אילת השחר/נדרים/כז/א
ר"ן ד"ה לרבא [נדפס בדף כ"ו ב']. כ' הר"ן דלא ברור כמי לפסוק דהא הלכה כבתראי, ולכאורה א"כ מה הספק, אלא מבואר ברא"ש בפסקיו דאע"ג דהלכה כבתראי, אבל ספק אם גם נגד רבה שהיה רבו. ולכאורה אינו מובן מה נפק"מ, משמע דכיון שלמדו חכמה, והיינו ע"כ סברת הלב, א"כ לגבי זה א"א שסברתו יגדל מסברת רבו, וכמבואר בעירובין (דף נ"ג) דכל הדורות המאוחרין מבינין פחות סברא וצ"ע.
בר"ן הביא דהרמב"ן כתב דרק בנדר שהותר בפתח אמרינן כיון דבטלה מקצתה בטלה כולה ולא בנדר שהותר בחרטה, והתוס' ס"ל דבכל גווני אמרינן דהיכא דהותר מקצתה הותר כולה, וברא"ש משמע דנוטה כשיטת הרמב"ן, והתוס' כתבו כיון דנעקר למפרע לכן בטל הכל. וצ"ב סברת הרמב"ן והרא"ש.
ואין לומר דבפתח שעושה שהי' טעות עוקר כל הדיבור דהוי כאילו לא דיבר משא"כ בחרטה, דהא לב"ש דס"ל הקדש טעות הוי הקדש, ואם דיבור בטעות אינו נקרא דיבור איך יחול ההקדש לב"ש, וע"כ דיש דיבור, אלא דלב"ה לא מהני כיון דבלבו לא הי' מסכים לזה, ולב"ש מהני אע"פ שבלבו לא הי' מסכים, וכן לב"ה ג"כ אמרינן דתמורה חל אפי' בטעות, וזה ע"כ שלא חסר בדיבור ולכן יש גזה"כ דבתמורה זה מספיק, אבל אם כל טעות הוא כלא הי' דיבור למה זה יועיל בתמורה.
ואפשר לומר דהנה לעיל במשנה (דף כ"ה ב') מבואר ברא"ש דהא דבטל מקצתו בטל כולו משום דדעת האדם כשעושה נדר שיהי' כעין שנדר אותו וכיון שמקצתו שוגג בטל הכל [וכבר הקשינו שם דלכאורה הא באת וחמור אמרינן דקנה מחצה], וכיון שכן יש לומר דבהותר בפתח דאז אומר דאילו ידע זה בשעת הנדר לא הי' נודר על זה, וכיון דדעתו לפי טעותו הי' דוקא לנדור שניהם אז בטל הכל, אבל בחרטה אינו אומר דאז לא הי' נודר, אלא אע"ג דאז נדר מ"מ כעת מתחרט, ונמצא דאז בשעתו הי' עושה נדר על הכל, ואין סיבה שיתבטל, אע"פ שעפ"י דין נעקר למפרע מ"מ זה לא עושה דלא הי' רוצה אז לנדור, ואז באמת רצה לנדור על הכל, אלא דהתורה התירה חלק, וכה"ג ס"ל דלא אמרינן דבטל כולו.
והנה בירושלמי ריש מכילתין מבואר דילפינן זה מקרא, וצ"ל דמפרשינן לקרא דהטעם הוא מחמת דהוי כאילו אז לא הי' לבו מסכים, ואז אמרינן דצריך שיתקיים כל היוצא מפיו יעשה, משא"כ חרטה ע"ז לא קאי הדרשא דכל היוצא מפיו יעשה.
נדרי אונסין. בריטב"א כאן מבואר דאם נדר או נשבע מידי שהוא בקום ועשה ואיכא אונס, פטור אף באונס כל דהו, דאילו באונס גמור הא רחמנא שרי' ולא צריך לזה קרא דהאדם, חזינן דבין קרה אונס בקיום התנאי או בקיום השבועה, שניהם ידעינן דפטור באונס גמור משום דאונס רחמנא שרי', ולכאורה בשלמא על הקיום השבועה שריי' משום ולנערה לא תעשה דבר, והיינו דהריטב"א יסבור דקרקע עולם אינה מחויבת, או אפילו אם מיירי שלא היתה יכולה למנוע כלל, מ"מ ילפינן דאין בו איסור במה שנעשה ע"י אונס מצד מה שעבר על השבועה, דאונס אין זה עבירה, אבל בנאנס לקיום התנאי, מה זה נוגע להא דרחמנא שריי', וכאן בגמ' דאמרינן אנוס רחמנא פטרי', ויש לומדים דכל שנעשה ע"י אונס הוי כאילו לא נעשה על ידו ואין כאן קיום תנאי דלא באתי, אבל מ"מ קשה דהא לכאורה אם הי' בדעתו לישבע ולידור, אף אם יארע אונס בודאי דהי' חל הנדר, דכל מה דלא חל אם התנאי נתקיים ע"י אונס משום דאדעתא דהכי לא נדר, א"כ מה שייך ע"ז קרא דולנערה, אבל אפשר דכאן כונתו כ"ז שאין לנו אומדנא דרוצה להתחייב אף אם לא יהי' דלא רצה, מ"מ ילפינן מולנערה דאין חיובים, וכאן רצה שיהי' חיובם לפי גדרי העונשין, דמחמת זה שלא בא רוצה ליענש, וכן בנדר דאם לא באתי רוצה להעניש עצמו בשביל תכלית הנדר דהי' לזרז שיבוא, ולזה באונס לא ראוי להקנס.
ולענין אם נדר להיות בשב ואל תעשה ושלא לעשות בקום ועשה, הוא כותב דיהי' חייב אף דאנוס, רק באונס גמור מותר מטעם פיקו"נ וכדומה, אבל לולא זאת כיון שכבר חל עליו השבועה חייב, וצריך ביאור מה בין שבועה לעשות לבין שבועה שלא לעשות, ונראה דהכונה דבשבועה שלא לעשות הא כל רגע שאינו עושה יש כאן קיום שבועתו, ולזה כיון דכבר חל, אע"ג דאח"כ יש לו אונס ממון, מ"מ לא מיפטר אלא באונס גמור כגון פיקו"נ, אבל בנשבע לעשות, הא כל זמן שלא עושה אין כאן קיום שבועה, נמצא דהשבועה הוא לכשיבוא הזמן לעשות מחייב עצמו לעשות, והו"ל כתולה השבועה על אז, וס"ל להריטב"א דאין חילוק בין חסר תנאי לקיום שבועתו או לחלות שבועתו, ושניהם נקראו כאילו עוד לא חל, היינו דעוד לא נתקיימה השבועה, משא"כ בנשבע שלא לעשות דהשבועה כבר נתקיימה לגמרי, אין לנו לחשוב כאילו על זה נתקיים וע"ז לא נתקיים, ולפי"ז בנשבע שלא לאכול ושכח ואכל הככר שפיר עבר.
רא"ש ד"ה וכי תימא קטלא שאני. דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וגו' קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין. צ"ע כיון דיש סברא לחלק דקטלא דזה ממילא ואינו תלוי בהתנאתו שאני, למה צריך להוסיף משום ושפטו העדה והצילו העדה, שו"ר דברש"ש הגיה אי נמי, דזה שתי טעמים למה קטלא שאני.
ר"ן ד"ה שאני הכא [הנמשך לע"ב]. דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם. מבואר מהר"ן דבאופן דלא הוי אסמכתא מהני אתן ולא הוי כקנין דברים, ועי' בחו"מ (סי' רמ"ה סעי' א') מחלוקת הראשונים בזה, דהטור (חו"מ סי' קנ"ז סעי' כ') הביא בשם הרמ"ה שתי הדיעות, והסמ"ע שם הביא זה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |