אילת השחר/כתובות/ע/א
המדיר
המדיר את אשתו מליהנות לו. הא דלא קתני ליהנות ממנו, בשושנים לדוד ובמלאכת שלמה כבר עמדו בזה, וכת' דבא התנא לרמוז דמיירי באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך וכדאוקימנא בגמ' [וממילא גם הוא לא יהנה ממנה], וק"ק שהרי זה לא מכלל הנדר, אלא דבכדי שיוכל לאוסרה צריך לאוקמי בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואכתי לא מיושב לשון הנדר שהי' צריך להיות בלשון שלא תיהנה ממנו.
'[והנה המדיר את אשתו מליהנות לו, היינו מסתמא מחמת שהוא בכעס עליה, ומ"מ חל הנדר, דגם כשעושה דבר מתוך כעס חשיב מדעת, ואינו כארבעה נדרים דאיתא בנדרים כ' ע"ב שהתירו חכמים].
שם. המדיר את אשתו מליהנות לו. הגרעק"א (בגליון המשניות נדרים פ"ה אות מ"ב) כתב יש לעיין בכתובות המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאו' ג"כ באוסר עליה אשר לו, דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין, וא"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו', הא בלא"ה קשה דהא אינו מהנה לה כלל אע"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה, וכיון שכן מאי פרכינן שם ופרנס לאו שליחותי' קעביד, הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו וכו' עי"ש. והנה אף דרק אסר נכסיו, מ"מ אם תרצה ליהנות כגון מזונות, זקוקה להנות ממנו כדי שתוכל להיות נזונית, דאם לא יתן ברצון תהא צריכה על כל דבר שתרצה לאכול לבוא לב"ד לגבות מנכסיו, ועי' ב"ק דף קי"ב ע"ב איך סדר גביית ב"ד, וגם אין גובין רק מקרקע, ובודאי על כל פרוטה שתצטרך להוציא ממנו בשביל מזונות יהי' במציאות בלתי אפשרי בלי שיתן ברצונו, וזה יהי' הנאה ממנו [ולהלן ע"ב בד"ה ופרנס כתבנו ליישב באופן אחר].
עד שלשים יום יעמיד פרנס. לכאורה עצה זו של העמדת פרנס אינה ראויה כ"כ, וכעין מה דאמרינן בב"מ (קט"ו א') דאלמנה אין ממשכנין אותה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה, ע"י זה שצריך לבוא להחזיר עבוטה, וכן כאן ע"י שצריכה להגיע לפרנס נמצא משיאה שם רע, או שיהי' להם קשר יותר מדאי, והרי היא אשת איש.
ובכהאי גוונא דבמציאות א"א שיעמיד פרנס לא שייך עצה זו.
שלא תטעום אחד מכל הפירות. יל"ע באוסר את עצמו בקונם מאכילת איזה מאכל, אם אסור לו לאכלו גם כשיתן בתוכו דברים המרים, ולכאו' באופן זה אי"ז נחשב עובר על הנדר, אך יל"ע במאכל שערב לחיך אלא דמעורב בתוכו סם המות, אם כשאוכלו נחשב עובר על הנדר, או דילמא אינה אכילה כלל כיון שסם המות נתון בתוכה.
רש"י ד"ה המדיר. אין הנאת תשמישו נאסר עליה וכו'. שיטת רש"י דבכלל הנדר שלא תיהנה ממנו נכלל תשמיש, והקשו האחרונים [עי' ברש"ש בתוס'] כיון דלשון ליהנות היינו גם מתשמיש, אלא דלא חל כיון דמשועבד לה, א"כ נימא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו.
והנה בנדרים דף כ"ה ע"ב מבואר דהמדיר אחרים מליהנות ממנו ואם הי' יודע שאביו ביניהם לא הי' אומר בלשון הזה, דנמצא דהלשון הזה בטל וממילא בטל הכל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, דנהי דרוצה לאסור על שאר האנשים, מ"מ הא מה שאמר לא רצה לומר, והו"ל כמחשבה בעלמא בלי דיבור דאינן נאסרין, אבל כאן דרוצה לומר מה שאמר אלא דלא חל על התשמיש מ"מ על מה דאפשר לחול חל שפיר [ומסתמא זה ג"כ כוונת ההפלאה].
ועוד נראה דהנה באמת הא דאינו יכול לאסור מה שמשועבד היינו דאינו בעלים לענין זה, נמצא דבאמת אסור ליהנות משלו אלא דלענין זה אינו שלו, א"כ הא נתקיים כל הדיבור דמה שהוא שלו ואינו משועבד חל שפיר [ומסתבר דעל תשמיש יתר על העונה שמחויב יחול שפיר, ומש"כ בהפלאה להוכיח דנקרא משועבד אף יתר מהעונה מכח הסברא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, אינו מובן הוכחתו].
והמשל בזה אם יאמר קונם פירותי ופירות חברי על פלוני, לא נימא דכיון שאין יכול לאסור פירות חבירו הוי נדר שבטל מקצתו, דנדר על פירות חבירו אינו נדר כלל, וה"נ כיון שאינו בעלים לאסור עליה תשמיש דמשועבד לה, הוי ככולל בנדרו פירות חבירו ואי"ז בכלל הותר מקצתו הותר כולו.
והחילוק בין רש"י לתוס' הוא דלהתוס' אין זה בכלל משמעות לשונו משום דאינו מכוין אלא על המזונות, וגם על תשמיש יותר מעונה לא יחול, ולרש"י הוא מכוין על כל דבר שהוא שלו, אלא דעל מה שמשועבד לא נכלל כיון דאינו שלו.
ובשער המלך (פי"ב מהל' נדרים ה"י) הביא מספר קול יעקב שהוכיח מזה למי שהקדיש ב' בהמות ואמר הרי אלו עולה, ונמצאת אחת בעלת מום או טמאה דלא הוי בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שהנדר מעיקרא לא חייל, וה"נ כיון דלענין תשמיש לא חייל מעיקרא כלל לא חשיב נדר שבטל מקצתו, ודחה בשער המלך דשאני הכא דמן הדין חייל הנדר דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד, אלא דאלמוה רבנן לשיעבודי' ולא פקע, ובכהאי גוונא הוא דלא אמרינן בטל מקצתו בטל כולו.
וצ"ב דהא מי שמכר חפץ לחבירו במשיכה לחוד, וכי מצי המוכר לאסור את החפץ בקונם כיון דמדאורייתא לא מכרו, הא בודאי אינו בעלים ע"ז, וה"נ כיון דמדרבנן אלמוה לשיעבודי' חשיב לאו דילי' ולא חל הנדר כלל.
'[ובהערות מעשה חושב על השער המלך תמה דאם הנדר חל מה יועיל מה דאלמוה לשיעבודי' וכי יאמרו לו רבנן לעבור איסור, ויתכן דגם לדעת השער המלך מטעם זה דאלים שיעבודי' לא חל איסור קונם מכח הנדר, רק כונתו דאין חסרון בעצם הנדר שאינו יכול לחול דנימא מטעם זה הותר מקצתו הותר כולו].
בא"ד. דהא משועבד לה. ומבואר בר"ן בנדרים דף ט"ו ב' דאלמוה לשיעבודי'. וצ"ב דלכאורה הוא משועבד לה רק מצד מצות עונה, אבל מה היא משועבדת לו. וברשב"א (בנדרים שם ד"ה ואמר) מבואר דנשתעבדו זה לזה לכך שע"י כך עמדו ונישאו ולאו משום מצוה בלבד.
והנה במה שמבואר בר"ן שם דאלמוה שייך גם בעונה, צריך להבין מה שייך אלמוה בזה, דאלמוה היינו דכאילו כבר קדם וקיבל את השיעבוד לפני הנדר, וזה שייך בממון ולא בעונה, וכבר נתקשו בזה, עי' בקובץ שיעורים אות רל"א.
ואפשר לומר דהנה באמת לחיוב עונה הא חכמים קבעו זמנים מתי שמחויב, אבל מ"מ א"א לומר שיש יום מיוחד בו הוא חייב מה"ת בעונה, דהא אם פירסה נדה או שתהי' חולה או הוא חולה הרי הוא פטור, נמצא דאז אין הביאור שהוא פטור אלא שזה לא עונתה, כיון דעונתה הוא רק באם ישלמו כל התנאים, וא"כ בלי האלמוה נהי דיש שיעבוד בכללות, אבל אין שיעבוד על היום והשעה ההיא שנוכל לומר דמשועבד, ולכן קונם יכול להפקיע השיעבוד, כיון דכשאנו דנים קודם אמרינן בכללות דכשישלמו התנאים יהי' מחויב, אבל על כל שעה שדנין א"א לומר דבשעה הזאת ממש יהי' מחויב בעונה, וכאן אפי' לאביי דאמר למפרע הוא גובה לא יהי' שייך לומר דהשיעבוד ימנע מהקונם לחול, דרק בממון שייך ענין למפרע גובה, אע"ג דלפני הגבי' לא הי' ידוע אם יקח חפץ זה, מ"מ כך הדין דלמפרע הוא שלו, אבל בעונה כיון דאין רגע מיוחד מתי החיוב ולא שייך עי"ז למפרע, שוב קונם מפקיע, ואלמוה רבנן דהוי כאילו כבר כעת הטילו עליו העונה על הרגע ההיא שיקיים ולכן לא חל הנדר.
ולפי"ז גם בממון אי"צ לומר דאלמוה דהוי כאילו כבר גבה מקודם, אלא דהוי כאילו יש לו שיעבוד מיוחד לקבל את זה דוקא, כשיגיע הזמן, ושיעבוד כזה לא נפקע ע"י קונם, דבלי אלמוה כיון דאליבא דאמת יש שיעבוד אבל לא ידוע בודאי שיקח החפץ הזה דהא יכול לסלקו בחפצים אחרים הוי חל, ולזה אלמוה דכשיגבה הו"ל כאילו כל החיוב הי' רק על זה, ושיעבוד כזה כבר לא נותן את הנדר לחול [אמנם עדיין צ"ע כיון דמהתורה אין חיוב דוקא כעת, למה מהני מה דאלמוה דלכן לא יחול הנדר].
תוד"ה יוציא. דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא. הנה בתוס' לקמן דף פ"ו מבואר דגם על מצוה דרבנן כופין, ולפי"ז למה צ"ל כאן טעם מיוחד דיכולים לכוף לגרש כיון שעשה שלא כדין, הא בלא"ה כיון דמוטל עליו לגרשה מדרבנן א"כ ממילא נכוף דמצוה לשמוע דברי חכמים.
ואפשר דהנה בכל מצוה הא אף אם לא יהי' דין דכופין, מ"מ אם נכוף אותו למעשה המצוה הא המצוה תתקיים, לכן שייך שפיר כופין גם בלי דין מיוחד שעל הענין הזה כופין, משא"כ לגבי לגרש, הא כ"ז שלא יהי' דין דכופין, לא רק שלא יהי' מחויב לכוף אלא דהמצוה לא תתקיים, משום דגט מעושה פסול, א"כ א"א להתחיל לומר דכופין לפני שיהי' הדין דיועיל הגט, ולכן מצד הדין הרגיל דכופין על המצות א"א להתחיל ולכוף ושיועיל הגט, אלא היכא דיש דין תקנה מיוחדת דנכוף, ולכן היכא דכתוב רק יוציא נהי דאיכא מצוה דרבנן אבל לא הי' תקנה מיוחדת, וכל שאין תקנה מיוחדת א"א לכוף כיון דאין דין דמהני גירושין כ"ז שאין דין כפי', ועדיפא מיני' מצינו דגט מעושה כדין ע"י גוי אין מועיל הגט וצ"ע.
בא"ד. לפי שמונע ממנה כל עניני אישות כו' בין מזונות. הא דחשיב למזונות לעניני אישות, ה"נ אשכחן בגיטין דף פ"ה א' בנותן לה גט ואמר חוץ מתרומתיך מהו וכו' חוץ מירושתיך וכו', והיינו דכל אלו הם חלק מזכיות של הנישואין, אע"פ שאינו שיור בנישואין עצמם כמבואר שם בגמ'.
וכיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה. לכאו' כיון שיכול לגרשה בע"כ ויפקע כל השיעבוד אליה מצי מדיר לה, עי' סברא זו ברדב"ז (ח"א סי' ס"ח), וצ"ל דכיון שאינו רוצה לגרשה מחמת שיתחייב בכתובה, נמצא שהוא מוכרח להישאר במצב של נישואין, וממילא הרי הוא משועבד לה [ועי' בהגהות הלבוש כאן מה דתמה עליו].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |