אילת השחר/גיטין/מג/א
ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור. פי' דא"כ כל עבד שוה כסף, ויש לעיין אם א' יתנה ויתחייב שאם העבד ימות ישלם כסף לאדונו וכי נימא דזה יתן להעבד דין שוה כסף, וא"כ גם הכא נהי דיש לו אפשרות למוכרו עבור שיזכה בקנס, מ"מ עצם העבד אינו שוה כלום, ולכך נראה דבקנס התשלומין עבור עצם העבד דהגזה"כ הי' דמשלם עבור עצם העבד, ואם אפשר למוכרו עבור זה, זה עושהו לשוה כסף כיון דהמכירה מחמת דמקבל עבור גופו קנס, משא"כ בשאר דברים, ויתכן דמכירת זכותו למציאה ומתנה לא יעשה אותו לשוה כסף כיון דאין זה מחמת עצם גופו וצע"ק.
שם. לכאורה נראה דהא דפשוט לגמ' בקידושין דף ה' דארוסה מקרי קנין כספו ואוכלת בתרומה, זה רק אחרי דמסקינן דגם קנין כסף שאינו שוה פרוטה אוכל ולכן גם ארוסה אוכלת מן התורה, אבל כ"ז שלא ידענו זה גם ארוסה לא היתה אוכלת כיון דאינה שוה כסף, ויש לעיין דנפשוט מכאן דקנין איסור לא מהני להאכילו בתרומה, דהא הוי ס"ד דאפילו עבד שאינו שוה כסף לא יאכל אע"ג דלא פקע כספיה, וע"כ משום דקנין כספו היינו אם שוה כסף, ונהי דחדית לן רחמנא דאוכל, דהוקש ליליד בית, מ"מ באין בו רק איסור הא לא גלי, ואיך נימא דנקרא קנין כספו, וע"כ צ"ל דקנין כספו משמע דבר הנקנה בכסף ושוה כסף, אבל אין משמעות קנין כספו רק כששייך לו ממון, דאל"כ יקשה גם בארוסה נהי דמקרי דבר ששייך בה קנין אע"ג שאין בה אלא איסור, מ"מ הא כיון דס"ד דבעי נמי שיהא שוה פרוטה ואז ארוסה לא היתה נכללת, וא"כ נהי דילפינן דלא בעי שוה פרוטה, מ"מ מנלן דסגי באשה שאין בה רק איסור גרידא אע"פ דשייך לקנותה בכסף, ואין לומר דלס"ד הו"א דאם אינו שוה כסף אינו מועיל משום דאינו ראוי לקנותו כלל, דהא לסברא ראשונה בתוס' ד"ה מי איכא, אפשר לקנותו בכסף אלא דאין בני אדם רוצים, אבל הוא דבר הנקנה בכסף, ולמה ס"ד דלא יועיל, ע"כ דבעי ממש שיהא שוה כסף וגם אשה נתמעטה, א"כ גם למסקנא איך נדע אשה שאין בה רק איסור, וע"כ דקנין כספו אין קפידא שיהא ממון שלו, אלא שהוא דבר הנקנה, אלא דס"ד דבעי שיהי' שוה פרוטה, וע"ז דרשינן דלא בעי וממילא גם ארוסה בכלל הזה [וע"ע משנ"ת לעיל מ"ב ע"ב בתוד"ה מעוכב].
והנה יל"ע להצד דמעוכב גט שחרור יש לו קנס, איך אמימר אומר בלשון אחד דהמפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא לא מצי מקני הא יש בו גם ממון דקנס.
אמנם יל"ע להצד דאפשר למכור עבד לקנס, אם גם מי שיש לו רק איסור גרידא יכול למכור עבד לקנס, דאפשר דכיון דלגבי הממון אינו בעלים הו"ל כמוכר קנס גרידא וכמוכר זכות כופר שיש לו אם יהרג מורישו דודאי אינו יכול דאין לו שום זכות במורישו, ה"נ כאן בעבד שאין לו בו אלא איסור אין לו בעצם העבד לגבי ממון, ואע"ג שיתכן שיהי' לו ריוח קנס, ואם נימא כך א"ש לאמימר ללישנא קמא דאינו יכול לשחרר עבד שיש בו רק איסור, דמה דיוצא מזה ממון אינו נקרא שיש בהעבד ממון לבעליו ואינו יכול למוכרו לקנס, אמנם צ"ע דגם כשיש לו ממון מ"מ להצד דמעוכב גט שחרור יש לו קנס דנקרא אדונו, אז אפילו אם יש לו ממון אינו מקבל הקנס מחמת הממון, דהא גם בלי הממון יקבל מחמת דין אדון שיש בו דסגי בבעלות על איסורא גרידא, וממילא תמיד הקנס אינו מחמת קנין הממון בגוף העבד, ומה שיש לו גם ממון בעבד אי"ז מוסיף כלום לגבי זכותו בקנס, וא"כ איך יכול למכור ולהחשיבו כדקל לפירותיו אם נימא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס, וע"כ דגם בקנין דממון לחוד אפילו אם לא הי' לו דין בעלים על האיסור סגי לחייבו בקנס, דגם קנין ממון לחודיה סגי להחשיבו אדון.
אבל אפילו אם נימא דקנין ממון לבד סגי שיהי' אדון לקבל הקנס, מ"מ הא חזינן דקנס אינו דין מחמת דמעבד שלו יוצא הקנס, דהא אי סגי בקנין איסור, ע"כ אינו משום דממה שיש בו בגופו קנין ממון הוא דזוכה בקנס, אלא דעי"ז שיש בגופו קנין איסור זיכתה לו תורה דבר צדדי דהיינו קנס, וא"כ אף אם נימא דאינו נקרא אדון אא"כ יש לו גם ממון, מ"מ אינו כשאר זכיות, אלא דשם אדון הוא דמזכהו בקנס ואינו כמו דקל לפירותיו, דמדקלו מרויח הפירות, אבל כאן לא מחמת דמעבדו שלו הוא זוכה, אלא דשם עבדו הוא דמזכהו בקנס, ומה שייך להקנות ולדמותו לדקל לפירותיו דהא אי"ז מגופו כלל, ונצטרך לומר דגם בלי זה דשם אדון הי' שייך לזכות בזכות הזה, נמצא דתרוויהו איתנהו בי', א' מחמת הדין אדון דזוכה במיוחד לקנס, והב' מחמת דכולו של האדון דממילא גם ריוח קנס שלו, והבעיא מחמת דין דכולו של האדון שיוכל למוכרו.
והנה תוס' לקמן (דף מ"ג ע"ב ד"ה אבל) הקשו לאמימר דמפקיר עבדו אין לו תקנה דא"א לתת לו גט שחרור, איך מהני שחרור דגט במוכר עבדו לעכו"ם, ותירצו דלא הפקיעו לגמרי ונשאר לו זכות דקנס וולדות, והמהרש"ל הקשה דא"כ אמאי לעיל בדף מ' בההיא דסקרתא דעבדי אמרינן דלאמימר לא היו יכולים בני המוכרין לשחרר אחרי דכלו מרוותא בתראי העכו"ם, ותירץ דמיירי דנתייאשו [והיינו דלא כרש"י דפירש התם בדף מ' דכי זבניה פקע כספא מיניה].
והמהרש"א חידש דקנס ולדות א"א להוריש, וכבר תמה בפנ"י דהא מיבעיא לן בדף מ"ב ע"ב אי יכולין למכור וכ"ש להוריש, ונהי דיוכל לומר דאי אין יכולין למכור אין יכולין גם להוריש, כמו שמשמע לכאורה בתוס' ב"ב (דף קמ"ח ד"ה שכיב מרע) דפירות דקל דיורש היינו משום דיורש גם הדקל, אבל איה"נ דבר שלא בא לעולם דאינו יכול לקנות אינו יכול לירש [ובדברינו שם נתבאר דיש לפרש דבריהם דבאמת יכולים לירש דבר שלא בא לעולם], מ"מ הא הוא בעיא דלא איפשיטא, גם ולדות לכאורה הכונה במוכר השפחה לעכו"ם דולדותיה שייכים לו [או מה שיוכל להשכיר עבדו לבוא על השפחה כדי שהבעל השפחה יהי' לו ולדות שפחתו], וא"כ ודאי יכול להוריש דהוי ממון גמור.
ואפשר לומר לפי המתבאר דקנס יש לו לאדון, א' מכח דין דכל מה שלעבדו הוא זוכה, והב' מחמת דין מיוחד שהתורה זכתה לאדון, וא"כ במוכר עבדו לעכו"ם דהפקיעו הממון אבל מה שיש דין דמחמת שם אדון זוכה בקנס לא הפקיעו, ולפי המבואר בסוגיא לעיל מ"ב ב' ובתוס' ד"ה חבלי, גם חיוב חבלה דכותיה, ובולדות אפשר דכיון דכתוב האשה וילדיה תהי' לאדוניה הרי התורה זכתה ולדותיה לאדונה, מלבד מה שהיא כבהמתו שממילא כל רווחים היוצאים שייכים להאדון, חוץ מזה זוכה מחמת שם אדון, שבזה יש גזה"כ שולדותיה שייכים לו, אבל איה"נ דכל הדינים הופקעו, ומדוייק דלא נקטו מציאה ומתנה דהם הזכויות הרגילות חוץ ממעשה ידיהם, כמש"כ בתוס' דף ל"ז ע"ב בד"ה בין כך, אלא דכל זכיות אלו שהם מחמת דיני ממון הופקעו, אבל זכויות בקנס וולדות הם זכויות מחמת שם אדון ולא הופקעו, וצ"ל אפילו אם נפשוט דמעוכב גט שחרור אין לו קנס משום דהופקע הממון, מ"מ כאן ע"י דיש עדיין ממון דהא משועבד להגוי, נשאר להישראל דין אדון, אע"ג דבמציאות אין הוא הבעלים של הממון, מ"מ שם אדון על עבד שיש בו דין בעלות שייך בו, וכאילו מה שנוגע לגבי קנס וולדות מחשבינן לי' בעלים גם על הממון שבעבד, ולפי"ז מיושב דברי המהרש"א דנהי דאפשר למכור אפילו עבד לקנס, היינו כשיש לו העבד והמכירה לא תהי' מחמת זכות מיוחד שהתורה זכתה לו מחמת שם אדון, אלא מחמת דכל מה שזוכין מחמת עבד שייך לו, וע"ז הוי כדקל לפירותיו, אבל מחמת הדין מיוחד שהתורה זכתה לו ע"י שם אדון א"א למכור, כיון דזה אינו מחמת זכותו בגופו, אלא דהשם אדון הוא דמקני לי' וזה לא ניתן למכירה, ואפילו לא להוריש, וכמו אם מעוכב גט שחרור יש לו קנס דמחמת דקנוי לו האיסור מרויח קנס, ודאי לא יהי' שייך למכור, כיון דזה תוצאה מהאיסור והאיסור אין יכולין למכור, כמו כן לא יכולין למכור האיסור לממון שיצא ממנו, ה"נ אף אי נימא דלהיות שם אדון צריך גם בעלים על הממון, מ"מ כיון דזה אינו אלא מחמת דשם בעלים גורם שמכח זה זוכה בממון, ולא מפני שהוא זוכה בו כמו כל זכויותיו, לא שייך בזה לומר דהוי דקל לפירותיו ולא יכולים למכור ולא להוריש, ושפיר אמרינן התם בדף מ' דכשמתו המרוותא קמאי אין כח ביד הבנים לשחרר לאמימר. (מהדו"ק)
מי שחציו עבד וכו' שקידש. באבנ"מ (סי' מ"ד סק"ג) כתב דכיון דמעשה הקידושין הוא גם מצד עבדות ועבד אינו יכול לעשות מעשה קידושין, דומיא דחציו עבד וחצי בן חורין אינו מוציא את עצמו דצד עבדות אינו יכול להוציא צד חירות, ה"נ צד עבדות אינו יכול לקדש בשביל הצד חירות, ובזה מיישב מה דהרמב"ם פסק דבעבד הוי ספק, ובחציה שפחה וחציה בת חורין פסק דהוי קידושין, דבאשה שהיא לא עושה את מעשה הקידושין שפיר זוכין בה אפילו שהיא רק חצי בת חורין, משא"כ בעבד דהוא עושה המעשה, ועשייתו אינה מועילה כיון דיש צד עבדות, ונדחק בביאור ספק הגמ' דהכא לא חזיא לכולה, היינו דלכן דאין צד עבדות יכול לקדש לצד חירות, או דהגמ' כאן ס"ל דחצי עבד וחצי בן חורין מוציא את עצמו, ולהלכה לא קיי"ל כן, וחזינן דהראשונים לא פירשו כן, ולכאורה קשה מאי שנא דאינו מוציא את עצמו וכאן יוכל לקדש.
ונראה דודאי לענין המציאות, אין יכולים לומר דרק חציו עשה הפעולה, ובודאי כל החלקים שבו עושים הפעולה, אלא דלענין הקידושין נראה דאין דין דעבד אינו יכול לעשות מעשה קידושין, והא דפסול להיות שליח לקדש, היינו משום דלשליח בעינן איתא בדנפשיה, אך אין זה מפני שאין בו כח לעשות חלות קידושין, אלא דכיון דבמציאות ליתא בדנפשיה א"א לעשותו שליח, ולר"ש אמרינן בקידושין מ"א ע"ב דכיון דלא יצוייר אצלו עשיית תרומה משום דמירוח עכו"ם פוטר מתרומה, לא מקרי איתיה בדנפשיה, אבל לעצם דין דתרומה באמת לא ממועט עשיית תרומה לעכו"ם, וכמבואר ברש"י בגיטין (דף כ"ג ע"ב ד"ה שתרמו) דמאיש איש ילפינן דכל מיני הקדשות שייך גם בעכו"ם, אלא דתרומה לא יצוייר דס"ל דמירוח עכו"ם פוטר, א"כ הא דנתמעט משליחות אינו ראי' דאינו בדין מעשה קידושין, ונראה דגם עכו"ם אינו ממועט מעשיית מעשה גיטין וקידושין, אלא דלשליחות לא הי' מהני כיון דאינו במציאות בענין גיטין וקידושין, נמצא דחציו עבד וחצי בן חורין שפיר יכול גם הצד עבדות לעשות מעשה קידושין לצד החירות משום דלא בעי לזה דיני שליחות, משא"כ לענין להוציא עצמו בתקיעת שופר דהתם מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא, וכיון דאינו מחוייב במצוה ג"כ משתתף בעשיית המצוה, הוי לי' נעשה ע"י אינו בר חיובא דלא מהני.
והנה פשוט דהא דמי שאינו מחוייב אינו מוציא אינו רק היכא שצריך שיכוין להוציאו, אלא דמעשה של מי שאינו מחוייב בדבר אינו כמעשה המצוה לגבי מי שמחוייב, וממילא צד עבדות אינו יכול להוציא לצד חירות, והנה מצינו דמקדש לאחר שאתגייר או שאשתחרר מהני למ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולכאורה קשה דנהי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ הא הוא רק אם הוא מעשה קנין כזה שהי' שייך לקנות אם הי' בעולם, אבל כאן הא אין מעשה קידושין כלל אם נימא דעבד ועכו"ם אינם בר עשיית מעשה קידושין, אבל להאמור ניחא.
ולפי"ז לשיטת התוס' דס"ל דר"ש דפוטר תרומת עכו"ם הוא משום דנתמעט דהקדשו ותרומתו אינה תרומה, יוצא לפי"ז דאם יקדיש או יתרום שיחול לכשיתגייר לא יהי' קדוש בתרומה, ולא ימעלו בהקדישו, אפילו לאחר שיתגייר, אפילו אם יסבור דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. (מהדו"ק)
כשעשאו טריפה. וברש"י ד"ה ועוד כופר דבשלמא קנס וכו' איכא לאוקמא כשעשאו טריפה, יש לעיין להפוסקים דכתבו דאף למ"ד טריפה אינה חי' מ"מ מיעוט חיים, א"כ איך יגבה קנס בעד טריפה, הא דלמא יחי' דהוא מן המיעוט דהא אין הולכין בממון אחר הרוב, וכמדומני ששמעתי זה.
יורשין מנא לי'. בחת"ס בשם המקנה (אהע"ז סי' מ"ד) הקשה דלהרמב"ם דחצי שפחה וחצי בת חורין קידושין תופסין אפילו להצד דחציו עבד אין קידושין תופסין, וא"כ אם החציה שפחה ילדה בן מבן חורין דהולד חצי עבד וחצי בן חורין יש לו יורש דהיינו אביו, ומאי מקשה יורשין מנ"ל. והנה אפשר דתמיד הא דצריך להתייחס אל האב, ולהתייחס לאם ולא לאב א"א, ואדרבה דמצינו עיקר היחוס צריך להיות לאב דמשפחת אב קרוי' משפחה, אלא דמצינו שיקבל דיני האם אע"פ שאינו מקבל דיני האב, אבל לא לענין יחוס בן של מי הוא, אלא דאם אב כה"ג מתייחס אחריו להיות נקרא בנו, אז גם באם כה"ג נקרא בן האשה הזאת, אבל בחצי שפחה כיון דבתורת זכר עם דיני חירות ועבדות לא הי' קידושין, לכן גם בחציה שפחה אינה בת הכי שיקרא הולד בן שלה, ונהי דיהי' לו דינים שלה והוא יהי' חצי עבד מ"מ אינו נקרא בנה, והנה שפחה שיהי' לה כסף על מנת שאין לרבה רשות בהם ומתה לא יירשנה בנה, ואפילו אם נשתחרר דכ"ז שהוא עבד הא לא יצוייר כיון דאם יירש יזכה בזה אדונו, ואין לומר משום דבהשחרור הוי כגר שנתגייר, דיש מקום להסתפק אם יהי' בזה דין כקטן שנולד דמי, כיון דהוא חייב במצוות בין כך לא שייך ע"ז לומר כקטן שנולד דמי, והא דכ' רש"י לעיל מ"ג ע"ב דכשנשתחררה פקעי קידושין משום דכקטן שנולד דמי, היינו דלגבי דינים שנתחדשו בהשחרור הו"ל כקטן שנולד דמי, אבל לגבי דיני קורבה אם נימא דלפני שנשתחרר הי' קרוב לאמו הי' בנה והי' ראוי לירש, ואין שום חילוק בהשחרור לגבי קורבתו עם אמו ולא שייך ע"ז כקטן שנולד דמי, ומבואר בגמ' ונפסק ברמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה הלי"ז) דעבד מותר לבוא על אמו, וכן אם הבן עבד שהופקר מאדונו דלגבי הממון כבר נפקע ויכול לירש את אמו, ומכל מקום לא יירש משום דעבד אינו מתייחס אחר אמו כיון דאינו מתייחס אחר אביו, אלא דלגבי דינים ילפינן מקרא דהאשה וילדיה תהי' לאדוניה דהוא נגרר אחר כל דיני האם, דשייך לאדונה, ואין זה מפני שמתייחס אחרי אמו, דהא בבהמה ודאי לא שייך כל ענין היחוס, ומ"מ בן הנולד מבהמתו שייך לו, א"כ לגבי דין יחוס אין מתייחס גם אחר החצי שפחה וחצי בת חורין ואין לו יחוס כלל דהוא עם הדומה לחמור, וכיון שכן גם לאביו שבא על החצי שפחה אינו מתייחס, דהא מקושיתו מבואר דאם גם חצי שפחה לא הי' תופס בה קידושין לא הי' קשה לו אע"ג דהאב הוא בן חורין, מ"מ כיון דהאם לאו בת תפיסת קידושין א"א להתייחס כיון דלאמו אינו מתייחס גם לאביו לא שייך שיתייחס, וכיון שנתבאר דלחציה שפחה לא יתייחס כיון דעבדות אפילו חציו גורם שלא יתייחס אע"ג דכעת נתקדשה, מ"מ לדין יחוס תלוי אם באב כה"ג הי' תופס קידושין, ובפרט לפי"מ שנתבאר בדף מ"ג ע"ב דלמ"ד חצי עבד אינו תופס קידושין, א"כ גם בחצי שפחה אינו קידושין אלא חייב באשם מגזה"כ ואינו אישות גמורה, א"כ בודאי לא מתייחס כלל, וא"ש בפשיטות טפי. (מהדו"ק)
ראוי ליטול ואין לו. והקשה הרמב"ן מהא דיבמות דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש הרי דתפס קידושין, ותירץ דלמסקנא מיירי דבא על אשת איש דעלמא, והקשה הרשב"א דהא גם למסקנא ע"כ מדהוי הולד ממזר הרי דתפסי קידושין, דהא בעי דומיא דאשת אב דתפסי קידושין לאחרינא אז הוא דנעשה הולד ממזר, ומדהוי ולד ממזר מחצי עבד וחצי בן חורין שבא על בת ישראל הרי דמצי לקדש, ולכאורה זו קושיא עצומה על הרמב"ן.
ואפשר בסברת הרמב"ן ז"ל, דהנה באמת בחצי עבד וחצי בן חורין הא כשאנו דנים על דינים שבו, ודאי יש בו דין בן חורין ששייך בו תפיסת קידושין ודין עבד שלא שייך בו קידושין, אלא דיש בו גם דין בכללות ובכללו אינו יכול לקדש כיון דיש בו צד עבדות, א"כ אפשר דלענין שיהי' לו יורשין אמרינן דכיון דאין אפשרות שהאדם הזה יקדש אין אפשרות שיהי' לו בן, דיחוס אינו שייך לקצת דינים שלו אלא לדינו בכללות, אבל לגבי דיני ממזרות תלוי בדיניו, והרי מצד בן חורין שייך בו תפיסת קידושין, ולכן הולד ממנו הוי ממזר, והיינו דדין ממזרות אינו תלוי אם יוכל להתייחס אליו, רק דבעי שיהי' לו דין תפיסת קידושין, ולזה כיון דצד חירות יש לו דין תפיסת קידושין והרי הולד הוא גם מכח דיניו של הבן חורין, ולכן אע"פ שאינו יכול לקדש במציאות הוי ממזר, משא"כ לגבי דין יורש לא סגי מחמת דלאביו יש גם דינים של בן חורין אלא צריך לומר דהוא בנו, והיחוס הוא להאדם בכלל, ובחזו"א (בעבדים ס"ק י"ב השני) כתב כעין זה, אלא דמדבריו משמע דאם אינו בנו אלא לחציו לא סגי, ולכאורה הא אפילו אם ממש תופס קידושין אינו אלא לחציו והא משמע דאז הי' נקרא בנו, ומסתמא כוונתו כמושנת"ב. (מהדו"ק)
מאי מאורסת מיוחדת. ברשב"א מבואר דדוקא אם קידשה להשפחה כנענית ונעשית עי"ז דין מיוחדת, אבל בסתם יחוד לא יועיל ליתן לה דין חיוב אשם, ומ"מ פשוט דלא תצטרך גט ואם תשתחרר ודאי דדין מיוחדת הזה יפקע אע"ג דעשה בה קידושין, ואע"ג דבשלמא אי מהני קידושין משום צד חירות נוכל לומר דחידשה התורה דזה קידושין לחייב אשם, אבל אם אין עושה בה אלא דין מיוחדת מנ"ל דרק ע"י קידושין, וצ"ל דמדייק מהפסוק הא חופשה יומתו, והיינו דאם הי' עושה בה מעשה הזאת כשהיא משוחררת הי' מחויב מיתה, וכדכ' הרשב"א, ולכך זהו דוקא ע"י מעשה קידושין האלו, ומ"מ צ"ע דמאי שייך לומר הרי את אשתי או א' מהלשונות של קידושין לשפחה והוי כאומר רק שתהא מיוחדת אליו, ומשמע מזה דאם א' יקדש אשה בכסף או בשטר ורוצה שתהי' כמיוחדת אליו מהני לקידושין, וא"כ למה פלגש מותרת לאחר בלי גט דהא רוצה שתהי' מיוחדת אליו ע"י ביאתו וזה יעשה קידושין, ועי' בבהגר"א (סי' כ"ו ס"ק ט') דמומר שיקדש מומרת הא דלא חיישינן לקידושין משום דאין כאן נתינת כסף אלא דהכומר נותן איזה דבר והביאה עושה על סמך הקידושין של הכומר, ולהנ"ל מי לא עסקינן שיש הרבה אנשים שיודעים שהוא מיחדה אליו והן הן עדי התייחדות ולמה אי"ז קידושין, ואולי אינו מכוין גם לשם התייחדות, ומ"מ צע"ק.
וצ"ל להרשב"א דמקדשה בהנאת איזה דבר, דאילו בכסף או בשטר הא כיון דידה כיד רבה ואין כאן קנין כסף ולא קנין שטר ואפילו ע"י אחרים ואין כאן כלל מעשה קידושין חוץ מה שאינו תופס קידושין בשפחה, הא מ"מ צריך לעשות מעשה כזה שלולא דלא תופס בה קידושין הי' זה מהני לקידושין, ולפי"ז לכאורה יכולים להוכיח מזה דהתורה נתנה דין שפחה חרופה על קידושין דהנאה הרי דשוה כסף ככסף לגבי קידושין, והראשונים בריש מס' קידושין נסתפקו בזה מנ"ל דשוה כסף ככסף לגבי קידושין, אלא דהי' אפשר לדחות דאולי קידשה בביאה. (מהדו"ק)
מיוחדת. מדברי הרא"ש שהקשה דכיון דאף למ"ד דחצי שפחה וחצי בת חורין מקודשת היינו רק להתחייב אשם, א"כ איך ס"ל לאידך מ"ד דלא מהני אף לענין אשם, דהא לדידיה מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לו, וחצי שפחה וחצי בת חורין ודאי לא גרעה מכנענית גמורה דהיינו דאף אי אין קידושין תופסין תהי' אסורה מחמת דמיוחדת לעבד עברי, ומדבריו יש להוכיח דמיוחדת היינו אפילו עוד לא בא עליה, דאל"ה מאי קושיא, הא הקידושין לא חלין וגם יחוד אין כאן כ"ז שלא בא עליה, וע"כ דבמה שמייחדה גרידא זה סגי.
עוד יש להוכיח מזה דיחוד העבד עברי לבד סגי, דאל"ה שוב מאי קשיא, דיתכן שקידשה העבד עברי בלי הסכמת האדון, ומזה ראי' דעבד עברי מותר בשפחה אף אם לא מסרה לו אדונו, דאל"כ מאי קשיא לי' לרא"ש, ובמשנה למלך (פ"ג מעבדים הלכה ב') הביא בשם מהרי"ט דהסתפק בזה [ומה שקשה עדיין דיהי' נפק"מ מקידושין של אדם אחר דיחוד מהני רק בעבד עברי, יעוי' בקרבן נתנאל אות ל'].
תוד"ה ואי אמרת. וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתייחס אחריו. לכאורה מנ"ל לחדש זה, וצ"ל דדיני התורה נאמרו על דרך הרגיל, וכיון דהרגילות דאדם תופס קידושין לכן מה דנתחדש פרשת נחלות מיירי באדם שהוא בר תפיסת קידושין, משא"כ עכו"ם דילפינן בהדיא דיורש אביו אע"פ שכל גוי אינו בר קידושין, כמבואר קידושין י"ז ב'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |