אילת השחר/כתובות/ד/ב

אילת השחר כתובות ד ב

דף ד' ע"ב

אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת. משמע דשלא בשעת אבילותה יכול לכוף אותה לכחול ולפקוס, וצ"ע דלא מצאנו כזה דין דמשועבדת לו לכחול ולפקוס.

באפה נהוג אבילותא. וכתב הריטב"א דזה משום כבוד חמיו וחמותו לכן האידנא מוחלת, ומסתמא גם בשבת מחויב לנהוג באפה אבילות, דהא דברים שבפרהסיא בין כך אינו נוהג בשבת, ודברים שבצנעא מלבד מה שהיא הא אסורה אין בזה ביזוי כבוד שבת, ואינו דוחה בזה כבוד השבת ולכן גם הוא ינהוג מנהג אבילות באפה, אבל יש להסתפק בחתן שמתה חמותו אם ינהוג באפה דיני אבילות כיון דאצלו זה מועד, דאפשר דכבודה אינו דוחה דין מועד שבו.

מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילותא. היינו אע"ג דמ"מ בכל אנינות אסור לבעול וכאן מותר, מ"מ אינו רואה קולא באבילות רק באנינות, וכדמשני דרואה קולא ממה שנוהג קודם ז' ימי משתה, אע"ג דזה ג"כ משום דעדיין לא חל אבילות, מ"מ כיון דבמקום אחר הי' חל אבילות הרי רואה בזה גופא קולא שלא חל אבילות, ולכן לא רק שיקל בז' ימי משתה אלא גם בז' אבילות שאח"ז יקל. ומבואר ברא"ש דאם מת לו מת ברגל דאינו נוהג אבילות רק לאחר הרגל אינו אסור להתייחד עם אשתו, דהקולא הוא מה דעושין לכתחילה חופה לדחות האבילות לכן קילא לו גם ז' ימי האבילות שאח"כ, משא"כ במת לו מת ברגל.

תוד"ה עד שיסתם הגולל. ואומר ה"ר דוד מנצינבורק כי לפירש"י דריש לרבות גולל ודופק שפירש וכו'. והיינו כמש"כ רש"י בעירובין (דף ט"ו) דטמא גם אחרי שפירש מהארון שבו המת. ובקובץ שיעורים ביאר דלהרמב"ם שרץ דטומאתו מחמת עצמו אינו טמא אלא כ"ז שיש בו דינו שהוא שרץ, ולכן גם גולל טמא רק כשהוא גולל אבל כשפירש דאינו גולל טהור, ובשיטת רש"י נתקשה בקוב"ש למה באמת הוא נשאר טמא אחרי שפירש, וביאר או מפני שעדיין שם גולל עליו, או דגם בטומאה הבאה מחמת עצמו כגון שרץ ג"כ ס"ל לרש"י דטומאה שבו להיכן הלכה.

וצ"ע איך שייך לומר דיש לו שם גולל כיון דאינו משמש בתור גולל, ולפי"מ שביאר הגר"ח מבריסק דגולל אינו כלל טמא רק מטמא, יקשה כיון דכבר אינו גולל למה מטמא, ולדבריו לא יועיל מה דבטמא מחמת עצמו אמרינן טומאה שבו להיכן הלכה, דהא לא הי' טמא כלל אף בהיותו על הארון.

בא"ד. ור"ת מפרש דגולל היינו מצבה וכו' ופעמים כשאין המצבה מזומנת מעמידין שם בהמה או דבר אחר לסימן. משמע דזה אחרי שכבר סתמו הקבר בעפר עושין המצבה, וכן משמע ממה שהקשו לקמן עליו וכי א"א לקבור בלי מצבה, וכן ממה שהקשו מאי שייך דרך שיצא הטומאה. ובריטב"א הביא בשם ר"ת דזה אבן שמכסה את הקבר, וכ"ה בתוס' סוכה (דף כ"ג) דזה סותם חלל הקבר, וצ"ע דשוב יקשה וכי דרך לסתום חלל הקבר עם בעלי חיים וכמו שהקשו לפירש"י, ואע"ג דזה רק באופן ארעי מ"מ צ"ע, ובחכמת אדם (בקונטרס מצבת משה סי' י"א) משמע דמצבה כמו שאנו עושים שזה על הקבר הסתום ג"כ יש בו טומאת גולל כ"ז שלא פירש מהקבר ויש מת תחתיו.

ולכאורה פי' ר"ת ופי' הריטב"א אליבא דר"ת הם ב' פירושים, אבל ברא"ש (פ"ב דאהלות מ"ד) כתב דגולל זה מצבה לסימן וזה סותם פתח הקבר, וע"כ צ"ל דגם כונת הריטב"א והתוס' בסוכה שיש דבר שסותם כבר לפני הגולל והגולל הוא על זה, וצ"ע דבתוס' סוכה לא משמע כן.

בא"ד. הנה ידוע [וכמדומני שאומרים כן בשם הגר"ח מבריסק ז"ל] דגולל אע"פ שהוא אינו מדבר המקבל טומאה מ"מ דין טומאת גולל עליו משום דהוא אינו טמא אבל מטמא, ולכן כשפירש אז להרמב"ם הוא נשאר טהור [עי' קובץ שיעורים אות ט"ו], ויש שהסתפקו במת אם הוא רק מטמא אבל אינו טמא, דהא בנדה (דף ע' ע"ב) שאל אם בן השונמית מטמא, והשיב דחי אינו מטמא, ואם הי' טמא במה נטהר, וכן שאל אם לעתיד לבוא המתים שיקומו צריכים הזאה שלישי ושביעי, ובתוס' שם ביארו דמ"ש מבן השונמית משום דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים, לכן מסופק אם הכונה דצריכים הזאה, הרי דלולא גזה"כ הזה פשיטא דהם טהורים, ואם היו קודם טמאים טומאה שבהם להיכן הלכה, והי' אפשר לדחות דבאמת הי' טמא אבל דין טומאתו הוא רק כשהוא מת וכשהוא חי דבר אחר הוא, אלא דלכאורה יהא טמא בתור מגע בית הסתרים למאן דס"ל דכה"ג טמא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א