אילת השחר/בבא קמא/מב/א
משכח רברבי שקיל משכח זוטרי שקיל. והיינו משום דע"פ הבעלים יש להקשות מודה בקנס הוא, והיינו דלמ"ד כופרא ממונא ישאר קשה דהוי מודה בקנס לכן אומר התנא מתכוין להרוג את הבהמה דזהו הטעם א"ש גם למ"ד כופרא ממונא. ולכאורה בשלמא לרש"י ותוס' דהי' יכול להקשות גם בע"א דכיון דהוי ממונא לא יועיל ע"א א"ש, אבל לשיטת רבינו פרץ דמע"א לא קשה דמתחייב שפיר אפילו בקנס דמה שלא ישבע אין זה כמודה בקנס כיון דזה מחמת חיובו דע"א, א"כ למה שדי זוטרי הא בעי קרא בשביל ע"א דאף אי כופרא ממונא והוי קנס מ"מ הי' שייך לחייבו כופר.
והי' אפשר לומר דהנה לקמן בע"ב מסקינן דלא בעי קרא על קדם ושחטו כיון דהא דינו לסקלו, ממילא לא שייך חיוב התורה לגבות כיון דדינו להסקל, וממילא אף אם אירע ששחטו מ"מ אין כבר חיוב התורה לגבותו, א"כ לכאורה כשבא ע"א והעיד שהרג אדם דלפי עדותו צריך לסוקלו, ואם יצטרף עוד א' הא יסקלוהו אלא דאין מספיק עדות לחייבו סקילה, ומ"מ עדותו היא לחייבו סקילה ולא שייך לומר דישלם כופר שהרי חיובו לפי עדותו הוא בסקילה, וא"כ מע"א סתם קשה דדחוק לומר דס"ד שישלם כופר דהא לפי עדותו צריך סקילה. ורק עפ"י הבעלים דאינו יכול להצטרף כלל עם ע"א נמצא דאין כלל אמירה לסוקלו ושפיר שייך לחייב כופר, אלא דפריך דכיון דקנס הוא צריך להיות פטור, ולפי"ז מש"כ הרבינו פרץ דמע"א לא קשה היינו קושיא דמודה בקנס אבל מ"מ קשה מע"א ולמסקנא א"ש הכל. ועי' מש"כ לקמן דף מ"ג ד"ה המית.
וכעין זה כתב הרא"ה בשטמ"ק אלא דהוא נתן זה טעם בין עפ"י בעלים בין ע"פ ע"א ורבינו פרץ יחלק בין ע"פ עצמו לע"א. (מהדו"ק)
אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים. האי דומין לאנשים יש לפרש בתרי גווני, או דדומין ששניהם רגילים להזיק או ששניהם חיובם נזק שלם, ויותר נראה לפרש דשניהם יש להם חיוב שלם, דאע"ג דאמרינן לעיל כיון דאייעד אורחי' הוא מ"מ אינו אורחי' ממש, דהא לכן כתבו לעיל דף ט"ז ב' לחלק דבחי' כגון זאב לטרוף דהוי אורחא ממש, לכן אפילו כשהוא בן תרבות מ"מ כשאייעד חוזר לקדמותו והוי שן ופטור ברה"ר, משא"כ ארי' דאייעד לטרוף יהי' קרן שחייב ברה"ר, א"כ קרן מועד אינו אורחי' ממש כמו שן, ואדם אמרינן לעיל דף ד' א' דרק בישן שייך לומר דרכו להזיק, נמצא דבצד א' אדם דרכו כשישן אבל כשהוא ער אין דרכו כלל להזיק, ושור דאמרינן שם כיון דאייעד אורחי' אינו דומה להאורחי' של אדם, נמצא דאין להשוותם ברגילים להזיק.
וכן יש להוכיח מהתוס' ד"ה הא תם דביארו דמה דפריך יציבא בארעא הכונה דתם שהוא קל דמשלם מגופו חייב צד מועדות לא כ"ש, ואי הענין של הדומין הוא מחמת רגיל או לא רגיל, הי' יותר לומר דתם שאינו רגיל חייב וצד מועדות דזה מחמת רגילות יהי' פטור, אבל אי כל מה דאיירינן הוא מצד הדמיון בחיוב או בפטור, ע"ז קאמרו דצד תמות דחיובו קל שאינו משלם אלא מגופו חייב כ"ש צד מועדות או צד החיוב של מועדות דמשלם מעליה דחמור לא כ"ש.
רש"י ד"ה אלא אביי ורבא. אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא וכו'. משמע מרש"י דאם על הריגת שורו אדם הי' הבעלים חייב מיתה הי' פטור אז מדמי ולדות מדין קלבד"מ, ונראה דזה רק משום דאז מה דמחייבו מיתה הוא פעולת השור באותו זמן, אבל בן אדם שאפשר להורגו בלי שעושה איזה דבר שמחייבו ע"ז לא נתחדש דין קילבד"מ [ועמש"כ בסנהדרין דף ע"ב א' ברש"י ד"ה אין לו דמים].
והנה לפי"מ שנסתפקו האחרונים לומר דבשורו שהזיק חיובו משום דהתורה חייבה על מעשה שורו ולא מחמת שלא שמרו, אלא דאם שמרו פטרתו תורה, לפי"ז א"ש בפשיטות, דהא אם הי' חייב מיתה הי' באותן גדרים כמו שחייב אליבא דאמת אם השור הזיק דחיובו מחמת מעשה השור, וכיון דהפעולה הזאת מחייבתו מיתה אז, לכן שייך קילבד"מ, אבל אפילו אם נימא כמו הצד השני דחיובו מחמת שלא שמר וכמו שהוכחנו בריש המסכתא הא מיהת דחיובו במציאות עבור מעשה של שורו, ולא עוד אלא דהנה מצינו דהנימוק"י לעיל דף כ"ב בסוגיא דאשו משום חציו ביאר דכיון דהוי חציו לכן אם הדליק אש ומת המדליק ואח"ז שרף האש את הגדיש יגבו מנכסי המת דאישתעבוד מחיים כבר, ומבואר דאם משום ממונו לא יגבו מנכסיו, והוציאו האחרונים מהנימוק"י דאע"ג דלא שרף עדיין הגדיש ואינו מחויב עדיין מ"מ שייך שיעבוד נכסים, הרי דאע"ג דהחיוב מחמת שלא שמר מ"מ החיוב בפועל מתחדש בשעת עשיית המעשה ההיזק, ולפי"ז אם היינו מחייבים אותו על הריגת שורו מיתה ג"כ הי' החיוב על המעשה של אז ולכן הי' שייך קילבד"מ.
ויש שהסתפקו דלהסברא דלשמאי חייב מיתה השולח שליח להרוג אדם כמבואר בקידושין דף מ"ג, אם החיוב מיתה יהי' בשעה שהשליח יהרוג את האדם או בשעה ששלח את השליח, ושם יש מקום להסתפק דבשעה ששולח עושה עבירה בקום ועשה, אבל במה שאינו שומר דזה בשב ואל תעשה ע"כ מתייחס ענין העבירה בשעה ששורו הרג את האדם במציאות.
בא"ד. דליכא בה חיוב מיתה. משמע דאם הי' בעל השור חייב מיתת ב"ד כשהרג השור אדם הי' קלבד"מ, ולר' נחוניא בן הקנה לחד מ"ד בכתובות דף ל' ע"ב דגם מיתה בידי שמים פטור, א"כ כשהשור הורג אדם דחייב מיתה בידי שמים וכי נימא דיהי' קלבד"מ ויהי' פטור מממון מאחר שהזיק יחד עם הריגת אדם, וצ"ל דחיוב דמיתה ביד"ש שניתן לכפרה ע"י כופר שאני, דרק חיוב מיתה ביד"ש שאין לו שייכות עם ממון פוטר, אבל חיוב מיתה ביד"ש שדינו קשור עם חיוב ממון הו"ל כחיוב ממון דאינו פוטר חיוב ממון אחר, אלא דצע"ק לפי"ז באם המית בלי עדים דיש לעי' אם חייב ביד"ש לרבה דס"ל דאם אין השור בסקילה פטור מכופר [ולקמן דף מ"ג א' ברש"י ד"ה לא בא"ד הוכחנו דאז פטור ממיתה ביד"ש], ואם נימא דחייב מיתה ביד"ש וכי נימא דלר' נחוניא בן הקנה יהי' קלבד"מ על ממון אחר דבהדי ההריגה.
וצ"ל דמ"מ כיון דבעצם יש להחיוב מיתה ביד"ש זה, תשלומין דכופר, אע"פ שיש אופן דלא יהי' כופר, מ"מ חיוב מיתה ביד"ש כה"ג שקשור עם חיובי ממון אינה פוטרת ממון. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |