אילת השחר/בבא מציעא/כד/א
תוד"ה כי קאמר. וא"ת א"כ וכו'. התוס' הקשו דאם אינו מתיר אלא ברוב עכו"ם מה צריך לטעם דמתייאשים. וברעק"א הקשה דהא אפשר דגם רשב"א סובר דצריך לתקן להחזיר כיון שאפשר להתברר דלכן צריך לומר דמה דלא תיקנו להחזיר משום שנתייאשו הבעלים. והנה יש לעיין לשיטת התוס' בקושייתם אם הוי ס"ל דלפי הברייתא במצא ואינו יודע אם כבר נודע להאובד כגון דברים קלים ואינם חשובים, דתמיד בספק אסור כדפריך דף כ"א ע"ב והא לא ידע דנפל מיני', וכדהוכיח המ"מ הל' גזילה פי"ד ה"ה מזה דספק ישל"מ אסור לזכות לעצמו, מ"מ כאן יהי' מותר כיון דאינו אלא מחמת תקנה, ובאופן שאין אנו בטוחים דהוא של האובד עדיין, כבר לא תיקנו להחזיר כיון דמעיקר הדין יכול לומר דזה מעכו"ם אלא דיש לתקן שיוחזר ע"י שיכריז, אבל כיון דיש גם ספק אולי התייאש לא תיקנו, ואם נימא כן נמצא דלמעשה לא מוסיף כלום הטעם דנתייאשו, דהא אף אם לא נדע ג"כ לא יחזיר, אלא שהתנא אומר הטעם דלא תיקנו לברר ולהחזיר ע"י הכרזה משום דתמיד הוי ספק יאוש, וכיון דבמציאות לא יצוייר התקנה לא מסתבר שרשב"א יבוא להוציא מת"ק ולבאר למה לא תיקנו, ובפרט אם נאמר דגם רבנן מודו ברוב כנענים, הא לא מצינו שום פעם שיהי' כזו תקנה, ולמה צריך לומר בברייתא טעם למה לא תיקנו דמהיכי תיתי שיתקנו, דבשלמא אם מצינו פעם תקנה צריך לבאר למה לא תיקנו גם כאן, אבל הא לא מצינו כזה תקנה, ובפרט אם גם רבנן מודו דלא תיקנו מה צריך לפרש הטעם דלא תיקנו, וכי מי העלה על דעתו איזה תקנה שיצטרך התנא לברר למה לא תיקנו, ולפי"ז מבואר קושייתם דלמ"ל לטעם שנתייאשו הבעלים. (מהדו"ק)
בא"ד. בקושית התוס' למ"ל טעם יאוש. עי' בשערי יושר שער ד' פ"ח דהקשה להב"ח ביו"ד סי' קמ"ו והובא גם בש"ך שם דאבידת עכו"ם אינו שלו א"כ צריך יאוש שיהי' להמוצא, דבלי יאוש הי' יכול כל אחד לחטוף ממנו.
תוד"ה אפילו ברוב ישראל נמי הוי שלו. וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי. מבואר בכל הסוגיא דכל מקום שהרבים מצויין שם מתייאש אפילו בדבר שיש בו סימן, משום דמתייאש דלמא ימצא זה איש שאינו הגון. וצ"ע מ"ש רבים מצויין שם או לא מצויין, דהא גם כשאין מצויין שם רבים הא בודאי שיש מיעוט אנשים שאינם הגונים, וע"כ דמצפה שאיש הגון שהוא מהרוב יגביה זה ויחזיר ע"י שיתן סימן האובד, וה"נ ברבים מצויין הוא מצפה שא' מהרוב יגביה ולא מהמיעוט שנמצא שם במקום, שו"ר בס' מעיני החכמה שעמד בזה, ותירץ דאולי עם מיעוט נכרים איכא רוב, וקשה דזה יהי' רק אם המיעוט נכרים הוא כמעט מחצה ואז מיעוט אינם מהוגנים מצטרף לרוב, ולא משמע דדוקא בהכי מיירי.
עוד תירץ כיון דאינשי דלא מעלי הו"ל מיעוטא, א"כ י"ל בודאי במקום שאין רבים מצויים אמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי, אבל במקום שרבים מצויים שיש בודאי קצת אינשי דלא מעלי בתוכם אף דהו"ל מיעוטא מקרי קבוע כמחצה על מחצה, דיש לספק שמא איניש דלא מעלי לקחה, דלענין המוצא מציאה לא שייך כל דפריש מרובא פריש לומר שדוקא הוא מצאה עכ"ל, וצ"ע דמה דיש דין פריש או קבוע לא שייך שישפיע על האובד שבשביל זה יתייאש, רק מציאות הדברים אם יבוא אליו אבידתו, ואפשר לומר דהנה מצינו דין רוב שנתחדש בתורה לתלות דבר שזה מהרוב, אבל לא נתחדש בתורה דין דצריך לתלות שיהי' בעתיד כמו הרוב, ולכן הרואה באשפה אין דין לתלות שבודאי יבוא אחד מהרוב ויטול, לכן צריך לקחת מהאשפה, והכי מסתבר דהא אפילו קבוע לא נתחדש דין לילך בתר רוב וכ"ש כאן דלא שייך לומר כעת דפריש.
תוד"ה בטמון. לפי המבואר דבמה שכ' רוב העיר הרי דמיירי ברבים מצויים שם, וא"כ לפי האמת למה ברוב עכו"ם של העיר תליא מילתא, דהא לכאורה לא מסתבר דהטמין באשפה בעוד שהרבים הי' מצויים שם אלא בלילה ואז הא אין הולכין אחר רוב העיר אלא בתר אנשי הסביבה ההיא, ומוכרח לומר לפי"ז דאפשר להטמין בעוד רבים מצויים שם, וצע"ק. (מהדו"ק)
בא"ד. וא"ת ואמאי יכריז יקחנה לעצמו דכשלא ימצאנה בעליה יתייאש ויאמר שאדם שאינו הגון לקחה. הא דשאני כאן מכל אבידה שיש בה סימן דנימא נמי דיקחנה לעצמו ולא יכריז, דממילא בעליה יתייאשו כיון דיהי' הדין דמותר לקחת ולא להכריז, משום דודאי דזה דין התורה דיכריז ולא יגרום שהבעלים יתייאשו ע"י שלא יקיים מצוה דהשבה, אבל כאן דאפי' אם דעתו להכריז הא תיכף כשראה הבעלים שאינה במקומה מתייאש אף אם הדין מחייב להכריז, כיון שהבעלים תולה דאדם שאינו הגון לקחה כיון דרבים מצוים שם, לכן הוקשה להם דיקחנה לעצמו.
והנה מה שתירצו דהוי ישל"מ, משמע דלרבא ישאר קשה דיקחנה לעצמו, וברש"ש ביאר דגם לרבא כיון דאם ידע הא לא יתייאש כיון דאדם הגון לקחה, היינו דתמיד כשידע לפני שמצאה אדם כבר יתייאש מחמת שמא ימצאנה אדם שאינו הגון דרבים מצויים שם, אבל כאן דלפני שלקחה זה הא החפץ נשאר וכשימצאנה זה ויקחנה הא אם יהא נודע לו לא יתייאש דהא האדם הזה הוא הגון. וצ"ל לדבריו דכל מציאה דכבר לפני שמצאה אילו ידע א"כ הי' מתייאש, דהא אם הי' יודע שזה נפל ולא שייך לידע מקודם מי ימצאנה לכן כבר חל יאוש אז, וכשמצאה האדם ההגון כבר מצאה בהיתר, אבל כאן לפני שמצאה זה הא ודאי לא הי' מתייאש, וגם כשמצאה אם נודע לא הי' מתייאש, ולקמן בדף כ"ז יתבאר בס"ד דלא שייך לומר אילו ידע מה שלא שייך שידע, וכיון דכאן כשמצאה הא לא יהי' מציאות שידע מי מצאה, וע"כ אם יבוא כאן לחפש הדבר לא ימצאנה יתייאש דהא איך ידע מי מצאה, א"כ לרבא הוי שפיר יאוש.
אלא דלכאורה הא גם לרבא באיסורא אתא לידי', דהא לפני שלוקחה עדיין לא הי' מתייאש וכן היאוש הוא בשעת הלקיחה, היינו אם הי' ידוע לו שכעת לוקחים את החפץ ואז הוא כבר בידו של המוצא, נמצא דבאיסורא אתא לידי', אלא דנראה דלרבא אם זה דבר שעומד להתייאש מותר לקחת אפי' אם כעת לא הי' עדיין מתייאש, וכמו שמצינו לעיל בדף כ"ב ע"ב דפריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, וביארו התוס' שם דלמ"ד ישל"מ הוי יאוש מותר כיון דלכי גדלי ידעי הוי יאוש אע"פ דכעת אין שייך יאוש, נמצא דהמוצא לוקחם לפני יאוש, מ"מ לרבא מותר ליקח חפץ כיון שלבסוף יתייאש ואע"פ שנוטל ואוכל כ"ז שלא התייאשו עדיין, וה"נ כאן מותר לקחת אע"פ שעדיין אין יאוש בשעה שלוקחה כיון דלבסוף יתייאש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |