אילת השחר/כתובות/צב/א

אילת השחר כתובות צב א

דף צ"ב ע"א

דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי לי'. עי' בריטב"א שהקשה דמאי סברא ששמעון ישלם על ערעורין שמחמת ראובן עצמו, וביאר דסברת רמי בר חמא כיון דאין לראובן קרקעות במה לשלם נתרוקן כל החיוב לשמעון וכאילו לראובן אין חיוב לשלם, וע"ז טען רבא דסוף סוף נשאר חיוב, דהא אם יקנה נכסים צריך לשלם, וצ"ל דלרמי בר חמא כל שאינו חייב בפועל מחמת שאין לו לא מקרי דראובן חייב, ולדברי הריטב"א יוצא דאם ראובן הלוה לא' כסף והתנה עמו שישתעבד נכסיו אלא שהמלוה עצמו לא יוכל לגבות [באופן שיצויר כזה חיוב], ואח"כ מכר לשמעון שלא באחריות ושמעון מכר לראובן באחריות, גם רבא יודה דבאמת שמעון חייב, כיון דאין לראובן חיוב כלל אפילו אם יקנה נכסים לכן שמעון חייב באחריות אע"פ שהגוביינא בא מכח ראובן, ועי' בחזו"א (פסחים דף ל"א) ובחי' מרן רי"ז הלוי הל' שכנים.

והנה צריך עיון עדיין דנהי דלראובן אין חיוב לשלם, מ"מ הא אין סיבת הגבי' מחמת שמעון ולמה שמעון יהי' חייב באחריות, והרי זה יהי' כגבוי לא מחמת ראובן ולא מחמת שמעון. ונראה מזה כמש"כ במקו"א דאע"ג דמה דגובה ממשועבדים הוא מחמת הדבר המשועבד והוי כאילו זה דבר של המלוה כבר, מ"מ יש גם מצוה על מי שיש בידו הדבר המשועבד להגבותו את הדבר, דנמצא דגובה מחמת דינו של שמעון להגבות זה להבע"ח ושייך כבר ע"ז אחריות כיון דמחמת דינו גבו את הקרקע. (מהדו"ק)

אחריות דנפשי' מי קביל עליה. יש לעין תמיד במוכר שלא באחריות למ"ד לאו טעות סופר, מ"מ יתחייב לשלם, דהא הלוקח פרע חובו לפי המבואר בב"ק (דף נ"ח ע"א) דטעם דמבריח ארי פטור משום דמדעתי' או דלית לי' פסידא, וכאן זה שלא מדעתו ואית לי' פסידא ולמה פטור, ובשלמא להירושלמי שהביאו שם בתוס' הטעם דמצי אמר מפייס הוינא לי' או דהייתי מוצא אוהבים שירחמו עלי, זה שייך גם כאן, אבל לגמ' דידן צ"ע, דנהי דלא יגבה ממשעבדי דהמוכר, מ"מ מכאן ולהבא יהא מחויב ויגבה מבני חורין דידי', ואין נראה לומר דכיון דבשעה שגבו מהלוקח אין נכסים להמוכר לא מקרי שההנהו, דמ"מ כשיש לו אח"כ נכסים הא הו"ל הנאה מה שגבו אז.

שם. אחריות דנפשי'. יש לעיין אם קיבל לעשות שלא יגבו ממנו, או דהתחייב לשלם אם יגבו ממנו. ולכאורה לא שייך חיוב שלא יגבו דהוי כמו שיעבוד על דברים, ויתכן דכמו דלא שייך קנין על דברים ה"נ לא שייך שיעבוד על דברים.

ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב וכו'. צע"ק דיעקב כבע"ח דעלמא דמי, ורש"י ביאר ולא אמרינן דראובן כרעי' דאבוה הוא, וצ"ב מה הי' מועיל מה דהוא כרעי' דאבוה.

מטלטלי שבק אבון גבך. בטור (סי' ק"א) הביא האי דינא, ותמה בבדק הבית דלדידן אף אי יהיב זוזי ליתמי יגבה מהן דהא תיקנו הגאונים דגובין ממטלטלין דיתומים. וצ"ע דלמה מקרי דירשו זה מאביהם, דבשלמא בקרקע איכא שיעבודא דר"נ כמבואר בתוס' בפסחים (דף ל"א) דלכן הי' כבר של אביהם ושייך לגבות מהן ולא הוי כקנו היורשין, אבל מטלטלין כיון דאין גובה מלקוחות אף לאחר תקנת הגאונים נשאר בזה כמו לפני תקנת הגאונים וצע"ק.

שם. מטלטלי שבק אבון גבך. מבואר דיכולים לגבות ויכריחוהו ב"ד לשלם. ולכאורה הא מטלטלי דיתמי מצוה עליהם לשלם מדין כיבוד אב אלא דאין כופין, אבל איך נכוף לגבות דבזה נבטל בידים מצוה דרמיא עליהם, ועי' בבית יעקב (לעיל דף פ"ד ד"ה ינתנו ליורשין) שהביא בשם הפנ"י להקשות לעיל להרמב"ן דיכולים לכוף אלא דאינם מחויבים אבל כשמונח ביד אחר למה לא נימא דיתנו להבע"ח משום מצוה, וכ"ש למה מהדרינן עובדא אחרי שהגבו לבע"ח, וכתב דשייך לכוף לומר רוצה אני אבל אם לא יאמרו רוצה אני לא יקויים מצות כיבוד, וגם גביית ב"ד לא שייך כיון דליכא שיעבוד נכסי וא"א רק לכוף שיאמר רוצה אני. מ"מ אפילו לדבריו קשה כאן שזה בידם לא לגבות החוב דהוא חיוב מטלטלי, למה נזדקק לגבות שיבטלו בידים מצות כיבוד, ומש"כ שלא יקויים מצוה כ"ז שאינן מסכימין, צ"ע דהא הכיבוד הוא מה שנפרע חובו של אביהם ולמה לא יקויים המצוה אפילו אין אומרים רוצה אני. (מהדו"ק)

אי פקח אידך. ברעק"א הקשה למה צריך להגבות יעכב בעד חובו כיון דמשועבד לי' מדר' נתן. והנה אם ימכור הקרקע לפני שבאו היתומים לדון אתו אינו יכול לדחותם אל המשועבדים כיון דיש לו זוזי, אם נימא דאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בנ"ח הוא גם אם יש מטלטלין בנ"ח, ובפרט אם יהי' לו קרקע בנ"ח, וא"כ ד"ז תלוי דאם מה שיעכב לעצמו לא יהי' בזה דין גוביינא אלא דא"א להוציא ממנו, דאז אם ימכור הקרקע יבואו שוב ויתבעוהו, משא"כ אם יגבו הקרקע ויחזור ויטרוף כבר לא יוכלו יותר לתובעו, ויש בזה לעיין אם זהו גופא שייך שיבוא לב"ד ויפסקו דא"צ ליתן להם יהי' כמו גוביינא, או דכיון דנשאר כמו שהי' אין כאן דין גוביינא. (מהדו"ק)

שם. אי פקח אידך מגבי להו ניהלייהו ארעא והדר גבי לה מינייהו. בפסחים (ל"א א') מבואר דאע"ג דמכאן ולהבא גובה, מ"מ חוזר וגובה הקרקע שהגבה להם מחמת דמשתעבדא ליה מדר' נתן, היינו דהקרקע משועבדת לעצמו כיון שהיתומים חייבים לו באחריות, ויש לעי' להמבואר בר"ן בהא דקטינא דאביי (לעיל צ"א ע"ב) דהו"ל כאילו הגבה וחזר וקנה, ולכן בע"ח מאוחר לא יוכל כבר לגבות מהקטינא, א"כ כאן דפייס להבע"ח בזוזי הו"ל כאילו הגבה להבע"ח וחזר וקנה ממנו, א"כ צריך להיות דהיתומים יוכלו לגבות ממנו דהו"ל כקרקע שקנה אח"כ דגובין מבע"ח אפילו בלי דאקנה, אבל הקרקע לא היתה משועבדת דהא לא הי' להיתומים שיעבוד על הבע"ח של אביהם, וא"כ כיון דהוי כאילו הבע"ח דאביהם גבה וחזר והקנה לשמעון, עכשיו כבר אין לשמעון שיעבודא דר' נתן על הקרקע הזאת, וא"כ למה חזר וגבה מהם.

רש"י ד"ה ופייסי'. מבואר דפייסי' בשביל ראובן שקיבל אחריות, ובמהרש"א חידש דלרש"י אינו יכול לוקח לסלקו אא"כ קיבל המוכר אחריות, ובאמת צ"ע דהא רמי בר חמא ס"ל לעיל דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי כמוש"כ התוס' לעיל צ"א ב' ד"ה מאי, וכן הביאו בשם רש"י ב"מ דכתב כן, ולכאורה הי' אפשר דכאן מיירי דפייסי' מדעתי' דהבע"ח הסכים, אבל אם לא הי' מסכים לא הי' יכול לסלקו, ולשון פייסי' משמע הכי דאל"כ הול"ל וסילקו [ממהרש"א בדבריו משמע דאין חילוק].

ולולא דבריו הי' נראה דהנה יש לדקדק למה הוצרכו לכתוב מטלטלין שבק אבון גבך, הא פשוט כיון דרוצה לטרוף מהם ולהם אין קרקע א"א לגבות מהם, וגם אינו יכול לעכב בעד חובו כיון דיש להם תביעה על כל מה שיש לו, ולו אין תביעה על המטלטלין שלהם, ומלשון הגמ' משמע דמחמת דאביהם הי' לו מטלטלין עליו הוא דקאתינן, וצ"ל דלולא זאת הי' לו זכות ליקח כסף לפדות את הקרקע מחמת חיוב אחריות דאביהם והי' נחשב כאלו אביהם פדה קרקעו בעד האחריות, וע"ז אומרים לו דמטלטלין שבק אבון גבך, דזה הכסף אם נחשבנו ככסף של אביהם לא הי' לו רשות בזה לפדות את הקרקע, וא"כ התינח אם בשעת הפדייה התכוין לפדות בשביל חוב אחריות דאביהם, דהי' סברא דיועיל ויפטר מלשלם חיובו דהוי כאילו שילם חיובם, ולזה הוצרכו לטעם דמטלטלין שבק אבון גבך ולאו כל כמיני' לזה, אבל אם לא התכוין בתור שיהא נחשב כאילו הם שילמו בידו מחמת האחריות המוטל עליו, לא הוצרך לטעם דמטלטלין שבק אבון גבך וכנ"ל.

רש"י ד"ה מטלטלי שביק אבון גבך. והי' בע"ח של אבינו מסולק ממנו שאין לנו קרקע. לכאורה מה איכפת לן אף שיש להם קרקע, מ"מ מטלטלי שלהם אינו משועבד ולא הי' לך לשלם בעד זה החוב במעות, משמע מרש"י דכיון שיש להם קרקע המשועבד לבעל חוב אז בזה שהוא נותן כסף שישאר להם הקרקע, אע"פ שהכסף אינו משועבד מ"מ הי' נפטר בזה מחובו דבזה הציל שישאר להם הקרקע, ואע"ג דזה כפורע חובו של חבירו, מ"מ אולי רש"י יסבור כשיטת ר"ת דמה דפסקינן כחנן דפורע חובו של חבירו פטור זה רק בפירנס אשת חבירו כמבואר בתוס' בב"ק (דף ק"ט א'), ולכן כתב רש"י דהם לגמרי פטורים ולא פרע חובם כלל.

בא"ד. דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. יש לעיין הא אפי' אם כשהמטלטלין אצלם הי' משתעבד אבל מטלטלי דלוקח בודאי לא משתעבדי, ומה צריך דוקא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דזהו טעם על מטלטלי כשהם שלהם, משמע דכאן הדיון על עצם החוב לגבות, וע"ז אמרינן דאין לזכות בעצם החוב מחמת דחייבין לו כיון דהוי בגדר מטלטלין דלא משתעבד. וצע"ק לפי מש"כ בר"ן (לעיל דף י"ט) דלא גובין שטר בתור גוביינא, הרי דחוב אינו דבר הנגבה, וא"כ אם רש"י יסבור כן למה הוצרך לטעם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי.

רש"י ד"ה מגבי. והרי היא לכם כירושת קרקע. וכן בד"ה חוזר וגובה כאילו נפלה להם ממש בירושה. והעירוני דלמה הוצרך לזה, הא כיון דהטעם מחמת דמשועבד מדר' נתן כדאיתא בפסחים (דף ל"א), א"כ גובה שיעבודו, ומה צריך להוסיף דזה מכח שירשו.

תוד"ה ופייסי'. והר"ן חולק, וצריך להבין לפי התוס' למה אם במעות שילם וסילק את הבע"ח ס"ד דיפטר מחמת זה מהמלוה שזקפו עליו ובקרקע הי' פשיטא דלא נימא כן, ומשמע מריב"ש בשטמ"ק דאם שילם במעות הי' סברא לטעון דמעות האלו שהי' חייב להם בהם שילם חובם משא"כ באם גבו הקרקע, וצע"ק דאטו על מעות מיוחדים הי' הדין דשייך לומר כן ומ"ש משילם בקרקע, וצ"ל דאע"פ דגובין קרקע אינו חייב המוכר לשלם להלוקח משום דעי"ז שילם חובו ונהנה הלוה מקרקע הלוקח וחייב רק משום דקיבל אחריות, וה"נ כאן אינו נפטר מחיובו להיתומים ע"י שפרע חוב שלהם, ולכאורה זה רק למ"ד דפורע חובו פטור, וצ"ע למ"ד חייב למה תמיד צריך דוקא אחריות או סתם דהוי כקבלת אחריות, תיפו"ל דהוא שילם חובו של המוכר וההנהו, ולא מסתבר לומר דקבלה צריך רק כדי שיגבה ממשועבדים דבלי זה הוא רק כחיוב על פה [ועמש"כ לעיל דף צ"א ב' ד"ה רבינא]. (מהדו"ק)

תוד"ה אי פיקח הוא. עי' בגידולי שמואל דהעיר למה לא יכולים לומר דרוצים שיתן להם קרקע באחריות ולא יגבה להם קרקע משועבדת בלי אחריות, ובפשטות לא קשה דכיון דאביהם חייב באחריות ככל בע"ח, הרי גם מאחריות טירפא דידי' הם ג"כ חייבין ובודאי היו יכולים להחזיר לאביהם בלי אחריות, ויותר ממה שהיו מחויבים לאביהם אין חיוב לשלם להם.

ובר"ן כתב דאם הגבה קרקע לבע"ח כיון דמדר' נתן יכול להגבותו כמו שיכול ליתן ליתומים והבע"ח יגבה מהם, לכן אין יכולים היתומים יותר לתובעו. וצ"ע דא"כ בהגבה מעות הא כיון דאינו מחויב להגבותם דוקא מעות דהא יכול להגבותם קרקע, אע"ג דהבע"ח שלהם יחזור ויגבה, א"כ כשהגבה מעות הא הו"ל כמו שנתן לו קרקע אלא דסילקו וקנה ממנו ולמה לא יפטר מהם, ואין לומר דכאן אליבא דרמי בר חמא קיימינן דס"ל דא"א לסלק אלא דהסכים, כמש"כ המהר"ם שיף, א"כ לא הי' כאן גוביינא כלל דאין שייך גוביינא על מעות, וא"כ אדרבה יש יותר להחשיב כאילו גבה קרקע והסכים למכור במעות, גם קשה הא רבא לא פליג עליה כאן בדינא, אלא דנותן לו עצה להגבות ליתומים קרקע, אבל אם יתן להם מעות יפסיד, ולמה הא כבר נפטר בזה שסילק בעל חובם במעות. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א