אמרי בינה/דיני טוען ונטען/ה
|
< הקודם · הבא > |
ראיתי במהרשד"ם חח"מ (סי' פ"ז) שדן במלוה שאמר ללוה שיפרע החוב לפלוני ואחר כך כשבא המלוה לחשוב עם פלוני אמר שלא קבל והלוה אומר שפרע רק שאינו זוכר למי פרעם אם למלוה או לאותו פלוני דחייב הלוה לשלם לפי שהיה לו לידע למי פרע דכיון אם המלוה היה תובע מהלוה והי' משיב א"י א"פ היה חייב דצריך לידע שפרע וזה כשיבוא כ"א ויתבע א"י להשיב פרעתיך ודאי דישאר חייב עכ"ד והם קשים להבינם. הא סוף סוף טענתו ברורה שפרע לאחד משניהם א"ד לא"י אם פרעתיך כיון דברי לו שפרע וכי רמיא עליו למידע באיזה אופן שפרע לו די אם טוען בברי שנפרע החוב. וראיתי בספר מטה שמעון שהביא משם הרב משאת משה שתמה עליו כן והוא כ' דאף דא"ל שיפרע לפלוני כיון דלא ידע למי פרעו לא מיפטר בזה ממנ"פ דאם פרע לו או לפלוני הרי פרוע זה ליתא דאם היה אומר ברי דפרע לפלוני אפשר דהיה מודה פלוני ואם היה כופר היה צריך לישבע ואם כן נמצא דבהעלם ידיעתו עדיין אינו ניצל מדין איני יודע אם פרעתיך אלו דבריו והם תמוהין ביותר דסוף כל סוף כיון דטוען ברי שפרע במה נחייבו ואי משום דאינו זוכר למי לא פשט בזה כלל דכי מוטל על הלוה שיזכור למי פרע ואף גרמא לא הוי בזה במה שאינו זוכר אם פרע לו או לפלוני כיון דלא אמר לי' הב ליה באפי סהדי אף דאינו זוכר אם פרע לו או להמלוה עצמו ויוכל להיות אם היה זוכר ל"ה ביד הפלוני להכחישו מ"מ בשביל זה לא נוכל לחייבו:
ומ"ש דאם היה כופר היה צריך לישבע נראה דפשיטא ליה דהפלוני אין צריך לישבע כיון דליכא נגדו טענת ברי ולענ"ד גם כשאומר איני יודע אם פרעתי לו מ"מ צריך הפלוני לישבע כיון דהמלוה יודע וטוען ברי מצטרפים טענתו עם טענת הלוה שפרע למיחשב טענת שניהם לברי שקבל הממון וחייב לישבע היסת ודומה להא דמבואר (סי' קכ"א ס"ח) דהלוה נשבע למלוה על ידי טענתו של השליח שבועת היסת ועיין שם בש"ך (ס"ק מ"ו) כיון שממונו היה בודאי בידו ועכשיו השליח כופר מצרפים טענת המלוה והשליח. וה"נ אף דלא היה ממון בודאי בידו מ"מ כיון דבצירוף טענותיהם הוא טענת ברי חייב לישבע היסת דהא הש"ך שם (ס"ק מ') גרס דנשבע למלוה או למפקיד וע"כ דס"ל אף דעיקר הטעם דמהני צירוף למיחשב לטענת ברי להשביעו כיון דהיה מעותיו ודאי בידו ונתקלקל כמו שכ' הש"ך (ס"ק מ"ו) והכא ל"י אם היה כלל מעות ביד השליח דמכל מקום כיון דהשליח קבל עליו השליחות ומחמת זה יכול לפטור הלוה את עצמו בטענותיו הוי כידעינן שהיה בידו וצריך לישבע ולא כן בשולח מעות ללוי לקנות לו סחורה דהביא הש"ך שם (ס"ק מ"ב) משם ת"ה דאין ראובן יכול להשביע ללוי הואיל דאין לו עליו רק טענת שמא דהתם אין לו שום שייכות עם לוי ועיין שם בנתיבות (ס"ק י"א) וה"נ בנידון דרשד"ם דלוי הוי יותר משליח כמבואר שם הוי כמו שבא לידו ונתקלקל ומצרפינן טענתו כיון שיודע בברי שהוא לא קבל מן הלוה עם טענת הלוה שיודע ברי שפרע או למלוה או לאותו פלוני שצוה לו כדי להשביעו וגם בדינא דתה"ד הנ"ל מצאתי בתשובת מהר"ם רוטינבורג ז"ל (סי' תח"י) בראובן שתובע לשמעון וטוען שלחתי על ידך ממון ללוי ולא נתת לו ושמעון משיב עשיתי שליחותך וראובן משיב הלא לוי כופר ופסקו ב"ד להשביע את שמעון וכ' ואם יחזיר ראובן ויתבע גם את לוי כספי בא לידך ולוי כופר ישבע גם לוי שלא בא לידו ונפטר עכ"ל ומשמע אף על ידי תביעת ראובן יכול להשביעו ללוי דמצרפינן טענת שמעון וראובן לטענת ברי ודלא כמו שכ' התה"ד ועיין מה שכ' בהגהותי בד"ח דיני שומרים (סי' א') ואם כן ה"נ כיון דהמלוה יודע וטוען ברי שהוא לא קבל והלוה טוען ברי ששילם לאחד מהם מצרפינן טענותיהם לטענת ברי להשביעו לאותו פלוני. ויהיה איך שיהיה אף אם לוי יפטור משבועת היסת מ"מ לא גרם לו בזה כלום הלוה במה שא"י דאם הדין כיון דלא ידעינן שבא ממון לידו לא מצרפינן טענת שניהם לטענות ברי להשביעו היסת אם כן אין הבדל בין אם טוען ברי או שמא דפרע לו ואם כן מכל צד נראה דפטור הלוה בטענת ברי שפרע אף דא"י אם לזה או לזה ודברי מהרשד"ם צ"ע:
והא דחייב לשלם באיני יודע אם פרעתיך ואין התובע צריך לישבע כמבואר בש"ע ראיתי בס' שער משפט שיצא לדון בדבר חדש דאם התובע מודה שנפרע מקצת חוב בכה"ג דינו כמו פוגם שטרו דצריך בעהש"ט לישבע והטעם מבואר בש"ס דפרע דייק דמיפרע לא דייק ואם כן הכא דבא"י אם פרעתיך אינו חייב רק כשהתובע טוען ברי וכיון דמודה דנפרע מקצת חשוב טענתו ספק וכל זמן שלא נשבע לא מיחשב טענתו כברי עיין שם דהוליד מזה עוד דינים חדשים:
ולא נהירא לענ"ד דלא מצינו בזה תקנה ובפוגם שטרו הוא גם כן רק אם התובע טוען ברי והנתבע טוען ג"כ ברי אז רמו רבנן שבועה עלי' כי היכא דלידוק אבל לא מצינו אם טוען שמא דיחייב לישבע וכמבואר (סי' פ"ד) רק בעד א' מעיד שהוא פרוע יש מחלוקת הפוסקים אם תקנו כעין דאורייתא דעד א' קם לשבועה אף אם אין התובע טוען ברי כ"כ תקנו לישבע וליטול אף אם טוען הנתבע ספק כמו שכ' הש"ך שם אבל בפוגם לכ"ע תקנו כעין דאורייתא כמו בנשבע ונפטר היכא דהוא מוב"מ כמו כן בשטר נשבע ונוטל וכמו במוב"מ דא"ח שבועה רק בטוען ברי כן נמי בפוגם שטרו אינו חייב לישבע רק אם טוען ברי דפרעתי הכל ולא כשטוען שמא דאז ודאי הוי ריעותא כיון דפרע דייק והו"ל למידע וא"י וכמו כן בא"י אם פרעתיך דחייב מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דודאי נתחייב וזה טוען ברי דלא פרע לו אף דמיפרע לא דייק ליכא ריעותא במה שפוגם החוב ומודה דפרע לו מקצת ואין נשבעין על טענת שמא. וגם א"ד לפוגם שטרו דשם איתרע חזקת השטר מה שאין כן בא"י אם פרעתיך דחייב מטעם חזקת חיוב הוא על כל פרוטה ופרוטה דנתחייב וכ"ז שמסופק בפרעון בפרט במה דהוי ליה למידע נשאר החזקת חיוב ואף דמיפרע לא דייק מ"מ לא משוינן לטענת המלוה לשמא ואף להסוברים דבלה"ל למידע גם כן חייב כשהספק על הפרעון מ"מ לא חשבינן לטענת המלוה לשמא ואף בפוגם מקצת החוב אינו חייב שבועה מדלא אשתמיט שום פוסק לומר כן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |