אמרי בינה/דיני הלוואה/ג
|
< הקודם · הבא > |
הגם אם שעבודא לאו דאורייתא מבואר ברמב"ן סוף מס' ב"ב ובריטב"א קידושין (דף י"ג) דמ"מ נחתינן לנכסיו כיון דפריעת בעל חוב מצוה מה"ת וכופין על מ"ע אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין מ"ע שלו בע"כ ובריטב"א הוסיף דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון הוא וכ"כ הר"ן מס' כתובות וכן מבואר בהרא"ה שם (דף פ"ו) דגם לרב כהנא פשיטא ליה דאפילו לר"פ נחתינן ליה לנכסים רק דקאמר מ"ט כיון דליכא אלא מצוה אמאי נחתינן וקאמר בדין הוא דאיכא למכפיה בגופו ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ועיי"ש בש"מ משם רש"י מהד"ק גם כן כן ושם כתב עוד דמסתמא לא יחלוק ר"פ על מה ששנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים ב"ח ובכמה מקומות אמרינן דנחתינן לנכסי. אולם בבעה"ת שער (ס"א ח"ב) הביא שם דברי ראב"ד דכתב לחלוק על הרי"ף וסובר דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא דהא אמר פרבע"ח מצוה ואי אמר ל"נ לי למעבד מצוה אלקויי דמלקינן ליה עד דעביד ליה למצוה אבל למיחת לנכסיה לא נחתינן וכן משמע מדברי רשב"א מובא בטור (סי' רע"ח) שכתב ע"ד הר"י הלוי דאין היורש יכול לסלק מירושתו ושלא לפרוע בע"ח דאביהן אלא כופין אותו לטפל ולמכור וכתב הרשב"א אפשר שלא אמר אלא לר"פ דאמר פריעת בעל חוב מצוה וכופין אותו בשוטים כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים משמע מדבריו דלר"פ לא נחתינן לנכסיו. הן אמת דקשה להבין אם נאמר דלר"פ לא נחתינן לנכסיו רק דכופין אותו בשוטים לקיים המצוה ובשביל זה אינו יכול לסלק עצמו מן הנכסים רק כופין לטפל בדבר ולמכור מי יחלוק ע"ז האי אף אם נאמר ש"ד היינו דנתוסף עוד שיעבוד על הנכסים ויכולין הב"ד לגבות מנכסיו אף שלא בפניו אבל מ"מ אם הוא לפנינו ודאי דחיובו דגופו שחייב לשלם לא נפקע:
וראיתי שם בדרישה דכתב כן להדיא דלר"ה דחיוב פריעת חוב מוטל על הנכסים אין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ולדידן דקיי"ל דאינו משום מצוה אלא החיוב מוטל על נכסיו דש"ד נ"מ קולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ"א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי והדברים אינם מובנים הכי מאן דס"ל שעבודא דאורייתא יאמר דליכא מצוה ונאמר בזה לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו ובריב"ש (סי' תפ"ד) דפריעת בע"ח לאו מצוה לחוד הוא וב"ד יורדין לנכסיו מדינא אבל לכ"ע מצוה איכא ואי אמר ל"ב למיעבד מצוה ואי אפשר לב"ד לירד לנכסיו בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו ולכן הביא הרי"ף פ' הכותב להא דר"פ עיי"ש ואם כן אם הדין הוא לר"פ דמטעם מצוה הטיפול הוא עליו כמו כן הדין אף אם שעבודא דאורייתא היכא דאין המלוה רוצה במיחת לנכסיו רק שישלם לו במעות. וראיתי בכנה"ג (סי' ק"ז) שתמה בזה על הרשב"א דכל הפוסקים פסקו דפריעת בעל חוב מצוה וכופין בשוטים. אולם ביאור דברי רשב"א מפורשים דבריו בש"מ ב"ב (דף קכ"ד) וז"ל ואני תמה מניין לו וכי כופין בשוטים למי שאינו רוצה לטפל בנכסיו לפרוע אלא אם רצה אומר לב"ד איני מטפל שומו לו והורידוהו כ"ז שתרצו לדידן דש"ד ואפשר לר"ה בריה דר"י [והוא ט"ס כמו שכת' הדרישה וצ"ל ר"פ] דאמר פריעת בעל חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים עכ"ל והיינו דדעת הרשב"א דאי שעבודא לאו דאורייתא לא נחתינן לנכסיו כלל רק כופין בשוטים אבל שלא ברצון הלוה לא נחתינן לנכסיו ולכן כתב הר"י הלוי דעל חלק הפשוט אינו יכול לסלק עצמו מן הטיפול דהיינו שיאמר שאינו יורש ואם כן לא נחתינן לנכסיו רק כופין אותו או למכור כשירצו או לשומן שהוא במקום המוריש אבל ודאי מודה דאינו מוטל על הלוה לטפל ולמכור רק כופין אותו שיורידהו לנכסיו וזה אם שעבודא לאו דאורייתא אבל אם שעבודא דאורייתא ליכא נ"מ דגם בלעדי רצונו וכן רצון היורש הב"ד מורידין להבעל חוב לנכסיו. אבל ודאי אם הוא מבריח הנכסים ומטמינם ודאי אם אין בכח ב"ד להורידם לנכסים כופין אותו בשוטים אף אם שעבודא דאורייתא למען יקיים המצוה רק אם בפנינו הנכסים ואינו רוצה להוריד להמלוה או למכור ולהגבותו בזה אם שעבודא דאורייתא הב"ד מורידין אותו לגבות מן הנכסים ואף אם אינו לפנינו. ואם שעבודא לאו דאורייתא לא נחתינן לנכסיו רק כופין בשוטים שיגבהו ויקיים המצוה עכ"פ מבואר מדברי רשב"א דאי שעבודא לאו דאורייתא לא נחתינן לנכסיו:
וכן מבואר בתשובת רשב"א (ח"ג סי' נ"ו) דאין הב"ד יורדין לנכסיו וכן כ' (ח"ד סי' קנ"ב) אך קשה הא קתני במתניתין המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובין מנכסים בני חורין ומשמע דבחד גוונ' הוא הגבייה כמו שעל ידי שטר גובין ממשועבדים אף בע"כ ואף אם אין רוצה נחתינן לנכסיו וכמו שכ' בש"מ כתובות הנז' אם כן למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא אינם שוין אך יש לומר דהא אף אם נאמר דנחתינן לנכסיו היינו כשהוא לפנינו ומטעם כפיה דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אבל אם אינו בפנינו לכ"ע לא נחתינן לנכסיו אם שעבוד' לאו דאורייתא אם כן אינו שוה למלוה בשטר דבזה נחתינן לנכסיו אף אם אינו בפנינו וכן נ"מ בקטנים או אם נשתטה המלוה דעל ידי שטר דאישתעבדו נכסיו נחתינן לנכסיו ומגבינן ליה להמלוה וע"י עדים דליכא אלא מצוה ושעבוד אין כאן לא נחתינן לנכסיו וכמו כן יש לומר דלאו בחדא מחתא מחתינהו דבשטר נחתינן לנכסיו ועל ידי עדים גובין רק ע"י כפיה ולא נחתינן לנכסיו בע"כ רק מכין אותו עד שיאמר רוצה אני. ולהסוברים דנחתינן לנכסי הוא מצד התקנה או הפקר ב"ד וכן נראה מלשון הריב"ש הנ"ל דכתב פריעת בעל חוב לאו מצוה לחוד וב"ד יורדין לנכסיו מדינא מבואר דאי שעבודא לאו דאורייתא אף דגם כן הב"ד יורדין לנכסיו הוא רק מתקנה דעד שכופהו בגופו כופהו בממונו אבל לא מדינא:
ובש"מ ב"ב שם הנדפס בספר הרמ"ה כ' משם הרא"ש וז"ל אף אי שעבודא לאו דאורייתא מניה גובה אפי' מגלימא דעל כתפיה ואי שעבודא דאורייתא משעת הלואה חל השעבוד על נכסי הלוה ואעפ"י שלא הגיע הזמן והוי כאלו הן ממושכנין לו ורבא אמר שעבודא לאו דאורייתא דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה אלא מנדין אותו או מכין אותו בשוטים עד שיפרע ודרש קרא כפשטי' בחוץ תעמוד והאיש כו' כיון דנכסי דאינש אינון ערבין בי' רבא לטעמי' דאמר לעיל לא יתבע מן הערב כלל דמצי אמר גברא אשלימת לך כו' וכיון דקאי איהו לא נחתינן לנכסי ואפילו את"ל דנחתינן לנכסי ה"מ מטלטלי או זוזי משום דזוזי דאינהו מטלטלי אוזפיה אבל מקרקעי לא משעבדי עי"ש ואולי זה גם כן דעת הרשב"א דלא נחתינן לנכסי היינו קרקע אבל מטלטלין נחתינן לנכסיו כדי לפרוע מנהון וא"ש דקתני גובין מנכסים ב"ח למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ממטלטלין גובין ואף נחתינן לנכסי ולמקרקע לא נחתינן רק כייפינן ליה עד שיאמר רוצה אני. וא"ש הא דמבואר ב"מ (דף קי"ד) לשמואל דשליח ב"ד מנתיח נתוחי ולא הלוה ומשמע שם שהוא מדאורייתא דהשליח ב"ד מנתיח נתוחי ואמאי הא לא נחתינן לנכסיו וצריך לדחוק דלענין זה מנתח ממנו כדי שיכוף אותו הב"ד אחר כך עד שיאמר רוצה אני דשמואל סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ולא נחתינן לפרוע בע"כ להנך פוסקים ולדברי הרא"ש א"ש דדוקא קרקע לא נחתינן למכור או להורידהו בע"כ של הלוה אבל ממטלטלין מגבינן אף בע"כ דזוזי דאינהו מטלטלין אוזפיהו. ובדברי הרא"ש שכ' רבא לטעמיה דאמר לא יתבע מן הערב כלל לא אבין דהא רבא מסיק שם וקיי"ל לא יתבע ערב תחילה וכן מס' בכורות (דף מ"ח) קאמר רבא נכסי דבר נש ערבין ולא יתבע מן הערב תחילה ואם אין הלוה פורע אף שהוא לפנינו גובין מן הערב ואם כן לענין נחתינן לנכסיו נימא גם כן כן. ועיין סמ"ע (סי' קכ"ט ס"ק ט"ז) דעל שבועתו אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא משמתינן ליה לקיים שבועתו ולכאורה לדעת רמב"ן הנז' דעל מצוה שבממון עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו למה לא נכוף אותו למיחת לנכסיו לקיים שבועתו וצ"ל כמו שכ' לעיל דשבועה הוא ענין אחר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |