אילת השחר/בבא מציעא/עז/א
אתא נהרא פסידא דבעה"ב. אי מיירי בלא התחילו במלאכה והחיוב הוא משום גרמי כמש"כ התוס' לעיל בד"ה אין, צ"ל דהוי פשיעה גמורה דחייב ע"ז גרמי, ולהני דלא סברי דאפשר לחייב משום גרמי בביטל פועלים ממלאכה, צ"ל דחייב רק בהתחילו פועלים במלאכה דהשתעבד בעה"ב לשלם על מה שקצב אפי' אם לא יעבדו הפועלים אם זה יהי' ע"י פשיעתו, ובאתא מיטרא באופן דפטור מבעה"ב מסתבר דלא רק דפטור מחמת השתעבדותו, אלא אפי' היכא דיש לחייב מדיני גרמי דבלי שהי' שוכר אותם היו מוצאים להשתכר, מ"מ גם מדינא דגרמי פטור כיון דלא הו"ל למידע ואינו פושע.
ולכאורה גם בהא דפסק נהרא דאמרינן דהוי פסידא דבעה"ב, היינו דוקא בהיכא דבעה"ב פשע. וצ"ע מש"כ הרא"ש דבשניהם פשעו או שניהם לא פשעו פטור הבעה"ב דהממע"ה, משמע דמדין ספק הוא דפטור. [ובנימוק"י כתב דהיכא דשניהם ידעו הו"ל לפועלים להתנות, ואע"ג דנימא דהבעה"ב הו"ל להתנות דהא הוא ג"כ ידע, אלא כיון שהפועל בא להוציא ידו על התחתונה, משמע קצת מדבריו דהיכא דשניהם לא יודעים אי"צ לטעם דהם באים להוציא]. והנה אי החיוב הוא רק מדינא דגרמי פשוט דאינו חייב אלא בפשיעה כמבואר דמחיצת הכרם חייב רק בהתרו בבעל הכרם, ועי' בשטמ"ק ריש ב"ב בשם רבינו יונה דדינא דגרמי אינו חייב בשוגג, ואם באנו לחייבו מחמת דהשתעבד צ"ל דאינו משתעבד לשלם אלא אם יגרום להם הפסד ע"י פשיעתו. (מהדו"ק)
ואימרו פועלים ואזל בעה"ב ופייסינהו וכו' קמ"ל דאמר להו אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתי'. ויש לעיין כיון דס"ל דיד פועל על העליונה ויכול לחזור ויקבל סלע על העבר, א"כ כשחזרו והוא פייסינהו הא כאילו עשו הסכם מחדש על החצי השני, וכיון דאינו יכול לדעת כמה הם רצו, נהי דהוא טוען שבלבו הי' להוסיף באכילה ושתי', מ"מ הא הם טוענים דדעתם הי' שיוסיף כסף, וכיון שכן הו"ל כאילו לא דיברו כלום, וכיון שעבודתם שוה כעת יותר למה לא יהי' מחויב לשלם כמה שעבודתם שוה. והראוני דבס' מעיני החכמה העיר מזה, ורוצה לומר די"ל דמסתמא רוצים לעמוד בהימנותייהו ולא לחזור והסכימו לעבוד כפי המחיר הקודם, ולפי"ז צ"ל דאע"ג דהסכימו רק ע"י הוספת אכילה ושתי' זה מקרי עמדו בנאמנותם.
והנה יש לעיין בכל מי שחוזר ואח"כ הסכים להמשיך ולא אמרו להדיא דההסכם הקודם כבר נגמר וכעת מתחיל הסכם חדש, אם זה כהסכם חדש או המשך תנאם הקודם, ונפק"מ לכמה דינים כגון לענין הא דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף אם יוכל כבר לתבוע על העבר את הסלע, או דכיון שממשיך עדיין לא יכול לתבוע השכירות, וכן אם יעבור בבל תלין פעולת שכיר על חצי העבודה שכבר עבד לפני שחזר. והנה אם פועל יכול לחזור נמצא דבכל פועל שנשכר ובאמצע הזמן אייקר הא דצריך לעבוד לפי המחיר שקצבו אז בשעת הזול [אם לא חזרו] זה ע"כ משום דהוי כמוחל אז בשעה שנשכר על מה שיהי' שוה יותר אח"כ, ולכאורה לפי"ז לא צריך דוקא לחזור כדי לדרוש מה שנתייקר אח"כ שכר פעולה, דהא כיון דמדין מחילה רוצים שיעבוד אח"כ במחיר הזול שקצבו, למה לא יוכל אח"כ לומר בפני עדים דאינו רוצה למחול מכאן ואילך, דהא בשעה שנשכר הו"ל כאומר דאם יתייקר אז אני מתנה שיהי' אז מחילה, וכיון שכן הא הו"ל כמוחל לאחר ל' יום ולפני זה יוכל לחזור, א"כ יאמר כעת דאינו מסכים ואינו רוצה שיהי' מחול מה שיעבוד אח"כ דרוצה לפי"מ ששוה אז, ולא מצינו דיועיל מה שיודיע דאינו מוותר לענין שיצטרך הבעה"ב ליתן לו כפי מחיר יוקר דאז, וע"כ צ"ל דכל שממשיך בעבודה הו"ל שכירות א' עם מה שהי' קודם ולא צריך לבוא מדין מחילה על הזמן שנתייקר, וא"כ ה"נ אפי' אם חזר כל שאח"כ ממשיך אינו שכירות חדשה אלא דהו"ל כלא חזר, [רק אם יאמרו להדיא דההסכם הקודם כבר נגמר וכעת עושים הסכם חדש, דאז יהי' באמת הסכם חדש ממש], אלא דמה שהבעה"ב הוסיף מחויב מחמת דגם בלי שחזרו אם הבעה"ב אומר להוסיף אז כשממשיכים לעבוד חל עליו חיוב לקיים כפי מה שאמר להוסיף, ולכן כיון דהבעה"ב יודע בעצמו דלא התכוין אלא לאכילה ושתי' אינו מחויב יותר, אלא דס"ד דיש להבין דכונתו להוסיף להם כסף והו"ל כאמר בפירוש דיוסיף להם, וקמ"ל דלא הוי כאומר בפירוש כיון דאפשר דכונתו דיוסיף באכילה ושתי', וצריך לומר דמ"מ הוי כאילו אנו מסופקים אם נתכוין להוסיף כסף או אכילה ושתי', דהא משמע דאם יודה דהי' בלבו להוסיף להם כסף והי' מחויב ליתן להם ולא יוכל לחזור, היינו משום דבהסכמתו יש מקום לספק מה כונתו, ואם הי' בכונתו להוסיף כסף יהי' באמת מחויב, וצריך לחלק מהא דכתב הרא"ש בב"ב דף קמ"ו דספק אומדנא לא הוי כל אומדנא, כמש"כ לעיל בריש פרק שני, דזה רק היכא דהאומדנא צריך לסתור מה שנראה בפשוטו, אבל היכא דיש ספק כמה מתכוין, מהני מחשבתו להתחייב כפי מה שחשב דהוי כאילו אמר זה בפירוש.
השוכר את הפועל ולחצי יום שמע וכו' אם שכיר הוא נותן לו שכרו. פירש"י חצי דמי שכרו. וכמו שדייקו בתוס' קידושין דף י"ז ע"א דאם כל שכרו מאי הוי קשי' לי', דלעולם רבנן היא רק דבחוזר נהי דידו על העליונה מ"מ אינו מקבל רק חצי משא"כ באנוס מקבל הכל, וע"כ דגם באנוס אינו מקבל רק חצי דמי שכרו, ונתחבטו מ"ש מעבד עברי דבחלה שלש אינו משלים, ועי' בתוס' קידושין מש"כ, וברא"ש כאן הביא בשם רבינו מאיר ז"ל דמיירי דכבר קיבל העבד כל שכרו ואם לא נתן עדיין ישלים, ולא ביאר מאי נפק"מ אם כבר קיבל כל שכרו או לא, ועיין בקובץ הערות סימן נ"ג דרצה לתרץ לפי"מ שהעלה שם דבמקדים שכירות משלם עבור זכות השכירות ולא על הפעולה, ועדיין צ"ב לפי"ז למה דוקא שלש ולא ד'. והרא"ש כתב דמיירי כשחלה כל שלש ואח"כ עבד כיון דאחר חוליו קיבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל הכא שהחולי הוא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו. ולדבריו באמת אם כשמתחיל לעבוד אחרי שלש יאמר האדון בפירוש בפני עדים דאינו מוחל ורוצה שיעבוד בו שש שנים יהי' מחויב לעבוד שש שנים. ודבריו צ"ע דאיך מהני מחילה הא מסקינן בקידושין דף ט"ז דע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, וא"כ למה לא יוכל האדון להמשיך לעבוד בו עד שיגמרו שש אחרי ניכוי ימי חוליו.
ואפשר דהנה התוס' בקידושין הא תירצו דשאני ע"ע דגופו קנוי לכן אם חלה הוי פסידא דבעה"ב משא"כ פועל, והגר"א בהגהותיו על הרא"ש כאן ציין דדבריהם נכונים מאד, ולכאורה קשה למה נייד הרא"ש מזה, לכך אפשר דגם הרא"ש מוכרח לסבור דגופו קנוי כמו דמסקינן בגמ' קידושין דף ט"ז וזהו קנוי על שש שנים הראשונים, אלא דמלבד דגופו קנוי יש בו גם שיעבוד על העבד שיעבוד שש, והיינו דבעבד כנעני דהוי כחמורו לא שייך חיובים עליו חוץ ממה שהוא קנוי לו, אבל עבד עברי הא יש בו דינים וזכויות לעצמו ושייך ג"כ שיעבוד וחיוב עליו מלבד מה דהוא קנוי, נמצא דקנוי גופו מגזה"כ על שש וממילא כלול גם שיעבוד עליו שמחויב לעבוד, לפי"ז כשעברו שש אם באנו לחייבו להשלים אינו מצד דהוי קנוי לו דהא כבר עברו שש, אלא דמכח שיעבוד יש עליו תביעה להשלים אפי' אחרי שש, נמצא דאם באנו לחייבו להשלים אז תחילת הענין הוא חיוב מחמת שיעבודו וכל שיפקע השיעבוד לא יהי' להאדון כלום, משא"כ בתוך שש דאז אין התחלת דין קנין שבו מחמת שיעבוד, אלא דקנוי לו על הזמן הזה שמכח זה יש לו עליו שיעבוד, ונמצא דבתוך שש לא שייך מחילה, דנהי דמחל להשיעבוד, מ"מ כיון דיש בו קנין שאינו בא מכח השיעבוד והוא מכריחו להיות דין עבד עליו לא מהני מה שמחל, דמ"מ קנינו הא נותן לו דין עבד בהכרח, משא"כ אחרי שש צריך לבוא מכח תביעתו על שיעבודו וע"ז שייך מחילה דאין עליו שיעבוד.
רש"י ד"ה פסידא דפועלים. דאמר להו מזלייכו גרם. יש לעיין בשלמא לעיל בד"ה לא הוי יהיבנא כתב כן דהתם הא ס"ד דאין חילוק בין סיירא לארעיה ללא סיירא, ובאמת בלא סיירא למה יפסידו ע"כ משום דיאמר להם מזלייכו גרם, אבל כעת דאיירינן דרק בסיירא מאורתא וכבר כתב בד"ה הא דסיירא דלא הי' להם ללכת בבוקר, א"כ מה צריך טעם דמזלייכו גרם.
וכן מש"כ רש"י בד"ה דלא סיירא פסידא דבעה"ב דאמרו לי' מי יימר דאדעתא דהא ארעא אוגרתן, סותר מש"כ בסוף העמוד הקודם דהטעם דהי' לו להודיעם. וברא"ש כתב זה לב' טעמים, ואיכא נפק"מ בין ב' הטעמים באמר להם דיש לו רק שדה א', דאז צריכים רק לטעם דהי' לו להודיעם שאם תמצאו לחה לא אתן לכם. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה מהו דתימא. כיון דיד פועל על העליונה. יש לעיין בשלמא הא דלעיל הי' סברא דיד פועל על העליונה ויכול לחזור ומקבל סלע שלם, א"כ מה שהסכים לעבוד כשנתייקר יכול לדרוש כפי המחיר היקר קמ"ל דאינו כן, אבל מה נוגע מה דיד פועל על העליונה לענין לשלם על חצי המלאכה שכבר עשה כפי מחיר אחר ממה שקצבו, דהא ודאי כל הנידון הוא על מה שכבר עשה כמש"כ בהגהת הגר"א, ובודאי לפני שעשה המלאכה יכול הפועל לחזור לכו"ע, אלא כיון דלא חזר הסכים לפי המחיר שקבעו, א"כ מה זה תלוי אם יד פועל על העליונה, ומשמע מרש"י דכיון דידו על העליונה לענין חזרה ה"ה לכל הזכיות הוא עדיף, וצע"ק.
רש"י ד"ה מהו דתימא. הואיל וא"ר דוסא וכו' משום דתפיס. עי' במהרש"ל.
תוד"ה דאגר. הנה חילקו דבפועלים דמשלם על המלאכה אין להם ליטול אלא לפי מה שעשו כיון דלא נחתי לארעא להיות כמו אריסין משא"כ היכא דנחית באריסות נותן לו שליש אפי' אתי מיטרא כמו שאר אריסין דמקבלי רביע אפי' אתי מיטרא ולא צריכים לדלות ג' פעמים. יש לעיין באריס גופא מאי טעמא לוקחים רביע אפי' אתי מיטרא ואי"צ לטרוח לדלות ג' פעמים, דהא משלם לו בעד טירחא לדלות תלתא, ואם משום דכן הנהיגו, א"כ בהתנה דיקבל שליש דאין ע"ז מנהג למה יקבל אפי' אתי מיטרא, ואם משום דכיון דמנהג אריסין דמקבלים כפי מה שהתנו אפי' אתי מיטרא לכן אפי' אם התנה לקבל יותר מהמנהג מ"מ הוי תמיד כהתנו דיקבל אפי' אם יבוא מטר, א"כ מה זה שכתבו משום דמקבל חלק בגוף הקרקע, דהא לא זה עיקר החילוק, דעיקר החילוק הוא משום שכך הוא קבלת אריסות. ובנימוק"י ביאר כונת הרי"ף בגיטין דף ע"ד דכיון דיורד לשותפות בקרקע זוכה בכל שבח שיגיע להקרקע, א"כ באתא מיטרא זוכה במה שמשביח וזה שבא לו שלא יצטרך לדלות שבח הוא לו ואם הי' מפסיד משכירותו בסיבת המטר חובה היא לו, ולכאורה נימא שיגיע לו מהשבח הזה תלתא ונמצא דיקבל ריבעא ושליש מהשליש הזה, כגון אם יהי' י"ב זוז ריוח אז בלי הפסיקה הי' מקבל ג' זוז וכעת שהתנה לקבל ד' יקבל ג' ושליש זוז מהרביעי. וצ"ל דשבח זה שלא יצטרך לעבוד אינו נוגע אלא להאריס, דהא אם אנו רוצים לומר שלא יהי' להאריס חלק שליש אינו מפני שהמטר גרם להרויח להבעלים דהא בין כך לא הי' מוטל עליהם הטורח להשקות, נמצא דאם רוצים שירויחו אינו מפני שהמטר נותן להם ריוח אלא מפני שהוא לא עבד, וע"ז לא שייך שיהי' להם חלק בהשבח ושבח זה נוגע רק להאריס וזוכה בו כולו, [ויש לעיין אם זה גם כונת התוס'], ולולא דבריו הי' משמע מלשון הרי"ף בגיטין דכונתו דכיון דמקבל עליו גם כל הפסד בקרקע ולא כמו פועל, דפועל אם תופסד עבודתו כיון שעבד צריך לשלם לו שכרו, משא"כ כאן שכרו הוא אם יהי' ריוח, לכן מקבל נמי שכרו אפי' אם לא עבד, דזה כלול בתנאי השכירות דאינו תלוי בעד מה שעבד אלא מה שמקבל עליו להשתדל שהקרקע יהי' לה כ"כ השקאה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |