אליה רבה/אורח חיים/תפט

אליה רבה ‏ אורח חיים תפט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] אין יוצא וכו'. כן כתב באגודה בפרק ר' ישמעאל וספרתם לכם לכל אחד ואחד ולא לשליח ציבור בשביל כולם וכן משמע ברשב"א סימן קכ"ו שאם מכוין לצאת סופר בלא ברכה אם אינו מפסיק עיין סימן ח' בטלית. ובאליהו זוטא הקשיתי דהאי דקאמר בפרק ר' ישמעאל וספרתם לכם לכל אחד ואחד היינו לאפוקי אספירה דשמיטה דנמסר לבית דין כמו שכתבו בכלבו ואבודרהם אבל מנא ליה דאם אחד מכוין לצאת לחבירו וחבירו מכוין לצאת דאינו יוצא ידי ספירה, כיון דקיימא לן בקידוש ומצוות דתליין באמירה דשומע כעונה, ולא דמי ללולב דאמרינן ולקחתם שתהא לקיחה בכל אחד דהתם לא תליא באמירה ובסימן תרנ"א שם כתבתי דאפשר דלמד מגזירה שוה מספרתם מולקחתם וצריך עיון.

ב

[ב] מעומד וכו'. ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם ורוקח). עוד שם נשים ועבדים פטורים מספירה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, ומגן אברהם כתב מיהו כבר שוויה עליו חובה, ויש נוהגין לומר מזמור אלקים יחננו מיד אחר הספירה כמו שכתב במעגלי צדק:

ג

[ג] לברך וכו'. הקשה הר"ן פרק לולב וערבה היאך מברכין על הספירה ביום טוב שני ולא חיישינן לזילותא דיום טוב כמו שאין מברכין לישב בסוכה בשמיני עצרת, ותירצו דאנן בקיאין בקביעי דירחא ומדינא צריך לספור לכן מברכין עיין שם, ואין להקשות כיון שלא הבדיל אין לזלזל דאם כן בשמיני עצרת כיון שעושה קידוש נמי אין לזלזל:

ד

[ד] הימים והשבועות וכו'. באליהו זוטא הבאתי דברי רבינו ירוחם דף מ"ד קשה למה אין מברכין שתי ברכות אחד לימים ואחד לשבועות שהרי שני מצוות הן כתפילין של יד ושל ראש, ועוד למה אומרים שהם שבוע אחד היה לנו לומר היום שבוע אחת, ונראה לי משום דכתיב שבעה שבועות וגו' נמצא שלא נכתבה ספירות שבועות כי אם גבי עומר אבל ספירות הימים לא כתיב גבי עומר נמצא דימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה אבל ספירות השבועות בזמן דליכא עומר אינו אלא זכר למקדש ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו מידי דהוי אכריכה של פסח לכן אומרים שהם שבוע אחד שאין זו ספירה ממש ואילו היינו סופרים ממש כמו בזמן העומר היה נראה שהברכה חוזרת אף אשבועות, עד כאן, והבית יוסף וכל אחרונים העירו חילוק מחודש זה, ולפי זה ראוי לפסוק על כל פנים דאם שכח למנות ימים אף שמנה שבועות צריך לחזור ולברך מיהו נראה דוקא בסוף כל שבוע ושבוע אבל באמצע השבועות כיון דיש פוסקים שאין צריך להזכיר אפילו לכתחילה רק היום שבוע אחד ויום אחד אף דלא קיימא לן הכי מכל מקום אין לחזור ולברך ולקמן ס"ק י"ד יתבאר עוד:

ה

[ה] [לבוש] היום שני וכו'. אמר היום שני יום שלוש או שתים עשרה או שלוש עשרה יחזור לספור בלא ברכה (כנסת הגדולה):

ו

[ו] ארבעה עשר וכו'. מנין המועט קודם ובמקומות שמונין מנין המרובה קודם מונין כמנהג מקומו (אחרונים), ושיירי כנסת הגדולה האריך ובמדינותינו אף בלשון חול מונין מנין מועט קודם מותר לספור בכל לשון שמבין ואם אין מבין בלשון הקודש לא ימנה בלשון הקודש (מגן אברהם). כתב שבלי הלקט עד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום, וזה דרך צחות לשון קודש (עמק ברכה). יש נוהגין לומר מזמור אלקים יחננו אחר הספירה. כתב מהרי"ל כשהגיע למ"ט יאמר שהם שבעה שבועות:

ז

[ז] [לבוש] שלא יאמר שהיום וכו'. באליהו זוטא הבאתי כמה פוסקים הנוסחאות שהיום לכן הנוהגין כן אין למחות בידיהם וכן האומרים בעומר או לעומר שניהם יש להם סמך על גדולי פוסקים ואין להאריך, ועיין תשובת בית יעקב סימן כ"ג:

ח

[ח] [לבוש] אין מברכין זמן וכו'. באבודרהם מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואה ואל אילנות ולכך צוה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלב שלם ולהתחנן לפניו לרחם על התבואה. עוד טעם על הספירה שכל אחד מישראל טרודים בימי קציר ולכך צוה לספור שידעו מתי יהיה שבועות, ועוד רמזו לאלף השביעי שכולו שבת ולכן יש ביום שביעי דפסח עצרת וחג השבועות הבא אחר שבע שבועות, ושמיני דסוכות הם רמז לעולם הבא וליובל גדול רבינו ירוחם, ובצידה לדרך מצאתי דהקדמונים היו שבעה כוכבי לכת אלהות אצלם ולכך הקריב בלעם שבע מזבחות וכל אחד יש שבע ממשלות שהם ארבעים ותשע ולכך צוה התורה לספור ונתן התורה בחמשים וצוה שלא לעבוד להם ולכך קרע הקב"ה בשעת מתן תורה שבע רקיעים ופתח שבע ארצות לידע שאין אלהי זולתו:

ט

[ט] [לבוש] ליום שיצאו וכו'. ואם תאמר תמנה מיום ראשון, ונראה לי דראשון נתייחד כולו להזכרות הנס גדול והוא יציאת מצרים שהוא מופת בחידוש העולם ובהשגחת הש"י ואין לנו לערב בשמחתינו להזכיר עמו שום דבר אחר. ואין לומר היום כך וכך לשני של פסח שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן לעומר שנעשה בו זכר שאנו מאמינים שהקב"ה מחדש בכל שנה זרע תבואת לחיות בו (ספר החינוך):

י

[י] חוזרים לספור וכו'. בברכה ואם היה מפלג המנחה ואילך חוזר ומונה בלא ברכה עיין שם וצריך עיון, ונראה דוקא אחר שהתפלל מעריב. אבל קודם מעריב מונה בברכה ואם מנה בין השמשות יצא דספירה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, מיהו למה שכתבתי לעיל דספירה דימים דאורייתא לרבינו ירוחם ראוי לחזור ולמנות בלא ברכה גם בר"ן סוף פסחים נזכרים כמה פוסקים דספירה דאורייתא ולכן יש למנהגינו שלא למנות אפילו בציבור עד צאת הכוכבים:

יא

[יא] מבעוד יום וכו'. קשה אטו ברשיעי עסקינן ונראה דלאו דוקא מבעוד יום אמר אלא בספק חשיכה (ט"ז), ולא עיין בלבוש שכתב וטעמו משום עמי הארץ וכו'. שלא ישכחו וכו' אינו מדוקדק דאף שישכחו יוצאין כמו בקריאת שמע וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן רל"ה:

יב

[יב] [לבוש] מנה סתם וכו'. קשה מסימן (פ"ז) [ס'] דסתם לא יצא עד שיתכוין ואפשר דמכל מקום אין לברך כיון דיש אומרים מצוות אין צריכות כוונה (מגן אברהם), ודחוק, גם בלבוש אי אפשר לתרץ כן. ובאמת לא קשה מידי דהא כתב הוא גופיה שם דבמצוה דרבנן קיימא לן דאין צריכות כוונה והוא סבירא ליה דספירה דרבנן כמו שכתב סוף סעיף א' ובעלי שולחן ערוך ולבוש פסקו דספירה דרבנן כמו שנתבאר סוף סעיף א' וכמו שכתב הוא גופיה ס"ק ד' וכל אחרונים. ובזה מיושבים מה שהקשה הט"ז בסעיף שאחר זה למה לא ישיב היום כך וכך דהא בעיא כוונה. ומה שהקשה מברכת המזון בסימן תפ"ד שמקרא מילי במילי ולולב בסימן תרנ"ח עיין שם שהאריך ונדחק, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דשאני ברכת המזון ולולב הם דאורייתא, מיהו לולב אינו דאורייתא אלא ביום ראשון, ומכל מקום לא קשה מידי דבשעה שמקרא לקטן באותו פעם לא שייך לומר שיצא הוא שהרי הלולב ביד הקטן, ועוד יש לומר דמקרא מילי במילי לאחר הוי כמתנה שלא לצאת מה שאין כן במשיב דהכא:

יג

[יג] היום כך וכך וכו'. משמע דאם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה, (ט"ז ומגן אברהם). ולעניות דעתי במקור בבית יוסף אבודרהם דסיים אבל שאל מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומר לו כך וכך הם עד כאן לשונו, וקשה הא אפילו בין השמשות מותר בכך וכך אלא על כרחך דאם שאלו בין השמשות אף אמר כך וכך אינו יכול למנות אחר כך, ועוד קשה דאם כן למה לי למימר אתמול לימא כך וכך בלא היום, ומה שכתב הט"ז בזה דחוק ומה שדקדק מדנקט היום כך וכך לעניות דעתי היינו היפוך מרישא דאמר אתמול. הקשה הר"ש הלוי למה לא נתן אבודרהם תיקון שיכוין שלא לצאת ותירץ דאולי לא יזכור שיכוין שלא לצאת ודחוק, ולעניות דעתי לא דק דהרי מוכח דאבודרהם סבירא ליה דאף שמכוין שלא לצאת יצא שהרי אוסר למנות עם הציבור בלא ברכה באופן דסעיף דלעיל ודו"ק, מיהו אפשר דגם אבודרהם מודה דמכוין שלא לצאת אינו יוצא ובסעיף דלעיל דסבירא ליה דלא מהני משום שהוא על תנאי:

יד

[יד] כך וכך וכו'. פירוש ימים ושבועות אבל ימים בלא שבועות ושבועות בלא ימים חוזר ומונה בברכה וכן כתב הר"ש הלוי וכנסת הגדולה הקשה דאם כן למה לא מצא האבודרהם תקנה רק באתמול הא יש תקנה בימים לבד, עד כאן, ויש לומר דמיירי בשבוע ראשונה, עוד יש לומר דהשואל שאל על שניהם על ימים ושבועות וכמו שאמר כך וכך מורה באמת דאם אמר אחד מותר רק אם הוצרך לומר שניהם אזי אין תקנה אלא באתמול, ועוד נראה לי דדוקא בסוף כל שבוע ושבוע הוא דצריך לחזור ולמנות ולברך כשלא הזכיר השבועות אבל בתוך ימי השבוע כגון בשמונה אף שלא הזכיר אלא היום שמנה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד ויום אחד אין צריך לחזור ולמנות שהרי פוסק בטור שאפילו לכתחילה די בכך רק שנהגו כך וכמו שכתב באבודרהם שם ואם כן מיירי באבודרהם ששואל בתוך השבועות. והנה הר"ש הלוי הנזכר לעיל ושיירי כנסת הגדולה האריכו בעיקר דין דימים ושבועות מסברתם זה בכה וזה בכה לכן אמרתי לדקדק בדברי ראשונים לברר זה. הנה בשבלי הלקט דף ל"ג ע"ג יש ראיה לר"ש הלוי זה לשונו, אם הזכיר סך הימים או השבועות בלא ברכה שמברך ומזכיר שניהם אינה ברכה לבטלה אחרי שלא הזכיר שניהם תחילה עד כאן לשונו, מיהו יש לדקדק מדתלה השבלי הלקט בהזכיר בלא ברכה משמע דוקא כשהזכיר בלא ברכה דאז בלאו הכי אפשר דלא מכוין לצאת כיון שלא בירך אלא דאמרינן מסתמא מכוין, וכיון שלא הזכיר שניהם במצוה יש ראיה דודאי לא כיון, אבל כשבירך ולא הזכיר שניהם אין רשאי לחזור ולמנות בברכה דבדיעבד יוצא בימים או בשבועות, וכן רמזתי באליהו זוטא, אך יש לומר דלאו דוקא נקט בלא ברכה דהוא הדין כשמברך דינא הכי אלא דקאי על מה שכתב קודם שלא להזכיר עד שיברך. גם ראיה לזה ממה שכתב בשבלי הלקט ע"כ זה לשונו, אם שכח ולא מנה לילה אחת כשנגמר השבוע ולא הזכיר מנין השבוע אינו סופר שנאמר שבעה שבועות תספר לך אבל באמצע השבוע אם לא מנה מספר השבועות יספור בלילה אחרת, עד כאן, משמע אף שמנה ימים בברכה כיון ששכח שבועות לא מהני, ואף שכתב בס"ק ד' דספירות שבועות אינו אלא זכר למקדש אפילו לרבינו ירוחם מכל מקום סבירא ליה כיון דמצינו דאביי אמר מצוה למימני יומא ושבועי משמע דמצוה גמורה קאמר. כללא דמילתא נראה לי עיקר דכל שלא מנה שניהם אף שבירך צריך לחזור ולברך והיינו דוקא בסוף כל שבוע ושבוע אבל בתוך השבועות בחד סגי כמו שהעליתי לעיל, אבל בדין השואל צריך לומר בכל ענין שאין מזכיר שניהם כמנהגינו חוזר ומברך דניכר שמכוין שלא לצאת שהרי הט"ז חולק על עיקר דין זה דהשואל דהוי כמכוין שלא לצאת אף דלא קיימא לן כוותיה מכל מקום בזה יש לסמוך עליו וכן יש לי ראיה מספר תניא וקיצרתי:

טו

[טו] [לבוש] ויש אומרים וכו' וכן פסק בשולחן ערוך, ותימא דבסימן רס"ח פסק להיפך שאם התחיל אדעתא דחול אפילו באתה קדשת גומר אותה ברכה (משפט צדק) ובאליהו זוטא כתבתי לתרץ עיין שם:

טז

[טז] [לבוש] ונראה לי וכו'. באליהו זוטא הבאתי ראיות לדברי הלבוש ותפיסות על עולת שבת ונחלת צבי בזה וגם כוונתי תודה לאל כפירוש הטור לפי מה שכתב הט"ז באריכות וזה לשונו, מה שכתב הטור וסיים בה' אין כוונתו על מה שמנה היום יום ה' כמו שהבינו כל הגדולים דבזה פשיטא דחוזר ומברך אלא דבאמת מנה יום ד' ומה שכתב וסיים בה' רצה לומר סיום הברכה כשאמר על ספירת עומר טעה ומכוין על ה' והשתא הוי דומיא דפתח אדעתא דחמרא וכו' שהוא ברכה עצמה עד כאן לשונו:

יז

[יז] [לבוש] לא יצא וכו'. ואם נזכר תוך כדי דיבור ואמר ד' יצא אף שלא ידע מתחילה שהם ד' וכל שכן כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כדי דיבור דיצא עיין סימן תפ"ז:

יח

[יח] [לבוש] והוא לא גרע וכו'. ולפי זה תימא על הטור וצריך לומר נמי פירושו כדלעיל וסיים בברכה על ד' אבל עדיין לא סיפר. כתב הט"ז דאם היתה הברכה כולה בטעות אף שזכר בשעת הספירה כראוי ברור דצריך לחזור ולברך, עד כאן, והביא ראיה מתורמס שנפל סימן ר"ו ובירך בתורה בסימן ק"מ עיין שם פירוש דבריו כשעדיין לא סיפר אבל כשכבר סיפר לא גרע ממנה בלא ברכה ואם כן אין צריך למנות עוד דהא כבר יצא, מיהו בטעה גם באמר היום יום נראה דצריך לחזור ולמנות בלא ברכה ועיין בסימן ק"מ:

יט

[יט] [לבוש] אין הברכה דאורייתא וכו'. מסברא זו קשה איך למד הטור דחוזר ומברך מאמת ויציב דאורייתא, והט"ז תירץ כיון דספירה דאורייתא הוי כאילו גם הברכות דאורייתא, עד כאן ודחוק, גם קשה מסימן ס"ז בקרא קריאת שמע וספק אם בירך וקיצרתי כיון דודאי לדינא קיימא לן דאין חוזר ומברך כמאן דאמר דרבנן:

כ

[כ] וסיים כמוהו וכו'. ונכון שידע מתחילה כמה הוא המנין (צידה לדרך):

כא

[כא] [לבוש] אסור לאכול וכו'. וצריך להתפלל תחילה ערבית כשהוא תדיר וכן משמע בפסקי תוס' (חק יעקב), ויש לדחות דפסקי תוס' מיירי מבעוד יום וכן מגן אברהם כתב מותר לספור אחר צאת הכוכבים אפילו לא התפלל ערבית אפילו במוצאי שבת, עד כאן, מיהו נראה דמיירי כשאין פנאי להתפלל אז מעריב מותר לברך קודם על הספירה שלא ישכח או דטעמו דרגיל לשכוח הספירה לכך יקדימנו בשעה שזוכר כשהגיע:

כב

[כב] [לבוש] כשיגיע זמן סעודה וכו'. לשון רמ"א כשהגיע זמן ומשמע דקאי על זמן הספירה נראה דקשה ללבוש תמיהת מגן אברהם דחצי שעה קודם הזמן אסור לכן תיקן ופירש דברי רמ"א כשיגיע זמן הסעודה אבל באמת אסור אף קודם זמן הספירה וכן כתב מטה משה רש"ל לא היה אוכל עד צאת הכוכבים דקודם צאת הכוכבים לא היה רוצה לספור מיהו במקום שנהגו ששמש קורא לספור אין להחמיר:

כג

[כג] שכח לברך וכו'. הוא הדין טעה אלא דאם טעה בימים אבל בשבוע לא טעה מהני על כל פנים שאחר כך יספור בימים אחרים כדרכה ט"ז, וצריך עיון דמשבלי הלקט שהבאתי ס"ק י"ד מבואר דאף שכח שבועות אינו סופר מכל שכן בימים וצריך לומר דסבירא ליה לט"ז לטעם משכח לענין זה וצריך עיון, גם אפשר דשבועות גרע מימים בזה דכתיב תמימות גבי שבועות כמו שכתב בשבלי הלקט בשם תשובת גאונים:

כד

[כד] סופר הוא וכו'. נראה לי משבלי הלקט ותניא שיאמר בפעם ראשון שזכרו אתמול היה כך והיום כך וכל שכן כשמסופק שמברך שצריך לומר כך. גם נראה כי יודע ששכח שיעמוד אצל המברכין ויענה אמן ויספור עמהם וכן משמע במהרי"ל:

כה

[כה] [לבוש] תדיר וכו'. לא עיין בתרומת הדשן סימן ס' מקור דין זה שכתב הטעם דעיולי יומא מקדימין ליה. כתב מגן אברהם דוקא בבית הכנסת אבל בביתו יספור קודם קידוש דאסור לאכול קודם ספירה:

כו

[כו] אחר קדיש תתקבל וכו'. פירוש קודם ויתן לך וכן מצאתי במעגלי צדק, ועוד אי לאו דעדיין לא נגמרה התפלה עד תתקבל היה ראוי לספור קודם ויהי נועם כמו שכתב הלבוש אבל אין סופרין וכו', ומה שכתב הלבוש קודם הבדלה היינו דקא משמע לן דאף שלא הבדיל ועדיין שבת סופר משום דשבת כבר חלף והלך רק שאסור במלאכה עד שיבדיל אי נמי משום מקומות שאומרים ויתן לך אחר הבדלה:

כז

[כז] וכשחל יום טוב אחרון וכו'. משמע דאם חל באמצע שבוע סופרין אחר קידוש ודלא כהט"ז, וכתב בחק יעקב נוהגין משום דלא ליתא לזלזולי ביום טוב שני, גם נראה לי משמע בתרומת הדשן שם שכתב טעם דלא עדיף קידוש דיום טוב שני מהבדלת שבת משמע דוקא שעושה מעשה שמבדיל מה שאין כן באמצע שבוע אף שיש מעלת דיום טוב ראשון דמן התורה מכל מקום אינו עושה מלאכה בהבדלה ודו"ק:

כח

[כח] חדש וכו'. נתבאר באליה רבה ליו"ד סימן רצ"ג:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.