אילת השחר/שבת/ו/א
מידי דהוה אמעביר חפץ ברה"ר התם לאו אע"ג דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור כי מנח ליה חייב ה"נ לא שנא וכו', מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא. באבן האזל (פרק ג' מהל' גניבה הל' ב') הביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל לחדש בשיטת הרמב"ם דחלוק דין מעביר ד' אמות ברה"ר לבין מעביר או זורק מרה"י לרה"ר, דבמעביר ד' אמות ברה"ר אז כל משהו שמעביר הוא חלק מגורמי החיוב מיתה, משא"כ מוציא מרה"י לרה"ר אז רק העקירה מרשות היחיד והנחה ברה"ר הם מגורמי החיוב, אבל הבאמצע אינו מגורמי החיוב.
ולדבריו הקו הגבולי ממש אינו מגורמי החיוב. וצ"ע דהנה אם יעביר עד סוף רה"י ובאמצע יעביר הרוח את הקו שמפסיק בין רה"י לרה"ר ואחרי זה אילו יצוייר ששוב ימשיך זה שהעביר עד הקו האמצע וימשיך ברשות השני, וכן אם קוף יעביר את הקו הגבולי, וכי יתחייב, וע"כ גם בהעברת החלק של הגבול צריך שיעשה המעביר או הזורק וע"כ זה מחלק הגורם החיוב וצ"ע.
ובאבן האזל שם העיר מכאן דמשמע דגם בד' אמות באמצע העברתן ה"ל בעצם טעם לפטור, וא"כ אין האמצע גורם חיוב וגם בד' אמות עיקר המחייב מה שהי' לפני ד' אמות ואח"כ נמצא אחרי ד' אמות.
ולכאורה אין מוכרח דכאן יכול להיות דגם האמצע גורם חיוב אע"פ שאם ינוח באמצע הד' הי' נקרא כאילו עבר מקום פטור דמ"מ כשלא נח הוי הכל גורם החיוב, דהא דפטור באמצע היינו דעדיין לא עשה השיעור לכן פטור. וכי נשאל דאם אכל פחות מכזית פטור ואם יאכל כזית איך חייב, ע"כ כיון דאין מה שאכל פחות מכזית "פוטר" אלא משום דעדיין לא חייב כ"ז שלא אכל כזית, וה"נ אין פחות מד' אמות פוטר אלא דלא השלים עדיין החיוב, אבל ודאי כל הזמן הוא עשה דבר שמצד עצמו הוי ראוי להתחייב אם יצטרף אליו עוד.
ובעצם חידוש הגר"ח יש נפק"מ לכאורה לדינא, דמרה"י לרה"ר אם באמצע העברה יהי' נעלם ממנו שעכשיו שבת או שזה מלאכה האסורה ובסוף כשנמצא ברשות השני נזכר יהי' חייב, משא"כ בד' אמות דאם באמצע נעלם ממנו שזה שבת או שזה מלאכה האסורה יהי' פטור.
מידי דהוה אמעביר חפץ ברה"ר התם לאו אע"ג דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור כי מנח ליה חייב ה"נ לא שנא. יש להסתפק במלאכת העברה ברה"ר אם המלאכה נגמרה עם גמר העברת ד"א או דעד שהניח עדיין לא נגמרה המלאכה, ומכאן משמע דהמלאכה כבר נגמרה מיד בגמר ד' אמות, דאם עדיין לא נגמרה המלאכה עד שמניח אין כאן הפסק כלל, ולא דמי למוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור הגם שלא נגמרה המלאכה עד שהניח מ"מ היה הפסק רשות של מקום פטור, אבל במעביר ד"א אם המלאכה נמשכת עד שמניח, א"כ אפי' שמוליך יותר מד"א עדיין המלאכה נמשכת עד ההנחה ואיזה הפסק יש כאן, וע"כ דהמלאכה כבר נגמרה בסוף ד"א ורק שחסר פרט דהנחה, בזה שייך לומר דיש הפסק בין המלאכה לההנחה.
מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא. כונת הגמ' היא דלא שייך לקרותו "מקום" פטור דאי"ז אלא פטור לגבי הגברא ולא חילוק במקום. ומשמע דמעיקרא ס"ד דהמקום נקרא לגביו מקום פטור ונמצא דאפסקיה רשות של מקום פטור. [ועי' תוס' לקמן דף ח' ע"ב ד"ה לימא משה"ק לפרש"י מסוגיין].
מידי דהוה אצידי רה"ר. וכתבו תוס' דפריך דמסתמא כן היה במשכן, ולפי"ז מאי דדחי לקמן דמודה ר"א היכא דאיכא חיפופי, צ"ל דבזמן שהי' המשכן היו ג"כ חיפופי ע"י אהליהם.
אמר ר' יוחנן ומודה בן עזאי בזורק. ר"ל דטעמיה דבן עזאי משום דמהלך כעומד, ולא משום שעבר דרך מקום פטור ועי' משנ"ת לעיל ה' ב' בתוד"ה בשלמא.
מודה בן עזאי בזורק. למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמי א"א לחייב בזורק, דהר"ז כנח בכרמלית. ומיהו אפשר דהנה הא דקלוטה כמי שהונחה אינו סברא אלא הללמ"ס, וזה נאמר רק ברשויות של שבת, וכרמלית שאין לה דין "רשות" מדאורייתא אין שייך לומר בה קלוטה כמי שהונחה. ומדחזינן דמחמת דין עומד כמהלך דמי פטור, דהוי כנח בכרמלית, ע"כ שדין זה הוא סברא ולא הללמ"ס, דאם הוא "הלכה" לא נאמר זה כי אם ברשויות, וכרמלית אינה רשות דאורייתא וכנ"ל.
ד' רשויות לשבת. מבואר דאף כרמלית ומקום פטור נקראים "רשות", ואינו מדין תורה, אלא שאחרי שתקנו חכמים דינים באלו המקומות הו"ל רשות. ומ"מ צ"ב מ"ט קרינן למקום פטור "רשות" והרי כל מהותו של מקום פטור הוא דאינו רשות ולכן מותר להכניס ולהוציא ממנו, ואפשר דמשום שאסרו חז"ל להחליף ליטול מבעה"ב וליתן לעני דרך מקום פטור, משו"ה הוצרכו ליתן לזה שם רשות ולומר שאסור להכניס ולהוציא דרך רשות זו.
ואיזו היא רה"י חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד'. בפשוטו דין זה אינו מחמת "גוד אסיק", אלא כשם שאם היה גדר דק מקיף רשות זו היה רה"י, כן עתה שהוא מלא הוי נמי רה"י. מיהו עי' לשון רש"י בע"ב ד"ה קמ"ל שכתב כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד', ומשמע עכ"פ בעמוד בודאי ס"ל לרש"י דמשום גוד אסיק מחיצתא הוא, וצ"ב דא"כ צריך שיהא רוחב העמוד ד' ומשהו לכל צד כדי שגם אחרי שנאמר גוד אסיק מחיצות עדיין ישאר ביניהם חלל ד' על ד', וכלשון רש"י דאמרי' גוד אסיק ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין "וחללו ד'", הרי דנשאר חללו ד' בין המחיצות, וא"כ ע"כ צריך שיהא ד' ומשהו בשביל המחיצות שבכל צד, אך באמת נחלקו בזה הראשונים אם עובי המחיצות מצטרף לשיעור ד' ואם מצטרף אתי שפיר, אבל ברש"י הא משמע דצריך חלל ד' על ד', ועי' ט"ז סי' שמ"ה סק"ב.
ולדברי רש"י דצריך לגוד אסיק ה"ה בתל המתלקט עשרה מתוך ד' דהוי רה"י הוא מדין גוד אסיק, ואמרי' דקצה העליון של התל שגבוה עשרה ויש שם רוחב ד' עולה עד לרקיע.
ואיזו היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה. צ"ב מה מוסיף הלשון גדולה, דאמנם צריך שתהא רחבה ט"ז אמה אבל אי"ז נקרא גדולה, וקשה לומר דצריך שיהיה מצוי בפלטיא ששים ריבוא דהא דין ששים ריבוא א"צ שיהא מצוי ברה"ר זו אלא כל שיש בעיר ששים ריבוא אפי' בצירוף אנשים הסגורים בבתיהם סגי כדי שיחשב כל מקום רבים שרחב ט"ז אמה לרה"ר דאורייתא, דהא גם במדבר מסתמא לא היו מהלכין כל הששים ריבוא באותו מקום ממש אלא שהיו כלל ישראל איש על דגלו במחנה ישראל ששים ריבוא, וכן בירושלים לא הלכו ברחובות ס' ריבוא. [העירו לעי' בעבודת הקודש להרשב"א]. וע"ע משנ"ת בזה לקמן ו' ע"ב בתוד"ה כאן בזמן.
ואמנם יש אומרים דאי"ז תלוי בחילוק עיירות ע"י הפסק שבעים אמה ושיריים אלא כל שמחזיקין עצמן לעיר בפני עצמה ואין להם שייכות עם העיר הסמוכה אינן מצטרפין להיחשב יחד לעיר אחת לששים ריבוא.
אדם עומד על האיסקופא נוטל מבעל הבית ונותן לו וכו' ובלבד שלא יטול מבעה"ב ונותן לעני וכו'. ופרש"י דמזלזל באיסורי שבת לכתחילה לגרום הוצאה מרה"י לרה"ר וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לרה"ר. לכאורה נראה דכל מה שאסור הוא רק כשנוטל מבעה"ב על דעת ליתן לעני או איפכא דאסרינן דילמא אתי להוציא מרה"י לרה"ר, כיון שכונתו מתחילה היתה בשביל זה. אבל אם נטל מבעה"ב לצורך עצמו ולא להעבירו למישהו לרה"ר, ואח"כ בא אחד ברה"ר ורוצה ליתן לו את החפץ, יהא מותר ליתן לו דלא שייך כאן הגזירה כיון שלא היתה כונתו בהוצאה ע"מ להחליף לרה"ר, וכן משמע לשון רש"י שכתב דמזלזל לגרום לכתחילה הוצאה, ומשמע דוקא משום שכונתו להוצאה.
ועדיין צע"ק כיון דיש גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר, למה הוצרך להוסיף דמזלזל באיסורי שבת, ובכל איסור דרבנן בשבת לא הוסיפו טעם משום דמזלזל באיסורי שבת.
רש"י ד"ה לא עירבו אסורין. מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן ונמצא מוציא מרשות לרשות. היינו דהחצר דמיא לרה"ר הואיל והיא רשות לכולן והבית רשות היחיד ונראה כמוציא מרה"י לרה"ר, וכ"כ הרמב"ם בהל' עירובין. אמנם צע"ק מ"ט חיישינן דיהא נראה כרה"ר דהא רה"ר ורה"י אינו תלוי בבעלות אלא אם יש לה מחיצות היא רה"י ואם אין לה מחיצות הוי רה"ר, וכיון שיש לחצר מחיצות מ"ט ניחוש דאתי לאחלופי ברה"ר. [העירו דבראשונים בעירובין (דף צ"ד) מבואר דרשות הרבים השייכת לאדם פרטי אין ע"ז דין רה"ר ונמצא דתלוי שפיר בבעלות. אמנם צריך להבין דברי הראשונים דממ"נ אם רבים עוברין שם הרי אי אפשר לסלקן דמיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ותו הוה ליה דרבים.
וכן יל"ע בפסי ביראות [בריש פ"ב דעירובין] למה הוצרכו לקולא דדיומדין הא יכולין להקנות את המקום ליחיד וישכרו ממנו ולא יהא רה"ר דאורייתא [או יניחו ע"ז תקרה ויהי' כרמלית], ואולי אם שכרו בשביל הרבים שוב הו"ל רשות הרבים לא של יחיד.
תוד"ה מידי. וי"ל דדרך בית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן. לכאורה מה שייך ללמוד דבר זה מהמשכן הא מה שהיו צדדין לפני הבית אין לזה שייכות עם המשכן. י"ל דכיון דילפינן הוצאה ממה שאמר להם משה שלא יוציאו מביתם להביא נדבה למשכן, לכן בעינן דומיא דמה שהיה בביתם.
אבל יותר צ"ע מה שנקטו תוס' לקמן (בע"ב) דצריך שיהיו ברה"ר ששים ריבוא דומיא דמשכן מה ענין הששים ריבוא למשכן, דבשלמא שיעור ד' על ד' ילפינן ממשכן דכך היו מניחין במשכן, וכמו כן אם היתה התורה מצרכת ששים ריבוא איש לעשיית המשכן שפיר, אבל מה איכפת לן בזה שברה"ר שבמדבר היו ששים ריבוא, מ"מ אי"ז נוגע למשכן, ובשלמא אם היינו לומדים ממדבר, שפיר דרה"ר שבמדבר היו בה ששים ריבוא, אבל הפרשה נאמרה סמוך למלאכת המשכן וילפי' דומיא דמשכן, וא"כ היאך ילפי' להצריך ששים ריבוא.
ואמנם שיעור ט"ז אמה שפיר ילפי' משום דבאמת יכול להיות שהיה רחב יותר מט"ז אמה אלא דהשיעור שהיה נצרך למשכן להוליך הקרשים היה ט"ז אמה, וכן דין מקורה ילפי' דכיון שכך היתה הרה"ר שהוליכו הקרשים אמרי' שזוהי צורת רה"ר, אבל שיעור ששים ריבוא מנ"ל שזה הצורה של רה"ר, דבמקורה ראינו חילוק דברשות היחיד היה מקורה וברה"ר לא היה מקורה.
והנה הלימוד של ששים ריבוא קשה דבאמת היו במדבר הרבה יותר מששים ריבוא דהיו טף ונשים לאין מספר, ותירצו תוס' בעירובין (דף ו' ע"א) דלא גמרי' ממשכן אלא מילתא דכתיבא במספרם. ויל"ע לפי דברי התוס' דלא ילפינן אלא ממאי דכתיב ולא ממה דמסתמא הי' כך, א"כ גם מה שהיה צדדין לפני הבתים הא לא כתיב ומ"ט ילפינן לה. ויש לחלק דהתם דאין כתוב מנין א"א שיצטרך מנין אחר ממה שמצינו כתוב, אבל כאן דודאי הי' צדדין ילפינן משם.
ענוש כרת ונסקל. ופרש"י ענוש כרת בלא התראה ונסקל בהתראה. הנה בכל כרת מלבד הא דנכרתים ימיו בעוה"ז אף נפשו נכרתת, ויש להסתפק במי שנסקל בב"ד אם נפטר מכרת הנפש, או לא, ומסתברא דנפטר.
ויש לעיין אם עשה עבירה שחייב סקילה ולא רצה להתודות, דמ"מ ודאי סוקלין אותו, אם נפטר מכרת שהנשמה לא תכרת. ומסברא לכאו' למ"ד במכות דף כ"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ"ש דמיתה, אך ברמב"ם (פ"א מתשובה ה"א) מבואר דבלא תשובה אין מיתת בי"ד מכפרת.
תוד"ה ארבע. ולהכי נמי לא תני חצר שלא עירבו. באמת חצר שלא עירבו קיל מכרמלית וקרפף, ומ"מ אי אפשר לקרותה רשות אחרת.
[העירו דקרפף הואיל ועשאוהו כרמלית וכרמלית אינו אלא עד עשרה א"כ למעלה מי' הוי רשות היחיד ויהא אסור להוריד מלמעלה למטה דהוי מוציא מרה"י לכרמלית, אך אינו כן דלמעלה הוי לכל הפחות מקום פטור דאמנם לא שייך מקום פטור ברה"י, אבל לגבי הכרמלית שבו לא הוי יותר ממקום פטור].
תוד"ה יתר על כן. וגשרים ונפשות ור"ה מקורה וכו' דאע"ג דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם. צ"ב דהא פי תקרה לא אמרינן אלא כשיש חוד, ודין רה"ר מקורה א"צ שיהא לו חוד ופה וא"כ לא בכל אופן שייך פי תקרה ברישא דהתם.
בא"ד. וי"ל דמתני' איכא לפרושי דמערבין בצוה"פ וכו'. וצריך לפרש לפי"ז דהלשון מערבין לא קאי על עשיית הצוה"פ אלא דכשיש ג' מחיצות וצוה"פ יכולין לערב במבוי ולעשות שיתופי מבואות.
בא"ד. דאפי' רה"ר עוברת בה מטלטלין וכו'. ויל"פ דהכונה היא שעוברין בה ששים ריבוא לשיטת תוס' דרה"ר בעי ששים ריבוא, או הכונה דמצויין בעיר שהרה"ר בתוכה ששים ריבוא ולהא נמי קרי לה דרה"ר עוברת בה.
בא"ד. ואע"ג דבפ"ק דעירובין וכו' משמע דלכל היותר לא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמה ושליש היינו מדרבנן וכו'. צ"ב דא"כ הכא דמתיר ר' יהודה לטלטל ע"י לחי וקורה גם מדרבנן, ע"כ דמיירי רק בי"ג אמה ושליש, ואכתי שמעינן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |