אילת השחר/כתובות/ט/א
האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. והיינו מחמת דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. וכתב רש"י דס"ל דלהפסיד כתובה אינו נאמן, ובתוס' לקמן (ע"ב ד"ה נאמן) כתבו דמצי סבר דנאמן גם להפסיד כתובתה ונקט לאוסרה לרבותא. ויש לעיין דהא מה דנאמן להפסיד כתובתה הוא מחמת חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, א"כ כיון דס"ל לר"א דהוא בקי יהי' נאמן לאוסרה עליו מחמת חזקה זאת ולא רק מדין שויא אנפשי' חד"א, וכיון דבגמ' אמרינן דטעם של ר"א הוא מחמת דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, זה דחקו לרש"י לומר דר"א ס"ל דאינו נאמן להפסידה כתובה, היינו דלא ס"ל החזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה רק נאמן מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. ואין להקשות על הגמ' גופיה דמנ"ל להגמ' דר"א ס"ל משום דשויא אנפשי' אולי משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אפשר דא"כ צריך להיות נאמן גם לאוסרה על כל הכהנים, ומדקאמר נאמן לאוסרה עליו, משמע דזה רק מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. ולפי"ז יהי' נפק"מ דלהלכה דפסקינן החזקה דאי אדם טורח וכו' נאמן גם על כהנים אחרים לאוסרה, אמנם עי' ברעק"א בריש הפרק דכתב דבאמת אינו נאמן לאוסרה על כהנים אחרים.
ואפשר דמה שכתב הגרעק"א לא התכוין לשיטת הרמב"ם, דהנה ברמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) מבואר דע"א נאמן לומר דהיא זונה, והא דאינו נאמן להעיד על אשת כהן שזינתה כתב הגרעק"א (בתשו' סי' קכ"ה) דזה משום דלאוסרה על בעלה יש דין דבר שבערוה דטומאה כתיב בה כעריות אפילו לגבי בעלה כהן, ולפי"ז כשמעיד שזינתה תחת בעלה נאסרת לכהן אחר מדין נאמנות ע"א, ונמצא דגם הבעל צריך להיות נאמן מעיקר הדין לאוסרה על כהנים אחרים מדין ע"א נאמן באיסורין, וצ"ע לדינא.
ספק תחתיו ספק אין תחתיו וכו' וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג'. והיינו דעכשיו היא כבר גדולה, ויש להסתפק ברצון. הנה לא מצינו נזכר חילוק מחמת רוב זמן, דהא כאן יש רוב זמן שאם זינתה בזמן ההוא היא מותרת, וקצת זמן שאם זינתה אז היא אסורה, מ"מ לא מיחשב רוב זמן לרוב, לקבוע איזה דין משום כך, וצריך טעם למה לא מחשבינן זה לרוב. ועי' בתוס' יבמות (דף כ"ו ע"ב ד"ה למיתה) דביארו דהא דחיישינן לשמא ימות לזמן מרובה יותר על זמן מועט משום דלא שכיח שימות בזמן מועט, ולכאורה מאי שייך לא שכיח דהא המיתה היא פעם אחת ומה נפק"מ בזמן מועט או בזמן מרובה, דהא בין כך זה יהי' רק בפעם אחת, ומי יימר דזה הפעם יהי' בעוד שנה אולי זה יהי' היום, וע"כ משום דבמשך זמן מרובה יש יותר אפשרות של מיתה מבזמן מועט, הרי דאנו מתחשבין עם הסברא הזאת מה שיש יותר אפשרויות שיארע דבר זה, א"כ למה זה לא יכריע לתלות שאירע הדבר במשך זמן מרובה מבמשך זמן המועט [ושוב הראוני שכבר העיר בזה הרש"ש כאן, ובפתחי תשובה אהע"ז סי' ס"ח].
בשיטמ"ק בשם שיטה הקשה על הא דמבואר בסוגיין דבס"ס מותרת, והא אמרינן דספק טומאה ברה"י אפילו הרבה ספיקות טמא, ותירץ דהני מילי כשהוחזק שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספק ספיקא אין אוסרין.
ונתקשו בסברת התירוץ, עי' חידושי ר' שמעון דתמה דהא גם בספק שרץ ספק צפרדע וכן בספק נכנס למקום שיש בו טומאה טמא, וא"כ קושית השיטה נשאר קשה.
והנה קושית השיטמ"ק אפשר לפרש דבין על ספק אונס או רצון דמכריע הדין רה"י דהוי כדין רצון, ובין על ספק תחתיו או אינו תחתיו, יכריע דהוי דינה כתחתיו, או דאפשר דעל ספק רצון לא הוקשה לו, דע"ז לא יועיל מה דהוי ספק ברה"י להכריע דינו כרצון.
דהנה בש"ש (א' פרק ט"ו) כתב עמש"כ תוס' בסוטה (דף כ"ח) דבנדה שהדם יוצא ממקום סתר לא הוי כרה"ר אע"ג דאיכא שלשה, דזה כלל דכל דבר דלא שייך בגלוי לא הוי רה"ר, אע"ג שישנם ג' אנשים, וה"נ ספק רצון דזה לא גלוי לכן לדברי הש"ש הוי רה"י.
אבל אפשר לומר דמש"כ התוס' דבחברותיה נושאות אותה במיטה הוי רה"י אע"ג דהם ג', כיון דיציאת הדם הוי תמיד במקום סתר, זה שייך רק היכא דהספק הוא לדידה, כגון התם ביציאת הדם מהמקור דבשעת יציאת הדם היא מסופקת אז אנחנו אומרים דאין זה רה"ר, דאנחנו לא נוכל לדעת אפילו להסתפק בשעת יציאת הדם, ולה לבד יש להסתפק, לכן הוי כרה"י, אבל ספק אונס ורצון דלגבי דידן אין לדעת רצון בכלל ולדידה אין כלל ספק, וספק כזה לא מצינו כלל בסוטה דלא דנו כלל כזה ספק, דלגבי דידה אין ספק דהא היא יודעת מה שבלבה, ורק בסוטה דלנו יש ספק אע"ג דלה אין ספק אז תלוי ברה"י או רה"ר, אבל היכא דאין בעולם מי שיש לו ספק ולנו זה דבר שא"א לדעת, זה לא נכלל בפרשת סוטה, דאז אין כלל ללכת בזה לפי הכללים של רה"ר או רה"י, ודין ספק זה כבאיסורין דבספק אסור בתורת ספק, ואם נאמר כן נמצא דקושיית השיטה היתה רק על ספק תחתיו ספק אינו תחתיו, דזה דבר הגלוי ושייך בו לילך לפי הכלל שנאמר לחלק בין רה"י לרה"ר, אלא דכיון דספק זה יוכרע כודאי תחתיו כדין ספק טומאה ברה"י דהוי ודאי טומאה, ועל ספק אונס ספק רצון ישאר כדין ספק דאורייתא דאסור בתורת ספק.
ולפי"ז לא הוקשה להשיטמ"ק דיהי' דינו ככל ס"ס ברה"י דטמא ודאי, אלא דהוקשה לו דיהי' ספק טמא, ולפי זה אפילו לפי קושית השיטה הי' שייך שנעמיד בחזקת היתר, ונצטרך לומר כתירוץ התוס' דיש רוב שאינו גמור שאומר שזה ברצון, וכיון דכאן הוי כספק א' יהי' אסור מחמת דספק אונס לא מהני חזקת היתר דמדרבנן הוי כרוב רצון.
ולפי זה נוכל להבין תירוץ השטמ"ק, דהנה מה שמצינו ספק טומאה דברה"י הוי טמא, הוא רק באם יש מי שראוי לקבל טומאה ודאי והספק הוא אם נטמא, ואפי' אם ספק שרץ ספק צפרדע הא מיהת יש ודאי א' שיכול לקבל טומאה, ובאמת התוס' בסוטה (דף כ"ח) נתקשו היכא דלא ידוע דהי' שרץ מנ"ל זה מסוטה עי"ש, עכ"פ דספק שמא אינו מי שיכול להטמאות זה בודאי לא מצינו בסוטה, וכאן הא אמרינן לגבי ספק שאינו תחתיו היינו שלא הי' מה שראוי לקבל טומאה, וכיון דספק כזה לא מצינו בסוטה הוי דינו כבכל איסורין דאינו אלא ספק, וכיון דגם ספק אונס אינו אלא ספק כבכל איסורין ממילא מותרת ככל ס"ס, ואפשר שזה כונתו שלא איתחזק שם טומאה, דאין כלל ודאי שהי' דבר מה שיהי' נטמא, וכה"ג לא נתחדש הדין דספק כודאי וממילא הוי ס"ס ומותרת.
'[ולסברתנו גר שנתגייר ונסתפק אם נגע במת ברה"י כשהי' גוי דאז אינו מקבל טומאה או כשהי' כבר ישראל, לא נימא בזה ספק טומאה ברה"י דהוי ודאי טמא וישאר ספק כבאיסורין].
'[ויש לעיין באם יש ספק אם הוכשר לטומאה אם יהי' דינו דברה"י טמא, דיתכן דלא יהי' דינו ככל ספק טומאה ברה"י רק כספק איסור, והראוני בתוס' הרא"ש חולין (דף ל"ו) דאז אין דינו ככל ספק טומאה ברה"י ודינו רק ספק טמא].
ואפשר לומר דאפילו אם גם בספק רצון הוקשה להשיטה דיהא בו דינו כרה"י, מ"מ לפי תירוצו דיש ספק אם בכלל יש מי שיהא נוהג בו טומאה, ממילא גם על ספק אונס ורצון לא שייך לדון, כיון דעל ספק תחתיו אין דין כטומאה ודאי מחמת דלא ברור אם הי' מי ששייך להיטמאות אין שייך לדון בספק אונס בדיני טומאה דברה"י, כיון דאף אם נאמר דיהי' אסור מ"מ ישאר רק ספק, ומה דנתחדש ברה"י הוא רק היכא דעי"ז יצא טמא ודאי, אבל היכא דגם אם נפסק דאסור לא יהי' לה דין ודאי, אז אין זה בהגזה"כ דמחלק בין רה"י לרה"ר, ואין לנו לילך לפי כללי טומאה אלא לפי כללי איסור, ושייך להתיר ס"ס וכן להעמיד על חזקה ככל איסורין דעלמא.
אלא דלפי זה בנתקדשה פחותה מבת ג' דאז הוי רק ספק אונס ספק רצון תהי' אסורה בתורת ודאי ולא יועיל חזקה, ובתוס' הא הקשו דנעמידנה בחזקת היתר לבעלה, הרי דאין דינה כמו בספק טומאה ברה"י דאז הא לא מהני חזקה.
וע"כ צ"ל כמש"כ דספק אונס ורצון אין בו כלל ללכת לפי כללי דיני טומאה אלא כאיסורים, וכל מה דהוי קשה להשיטמ"ק הוא רק על ספק תחתיו דהספק הזה יוכרע לאיסור ודאי, ועל זה תירץ דלא איתחזק טומאה, היינו דלא ברור דיש מי ששייך להטמאות דכה"ג לא ילפינן מסוטה והוי ככל ספק איסור.
'[העירוני דא"כ במאי דהק' התוס' (ד"ה ואבע"א באשת ישראל) שגם בפחותה מבת ג' שנים ויום אחד יהי' ס"ס דספק מוכ"ע או דרוסת איש, ואת"ל שדרוסת איש היא, אכתי ספק באונס ספק ברצון, וע"ז אכתי תיקשי קושית השטמ"ק דאפי' בס"ס ברה"י ספיקו טמא.
ונ"ל דהא פחותה מבת ג' גם אם נבעלה זה נקרא אונס, ובמצב של קטנה א"א להיות נאסרת, דפיתוי קטנה תמיד הוי כאונס, וא"כ ספק אם היא ראוי' להיות נטמא, ושייך שוב התירוץ שתירצנו.
אמנם שיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' סוטה ובפ"ג מהל' אישות) דקטנה נאסרת ברצון, והראב"ד השיג עליו משום דפיתוי קטנה אונס הוא, וכל המפרשים נדחקו לתרץ דברי הרמב"ם, עכ"פ רוב הפוסקים נוקטים דקטנה לא נאסרת, ויש רוצים לומר דכונת הרמב"ם דנאסרת מדרבנן, ואם זה רק מדרבנן נמצא דלא שייך להיטמאות מן התורה, אבל זה דוחק, עכ"פ דברי הרמב"ם לא זכינו להבין.
ואע"ג דיש גם ספק שזינתה כשהיא גדולה, מ"מ נוכל להתירה מצד ס"ס, ספק מוכת עץ ואפילו נבעלה אולי כשהיתה קטנה, דאז אינה ראוי' להיטמאות].
ובעיקר קושיית השיטמ"ק יש ליישב בדרך אחרת, דכיון דספק תחתיו או אינה תחתיו הוא ספק דלא הי' שייך שנסתפק עליו בשעת הזנות אלא אח"כ, דהא בשעת מעשה היינו יודעים אם היא אשת איש או פנויה, וספק תחתיו שייך להסתפק רק עכשיו דבר שאז לא הסתפקנו, ועל זה לא נאמר דין ספק כודאי דלא הוי דומיא דסוטה.
ואין להקשות מהא דכתבו התוס' בריש נדה לגבי טומאת מעת לעת דלא ילפינן לטמאה למפרע, ולכאורה למה לא כתבו כיון דאז בשעתה לא הי' אפשר להסתפק וכל הספק נתחדש עכשיו, דאפשר לחלק דהתם אם הרגישה ולא בדקה שייך שיהי' איזהו ספק, וכן בנגע במסוכן בלילה ולמחר מצאו מת דהי' שייך גם בלילה להסתפק אלא דהי' מעמיד אחזקה, אבל כאן דלא שייך כלל ספק בשעתו וכל הספק מפני שעכשיו נסתפק על מתי שהי' קודם, ספק כזה אינו דומה להא דספק סוטה ודינו כבכל איסורין דבס"ס זה מותר.
ואין להקשות מהא דאיתא בנזיר (דף נ"ז) דבאומר ראיתי טומאה ביניכם דאם הוא רחוק מהם הוי כספק טומאה ברה"י ואז שניהם מביאין קרבן טהרה וקרבן טומאה ומתנין ביניהם אם טמא אני קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אתה טמא אז קרבן טומאה שלך ושלי קרבן טהרה.
דלפי משנ"ת כשאומר שראיתי אחד מכם נטמא, דאין לדון כ"א כודאי טמא כיון שזה דבר שא"א להיות אמת כמש"כ התוס' שם, וכה"ג אין דין ספק טומאה ברה"י, אז דינו כאיסורין, ובאיסורין יכול כ"א לילך אחר חזקתו ונמצא דכ"א יביא קרבן טהרה, אמנם כיון שאפשר להביא קרבן ששניהם יתוקנו, שפיר יש לעשות התקנה הזאת אע"פ דכ"א לעצמו הוא בחזקת טהור, מ"מ במציאות אחד מהם טמא.
ובקרן אורה (נזיר דף נ"ז א') וכן בשב שמעתתא (א' פרק י"ז) כתבו דאע"ג דלא יכול להיות שניהם טמאים ודאי, מ"מ לזה מהני ברה"י דלא ניזל בתר חזקת טהרה.
וצ"ע דהא מש"כ בתורה הוא רק שספק טומאה ברה"י טמא ומזה יכולין ללמוד שאז לא מהני חזקה וגם שלא מהני כל ספיקות, אבל הכל רק אחרי שכתוב ברה"י שודאי טמא, אבל אופן שלא שייך לטמא ודאי לא נזכר כלל בתורה, ולא שייך ללמוד דבאופן שלא כתוב בתורה כגון במה שלא יכול להיות שניהם טמאים דאז התורה לא מדברת מזה, וכיון שכן לא שייך ללמוד שום דינים על אופן זה, וע"כ נשאר כשאר דיני ספק וחזקת כשרות צריך להועיל.
ובאמת אין חיוב ממש להביא קרבן טומאה ע"י שיתנו אם שני טמא יהא לחובתי וכן השני, אלא דהחזקה לא עשה כאילו אין כלל ספק והקרבן טומאה אינו כנדבה.
לא צריכא באשת כהן וכו'. מבואר בכל הסוגיא דהנאמנות הוא מדין שויא אנפשי' חד"א, ולכאורה באשת ישראל דזה שאסורה בזנות ברצון הוא נקרא דבר שבערוה וצריך או עדים או קינוי וסתירה לכן נאמנותו בזה הוא רק מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, אבל לגבי כהן דנאסרת מחמת שם זונה, ושיטת הרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) דנאמן ע"ז ע"א כדין ע"א נאמן באיסורין, ולמה אינו נאמן מעיקר הדין, ועי' ברעק"א בריש מסכתין דבזה שאומר פ"פ לא תיאסר לכהן אם הוא ימות דרק על עצמו יהא נאמן, וזה לא כפי שיטת הרמב"ם דפסק דע"א נאמן לומר אשה זו זונה היא, וכאן בגמ' אפשר לומר דכיון דכעת היא אשתו ועי"ז יצטרך להוציאה יש לזה דין דבר שבערוה, וכ"כ הרבה אחרונים, אע"פ שהדבר בעצמו אינו ענין של דבשב"ע, אבל בהא דמיירי הגרעק"א שיבוא לב"ד ועי"ז יאסרו אותה לכהן לכשתתאלמן וכתב דאינו נאמן ע"ז, יש לעיין למה לא יהי' נאמן דאין זה כלל ענין הנוגע לדשב"ע. ועי' רעק"א (בתשו' סי' קכ"ה) דכתב דגם לגבי איסור לבעלה כהן, כתוב טומאה כעריות ואינו נאמן ע"א, ומ"מ צ"ע לגבי אחרי שתתאלמן למה לא יהא נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין.
האומר לאשה קדשתיך. יש לעיין למה אינו נאמן לגבי קרובותיה מעיקר הדין, דהא כשבא ואומר זה אחותי הא צריך להיות נאמן כדין ע"א, ועי' בשמעתתא (ו' פרק י') בשם הב"ח במי שאמר אחותי ובא עליה ילקה אפי' לפני שלושים יום, משמע דנאמן עליה מדין ע"א נאמן באיסורין, והח"מ והט"ז דחלקו משום דמהני אמתלא, הא מיהת דנאמן דהוי כאיסורין, וא"כ בזה שאומר קדשתיך אומר בזה שאמה היא חמותו ואחותה היא אחות אשתו וכן אומר שהיא כלת אביו וכן כולהו ולמה אינו נאמן, ולסברת בעל הנתיבות (בתשו' רעק"א סי' קכ"ה) במעיד שזינתה כיון דעיקר הדבר הוי דבר שבערוה אינו נאמן גם לגבי איסור כהונה, יש לומר כאן ג"כ כיון שאין האיסור הזה של אחות אשתו וכולהו רק ע"י שהיא נתקדשה הוי דבר שבערוה לכן אין כלל נאמנות רק מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, אלא דכבר הק' בקהלות יעקב (סי' ז') על סברת הנתיה"מ, דהא הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) פסק דגם באומר גרושה היא זו נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין, ולפי"ז מלבד מה שהק' על הנתיה"מ יש להוסיף ולהקשות על הרמב"ם, דמ"ש אשה גרושה היא זו מהאומר לאשה קדשתיך דאינו נאמן רק מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא.
ואפשר דהא ודאי מה דאומר אשה זו גרושה היא מיירי דאינה בחזקת אשת איש אצלנו, דאז הא בודאי אין נוגע לנו מה שאומר לגבי להשיאה לכהן, דהא ע"א אינו נאמן להתירה כשהיא בחזקת אשת איש לומר שנתגרשה, וכיון שכן אינו מעיד בדבר שבערוה אע"פ שלדבריו היתה אשת איש, מ"מ לגבי דידן אף אם נקבל דבריו נתיר אותה, משום דאפי' אם מאמינים לו שנתקדשה היתה מותרת מחשש איסור אשת איש מכח הפה שאסר הוא שהתיר, וא"כ לא נוגע לנו הדבשב"ע רק איסור כהונה, משא"כ באומר על אשת איש שזינתה אם נקבל דבריו הא זה עדות בדשב"ע שאין ע"ז נאמנות, וה"נ באומר קדשתיך דאם נקבל זה הא נמצא דאנו מקבלין עדות בדשב"ע וזה א"א, לכן אין לו נאמנות אלא מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא.
אבל הכא מיקם הוא דלא קים לי'. פרש"י אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמ"ל. משמע דדבר שלא יודע מהו לא הוי שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכגון אם יאמר על שה שהוא חזיר ולא ראה חזיר מימיו לא ייאסר, יש להוכיח מזה דענין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא ענין נאמנות ולא כמו שרצו קצת אחרונים לומר דאוסר עצמו, דהא אם הוי כאוסר עצמו היינו דכאן הוי כמקבל עליו שיהי' כמו שיש פתח פתוח ואז הוא ודאי אסור ומה יועיל מה דמיקם לא קים לי', והנה יש להסתפק אם מה דס"ד דלא קים לי' היינו דא"א כלל לדעת או דס"ד דהוי ספק, ואפי' אם נפרש דס"ד דא"א כלל לדעת, מ"מ גם אז שייך לאסור על עצמו, כיון דהמציאות של פתח פתוח הוא דבר שיש ספק לאיסור, ואפילו אם א"א לדעת זה בשום אופן, מ"מ הא אומר דיהי' דינו כמו שיש פתח פתוח דאז היא נאסרת עליו, ובפרט לפי"מ שהבאנו דמתוס' (עמוד ב' בד"ה אי למיתב) משמע דגם אי לא הוי ס"ל כר' אליעזר לא הי' ס"ד דודאי אינו יודע אלא דיש ספק, וא"כ למה לא תיאסר אף אי לא ידעינן ודאי אם הוא יודע, דמ"מ הא הוא אוסר עצמו שיהי' כמו בפתח פתוח, וע"כ דזה מדין נאמנות וכיון דאיכא למימר דלא קים לי' אין נאמן.
למאי דס"ד דלא קים לי', אם נימא דהוא רק ספק, יל"ע מה הדין בעדים כה"ג אם שנים שיעידו על פלוני שלוה כסף ואינם יודעים אם מנה או מאתיים, האם יקבלו דבריהם לספק, או דנימא שכל מי שאינו יודע ברור, אין דבריו כלום.
התם אונס הוה. וכתב הריטב"א דכיון דאינה אסורה לבעל אינה אסורה נמי לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תליא. משמע דקרא דוהיא לא נתפשה דדרשינן מינה הא נתפשה מותרת קאי רק אבעל אלא דילפינן מבעל אבועל, ולכאורה הא זה היקש דילפינן משלשה ונטמאה ונטמאה, א"כ גם לגבי תרומה נימא שמותרת אם נאנסה, וכיון דלגבי תרומה לא מצי קאי, דהא כל זונה נאסרת בתרומה בין באונס בין ברצון, ע"כ דאין היקש, וצ"ע.
רש"י ד"ה והיא מותרת בקרוביו. ובמסכת קידושין מוקמינן לה באומר קדשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים. הנה במשל"מ (פ"ט מהל' אישות הל' ט"ו) הוכיח מהרשב"א דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אסור אפי' כשיש עדים שמכחישין אותו, א"כ לפי"ז למה דוקא שהלכו למדינת הים, הא אפילו אם נמצאים כאן ומכחישין אותו לומר שלא קידשה, מ"מ הוא אסור בקרובותיה [ועי' בשער המלך שם מש"כ בזה].
רש"י ד"ה אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד. דיליף דבר דבר מממון. הנה בהא דע"א קם לשבועה, אם נימא דמחייבו ממון רק שיכול ליפטר ע"י שבועה, ולכן מתוך שאינו יכול לישבע משלם [עי' קה"י ב"מ סימן ד'], נילף לע"א שיחייב ממון, וע"כ דע"א אינו מחייב ממון כלל רק שבועה.
תוד"ה לא צריכא. וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה. ברעק"א הקשה דנימא הרי בעולה לפניך וגם חזקת כשרות לכהונה והוי כתרתי לריעותא ותתכשר, ותירץ דתמיד החזקה דהשתא מהני כגון מה דהמקוה חסר כעת א"א לטהר הטמא, והסכין הפגום אינו יכול להתיר, וכל אלו מסייעין להחזקת טמא ולהחזקת אינו זבוח, משא"כ כאן מה דהיא בעולה לפניך אינו מסייע כלל להחזקת כשרות, דאדרבה אם לא היתה בעולה היתה יותר בהיתר. ויש להוסיף דכאן אף אי נבעלה קודם וכי זה טעם שתהי' כשרה, דהא מה שנבעלה קודם אין זה סותר שנבעלה גם תחתיו, ונהי דאם היו באים עדים שנבעלה קודם לא היינו חוששין שמא נבעלה עוד פעם, אבל מה שנבעלה קודם אינו מכריח כשרותה, משא"כ במקוה דאם היא חסירה קודם בהכרח דהמקוה אינה מטהרת.
בא"ד. וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה. והמפרשים נתקשו דנימא דהרי בעולה לפניך ומסתמא גם לפני הרבה זמן היתה בעולה, ובצירוף חזקת היתר תהי' מותרת, וברעק"א תירץ דרק היכא דהחזקה דהשתא מסייעה להחזקה השני', כגון במקוה שנמצאת כעת חסירה דזה מורה על שאינה יכולה לטהר, אז בצירוף חזקת הטמא הוי טמא, אבל כאן דהרי בעולה לפניך אינה מראה על היתר, דאדרבה אם לא היתה בעולה הי' יותר טוב, ובכה"ג לא אמרינן שיצורפו להתירה, דאין שתי חזקות מועילות רק מחמת צירופם, והיכא דלא שייך לצרף כמו כאן לכן אינם מועילות להתיר.
ואפשר לומר כעין זה בביאור אחר, דהנה הא כל דין חזקה נאמר רק אם יש עי"ז נפק"מ לדיני התורה, כגון בחזקת הגוף אם יש סתם ספק אם נשתנה גופה או לא ואין עי"ז נפק"מ לנו לדין אין כלל ענין לילך אחר החזקה, כמו שהוכיחו מהא דמתניתין המובא לקמן (דף ע"ה ע"ב) בספק בהרת קדמה או שער לבן קדם, דמאן דמטהר אזיל בתר חזקת הגוף ואמרינן דשער לבן קדם, ולמה לא נימא דהחזקת הגוף אומר דהבהרת קדמה והשער לבן בא אח"כ, וע"כ משום דאם שער לבן קדם להבהרת דאז היא טהורה נמצא דלא נעשה שינוי שמשנה את האדם ונשאר הגוף כשהי', משא"כ אם בהרת קדם דאז הוא טמא, וזה שינוי בגוף משום דנשתנה עי"ז דין האדם, ולכן החזקת הגוף אומר שהשער לבן קדם דאז לא נשתנה דין האדם להיות טמא, וא"כ לכאורה האי חזקת הגוף צ"ע דבשלמא בנגעים דע"י החזקת הגוף משאיר דינו כקודם והוא טהור מקרי שפיר חזקה, וכן לקמן (דף י"ב ע"ב) דאמרינן חזקת הגוף דהיתה בתולה כמו קודם, נמצא דדינה דכתובתה מאתיים כמו שהי' לפני כן, אבל כאן הא אדרבה כשאתה אומר שלא נשתנה גופה רק עכשיו, נמצא דהי' דוקא שינוי דינה, דעי"ז מה שהיתה בתולה ומותרת לכהן, אומר החזקת הגוף דתהי' אסורה לכהן, נמצא דאמרינן החזקה רק על הגוף כשהוא לעצמו וממילא נשאר הדין הפוך ממה שהיתה קודם ולמה נימא כה"ג חזקת הגוף, וע"כ צ"ל דזה משום דקודם שנשתנה הוי מוקמינן אז אחזקה והי' נוגע לדינה לומר דעדיין נשאר דינה כמו שהי' אז אפילו שעי"ז יצא אח"כ דין הפוך, הא מיהת דאז בשעתו היינו צריכים להתחשב עם החזקת הגוף לומר שנשאר דינה הקודם, אבל בחזקה דהשתא שנמצאת בעולה, הא אם נרצה לעשות מזה חזקה אז התחלת החזקה תהי' בדרך זה שע"י שהשתא היא בעולה שזה מורה לאיסור נאמר שהי' דינה הפוך דנבעלה קודם והיא מותרת, נמצא דהחזקה תאמר על מציאות הגוף שלא נשתנה אלא דכבר הי' כך קודם ולא על דין, דהא לגבי דין אנו מתחילים תיכף לומר הפוך ממה שדינה כעת וזה הא לא הוי חזקה, וע"כ נצטרך לומר רק על הגוף בלי דין, דלגבי דין הא אדרבה הי' צריך לומר דזה כהשתא ואסורה, וכה"ג לא נאמר דין חזקה.
תוד"ה ואי בעית אימא. וי"ל דשם אונס חד הוא. במהרי"ק (סי' קס"ז) חידש דאפילו אם חשבה שמותר להיות עם אחר נאסרת לבעלה, והוכיח בין השאר ג"כ מדברי התוס' דאם איתא דגם בשוגגת בדין אינה אסורה, הא דלמא זנתה כשהיא קטנה ולא ידעה שאסור, ובזה אין לומר שם אונס חד הוא, דהא איכא חילוק בין שוגג לאונס דשוגג חייב קרבן משא"כ באונס. וצע"ק דהא באונס הא מלבד שזה אונס הא באמת מותרת להסוברים דקרקע עולם אינה מחויבת למסור עצמה, וא"כ הא בכל אונס כיון שזה באמת מותר הרי נכלל בזה שחושבת שמותר, וא"כ זה כבר כלול בכל אונס ואין כאן שתי דברים, ואפילו להסוברים דגם בקרקע עולם תיהרג, הא מיהת דכשמכריחים אותה ממש לא שייך לומר דאיסור קא עבדה, וא"כ גם באונס כלול שאין איסור ואין כאן ב' דברים.
בא"ד. וי"ל דשם אונס חד הוא. יש לעיין בפיתוי קטנה דהוי אונס מה דינו לענין חיוב דולו תהי' לאשה, ובדרו"ח להגרעק"א (לקמן דף מ"ב) נקט בפשיטות דהוי כאונס דשותה בעציצו, וברש"ש העיר עליו דאין זה תחת אשר עינה, וכן בחכמת שלמה (אהע"ז סי' קע"ז) הכריע בפשיטות דבפיתוי אינו מחויב לכונסה אע"ג דהוי עפ"י דין אונס, וכתב שם דפיתוי קטנה לא הוי אונס ממש ולא רצון, ולפי"ז צ"ע דשם אונס חד הוא שייך אם אין שום שינוי בין אונס ממש לפיתוי קטנה, אבל כיון שיש שינוי בדין אונס זה לגבי איזה דבר, לכאורה לא שייך לומר שם אונס חד הוא, דהא פיתוי הוא לא אונס ולא רצון.
אלא דמבואר בדברי הש"ך (בדיני ס"ס יו"ד סי' ק"י) דאם ספק אחד מתיר יותר מהני להיות לו מעלת ס"ס, אבל סתם שינויים לא מקרי ספק ספיקא [וצ"ע דבמהרי"ק סי' קס"ז לא משמע כן]. עוד יש לומר דאפילו לפי מש"כ דאין זה לא אונס ולא רצון, אבל הא עיקר טעמם הוא משום דלא הוי עינוי, וקרא כתיב תחת אשר עינה, וא"כ יש לומר דמצד שם אונס אין נפק"מ אלא דאין עינה, והיינו דבין לגבי אונס כתיב ותפסה וכן באיסור לבעלה תליא בוהיא לא נתפשה, אלא דלענין לחייבו לקחתה לאשה צריך גם כאשר עינה ולא הי' עינוי, וכיון דבשם אונס אין נפק"מ לא שייך למחשבי' לס"ס.
בא"ד. וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית לי'. והק' בפנ"י (לקמן דף נ"א ע"ב) לאבוה דשמואל דס"ל דאע"פ דתחילתו באונס מ"מ אסורה לבעלה דחיישינן שמא סופה ברצון, ומבואר שם בתוס' דאסורה מן התורה, ולמה לא נעמידנה אחזקת היתר וחזקת כשרות דמסתמא לא רצתה, והתם לא שייך תירוץ התוס' דהי' צריך להיות קול, דהא מיירי שידוע שתחילתו באונס.
והנה יש להקשות עוד על הגמ' הנ"ל לאלה דסברי דכל מה דאמרינן אין דבשב"ע פחות משנים הוא רק אם בא לומר נגד החזקה, אבל היכא שזה לא נגד החזקה ע"א נאמן כמו באיסורין, א"כ למה אינה נאמנת דלא הי' סופה ברצון, ובשלמא בכל ספק סוטה דנאסרת בקינוי וסתירה ואינה נאמנת לומר שלא זינתה הא זהו מחידוש התורה דסוטה ספק אחרי קינוי וסתירה נאסרת, וכלול בזה דאינה נאמנת, ולא עוד אלא דחידשה תורה דספק כודאי, אבל כאן הא מבואר בסוגיא דאין לזה דין כסוטה אחרי קינוי וסתירה ודינה בספק ככל ספק באיסורי תורה, א"כ למה אינה נאמנת כדין ע"א, וע"כ צ"ל דאדרבה כשרואים שעושים בה מעשה ואינה צווחת ע"כ צריך לומר שזה ברצון, ואע"ג דשמענו שצווחת מתחילה, כל שאח"כ אינה צווחת אין ראי' מדצווחה תחילה ואז הוא בעינינו כברצון, וכמו דאינה נאמנת לומר שלא הי' ברצון ה"נ אין להעמידה על חזקה כיון דאין בעינינו כספק, משא"כ בלא ראינו כלל בשעה שנבעלה דאז יתכן שהי' באונס כל הזמן, ולולא דאונסא קלא אית לה הי' ספק שקול דלמא באונס הוי והי' שייך להעמידה אחזקה להכשירה.
בא"ד. וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית לה. צ"ע דהא פיתוי קטנה נהי דיש לזה דין אונס מ"מ הא אין ע"ז קול, וא"כ שוב יש ספק פיתוי דאין קול ספק רצון דהיינו כשהיתה נערה ונוקמה אחזקת היתר, משמע דגם בפיתוי קטנה יש קול וצ"ע, ועי' בפנ"י.
בא"ד. וא"ת אכתי וכו' איכא ס"ס דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש. כתב בגליון בשטמ"ק בשם י"מ דזה ס"ס שאינו מתהפך, וכן הוכיח בפנ"י דהתוס' לא ס"ל דלא מהני אם אינו מתהפך, ובתוס' ישנים לקמן (עמוד ב' על תוד"ה אי למיתב) ג"כ כתבו כן, ולכאורה לפמש"כ הש"ך (יו"ד סי' ק"י כללי ספק ספיקא סקט"ו) דבספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס מהני לכו"ע, משום דאין להתחיל להסתפק על דרס כל זמן שלא התברר שהי' כאן ארי, לכן בהכרח הוי ס"ס, ודבריו מוכרחים דיודו כולם דמותר בס"ס באופן זה מהא דספק על דמתירין משום ס"ס, וה"נ כאן אין להתחיל להסתפק דדרוסת איש ברצון כל זמן שלא התברר שהי' דרוסת איש, לכן בהכרח יש לדון ספק זינתה או לא ואת"ל זינתה אולי באונס.
ועי' בגליון מהרש"א (יו"ד סי' ק"י) בשם מהר"ם די בוטין דהקשה דבאשת ישראל הא לא מתהפך, דא"א להתחיל ולהסתפק שמא באונס ואת"ל ברצון שמא מוכת עץ, דמוכת עץ ברצון לא שכיח כלל, ולפי"ז אין מתחילין להסתפק דרוסת איש או לא, אלא אם נפתח באונס או ברצון ואת"ל ברצון דלמא מוכת עץ, וע"ז קאמר דאינו מתהפך לומר דאת"ל ברצון אולי מוכת עץ, דמוכת עץ ברצון לא שכיח כלל, ואם הספק אם נפתח באונס או ברצון, אז כבר לא דמי לאופן של הש"ך דלכו"ע אמרינן ס"ס אפי' שאינו מתהפך, משום דא"א להתחיל ספק השני בלי שנכריע ספק הראשון, דזה שייך רק אם הספק השני הוא נבעלה באונס או ברצון, אבל אם הספק הוא אם נפתח באונס או ברצון שפיר הוי אינו מתהפך.
ובסברת התוס' אפשר דגם הם סוברים את הכלל דס"ס שאינו מתהפך אין לדונו בס"ס, אלא דאין להתחיל הספק בנפתח באונס או ברצון, משום דספק נפתח באונס או ברצון הי' שייך אם עצם הפתיחה היא גורם לעשות איזה איסור, אבל אליבא דאמת פתיחה אינו גורם, דהא בפתיחה שע"י עץ לא נאסרת, ולהיפך ביאה אוסרת אפי' אם לא יהי' פתיחה, נמצא דאין סיבת האיסור פתיחה, לכן יש מקום לומר דאין להתחיל בספק נפתח באונס או ברצון כיון דהפתיחה מצד עצמה אינה אוסרת, ונמצא דצריך להסתפק שמא נבעלה באונס או ברצון וזה א"א לפני שנחליט שנבעלה, וא"כ בהכרח הוי כמו בספק עאל בדרוסה, דגם כאן צריך להתחיל ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון וס"ס כזה לכו"ע אמרינן.
בא"ד. ומדלא טענה אין להסתפק בכך. יש לעיין הא אף אם היתה אומרת בפירוש דזינתה תתתיו ברצון, מעיקר הדין אינה נאמנת, כיון דהוי דבר שבערוה, והיתה רק אוסרת עצמה מדין שויא אנפשה חד"א, א"כ כשלא טענה דאין בזה משום שויא אנפשה חד"א, למה זה לא יהי' בגדר ספק, משמע דיש להחזיק דמדלא טענה ודאי לא היתה מוכת עץ וזה עדיף מאם אומרת בפירוש שזינתה. ועיין מה שהבאנו לקמן (דף י"ג בתוד"ה ואין אוסרין) מש"כ הבית שמואל (סי' קט"ו ס"ק כ"ג) בשם הגהת מרדכי וסמ"ג דבנתיחדה ואומרת שזינתה נאמנת, משמע דנאמנת מעיקר הדין, ואולי גם כאן שמצא פתח פתוח נאמנת מעיקר הדין וצע"ק.
בא"ד. ומדלא טענה אין להסתפק בכך. יש לעיין אולי נחבטה כשהיתה קטנה ואינה יודעת לטעון שהיא מוכת עץ.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |