קאמר שאין החרש זוכ' אלא שאינו זוכה לאחרים ותמהני הא המח"א שפיר חזה בדברי רשב"א דמשוי' לאחדים בידו דברי ש"ס דילן ודברי ירושלמי דלאו מטעם דזוכה ממש לבעה"ב רק כמו ערב דעלמא ועשאוהו כזוכ' היינו בזכייתו מה דזוכה לנפשי' כמבואר בדבריו וחרש הוא מטעם דלא מהני זכייתי' אף לנפשי' וקצת י"ל דגם הרשב"א מודה דיש זכי' לנפשי' לחרש בדעת אחרת מקנה רק שזה יתחייב ע"י אמרינן דכיון דל"מ שיזכה בעד הערב אם הי' מקנה ע"י להערב לכך לא מתחייב הערב ע"י זכייתו וכיון דהערב לא מתחייב ממילא אינו מזכה לו החנוני. אולם א"כ אף בפועל נכרי הי' לו למימר דל"מ א"ו נראה באמת דרשב"א סובר בכוונת ירושלמי דחרש לאו בר זכי' הוא אף בד"א מקנה וכן באמת דעת הרמ"ה ברא"ש (פ"ב) כתובות. עוד הקשה המח"א על רשב"א הא בש"ס דילן ע"ז שם מבואר דבלא הקדים הבעה"ב דינר לחנוני אינו חושש אף באמר צאו ושתו ואני פורע אף דמתחייב מדין ערב וע"כ דאין דעתייהו דפועלים לזכות לבעה"ב. ובספר דברי אמת שם כתוב דש"ס דילן מודה לסברת רב אילא במקבל מתנה שאין מקבלין בשביל חוב שחייב להן דוקא כשמקבל בשביל חוב אינו מכוין לזכות בשביל בעה"ב משא"כ האומר תן מנה לפלוני המקבל מתנה רוצה לזכות בשביל הנותן מתנה ולזכות בעדו ולכך דעת רמ"ה בטור אה"ע (סי' ק"כ) לענין גט כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהבי ליה בשליחותי' דבעל כמאן דיהבי לבעל והדר בעל יהיב לה דזכיית הבעל וגירושי אשה באין כאחד עי"ש ולדבריו הי' נראה לכאורה דלגבי פדיון הבן דומה למקבל מתנה ואם מצוה הכהן לבעה"ב שיתן לאחר במתנה בעדו מהני כיון דהפלוני רוצה לזכות משל הנותן מתנה ואם מצוה לתת לפלוני בשביל פרעון חוב שהכהן חייב לו אז ל"מ כדמוכח מש"ס דילן בע"ז דאין הפועל מתכוון לזכות עבור בעה"ב. אך מ"מ מדברי רשב"א מבואר דאינו סובר כן דמסתמא זוכה רק דעשאו כאלו זוכה. ומנ"ל להקל בכה"ג לומר כן אף בפדיון הבן ומ"ש שם בד"א בדברי רמ"ך בש"מ ב"מ דקנין חליפין בסודר של עדים הוא ג"כ עד"ז דהמוכר זוכה בסודר בשביל הלוקח כבר כתבתי בזה בעזה"י וכוונתי לדעתי בהגהותי בד"ח דיני מכירה (סי' א') עי"ש ויבואר עוד לקמן אי"ה בדיני מו"מ דמדברי רמב"ן יבמות מבואר דגם בעד נכרי מהני קנין דעבד כנעני עיי"ש:

והנה לכאורה י"ל אף אם נחזיק בדברי ירושלמי כפשיטא דהפועל זוכה בעד הבעה"ב כדעת המח"א ואיירי בפועל גוי כמ"ש רש"י ע"ז מ"מ יכול לזכות בשביל הבעה"ב אף דעכו"ם אינו בר זכי' לזכות בעד אחר מ"מ היכא דאותו זכי' מהני גם לגבי עצמו יכול לזכות בעד חבירו או בעד ישראל דומיא דכתב הרא"ש בקידושין (דף י"ט) דהא דמהני באומר אדם לבתו הקטנה צאו וקבלו קידושך דהוא בתורת שליחו' ואע"ג דאין שליחות לקטן לטובתה לזכות נעשית שליח ועיין אבני מילואי' (סי' ל"ז סק"ג) ומה שהקשה שם מב"מ (דף ח') חרש ופקח שהגביהו מציאה דמיגו דל"ק חרש פיקח נמי ל"ק ואמאי ל"נ כמו לגבי ב' פקחים דכ"א זוכה בעד חבירו כן נמי בזה יהני זכיות החרש בעד הפיקח כיון דהוא לטובתו ולזכותו לא קשה דבדברי הרא"ש אותו זכי' שהוא לגבי אחר זכיה זו עצמה הוא לזכותה ולטובתה משא"כ שם. ובלא"ה י"ל דאף דמהני לגבי קטן דיכולה לזכות לאבי' בשביל שהוא לטובתה ולזכות' מ"מ לגבי חרש גרע וכבר רמזתי דברים אלה בהגהותי לד"ח דיני ג"מ וג"ח (סי' ז') עי"ש די"ל דגם נכרי אף דאינו יכול לזכות בעד חבירו מ"מ זה דוקא אם אינו לתועלת עצמו משא"כ היכא דבאותו זכיה זוכה לעצמו יכול לזכות בעד חבירו ולכך קאמר בירושלמי דנ"מ בפועל חרש דבזה כיון דלאו בר זכיה הוא ל"מ אף כשהוא לזכותו ולטובתו. אולם מש"ס ב"מ (דף ע"א) משמע דאף לזכותו ולטובתו ל"מ זכי' דנכרי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא ושם רוצה הנכרי לזכות בהממון לצורך המלוה הישראל ולהחזיק לעצמו ומ"מ קאמר דאסור רק מחומרא דרבנן. אולם דעת רמב"ם הלכות מלוה ולוה דהוי רבית קצוצה והקשו עליו מש"ס דקאמר רק לחומרא ומה"ד אין שליחות לנכרי ועי"ש בלח"מ. ולמ"ש י"ל דדעת הרמב"ם להוכיח מירושלמי הנז' דמהני זכית נכרי לצורך ישראל היכא דזכיה הזאת הוא לצו"ע. והסוגיא י"ל דקאמר לחומר' הוא למ"ד דסובר מלוה ברשות בעלים לחזרה א"כ ל"מ אותו זכי' לזכותו ולטובתו כיון דגם אחר הזכי' ביד הישראל המלוה לחזור מן ההלוא' קודם שהוציא הנכרי המעות ולכך קאמר דהוא רק מדרבנן דמהני זכייתו אבל לדידן דלאו לחזרה נתנו מלוה ואף כשהמעות עדיין בעין א"י המלוה לחזור מהני הזכי' בעד הישראל מד"ת כיון דהוא לטובתו ולזכותו או דסוגיא אזיל למ"ד דנכרי אינו קונה במשיכה ועיין או"ת סוף (סי' ע"ב) ואכ"מ בזה. אולם דעת רוב הפוסקים שם דל"ה רק אבק רבית ולחומר' מדרבנן יש שליחות הרי דסברו אף לטובתו ולזכותו א"י לזכות ולעשות שליח. וע"כ דאיירי בפועל ישראל אם נאמר דהפירוש הוא דזוכה ממש לבעה"ב:

אולם לכאורה יש להבן אם איירי בפועל ישראל הא אשלד"ע ול"מ לפוסקים דזכי' מטעם שליחות ודאי ל"ש זכי' בדבר עבירה ובטל הזכי' אלא אף אם זכי' לאו מטעם שליחות מ"מ ודאי בדבר עבירה ל"מ ועש"מ ב"מ שם הא דאין זכיה לעכו"ם אף אם זכיה לאו מטעם שליחות הוא וכ' הטעם כיון דלא ילפינן זכיה דמהני רק מדכתיב נשיא אחד א"ש וזה שייך רק בישראל ע"ש א"כ כ"נ לגבי דבר עבירה ל"מ. שוב ראיתי בס' קרמ"ר ח"ב (דמ"א ע"ג) דרצה לומר דמהני אבל לא נראה כן וא"כ ה"נ י"ל דל"מ כיון דזכי' הוא שיזכה הפועל מבעה"ב וזה אסור לו לסלק חובו באיסור הנאה. אך י"ל כמו דמצינו דאמרינן מיגו דזכי לנפשו זכי לחבירו אף בדבר עבירה כמ"ש רש"י ב"מ (דף ח') ה"נ מהני ואף לדעת תוס' שם מ"מ כאן כיון דע"י אותו זכי' עצמו שיזכה לבעה"ב יזכה לנפשיה עדיף. אך מ"מ אף לו יהיה דמהני מ"מ מה זכות הוא זה לגבי בעה"ב בזכיה הזאת אדרבא חוב הוא לו כיון דעי"ז יעשה העבירה שפורע חובו באיסור הנאה ואם לא יזכו בעד הבעה"ב זכות הוא לבעה"ב. לכן הברור בדברי ירושלמי דלאו זכי' ממש הוא רק עשאהו כאלו זכו בעד הבעה"ב וכמו ערב דעלמא ומה"ת נימא דסתמא הוא שיזכה בעד חבירו וא"כ לגבי פדיון הבן כנרא' דל"מ:

עוד עמד המח"א שם להקשות לר' זעירא דהחנוני שלוחו דבעה"ב כדי לזכות לפועל הא אם החנוני נכרי הוא אין שליחות לנכרי לכך כתב דמיירי בחנוני ישראל שהוא חשוד למכור יי"נ אבל נכרי לא נאסר אא"כ הקדים לו דינר ולעיל (סי' י"ד) כתב דלדעת הסוברים דיש שליחו' לעכו"ם לחומרא א"ש בחנוני ונכרי ולדעת ר"ת י"ל דאיירי בהקדים לו דינר ובחנוני ישראל דאין מעות קונות לכך צריך דהחנוני זיכה לבעה"ב ושליחותי' עביד וקשה לדבריו אם איירי בחנוני ישראל הא אין שלד"ע ואמאי אסור. ובאמת י"ל לר"ת דלאו שליחות ממש הוא רק שם שליחות וכמו דמצינו בש"ס ר"פ המדיר דקאמר ופרנס לאו שליחותיהו קא עביד וכבר העיר בזה המל"מ והמח"א שם (סי' ט') הא אשלד"ע אולם באמת בש"ס שם שליחות הוא כיון דעבד הפרנס ע"פ צווי הבעל נתחייב לשלם והוי כנהנה ממנו. ועיין ריטב"א ע"ז (דף ע) אבל לא יאמר עול תחתי לעוצר וכ' רש"י דשליחותו קא עביד ודעת רמב"ן שם דאיירי בהקדים לי' דינר כמו דמוקי הש"ש הך דפועלים ובמח"א שם הקשה הא לר"ת מעות אינו קונה בנכרי. אולם הריטב"א שם כתב דבעול תחתי דחייב לתת יין ממש למלך אפילו אפשר לסלוקי בזוזי עיקר החיוב הוא יין ובזה נפטר מניחו במקומו ואף דאין שליחות לנכרי והוי כמו דעבד מגרמי' מ"מ כיון דחייב לפרוע לנכרי דמי יין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביי"נ עי"ש וזה א"ש שם אבל גבי חנוני ופועלים כיון דאינו חייב לתת דוקא מזונות ולכך מוקי בש"ס בהקדים דינר. וא"כ אם הירושלמי איירי שחנוני ישראל רק כיון דמעות אינן קונות צריך שיהיה כנעש' בשליחותי' דבעה"ב וקשה מלבד דאשלד"ע הא לא צריך לשליחות רק כיון דהוציא עפ"י אעפ"י שאינו בר שליחות נמי אסור א"כ אמאי בחנוני חרש לא חשש הא מ"מ כיון דהוציא על פיו ובשליחותו אף דאינו בדין שליחות הרי הוא כפורע חובו ביי"נ וכמ"ש הריטב"א וע"כ דעת ירושלמי דאם אינו בדין שליחות אינו חושש א"כ בחנוני נכרי אמאי חשש ובחנוני ישראל הא אשלד"ע. ואולי י"ל כיון דלא עשאו להחנוני שליח בפירוש שיתן להם יי"נ רק מסתם צאו ושתו ונעשה החנוני ישראל שליח שיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו ומה דעושה בעיקר הנתינה הוי כאלו הבעה"ב נותן ופורע חובו לפועלים ממילא לא נתבטל השליחות בשביל העבירה דומיא דכ' המל"מ (פ"ג) מגניבה מגניבה דאם עשאו הגנב לשליח לטביחה דאמרינן יש שלד"ע אז אף אם השליח טבחו בשבת כיון דלא עשאו שליח לזה גוף השליחות לא בטל ועיין קצוה"ח (סי' קפ"ב) דמה"ט בעשה הבעל בסתם לשליח לגרש אף אם השליח מגרש בע"כ ל"א דשליחות בטל מטעם אשלד"ע ואף דיש לכאורה לגמגם דלמה לא נימא דהוי שינוי בשליחות מ"מ כבר הוכיח בס' המקנה קידושין (דף כ"ג) דזה ל"ה שינוי כיון שעשה גוף שליחותו מש"ס נדרים דרצה למיפשט ממתניתין דכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבים הא שוגגים פטורין ואמאי לימא לתקוני שדרתיך הרי דלא נתבטל השליחות ודוחק לומר דהקושיא הוא מלשון שפיגולין פיגול דמשמע לי' שחייבין עליו כרת עי"ש הגם דברשב"א נדרים שם מפרש באמת דכשמשנה שליחותו לעוות אינו שליח לכך ול"ה כשוחט קרבן אלא כנוחר ול"ה פגול וכשר ל"ה ועיקר הקושיא דלמה הוי פיגול ועי"ש בר"ן ואכ"מ בזה וא"כ יש לאוקמי בחנוני ישראל ואף על פי כן הוי בשליחותו או יש לומר מ"מ בד"ש חייב לכך אסור לדעת ר' זעירא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף