אילת השחר/זבחים/כג/ב

אילת השחר זבחים כג ב

דף כ"ג ע"ב

ושם טומאה בעולם. היינו שלא כתוב דין מיוחד על טמא מת או טומאת שרץ אלא כל טמא זה שם אחד דפסול לעבוד, ולכן הוי שפיר שם טומאה שהותר, דאלו הי' טומאת שרץ איסור לחוד וטמא מת לחוד לא הי' שייך לומר שם טומאה.

תוד"ה הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה. וא"ת תיפוק לי דלא משכחת מידי דמיתוקם ביה קרא אלא בטומאה. ורש"י תירץ קושיא זו וכתב כלומר הנה מצינו שאינו נושא אלא עון הטומאה ויש טעם לדבר ליתן וכו', ומשמע דבאמת מוקמינן לה בטומאה משום דלא משכחת מידי אחרינא, אלא דאיכא לאוקמי טעם בזה. וזה יל"פ ג"כ בדברי רש"י בד"ה ושם טומאה בעולם במש"כ וטעמא גדול בהו וכו' דיש ליתן טעם למה אמרה תורה על טומאה דוקא. וכן ברש"י פסחים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה הא מבואר כן להדיא.

בא"ד. ואור"ת משום דכתיב לרצון להם דמשמע דבר שהוא לרצון במקום אחר וכו'. אינו מובן כ"כ דמ"מ אי לא משכחינן דבר שהוא לרצון במקום אחר, וכי לא הוי ילפי' דציץ מרצה על איזשהו פסול, הרי ע"כ אמרה תורה דנושא עון קדשים, וכיון דלא משכחת לה אלא אטומאה ע"כ נוקי לה אטומאה וצ"ע.

בא"ד. לרצון במקום אחר. יל"ע מה הכונה לרצון במקום אחר, אם דמרצה לכתחילה ודינו לעשות כן או לרצון היינו שמועיל אם עושין כן, דהנה בשמאל וכל הנך הוי דינן בכך, אבל טומאה בצבור למ"ד שהיא דחויה הרי אי"ז לכתחילה, ואפי' למ"ד דהותרה בציבור מ"מ עדיף טפי בטהרה, ומשמע דכל שמרצה אף בדיעבד במקום אחר קרי לה לרצון.

בא"ד. חוץ למקומו חשיב שפיר לפני ד' שהמחשבה בפנים. יל"ע במחשבת פיגול מה הסיבה שנפסל הקרבן, אם מחמת המחשבה לחוד או האיסור שעושה במחשבתו זה גורם את הפסול, ונ"מ באופן שלא יעשה איסור במחשבתו אם נפסל הקרבן בכך, ולכאו' הכא דילפי' ונשא אהרן את עון הקדשים, משמע דנושא את העון, ואם המחשבה לחוד סיבה לפסול מה יועיל מה שנושא את החטא, הא מ"מ איכא מחשבה המפגלת.

וקצת סייעתא דאי"ז מחמת העבירה, דאם החטא הוא הגורם את הפסול, למה יפסל קרבן הבעלים מחמת החטא של הכהן, ובשלמא אם המחשבה פוסלת שפיר נפסל משום שהיתה מחשבה שאינה הוגנת בקרבן, אבל החטא של הכהן למה יפסול.

ובדבר הקושיא דכתיב ונשא את עון הקדשים, כבר פרש"י בע"א ד"ה את עון הקדשים, "פסול קדשים ירצה בציץ", ומשמע דמפרש לישנא דעון דהכונה היא פסול ולא חטא.

בא"ד. א"נ נותר הותר מכללו בראשו של מזבח דאיכא למ"ד אין לינה מועלת וכו'. ואע"ג דהכא איירינן לענין מחשבת נותר, י"ל דמ"מ קרי ליה הותר מכללו דכיון דפסול נותר הותר מכללו כ"ש שיועיל למחשבת נותר, או כונת תוס' דהותר מכללו בשחישב על נותר כזה שבראש המזבח דלא הוי פיגול (כדאיתא לקמן דף פ"ז ע"ב), ועי' תוס' יומא (ז' ע"ב) ד"ה הוו אינו.

בא"ד. ונראה דנותר יש ללמדו עון עון מריצוי ציץ. השתא הדרי בהו מכל הסברא דבעינן שיהא לרצון במקום אחר, ולא אתי לרצון להם אלא למעוטי פורענות. אמנם יל"ע מנין נילף עון עון כיון דאין הציץ מרצה אלא בהם, ויותר מדוייק היה לגרוס דיליף עון עון "מציץ" ולא מריצוי ציץ, וכן הגיה הצאן קדשים כאן ובמנחות ע"ש.

והנה לפי סברת תוס' השתא דאין צריך שיהא הותר מכללו, הוה מצינן למילף לכל הפסולים דירצה עלייהו ציץ אי לאו דמעטינהו קרא.

בא"ד. ולרצון להם איכא לאוקמי כדדרשי' להם לרצון ולא לפורעניות. יל"ע למה לא נפרש לקרא כפשוטו דלרצון להם היינו שמרצה להם הציץ, ולמה צריך לפ' דלרצון להם היינו במקום אחר, ותוס' נדחקו מחמת זה כ"כ וצ"ב מניין פשיטא לן למידרש כן, אמנם במנחות כ"ה ע"א דבעינן לפ' לקרא בהותר מכללו דוקא, משמע דהוא מחמת האי דרשה, ועי' פנים מאירות.

בא"ד. ועי"ל דנותר הותר מכללו במנחת כהנים וכו'. ע"כ צ"ל דיש אופן ששייך לפגל בהם רק דאינו מועיל, דאם אין שייך לפגל כלל האיך שייך לקרותו שהותרו מכללן, והמפרשים טרחו לפרש באיזה אופן היה שייך לפגל בהם כיון שאין בהם קמיצה וקידוש כלי, ובר"ש משנץ כתב דהוי מצי לפגל בהולכתן [ועי' עולת שלמה לקמן מ"ג שרצה לפרש דהיה יכול לפגל בקידוש ראשון דבהאי מנחות הוי כקידוש קומץ, ועי' חזו"א שם].

לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. ופרש"י דכיון שלא נבחרו הוי להו זרים, האחרונים הקשו דלעיל דף ט"ז בעי ללמוד דזר מחלל עבודה מיושב, וכיון דכל פסול יושב משום דהוי כזר ואיך נלמוד פסול זר מיושב.

והנה לכאורה רב נחמן שלמד מלעמידה בחרתיו משמע דאין צריך שנה לעכב, והרי בברייתא חזינן דבעי לעכב מדכתיב העומדים שם, וקשה דפליג אברייתא.

ואפשר דבהא דלעמוד לשרת הא כתיב דבחר בו לעמוד ולא כתוב דבחר בו להיות כהן, וא"כ אי נלמוד מזה דהוי זר, וע"כ כונתו דאחרי שנלמוד לעכב אז גם דין זר יהי' לו, אבל אין ללמוד פסולו מדין זר דמנ"ל דאינו כהן כשיושב, דבקרא רק ילפינן דיושב לא נבחר לעבוד אבל לא דאינו כהן, ובאמת מפסוק אחד לא הוי ידעינן לעכב כמו דמסיק בברייתא, רק אחרי האמת דיש פסוק העומדים שם דמעכב יש לו גם דין זר.

והיינו דשאני מכל פסולי כגון טמא ובעל מום דבהם לא כתוב דלא נבחר לעבוד, אבל כאן דכתוב דלא נבחר לעבוד, אז אליבא דאמת דילפינן דפסול מחמת זה הוי גם דין זר, אבל לא דכל פסולו הוא מדין זר, לכן לעיל דף ט"ז שפיר הוי שייך לילף זר מיושב.

ואתי שפיר נמי דצריך דרשה להכשיר יושב בבמה, דהקשו כיון דכל פסולו משום זר וזר הא כשר בבמה, ולהנ"ל דאין פסולו ועכובו מתחיל מדין זר, אלא דיש גזה"כ לעכב עבודה בישיבה וזה הי' שייך גם בבמה, ועי' במשנ"ת על תוס' שביארנו באופן אחר.

רש"י ד"ה ולא לישיבה. וכיון דלא נבחרו הוי להו זרים וזר מחיל עבודה. הנה לשון זר שייך שיש מי שכשר ועל זה שייך לאפוקי מי שאינו כמו האיש ההוא, אבל בישיבה לגבי מי הוא זר.

אמנם זה תלוי אם הפשט זר הוא מי שאינו כהן, או יש פסול מיוחד של זר, וכבר דן בזה בקהלות יעקב (סי' י"ג), ולהצד דזרות אינו פסול מיוחד אלא שאין לו דין כהן אתי שפיר דכשיושב אין לו דין כהן לגבי עבודת הקרבנות.

תוד"ה אימא זר. ונראה דפריך משום דדרשי' לעמידה בחרתיו וכו' אלא נחשבים כמו ישראלים זרים לכך מחלל עבודה כזר. הנה לעיל (דף ט"ז ע"א) אמר רב משרשיא דזר מחלל עבודה דילפי' בק"ו מיושב, ומה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל, והק' שם בפנים מאירות דלפמ"ש רש"י ותוס' כאן בסוגיא דפסולא דיושב הוא דהוי זר, א"כ אי ילפינן זר מק"ו מיושב, כיון דזר גופיה אכתי לא קמה ליה וצ"ע גדול עכ"ל, ועי' בליקוטי הלכות.

וכן הק' המפרשים בהא דפריך התם יושב בבמה מנ"ל דכשר, ואי כל פסולא דיושב אינו אלא משום דחשיב זר, מהיכי תיתי לפוסלו בבמה.

ואפשר דיש לפרש דדבר זה תלוי בקושית הגמ' ובפירוקא, דאה"נ לפי קושית הגמ' דנימא מה זר במיתה אף יושב במיתה, הוי בעינן למימר דפסול יושב הוא משום דהוי זר, וקושית הגמ' היא דנדרוש לעמידה בחרתיו ולא לישיבה דיושב לא נבחר לעבודה, וכל שלא נבחר לעבודה מחלל העבודה, ולפי קושיא זו לא צריך לק"ו דרב משרשיא ללמוד זר בק"ו מיושב, אלא בהאי קרא גופא דיושב אשמעינן דכל שלא נבחר מחלל עבודה, ומתבאר ממילא דזר מחלל עבודה כיון שלא נבחר.

אך כדמשני דאתו קראי למעט דאינו חייב מיתה, שמעינן מהא דאינו כזר ממש דהא לא מיחייב מיתה כזר, וממילא השתא לא נכלל בהאי קרא דזר מחלל עבודה, דלא מפרשינן לדרשה דלעמידה בחרתיו דכל שלא נבחר מחלל עבודה, אלא זוהי גזה"כ דיושב מחלל עבודה, ומש"ה איצטריך למילף בק"ו מיושב, ושייך שפיר ק"ו כיון דהוי דין מיוחד דיושב פסול, ולא משום דחשיב זר, ואתי שפיר קושית האחרונים, ומיושב נמי מ"ט בעינן קרא להכשיר יושב בבמה, כיון שלמסקנא הוא פסול בפני עצמו.

וצריך לדחוק קצת בלשון תוס' דמש"כ דפריך משום דדרשי' לעמידה בחרתיו וכו' דנחשב כמו זרים, היינו דכל זה היא קושית הגמ' דנדרוש הכי לקרא דאתא למימר דהוו כמו זרים, וממילא לתירוץ הגמ' שמעינן דאינו כן אלא היא ילפותא בפני עצמה על יושב.

בא"ד. ומשני וכו'. והא דלא פריך דמ"מ נילף במה מצינו אערל ואונן, אפשר דס"ל להש"ס דלא שייך לדמות כל הפסולים אהדדי לחייב עלייהו מיתה, ודוקא משום דחשיב זר פריך דליחייב מיתה.

בא"ד. וניחא השתא דהלא זר הוי קרא שלישי וכו'. החילוק בין רש"י לתוס' דלרש"י הקושיא היתה דנילף מזר במה מצינו, ולפי"ז קשה דזר הוי קרא שלישי וככל ב' כתובין דאין מלמדין דאמרי' דדוקא הנך דכתבה תורה חייב מיתה, אבל תוס' פי' דתירוץ הגמ' הוא דעל ידי זה שכתבה תורה מיתה במחוסר בגדים ושלא רחוץ ולא סגי במאי דמקרי זר ש"מ דאינם ממש כזרים, ומינה שמעינן ליושב דאע"ג דהוי כזר מ"מ לא מיחייב מיתה כיון דלא כתיב ביה בהדיא, ולפי פי' לא שייך למיחשב זר לפסוק שלישי, כיון דזר גופיה ודאי איצטריך ליה קרא לחייבו מיתה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א