אמרי בינה/דיני עדות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני עדות ו

סי' ו

מהך דסנהדרין הנ"ל דע"י עדות מיוחדת מכניסין אותו לכיפה מטעם שכתב רש"י דאמת הדבר הואיל דיש שני עדים רק שאין עדותן להמית נמסר לב"ד. נראה אם אחד ראה מחלון זה בא"א שזינתה ואחד ראה מחלון זה ולא ראו זא"ז כיון דידענו אמיתת הענין רק לב"ד לא נמסר ממילא אסורה על בעלה דלא נמסר לב"ד להרוג ע"ז אבל מ"מ כיון דידענו מהללמ"ס דמכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שכריסו נבקעת מכ"ש דמוטל על הבעל לחוש לעצמו ולא לעשות נגד שני עדים מעשה באיסור וכן על הב"ד למנוע אותה ממנו. ובב"י ח"מ (סי' ל') הביא הפוסקים בזה אם נאסרת בעדות מיוחדת על שני מעשים. ובתשובת מהר"א ששון (סי' כ"ד) העלה להתיר אף אם ראו זה אחר זה. וכן אם אחד רואה מחלון זה וא' מזה ועיין נו"ב תנינא חלק אה"ע (סי' י"ג) ובנו"ב (סי' ע"ב) האריך בזה לאסור ואחד מן ראיותיו דאם יהיה פירוש התוספתא דראה אחד שנתייחד עמה שחרית ואחד בערב דאין חוששין הטעם כמו"ש הר"ן מטעם דעדות מיוחדת הוא ולא כמו שכתב הב"י דמטעם דהוי כמו מקדש בלא עדים דלא חששו וקשה למה נקט התוספתא באחד ראה שחרית ואחד ערבית לינקט רבותא יותר אפי' אם שניהם העידו על מעשה אחת שאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה אעפ"כ לאו עדות הוא עיי"ש שכתב שזה ראי' שאין עליו תשובה. ומבואר מדבריו דכללי כייל לכל גווני עדות מיוחדת בחדא מחתא וכן בעובדא דמהר"א ששון אף בראו זא"ז אותו מעשה הואיל דבדנ"פ מיפסלי כמו כן לאסרה על בעלה א"נ:

ולי דבריהם תמוהין וצ"ע דבאופן זה דאחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה כ"ע מודים דנאמנין לאסרה על בעלה כדמוכח מהא דמכניסין אותו לכיפה ומדברי רש"י בפירושו דענין זה ודאי אמת הוא רק לענין להרוג ע"י עדותן זה לא נמסר לב"ד אבל אמיתת הענין ידענו ולכך מסבבין להרוצח מיתה ומכ"ש דאסורה על בעלה ומכ"ש היכא דראו בהחור זה אחר זה כמו עובדא דמהר"א ששון דזה עדיף ממה דראו אחד מחלון זה וא' מחלון זה ואין א' מעיד על חבירו כמבואר סוף (פ"א) דמכות דודאי ידענו אמיתת הדבר רק דלא נמסר לב"ד להרוג לרוצח אבל מכניסין לכיפה לסבב לו מיתה ודאי דאסרינן ליה לבוא על אשתו באם יש עדי זנות באופן זה. וממילא דאין כאן ראי' כלל מן התוספתא דעדות מיוחדת על ב' מעשים מדלא נקט אחד מחלון זה וא' מחלון זה דכה"ג באמת אסורה כיון שהעידו על מעשה אחת רק באחד שחרית וא' ערבית י"ל דאין מצטרפין הואיל דליכא שני עדים על מעשה אחת וזה כשר רק בד"מ ולא בעדות לאסור אשה של בעלה דבכה"ג אף לא ידענו אמיתת הדבר והא ראיה דבכה"ג עדות מיוחדת אין מכניסין אותו לכיפה בהורג נפש:

ומ"ש הנו"ב דאם עדות מיוחדת בשני מעשים פסולין בקידושין למה לא נקיט התוספתא רבותא אף במעשה א' למ"ש בזה כ"ע מודים כיון דעדותן אמת רק דלא נמסר לב"ד מ"מ כיון דעפ"י אמת נתקדשה לא נוכל להתירה לשוק דהא הטעם דבעינן בקידושין עדים לקיום הדבר הוא מטעם דחב לאחרינא וכבר כתב הפנ"י מס' קידושין דעיקר הטעם דבעינן עדים כדי להחזיקה למקודשת ע"י עדים כדי שנוכל לדון אותם אח"כ במיתה אם תזנה דאל"כ אין קידושין לחצאין עיי"ש ולפי"ז דוקא להחזיק' למקודש' ע"י שני מעשי קידושין משני עדים מיוחדת זה מדמינן לדנ"פ ולא ידענו אם אמת הדבר וחשבינן עכשיו כאלו בא לפנינו הנדון בדיני נפשות ואז ל"ה מועיל עדותן מדכתיב לא יומת עפ"י ע"א וגם לא ידענו אמיתת הדבר. וכמו כן אינו מועיל להחזיקה למקודשת ע"י עדות כזאת. אבל במעידין על מעשה אחד רק זה ראה מחלון זה וזה ראה מחלון זה ולא ראו זא"ז והמה ראו שניהם בזה כיון דעדותן אמת וכמו שכ' רש"י רק דל"נ לב"ד לא נוכל לומר דלא תהיה מקודשת רק מחזקינן בחזקת מקודשת וממילא אח"כ כיון שנתחזקה עפ"י אמת למקודשת דנין ע"י קידושין הללו גם לדיני נפשות ושוב ל"ה קידושין לחצאין כיון דידענו אמיתת הדבר ועדיין צ"ע בזה:

ומ"ש עוד הנו"ב שם דלענין קידושין דוקא כתב הר"ן דל"מ עדות מיוחדת הואיל דנ"מ גם לדנ"פ משא"כ עדי גיטין דאין בעדותן חיוב נפשות דאדרבא בעדותן משוי אותה לפנויה ושתהיה מותרת. יש לגמגם בו דהא גם בגיטין יש נ"מ אם נתקדשה אח"כ לאחר ואח"כ מת הראשון ואם זינתה אח"כ אם תאמר שהגט מן הראשון כשר ממילא הי' חל קידושין של השני ונתחייבה מיתה ואם לא הי' מהני גט הראשון ולא חל קידושין של השני ופנוי' היא ופטורין ממיתה. גם נ"מ אם מת הבעל ונשאת אח"כ לכהן אם תהיה לוקה:

עוד כתב שם הנו"ב להוכיח דמהני עדות מיוחדת לאסור אשה על בעלה מדברי תוס' מס' מכות שם דהקשו אמאי עדות מיוחדת כשר בד"מ ונגמר מדנ"פ מדכתיב משפט אחד וכתבו דע"כ האי קרא לא בד"מ קאי דע"א מחייב שבועה וכתב לפרש דאף בקרקע דאינו מחייבו שבועה ומ"מ כשר עדות מיוחדת וע"כ צ"ל כיון דיש דיני ממונות המועיל לחייב שבועה ממילא לא קאי האי קרא אשום ד"מ ולפי"ז לאסור אשה על בעלה ג"כ ל"ק האי קרא דהא עכ"פ מועיל ע"א לאסור אשה על בעלה אחר קינוי וסתירה וא"כ אף קודם קינוי וסתירה נאסרה בעדות מיוחדת כיון דיש אשה שמועיל ע"א אלו דבריו. ולכאורה ל"ה צריך לזה רק דאפילו בעד אחד אי מהימן עליו כבי תרי נאסרה עליו כמבואר מס' קידושין (דף ס"ו) א"כ ע"כ לא קאי האי קרא לאסור אשה על בעלה דל"מ עדות מיוחדת. אולם י"ל דזה דאי מהימן עליו כבי תרי דחייב להוציא' ל"ה רק מדרבנן כמו"ש בספר תומת ישרים (סי' ע') אך מדברי ש"ג ש משמע דהוא מה"ת ולקמן יבואר מזה אי"ה אבל מ"מ י"ל דזה לאו מתורת נאמנות העד הוא רק כמו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ומזה לא איירי קרא והשתא דאתינן לזה יש לומר ודאי תוס' שפיר כתבו כיון דחזינן דבד"מ ע"א מועיל לשבועה ממילא מצד הסברא מהני אף עדות מיוחדת להוציא ממון ואף בקרקעות דלא מחייב שבועה אמרינן שוב משפט אחד להשוות כל דיני ממונות להדדי לחייבו בעדות מיוחדת. משא"כ לאסור אשה על בעלה אף דמצינו דמועיל ע"א אחר קינוי וסתירה שם לאו מצד נאמנות ע"א הוא רק משום דרגלים לדבר שהרי קינו לה ונסתרה ע"י עדים והא ראי' דאף הפסול להעיד ג"כ נאמן כמבואר מס' סוטה ואיך נקיש לזה להאמין עדות מיוחדת לאסרה בלא קינוי וסתירה מה דבעי נאמנות העדים, נוכל לומר שוב לכלול בכלל משפט אחד להתאחד עם דיני נפשות כיון דדומה לזה ומתורת עדות אין שום כח לע"א לאסרה ואחר קינוי וסתירה הוא לאו מתורת נאמנו' ע"א דהא אף פסול נאמן משא"כ לחייב שבועה יש נאמנות מטעם עדות לע"א והא ראי' דהפסול לעדות אינו מחייב שבועה כמו' שכ' רמב"ם (פ"ה) מעדות:

ויש להבין בדברי תוס' מה זה הוכחה דע"כ האי קרא דלא יומת לא איירי בדיני ממונות הא עיקר דילפינן ממשפט אחד הוא מדכתיב פ' אמור מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה משפט א' היינו דמכה בהמה היינו ד"מ יהיה משפט אחד עם מכה אדם והיינו ד"מ כולם עם דנ"פ ועיין נו"ב (דף פ"ב ע"א) בזה וא"כ דלמא לעולם לענין תשלומין לא מחייבינן ע"י עדות מיוחדת במכה בהמה כמו דאינו נהרג במכה אדם. אבל שבועה מ"מ חייב דזה ילפינן ממ"א מדכתיב לא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אבל מ"מ לחייבו בתשלומין נימא משפט אחד יהיה לכם ויהי' פסול עדות מיוחדת. וי"ל דכוונת תוס' כיון דבממון ידענו דחייבו התורה שבועה נגד ע"א וטעם השבוע' הוא לברר וכ"ז שאינו נשבע חייבהו רחמנא רק ולקח בעליו ולא ישלם ואם אינו רוצה לישבע נחתינן לנכסי וכיון דיש שני עדים אף דלא ראו יחד מ"מ עדותן אמת הוא כמו"ש רש"י דמטעם זה בהורג נפש מכניסין אותו לכיפה. א"כ מצד הסברא דלא נוכל לחייבו שבועה דכיצד ישבע לברר האמת נגד בירור של שני עדים ועדיף יותר ממה דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע דמשלם ואף מאן דלית ליה מתוך שאי"ל דמשלם היינו לא לנגד ב' עדים דהוי דבר ברור רק לגבי מיתה הקילה התורה דלא מסרה לב"ד אבל בממון מחייבינן לשלם ואף בקרקע וכדומה דלא חייבו שבועה נגד ע"א מ"מ ממילא מוציאן בעדות מיוחדת כיון דיש לנו בירור גמור דומה לזה כתב הנו"ב שם (סי' ע"ד) לשיטתו דבד"מ ל"ב עשאילה"ז דהכחשתו נגד ב' עדים לאו כלום הוא וכתב ועוד דע"א עכ"פ מחייב שבועה ואינו יכול לישבע נגד שנים והוא מחויב שבועה ואילו"מ עכ"ד. וכוונתו ודאי לאו מטעם מתוך הוא דהא משכחת בקרקע וכדומה דאינו חייב שבועה וכן למאן דלי"ל מתשאיל"מ א"ו כוונתו כיון דעכ"פ נתברר הדבר עפ"י שנים מחייבינן ממון כן נמי בעדות מיוחדת כיון דחזינן דהתורה חלקה לנו משפט נפשות מד"מ דבד"מ חייבה התורה שבועה נגד ע"א משא"כ בנפשות אמרינן מסברא דלא הוציא התורה מפשטה דקרא עפ"י שנים עדים יקום דבר דהוא אפי' ע"י עדות מיוחדת כשלא ראו זא"ז רק לגבי מיתה גלי לן קרא דלא ימות עפ"י ע"א דלא נמסר לב"ד לדון ע"י עדות מיוחדת ולא בממון:

וראיתי בספר אליהו רבה וזוטא מבעל מכתב מאליהו (דף צ"ה) שם הביא דברי רבינו הרמ"א ז"ל בתשובותיו שכ' דהא דכתב מהר"מ ז"ל במרדכי לדמות עדי זנות לממון הוא רק לענין צירוף העדות דוקא משום דכתיב קרא לא יומת עפ"י ע"א דמינה ילפינן לעדות מיוחדת דפסול והתם לא יומת כתיב משמע דין מיתה דוקא אבל לענין שאר דברים כגון דו"ח או שלא בפניו דמה"ת בעינן בתרווייהו רק חכמים הקלו לענין ממון פשיטא דמדמינן לה לדנ"פ והוא ז"ל משיג עליו מדברי תוס' מס' מכות הנ"ל דלא יומת לאו דוקא מיתה הוא ולולי דע"א קם לשבועה בד"מ הוי מוקמינן קרא גם לענין ממון כמו פסול קרובים דלא יומתו אבות כתיב ואיתא נמי בד"מ א"כ ע"כ הא דמדמה מהר"ם ז"ל עדות זנות לממון היינו מן הכלל דעדי נשים כיון דסריך וסביך כתובה בהדייהו לד"מ דמי וממילא גם לענין דו"ח. ואני שמעתי ולא אבין הא דברי הרמ"א מבוארים מדברי תוס' הנ"ל דלולי קרא דעד אחד בממון מחייב שבועה היינו ילפינן ממשפט אחד דעדות מיוחדת פסול אף בד"מ אבל כיון דאי אפשר אמרינן דלא קאי על דיני ממונות ומצד משפט אחד סובר מהר"ם ז"ל די"ל כיון דכשר בדיני ממונות מה"ת וע"כ הא דכתי' לא יומת עפ"י ע"א דקאי על עדות מיוחדת הוא דוקא בדנ"פ ולא אמרינן בזה משפט אחד עם ד"מ כשר נמי עדותן לענין איסור דהא דבעי תורת עדות לאיסור ערוה הוא מדילפינן דבר דבר מממון לכן עדות המועיל מה"ת לחייב ממון מועיל נמי לאסור אשה על בעלה. משא"כ לענין דרו"ח ולהעיד שלא בפניו דמה"ת פסול בממון ונכנס בכלל משפט אחד אף דמדרבנן ל"ב מ"מ מודה דבעדי זנות אזלינן בתר דין תורה לגבי דבר שבערוה רק למישקל כתובה הקילו חכמים בעדות אשה משום חינא כמו שכתב הרמ"א שם בתשובה מדנקט הש"ס סוף יבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי דהוא רק בדאיכא למשקל דיש כה"ג טעמא דחינא אבל להפסידה כתובתה דלית ביה טעמא להקל בעינן אף דו"ח ועיין סוף יבמות בחידושי רמב"ן ובס' אבני מילואים אה"ע (סי' י"א):

עוד ראיתי שם בס' א"ר וזוטא (דף צ"ז) בענין אם לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה אחר שהאריך הרבה בזה העלה דדוקא גבי גיטין וקידושין שהוא דבר כולל לכל העולם לאסרה או להתירה בעי ב"ד לברר האסור והמותר אבל גבי זנות אינו נוגע אלא לבעל לבדו וכל שיבואו אצלו ב' עדים ויאמרו לו שאשתו זנתה הרי מיד נאסרה לו ול"ב שיקובל עדותן בב"ד רק כשיבא לגרשה או להפסידה כתובתה אז מזדקקין בב"ד כדי לקבל העדות כדי שתפסיד כתובתה ואז דין ממון הוא דלאסרה כבר אסורה ועומדת משעה שהעידו לו העדים דאפילו בע"א אי מהימן עליו כבי תרי נאסרה עליו א"כ א"צ ב"ד רק לכופו לגרשה ולהפסיד כתובתה ולאסרה הוי כהוראה בלבד ולכן השתא דליכא דיני נפשות ואין עדותן כי אם לאוסרה על בעלה ובועלה לבד הרי כשאר איסורין שבתורה ואין ענין למשפט שיצטרכו ב"ד מומחין ואפילו למ"ד בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה מודה הוא בעדי זנות שא"צ דו"ח מפני שאין עניינם משפט עיי"ש בדבריו באורך. ולי הדברים מתמיהים הא ילפינן דבר דבר מן ממון וממילא בעינן שני עדים ושיעידו בפני ב"ד לאסרה על בעלה וכ"ז שהעדים לא העידו בפני ב"ד א"צ לחוש לדבריהם ואף אם אמרו לבעלה שזינתה ושמוכנים להעיד בפני ב"ד י"ל דצריך לחוש לדבריהם שיעידו בפני ב"ד אבל כ"ז דלא העידו בפני ב"ד בתורת עדות אם מתו אח"כ טרם שהעידו בפני ב"ד או הלכו להם לא נאסרה על בעלה דעפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב וילפינן דבר דבר מן ממון ואף שאינו דבר הכולל לכל ישראל מ"מ צריך הגדה בפני ב"ד כיון דצריך שני עדים וממיל' צריך דרישה וחקירה וגם הא נ"מ להחזיקה בזונה ולאסרה על כהן אם ימות בעלה ומ"ש דאפילו ע"א אם מהימן עליו כב' אסור' לא מיבעי אם נאמר כמו"ש התומת ישרים (סי' ע') שהוא רק מדרבנן ודאי אינו ראיה אלא אף למה שהוכחתי במ"א מדברי הש"ג מס' סנהדרין שהוא מה"ת אין ענין לשני עדים דשם הוא כיון דמהימן אצלו וסמכה דעתו עליו צריך לחוש לעצמו אבל אם אין מהימן אצלו אף תרי ממש אינו בירור הדבר שכן הוא אף אחר שהעידו בפני ב"ד רק חק התורה הוא וגזירת המלך עפ"י שנים עדים יקום דבר שיתנהג כל עניני משפט עפ"י ב' עדים המעידין בפני ב"ד בתורת עדות ויש בהם כל התנאים הצריך לזה להעיד בפניו ובפני ב"ד של סמוכין מה"ת ובדו"ח אף כי לא נודע לנו בבירור שאינם משקרים. אבל כ"ז שלא יש בהם תורת עדות בכל התנאים ודאי אף לאסור אשה על בעלה בכלל משפט הוא וצריך מה"ת דו"ח:

[ועיין בחידושי רבינו יונה ריש מס' סנהדרין דהקשה אמאי לא גמרינן ממשפט אחד דכמו דבעינן לדנ"פ כ"ג כמו כן ליבעי בד"מ כ"ג וכתב כיון דכתיב ג' אלקים בפרשה גלי לן קרא דל"ב אלא ג' והקשה עוד אמאי איצטריך אלקים למילף מיני' מומחה הא מהאי קרא מצי למילף וכ' ושמא י"ל דמשפט אחד קאמר רחמנא ולא שופט אחד עכ"ד. ומאד תמהני הא מבואר הקושיא בתו"כ סוף פ' אמור וז"ל משפט אחד כו' כמשפט דיני נפשות דיני ממונו' בדו"ח אי מה דנ"פ בכ"ג אף ד"מ בכ"ג ת"ל עין תחת עין ריבה עכ"ל ועיין תוס' סנהדרין שם וצ"ע גם מה שכתבו תוס' דמשפט אחד להשוות ד"מ לדנ"פ קאתי ולא להשוות ד"מ אהדדי והביאו ראי' ממה דלא ילפינן דיני נפשות מהדדי לענין דו"ח כמבואר (דף מ') עיי"ש ובש"ס כתובות (דף ל"ג) מבואר דדרשינן ממשפט א' משפט השוה לכולכם דלא בעינן בעדים זוממין התראה למלקות משום דלא אפשר ואף במעידין על בן גרושה וחלוצה דלא מכאשר זמם קא מתרבי ל"ב התראה מטעם משפט השוה לכולכם הרי דאף להשוות אהדדי ילפינן ממשפט אחד יהי' לכם. ועיין ש"ס מכות (דף ה' ע"ב) בהא דאין עדים זוממין נענשין עד שיגמור הדין דילפינן חייבי מיתה מנפש בנפש וקאמר חייבי מלקות מנין ת"ל רשע רשע חייבי גלות מנין אתיא רוצח רוצח ויקשה למה לא ילפינן כ"ז מן משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ויש ליישב כ"ז להמעיין וא"כ מקומו]:

והואיל שהזכרתי דברי הנו"ב הנ"ל דנגד שני עדים לא נוכל להשביעו אזכיר מה שכתבתי בספר דברי חיים דיני עדות (סי' ט"ז) הבאתי דברי רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל שכ' בספרו סי' קע"ט) להסתפק במודה במקצת ובאו שלשה עדים וא' מהם קאו"פ אם הוי מחויב שבועה וא"י לישבע דמשלם דהב"ד אין מניחין לו לישבע דמיד יבואו ב' עדים הכשרים ויעידו שנשבע לשקר ויפסילוהו ופקפקתי דא"כ נימא כן בכ"מ בנשבע להכחיש את העד והתובע טוען טענת ברי דסברו הפוסקים דיכולים אח"כ לפסלו להעיד בצירוף הבע"ד כמבואר רמ"א (סי' ל"ד סכ"ז) איך מניחין אותו הב"ד לישבע כיון דיפסילוהו אח"כ א"ו כיון דיהיו צריכין אח"כ להעיד מחדש בתורת עדות כמו"ש הסמ"ע שם לא איכפת לן בזה וכ"כ בנמצא אחד מהם קא"פ כיון דמ"מ נתבטל העדות מניחין אותו לישבע כיון דאח"כ צריכין להעיד מחדש והנחתי בצ"ע כי באמת יש לחלק דשם הבעל דבר עדיין לא בא בגדר עד ולא עבר על ל"ת משא"כ בנמצא אחד קא"פ אף דנתבטל גם עדות של הכשרי' מ"מ כבר העידו בתורת עדות ואם אמרו שקר עברו על ל"ת י"ל דאין מניחין אותו לישבע דידענו דשוב יעידו פעם ב'. וכן התעוררו כמה ת"ח להשיג עלי בזה וכן התעורר על דברי בזה בספ' פתחי תשובה על ח"מ אך י"ל אף דמבואר מד' הרמב"ם (פכ"א) מעדות דבנמצא אחד מהן קאו"פ נפסלו כשהוזמו ועברו על ל"ת היינו היכא דלא ידעו הב"ד מן הפסול וגמרו הדין אז עברו על לא תענה כיון דרצו לחייב או לפטור ע"י עדותן אבל היכא דידעו הב"ד מיד מן הפסול ולא גמרו הדין ולא פעלו בעדותן שום דבר י"ל דלא עברו על ל"ת וכ"כ אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט ממר זקני ז"ל (סי' ל"ו ס"ק ו') עיי"ש בנועם דבריו וא"כ כיון דלא עברו על ל"ת בעדותן של עכשיו מניחין לזה שישבע ול"ח שיבואו ויעידו לפסלו דודאי לא יעברו על לא תענה:

ויותר מזה מבואר מהא דמס' סנהדרין (דף ל') לרבנן דר"נ וסברו ע"א כי אתי לשבועה אתי ולא מצטרפינן לחייבו ממון ומשמע דאינו חייב רק שבועה ולא אמרינן דהוי מתוך שאיל"מ א"ו כיון דבעו שיעידו אח"כ מחדש כדי לפסלו לא איכפת לן בזה שהעידו מכבר ומניחין אותו לישבע. ובהשמטות שם רמזתי לעיין באורים (סי' ל' ס"ק ח"י) דהביא משם הש"ג דאף לדידן דמחייב ממון ע"י עדי צירוף ממנה בניסן ומנה באייר והמלוה תובע שנים אם יאמר המלוה דא"ר בצירופן של ב' העדים רק שישבע להכחיש את שני ההלואות חייב הנתבע לישבע הרי דלא איכפת לן בזה שיפסלוהו אח"כ וביותר דבכה"ג י"ל דל"ב הגדה פעם שנית ורק עד עם בע"ד כשבאו לפסלו צריך הבע"ד להעיד מחדש ולא העד וכמבואר בג"ת (שער יו"ד ח"א) ואעפ"כ מניחין אותו לישבע וכן משמע מהא (דסי' ל"א ס"א) וישבע על השאר אף דנראה אם באו אח"כ אלו השני עדים להעיד עליו שנשבע לשקר נאמנין לפסלו אפ"ה מניחין אותו לישבע ולא מחייבינן ליה לשלם ועיי"ש בתומים ובנתיבות (סק"ג) מכל זה מוכח דאין להב"ד לחוש על העתיד לבא רק לדון כפי החיוב דהשת' ואם כן בעדות מיוחדת נמי אם לא הי' מועיל לחייבו ממון היה יכול לישבע ולא איכפת לן במה שיפסלוהו אח"כ. ועיין קצוה"ח (סי' ע"א ס"ק ה') דהביא דברי המל"מ (פ"ו) מטו"נ דעמד ע"ד המ"מ שם דכתב ראיה דבכ"מ דהוחזק כפרן א"צ התובע לישבע מדין דאם אומר הנתבע לא לויתי והעדים אמרו דלוה ופרע דחייב לפרוע בלא שבועה דאם איתא דמלוה נשבע האיך מקבלין שבועתו נגד ב' עדים א"ו אינו נשבע והקשה שם המל"מ ממה דמצינו דנשבע אף נגד ב' עדים באם נתן הלוה למלוה נאמנות אף נגד תרי ומחלק בין ליטול דאין מקבלין שבועתו נגד עדים ולפטור מקבלין שבועתו נגד העדים וכתב הקצוה"ח ולא אדע ההפרש בין ליטול או לפטור ויש לומר דליטול כיון שצריך לישבע מקודם אין מניחין לו לישבע כיון דהעדים מעידין בפנינו דלשקר נשבע אבל לפטור כיון דעכשיו חייב לשלם דכבר האמין להמלוה נגד העדים ואח"כ כשתובע ממנו הלוה מניחין אותו לישבע דלא ידענו אם יעידו אח"כ מחדש שלשקר נשבע דלמא ישימו על לבם דהאמת הוא עם המלוה ואף דעכשיו כבר העידו בתורת עדות מ"מ אח"כ כשרוצים לפוסלו צריכין להעיד מחדש ודלמא לא יעידו אח"כ בתורת עדות ולא איכפת לן מה שיהיה אח"כ כיון דלא ברור לנו. ומ"ש שם בקצוה"ח מה שמתרץ קושית הבעה"ת המובא בש"ך (סוף סי' פ"ב) בהא דמלוה אומר שלא נפרע כלום והלוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שכולו פרוע דנשבע הלוה וגובה מחצה מב"ח דלשתבע מלוה ולשקל כולה שטרא דאין מקבלין שבועתו נגד העדים דלדין העדים כשרים והדברים מבוארים כן ברמ"ה ב"ב פי"נ (סי' קכ"א) ויבואר אי"ה לקמן בדיני טו"נ:

שוב מצאתי בספר חמרא וחיי מבעל כנה"ג ובסוף נדפס שיטה מקובצת וראיתי שם (דף ט') משם הרב המאירי ז"ל שכ' בג' עדים ונמצא א' מהם קאו"פ דנתבטל העדות דמ"מ משביעין אותו היסת וכ' ושמא תאמר היכן מצינו שבועה להכחיש שני עדי' כשרים טעם הדבר מפני שהעדים כמי שאינן ואם ש מתיירא שמא יפסלוהו ויחזיקוהו כנשבע לשקר יוציא שטר מן הב"ד שכך היה מעשה ואין עדים אלו נאמנים לפסלו כלל עכ"ל ומבואר דחייב לישבע אולם לא אבין דבריו אם כוונתו על הגדה הראשונה דלא מיפסל דהעדים כמי שאינן למה צריך שטר מן הב"ד שכך הי' מעשה הרי הב"ד עכשיו יודעין דנתבטל עדותן וע"כ כוונתו אם מתיירא שלא יפסלוהו אח"כ דיעידו מחדש הנך תרי הכשרים שידעו דזה האיש נשבע לשקר א"כ מה מועיל בזה שטר מב"ד שכך היה המעש' הא סוף סוף עכשיו יגידו בתורת עדות מחדש שזה נשבע לשקר וכמו שהם כשרים לכל עדות שבתורה למה לא יהיו כשרים ע"ז שנשבע לשקר וכנראה דסברתו כיון דנתבטל עדותן אז מלחייבו ממון נתבטל לכל דבר המסתעף מזה ושוב א"נ לפוסלו כלל בשביל עסק זה ואינו דומה לעד ובע"ד דנאמנים אח"כ לפסלו דבעל דבר ל"ה אז בגדר עד ועדותו של העד נתקבל ולא נתבטל רק משום דל"ה רק ע"א וכחו של עד א' לא נתבטל משא"כ כשהיו שנים כשרים ונתבטל עדותן בשביל השלישי שהי' מחובר עמהם ושהוא קאו"פ שוב לא מקבלין מהם עדותן כלל בזה והדברים צ"ע עוד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף