אילת השחר/גיטין/לט/ב

אילת השחר גיטין לט ב

דף ל"ט ע"ב

נתייאשתי מפלוני עבדי מהו. פירש"י לשון הפקר הוא. וצ"ב מה דחקו לרש"י ואמאי לא רצה לפרש כפשוטו דנתייאש ממנו, ואפשר דס"ל לרש"י דכיון דכל יאוש מהני רק בדבר האבוד, ולכן ס"ל להרמב"ן בב"מ דף כ"ו דיאוש ברשותו לא מהני, וכדמבואר באחרונים דס"ל דברשותו אינו אבוד, א"כ כיון דהעבד שייך להאדון וכשאינו מכוין לגזול ולזכות עצמו אינו אבוד ממנו ולא שייך בו יאוש [וכן מבואר במחנ"א הל' זכיה מהפקר סי' ז' דיאוש לא שייך רק אם זה באמת ראוי להתייאש], ואפילו אם נסבור דיאוש ברשות מהני, היינו דוקא כשהוא אבוד ממנו, וכדמבואר באמרי משה (סי' ל"ז סק"י), ובשלמא לעיל כשהעבד נמצא ביד שבאי שרוצים לגוזלו הוי שפיר אבוד ממנו ושייך יאוש, אבל היכא שאינו תחת יד אחרים לא שייך יאוש, ולא הי' משמע לי' לרש"י דמיירי דהעבד מורד, דאז להנך דלא ס"ל כהרמב"ן יהני יאוש, מדלא קאמר עבד שמרד ברבו או עבד שברח, ולהרמב"ן אפשר דגם כה"ג לא יועיל, דכ"ז שהוא עבדו הוא ברשותו דהא מחוייב להיות עבדו, ולא דמי לשאר חפצים דלא שייך דינים על החפץ, משא"כ בעבד שמחוייב להיות עבד זה נותן לו דין כברשותו, ולכך נראה דאם העבד מכוין לגזול עצמו לא שייך לא תגזול מחמת עצם כונתו לגזול עצמו אפילו אם עבדים נגזלים, משום דלגבי אדונו כ"ז שלא זכה בעצמו הו"ל כשורו, ול"ש שום פעולה לנתק עצמו מעבדותו לאדון והרי הוא ברשותו. (מהדו"ק)

מה אשה איסורא ולא ממונא. עי' ברש"י, ולכאורה הא זה גופא הנידון, דלרבנן גם בקטנים אין ממונא, וא"כ מה שייך ללמוד דקטן לא יצא בן חורין משום שיש בו ממונא, וע"כ צ"ל דגם רבנן מודים דקטן מקרי עדיין יש בו ממונא, אלא דרבנן ילפי דמיתה מתיר תמיד אפי' היכא דאיכא ממונא, ורק היכא דיש יורשים איכא גזה"כ דוהתנחלתם.

מאי כללא. לכאורה מאי ראי' דוקא מר' יהושע בן לוי, דהא כל הני דלא ס"ל דשמואל אלא מפקיר עבדו צריך גט שחרור הרי דלומדים מאשה, ולפי"ז כולהו ס"ל כאבא שאול, דהא ר' יהושע בן לוי לא אמר יותר, אלא דצריך עדיין שטר, וככל הני דפליגי אשמואל וס"ל דצריך גט שחרור, ובודאי אין כוונת הגמ' לומר דכל אלו דחולקים אשמואל סוברים בהכרח כאבא שאול, [וגם ר' יוחנן פליג אשמואל], וא"כ מאי ראי' מר' יהושע בן לוי.

שקל כומתי' שדא בה. יש שכתבו דלהקנות לעבד עצמו לא מהני בלי שישתחרר לגמרי ע"י גט שחרור, ודלא כהקצוה"ח (סי' ר') שכתב דמה דלא מהני להקנות לעבד את עצמו בלא גט שחרור כדין משום דאז לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד וע"י אחר יועיל באמת ויפקע הממון, ומ"מ בהפקר שייך שיקנה עצמו [וכן הוא לאבא שאול דגדולים קונים עצמן לחירות מהפקר], הרי דשייך זכיה לעצמו לגבי הממון מהפקר, וצריך טעם מ"ש.

ואפשר לומר דכשיזכה עצמו היינו שזוכה בעבדות לעצמו אלא ממילא עי"ז יהי' חירות, וכל זמן שאינו הפקר לא שייך בזה משום דמה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ בהפקר דאם יזכה את עצמו בתור עבד לא יזכה בו האדון דהא הוא הפקר, וממילא זוכה באמת את עצמו ומכח זה נהפך לחירות, [ועי' בחזו"א שנתקשה לפי הר"ח דס"ל דבחליפין פקע ממונא וצריך גט שחרור, הרי דשייך קנין להקנות לעבד את עצמו].

תוד"ה מה אשה. וא"ת האיך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחלה דמה אשה איסורא ולא ממונא. והק' בחתם סופר דהא כיון דשטר מועיל על ממון וע"ז לא צריך חידוש דגזירה שוה דלה לה מאשה וכל החידוש הוא להפקעת האיסור, ונהי דבלי זה לא הי' נפקע גם הממון ע"י קבלת השטר משום דאין לעבד יד לקבל, מ"מ כשכותב גט דמהני על האיסור והוי גיטו וידו באין כא' לא קשה מי יתיר הממון, דלא גרע מכל קנינים דמהני בשטר, ולכאורה הא שטר שחרור מהני גם בע"כ, ואם בתורת קנין לא הי' מהני על הממון לקנות, ואיך השטר שחרור מתיר דהא צריך להפקיע את הממון, וע"כ דזהו מלימוד דלה לה מאשה ושפיר הקשו דאיך מהני להתיר גם את הממון, אלא דבלי זה אפשר לומר דבמיתת גר הא אין המיתה מתירה את הממון לעבדים הגדולים, אלא דממילא זוכים בעצמם, והיינו אפילו לא הי' דין דמיתה מתירה כלל, נמצא דכל ההיתר מיתה בעי רק על הדין איסור, משא"כ בגט שחרור דבלי ההיתר על קנין איסור לא הי' נפקע גם הממון, נמצא דהשטר שחרור פעל הכל, ושפיר איכא למימר דאין בכח השטר לחדש היתר על הקנין איסור היכא דזקוק שיחול ע"י שיפקע האיסור הפקעת הממון.

בא"ד. וכי תימא דלשון הכתוב בשטר הרי את בת חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר. מבואר בתוס' דבכתיבת לשון הפקר חל ההפקר, ויל"ע להמבואר בר"ן ריש פסחים דהפקר בלב לא מהני מן התורה, ואם בכתיבה חל ההפקר, הרי דכתיבה הוי כדיבור לענין זה, אמנם להמבואר בשו"ת רעק"א (סי' ל') דאע"פ שכתיבה לאו כדיבור דמי מ"מ מעשה מקרי, אפשר דגם כאן אף דלא הוי כדיבור מ"מ עדיף מדברים שבלב גרידא דלא הוי לא דברים ולא מעשה לכן לא חל, משא"כ כאן דהוי כמעשה שפיר חל ההפקר.

ויל"ע לסברת הרמב"ם דהפקר מדין נדר, ולדבריו מסתבר דצריך ביטוי שפתים, ואם מהני בכתיבה יהי' על כרחך ראי' דכתיבה כדיבור ויועיל ג"כ שבועה ע"י כתיבה, אמנם התוס' מסתמא לא ס"ל כהרמב"ם דהפקר מדין נדר.

תוד"ה משום. מבואר דס"ל דאפשר להשתחרר בחליפין, והיינו דחליפין הוא מדין כסף, והנה ידוע שיטת הסמ"ע (סי' ק"ץ) דכסף אינו מהני אלא כשנותנו לשם פרעון כולו או מקצתו, ולכאורה לפי"ז איך יכול חליפין להיכלל בדין כסף, דהא כה"ג דמהני בחליפין דהיינו בתור מעשה קנין אינו בכסף, וצ"ל דמ"מ כיון דמחמת זה קונה בדבר אחר הוי כעין כסף, אבל למ"ד בכליו של מקנה יקשה יותר איך שייך להיכלל בדין כסף הא אינו דומה כלל, וכאן משמע דלמ"ד בכליו של מקנה הי' אפשר להשתחרר בכליו של האדון, הרי דגם חליפין נכלל בדין כסף.

והנה בקובץ שעורים (קידושין אות כ"ג) הק' על מה שרצינו ללמוד שתתגרש בכסף כמו שמתקדשת בכסף, ואם מה דמהני כסף הוא רק בתורת פרעון מאי שייך ללמוד מקידושין, הא גם בקידושין לא יועיל אם זה לא יהי' תשלומין בעד הדבר, ובגירושין זה לא שייך שאינו תשלומין בעד דבר ואיך יועיל, ואף דאפשר שם לדחות קצת דעיקר כוונת הסמ"ע דמועיל רק אם נותן בעד שיווי הדבר ולכן כשרוצה לקנות בתורת כסף ולא בתור תשלום אין זה מחמת שיווי הדבר, אבל המגרש את אשתו ונותן פרוטה בעד שוויה שזה שיווי האשה, כמש"כ הרא"ש בב"מ דף כ' [יעוין אבנ"מ סי' כ"ט סוף ס"ק ב'] יהני בתורת כסף, אבל חליפין אינו מחמת שיווי הדבר דאין לזה שום השתוות לכסף, קשה יותר איך אפשר שיכלל בכסף.

שיטת הר"ח הובא ברשב"א ורמב"ן ובטור בשם הרמ"ה, דחליפין מהני על הממון שתשתחרר ולא על האיסור, הרי דשייך קנין על הממון בעצמו, וכן לשיטה א' ברש"י דף מ' דמהני באמירה גרידא להשתחרר הממון, ובאמת לדברי הר"ח צ"ב, כיון דחליפין אינו כסף דהא כסף גומר, וע"כ דמהני קנין לעצמו א"כ יועיל גם באמירת זיל, ובחזו"א נקט שם דמהני באמת זיל להרמב"ן, דאין לומר דבעי מעשה קנין, דהא במפקיר עבדו יצא לחירות ומחלקינן בין גדולים לקטנים דגדול זוכה לעצמו, הרי דעצם מה דמוחזק בעצמו הוי מעשה קנין לזכות עצמו, א"כ כיון דמהני להר"ח קנין לקנות עצמו, למה צריך מעשה קנין דחליפין ולא מספיק במעשה קנין דמוחזק בעצמו, ועי' באמרי משה סי' כ"ד אות ו'.

ואפשר דענין הקנין דיש בעצמו היינו שלא יזכו בו, אבל אי"ז קנין כבכל הקניינים דמעשה הקנין הוא שיהי' שלו, וכאן סגי במה שלא יזכו בו אחרים, וזהו רק בהפקיר העבד, דבלי זכיה הא בין כך אינו שייך לשום אדם ורק זכייתו היא שלא יזכו בו, ומה שמוחזק בגופו הוי כמעשה שלא יוכלו לזכות בו, והנה ברמב"ן וריטב"א (דף ל"ט ע"א) מובא סברא דלרבנן דאבא שאול גם קטן זוכה עצמו, ובודאי תינוק בן יומו לא שייך בו ענין זכיה, וע"כ דשאני כאן דאי"ז זכיה כבעלמא אלא דזה סגי שלא יזכו בו, ולזה יתכן דגם קטן יש לו כח זכיה כזאת, משא"כ כשהאדון רוצה להקנות הא צריך שיזכה עצמו מהאדון והחזקת גופו אינו מעשה קנין ולזה צריך קנין חליפין.

[ויל"ע בשפחה מעוברת ומת הגר אם העובר נשתחרר לאבא שאול, אם זה כמו במשחרר שפחה ולא הולד דאפשר דהשפחה יכולה לזכות קנין זה שלא יוכלו לזכות בו בתור עבד, ואע"ג דאינה יכולה שיהי' עבד שלה דאי"ז מעשה קנין לקנותו מ"מ הו"ל כקנין שלא יזכו בו, וצ"ע]. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א