אילת השחר/קידושין/יג/ב
אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא. והנה כל המחלוקת אי דאורייתא או דרבנן הא זה לגבי לקוחות או יורשין, הא מיהת חזינן דחיוב קרבן אינו כסתם חיוב מצוה כמו להניח תפילין דע"ז לא שייך חיוב ממון למישהו, וע"כ דחיוב קרבן הוא חיוב ממון לגבי הקדש ע"י שיביא קרבן, אע"ג דהקרבן הוא בשביל עצמו, מ"מ יש לו חיוב כלפי הקדש להביא קרבן לעצמו.
ומבואר דאי לאו דאורייתא אי"צ להביא קרבן בשביל המוריש, ולכאורה הא מ"מ רבנן תיקנו שיעבוד ולמה פשוט להגמ' דלא חייבו יורשיו להביא קרבן שנתחייב אביהם. והנה בקובץ שעורים (ב"ב אות שפ"ו) ביאר על הא דמבואר בראשונים שם דלהסברא דבכור נוטל פי שנים בחוב דמקרי מוחזק מ"מ אי שיעבודא דרבנן אינו נקרא מוחזק, וביאר דהטעם הוא דתיקנו לו רק בשעת טירפא דנמצא דלפני זה אין לו כלום ולכן לא מקרי מוחזק, ולדבריו יש לבאר דכ"ז במלוה דרוצה לטרוף חובו מצד עצמו ולא מחמת שחייב לטרוף, דהא אם אין רוצה לטרוף אינו חייב לטרוף לכן נאמר דבזה תיקנו לו שבשעה שבא לטרוף גובה מהנכסים המשועבדים, אבל בגזבר דהקדש הא כל מה שיבוא לטרוף הוא מפני שעפ"י דין מחויב לגבות, וכ"ז שאין חייב מן הדין לגבות אין כאן מי שבא לגבות וכדי שיהא חייב הגזבר לגבות הא צריך לתקן, ולא מצינו שתיקנו תקנה כזאת לכן ממילא אין חיוב להביא קרבן.
ובאילת השחר ב"ב (דף קכ"ה א') הקשינו על הסברא הנ"ל דלפי"ז במוכר שט"ח לחבירו איך הקונה יכול לגבות ממשועבדים דהא לא הי' לו להמלוה כלום בנכסי הלוה כל זמן שלא הגיע זמן הטירפא, ולא מסתבר לחדש דמלבד דתיקנו שיחול מכירת השט"ח תיקנו נמי דיכול לגבות מהמשועבדים מלבד הדין הכללי דמשועבד להמלוה, דהא בזה לבד עדיין לא סגי שהמלוה יוכל למכור זה דהא לא הי' לו כלום בנכסי הלוה כ"ז שלא בא לטרוף, משמע דכשתיקנו שיעבוד, חל על הנכסים כח להמלוה מדרבנן. ובאומר הרי עלי מנה לבדק הבית דמבואר בב"ק דף ז' א' דאתי גזבר וגובה ממנו, מסתבר דגם למ"ד שיעבודא דרבנן יגבה הגזבר מיורשיו, אע"ג דכל דין שיעבוד הוא שלא תנעול דלת בפני לוין מה שאינו שייך בהקדש, מ"מ יגבה מיורשיו, ולמה פשיטא להגמ' דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא יצטרכו יורשיו להביא קרבן מנכסיו, ויש לחלק דבאומר מנה לבדק הבית שייך לתקן משום ריוח הקדש דיהי' כמו להדיוט, משא"כ קרבן דזה פחות דומה להלואה שיהי' שייך נעילת דלת בפני לווין כיון שזה עושה לעצמו, וביאור דברי הגמ' דבשלמא אי שיעבודא לאו דאוריתא יש לומר דלא חייבום להביא קרבן, אבל אי שיעבודא דאורייתא למה אינם מחוייבין להביא קרבן.
ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. עי' תוס' רי"ד דצריך למחוק בין מן הלקוחות, דהא משנה מפורשת היא בב"ב דף קע"ה המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין, ואיך ס"ל לר' יוחנן ור"ל דמלוה ע"פ גובה מן הלקוחות.
ככתובה בשטר דמיא. מבואר ברש"י דבשטר חייב מה"ת אפי' אי שיעבודא לאו דאורייתא דהא שיעבד עצמו, וברשב"א הקשה דהא אמרינן בשלהי גט פשוט דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא גם מלוה בשטר אינו גובה ממשועבדים אלא מתקנת חכמים, ומרש"י דייק דאם כתב ושיעבד בפירוש מהני מן התורה לגבות ממשועבדים, ומאי דקאמר בסוף פ' גט פשוט דגם מלוה בשטר אינו גובה מן התורה ממשועבדים מיירי דלא כתב בפירוש אחריות בהשטר, אלא דהקשה דהא קי"ל אחריות ט"ס, ורצה לומר דמ"מ לא אלים כ"כ אחריות ט"ס למיגבי ממשועבדים מן התורה כל שלא כתב בפירוש, ונשאר בצ"ע.
והנה הרא"ש בב"ב דף מ"ב הביא בשם רבינו יונה דלמאן דס"ל דאחריות לאו ט"ס, היינו דס"ל דכיון דנזקק לכתוב שטר ולא כתב אחריות ע"כ מסתמא התנה דאינו רוצה לקבל אחריות, ומאן דס"ל אחריות ט"ס אמרינן דלא התנה וממילא משועבד, ולכן המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים אפילו שלא דיבר כלל מקבלת אחריות, וכן בהלואה צריך לומר דלמ"ד ט"ס אמרינן דאין ראי' דהתנה בפירוש דאינו רוצה לשעבד אבל מ"מ מה יעשה את החיוב, וע"כ דעצם ההלואה תעשה את השיעבוד, וכיון דלמ"ד דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא עצם ההלואה אינו עושה שיעבוד א"כ אין מי שיעשה השיעבוד, משא"כ כששיעבד בפירוש דאז בכח השטר הוא משעבד עצמו וחל חיוב ע"י השטר, ולפי"ז דברי רש"י מובנים היטב, ומשמע דהרשב"א לא ס"ל כרבינו יונה אלא דהביאור אחריות ט"ס הוא כיון דדעת בני אדם לא להלוות בלי שיהי' בטוח שיגבה מנכסיו לכן זה נכנס בהתחייבותיו והוי כאילו כתב בפירוש, וע"ז הוא דן דאין נפק"מ מאם כתב בפירוש אחריות דהא אמרינן דזה כונת השטר, או דמ"מ כשכתב בפירוש אלים טפי, ועי' ש"ך (סי' רכ"ה סק"ב) דציין דלא כולהו סברי דהטעם למ"ד דאחריות לאו ט"ס משום דאולי התנה שלא מקבל אחריות, דלפי"ז במוכר בעדים ולא התנה בפירוש יהי' תמיד חייב באחריות אפילו למ"ד אחריות לאו ט"ס, ומהרשב"ם ב"ב דף מ"ב מבואר דגם במוכר בעדים גובה מנכסים משועבדים רק אם התנה למ"ד אחריות ט"ס.
הוא אסרה והוא שרתה והא עריות דאסר להו ולא שרי להו. וצ"ע דהא ודאי אם א' מקדיש דבר, או בכל מיני דברים שנאסרו על ידו בקונם, יהא אסור גם אחרי שימות, ולא יקשה לנו הא הוא אסר ולמה לא ניתר במיתתו, וע"כ משום דבהקדש אין האיסור מחמת שזה שייך אליו, דהשייכות אליו הוא רק כדי שיחול האיסור, אבל אחרי שאסר זה כבר אסור כפי הדינים שיש בהדבר, ומה דיש סברא באשת איש לומר הוא אסרה והוא שרתה, ע"כ זה משום דכל ענין איסור אשת איש הוא במה ששייכת וקנוי' לו דלכן יש סברא דבמיתתו תהי' מותרת, א"כ מה הדמיון בעריות דהוא אסר, דהתם הא אין האיסור בקרובותיה מחמת שהם שלו. וע"כ נראה מזה ראי' למש"כ בגיטין דף פ"ב דעיקר הקנין שיש בקידושין היינו מה שנאסרת על ידו ולכן הי' שייך זה גם אחרי שמת, ואם בכ"ז נאמר דהוא אסרה והוא שרתה ה"נ שייך בקרובותיה, ולפי"ז מה דלא הוכיח מהקדש או מקונמות דכשאסר עליו חפץ זה נאסר אפי' אם מת המקדיש או האוסר, משום דענין איסור בעריות הם בגדרים אחרים, ולכן אליבא דאמת צריך קרא דאסור בקרובותיו, כמו שהביא תוס' מהא דיבמות אע"ג דבהקדש או קונם אסור אפי' אחרי שמת ואי"צ לזה פסוק, ועי' מש"כ בגיטין דף י"ג בשם הבית מאיר דהוכיח דגם לאחר מיתתו יש בו דין שהי' שייך לגרש לולא דאין כח למת לגרש.
לכו"ע בעשה. פירש"י דויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת משמע. היינו ויצאה והיתה משמע רק ע"י ושלחה דכתיב בקרא. והנה יש לעיין לרש"י אם העשה היא דכל שלא נתגרשה בספר כריתות יש איסור עשה, נמצא דגם הבא על אשה שלא מת בעלה ג"כ מלבד איסור מיתה עובר גם בעשה, או דהעשה בא למעט דאינה מותרת ע"י אופן דכבר אין איסור מיתה כגון ע"י מיתת הבעל דאז יש עשה, ונפק"מ דאילו יש עשה לכל אשת איש נמצא דגם למסקנא דילפינן דמיתה מתירה לגמרי מ"מ בלי מיתה או גירושין יש איסור עשה לבא על אשת איש, דהא לא הוכחנו לדחות האיסור עשה אלא דבמיתת הבעל לא נשאר איסור עשה, אבל כ"ז שלא מת הבעל ולא נתגרשה איכא שפיר איסור עשה. אבל מסתבר יותר דכל האיסור עשה הוא רק כשמת הבעל דאז כבר אין חיוב מיתה לבא עליה, דלא מסתבר דיצטרך להוסיף איסור קל בשעה שיש איסור חמור דמיתה, וביאור דרשא ויצאה והיתה דוקא ע"י שילוח בספר כריתות ולא מהני דבר הדומה לזה שנפרדה ממנו כגון מיתת הבעל, ונמצא דבזה כתוב גזה"כ א' דלא מהני להתיר, וכלול בזה ג"כ דיש איסור עשה. וצ"ל דאע"ג דכשדרשינן ספר כורתה ולא דבר אחר לא אמרינן דיש איסור עשה ע"י חליצה, משום דאז המיעוט שאינו כורת והיינו דלא מהני כלום, משא"כ כאן כיון דלכהן גדול הוצרך לאסור באיסור לאו הרי דכבר אין איסור מיתה, ממילא זה בא רק לומר דאינה ניתרת במיתתו ע"י דיש עשה [ובתוס' הרא"ש הקשה על רש"י דכיון דנתמעט שלא מהני נימא דיהי' כמו בלא מת, ולהאמור לא קשה כ"כ].
והנה להצד דלא תהא ניתרת במיתה ונשאר עדיין איסור עשה, יש לעיין אם בזה יש גילוי דעדיין קנויה לו קצת אלא דנתמעט אז מחיוב מיתת ב"ד, וכמו שפחה חרופה דאינו חייב הבא עליה במיתה, או דאע"ג דאינה קנוי' לו כלל מ"מ נשאר איסור עשה, והנה להצד אם נאמר דנשארת עדיין קנוי' נמצא דאע"ג דאין כבר חיוב כרת ומיתה, מ"מ לפי"מ שנוקט הפנ"י בגיטין דף מ"ג דגם היכא דאינו חייב הבא עליה כרת ומיתת ב"ד, מ"מ כיון שקנוי' לאחד לא שייך שמי שהוא אחר יקדשנה, א"כ בס"ד דיש עשה לאשה שמת בעלה לא יוכל לקדש את האלמנה דהא לא פקע קנין הבעל ע"י מיתה, א"כ להרמב"ם דס"ל דביאה בלא קידושין עובר בלא תהי' קדשה וגם פילגש לא הותר להדיוט, א"כ מלבד העשה יעבור בלא תהי' קדשה.
ולכאורה הי' אפשר לומר דגם להתוס' דהעשה הוא ודבק באשתו ג"כ אין זה אלא כשמת, דאילו זה תמיד גם כשלא מת, נמצא דגם לפי המסקנא דילפינן דכשמת הבעל מותרת, הא מיהת נשאר דכל אשת איש עובר גם עשה חוץ מאיסור מיתה, א"כ מנ"ל דבן נח מצווה על אשת איש, דבסנהדרין דף נ"ח ילפינן מודבק באשתו, ואם זה קאי על ישראל א"כ הא אם לא נשנה לישראל הרי לישראל נאמר ולא לבני נח, וצ"ע אם יש לומר כיון דיש בישראל אפילו איסור אחר מ"מ מקרי כבר נשנה בסיני ולזה ולזה נאמרו ולכן עשה זה קאי גם על בן נח, ושו"ר דברשב"א וריטב"א כתבו דזה נשנה בסיני ולזה ולזה נאמרו.
ולכאורה יש עוד להוכיח דגם בהו"א לא הוי ס"ד שיהי' איסור ודבק באשתו כל זמן שלא מת הבעל, דהא אמרינן דהותר איסור החמור דמיתה ע"י שהבעל מת מדאסר רחמנא אלמנה לכה"ג, ומאי ראי' דאולי הוסיפה התורה לכה"ג עוד איסור, ונפק"מ דאם יתרו בו על איסור אלמנה בלבד ילקה לר' יוחנן דס"ל בחולין דף ע"ט דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר ממלקות, וע"כ דלא שייך לומר שתבוא התורה להוסיף איסור לאו בזמן שיש איסור מיתה, וא"כ האי ודבק באשתו ג"כ קאי רק באופן שמת הבעל, ולכן למסקנא דכשמת הבעל הותר לגמרי לא מצי קאי האי מיעוט דבאשתו ולא באשת חבירו על ישראל רק על בן נח, אבל בתוס' הרא"ש כתב דגם לפני מיתתו יש איסור עשה דודבק באשתו, ועמש"כ הריטב"א כאן דלאו דוקא עשה אלא ישאר איסור בעלמא. וצ"ב איך יש איסור בלי שום שם, לאו או עשה וגם לא הללמ"ס.
ודלמא לכה"ג בלאו לכו"ע בעשה. בריטב"א כתב דאין עשה אלא דאע"ג דילפינן מאלמנה לכה"ג דאשה שמת בעלה אין כבר חיוב מיתה ולאו מ"מ איסור נשאר, והואיל והאיסור הקל ביותר הוא עשה לכן נוקט עשה, אבל לאו דוקא עשה. ולדבריו צ"ל דבכל איסור מיתה יש איסור מלבד הלאו והמיתה, ולכן גם כשחזינן מהא דאסרה תורה אלמנה לכה"ג דע"כ אין כבר עונש מיתה ולאו, מ"מ איסור בעלמא בלתי מוגדר בשם איכא, וע"כ זה הי' קודם, דהא כיון דלאיסור הזה אין שם לאו או עשה הרי דלא נתחדש עליה איסור חדש בלי שם כשמת בעלה, וע"כ דגם קודם זה הי', וזה חידוש גדול.
אלמה לא אפיקתה ממיתה ואוקימתה על עשה מידי דהוה אפסולי המוקדשין. הנה צ"ע לרש"י מי דמי דבגירושין דהעשה היא דושלחה דהיינו ע"י גירושין ניתרת ולא ע"י מיתה, וכן כתב אח"כ דאשמיעך קרא דאין מיתה משלחת, לכן מסתבר דלא תהא ניתרת כלום לא רק שתהי' באיסור עשה, אבל בפסולי המוקדשין הא אין ממשמעות העשה לומר שהפדייה לא תועיל, ושפיר אמרינן דאע"פ דהפדייה הועילה והוציאה מידי מעילה מ"מ איסור גיזה ועבודה יהי'.
ולתוס' זה דומה יותר, דעשה דודבק באשתו אינו גילוי למעט מיתה, וכמו לענין גיזה ועבודה דיש איסור לאחר שניתרת ממעילה ה"נ יש עשה ודבק באשתו לאחר שניתרת מאיסור מיתה.
מידי דהוה אפסולי המוקדשין דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי. בתוס' הרא"ש כתב דלא דמי דהתם הי' קודם אסור בדברים שונים ודין אחד של מעילה ירד ודיני איסור גיזה ועבודה הוא כמקודם, משא"כ כאן האיסור הוא על דבר אחד אלא דאית בה עונשים הרבה ולא אשכחן דפקיעי מקצת עונשין ואשתייר ביה מקצת [אין כונתו דנשתייר עונש בידי אדם, דהא אם נשאר עשה הא אין עונש על שעבר עשה]. ולכאורה הי' אפשר לפרש דהנה חזינן דמה שיש דין קדושה על הדבר זה מפקיע דין ממון של הבעלים, וגם פסולי המוקדשין לאחר שנפדה דינו כממון גבוה לרבנן דר' יוסי הגלילי, כמבואר בתוס' ב"ק דף י"ב ע"ב ד"ה ואם איתא, משום דמה דאסור בגיזה ועבודה הוא משום דיש בו קצת דיני קדושה ומפקיע דין ממון, ולפני שנפדה הדין קדושה בו גדול שלכן מועלין בו, ואחרי שנפדה אין בו כל כך קדושה מ"מ נשאר בו דין קדושה לענין גיזה ועבודה. ולפי"ז מה דמביא מפסולי המוקדשין הוא דיכול להשתנות דין קדושה שבו דגם לאחר פדייה נשאר בו דין קדושה והוי כממון גבוה ומ"מ לא מועלין, וה"נ אפשר דלאחר מיתת הבעל יש לה עדיין קצת אישות לענין שישאר איסור עשה, אלא דהרא"ש מיאן בזה דמ"מ אין ראי' ממה שהוחלש דין קדושה שגם שייך שיוחלש הדין עונש של העבירה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |