אילת השחר/בבא בתרא/מא/א

אילת השחר בבא בתרא מא א

דף מ"א ע"א

רשב"ם ד"ה חיישינן. ולא מגבינן בה ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא והיינו דלא קאמר רב אשי דלא מגבינן אלא חיישינן דספק הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום. יש לעיין דהא משמע דאם יתפוס המקבל מתנה לא יועיל לו דהא בקרקע לא שייך תפיסה, וכמש"כ הנימוק"י דבקרקע ודאי לא יועיל תפיסה דבחזקת בעליה עומדת [ועי' בלח"מ פ"ה מהל' זכיה ומתנה הל' א'], וע"כ משום דכיון דהגבו הדיינין לא מהדרינן עובדא, א"כ ממ"נ אי יש סברא דהיכא דנפסק דין ספק מועיל פסק הדיין וכמו בטעה בשיקול הדעת דאינו חוזר, ה"נ כאן מה שהגבו מהני דהפסק של הדיינים הוי פסק, א"כ אינו משום דהיכא דקיימא ארעא תיקום אלא משום דמועיל מה דפסק, וע"כ דבספק אינו כמו בשיקול הדעת, דהתם לא נפסק דזה ספק אלא דלא נפסק כלל וסוגיא דעלמא כשיטה אחת, אבל כאן דפסק הש"ס חיישינן, הרי שנפסק דדינו ספק ולכן לא מהני פסק הדיין נגד זה אלא מחמת דהיכא דקיימא ארעא תיקום, וא"כ למה זה עדיף מסתם תפיסה, דמה לי אם תפס מכח הדיין או שסתם תפס, דהתפיסה לא תשנה את הדין משהי' לפני התפיסה.

רשב"ם ד"ה משום ירושה. שהיה מוחזק בה ביום מותו. מכאן דקדק בבית הלוי (ח"ג סי' נ') דדוקא צריך שהיה מוחזק ביום מותו, וכן הביא מהריטב"א, ויש לעיין אם גם בלוקח כן, דאפשר דביורש הא ס"ל להרמ"ה דבעי דוקא ראיה שירש, כמש"כ הטור סי' קמ"ו בשמו [ועי' בלח"מ פי"ד מטוען ונטען דמפרש דהיינו שיודעים שהורישו ולא סגי בזה שיוכיח שהוא קרוב הראוי ליורשו], וא"כ אף להחולקים דלא בעי ראיה שהורישו, צריך לכל הפחות עדים שהי' ביד המוריש עד יום מותו, ומה שהחזיק לפני זה אין ראיה דהוא יורש את זה, דאפשר דאם אביו היה חי היה מודה, דלא היה בזמן האחרון שלו, וקצת רגלים לדבר דהא לפני מותו לא החזיק את השדה, משא"כ לוקח דזה שמכרו אמר לו דזבנה מהמערער, וגם החזיק יום אחד אפי' אם זה הרבה זמן לפני שהוא קנה ממנו, מ"מ זה סגי, דהא בשעה שמכר לזה נשאר בטענתו שהוא שלו, דהא מכר עכשיו לזה את השדה, דזה מראה לנו דנשאר בטענתו שהוא שלו, ולכן אולי סגי אפי' אם לא החזיק בה יום לפני שמכר לו. (מהדו"ק)

תוד"ה שלא אמר לי. קשה למהר"ם וכו' ונראה לי דמקשה לא מסיק אדעתי' דנטעון לי' אנן ולהכי פריך פשיטא וכו' ומשני דס"ד דנטעון לי' אנן דכיון דלא מיחה שלש שנים ודאי מכר לו או מחל. לכאורה מה מתורץ דעדיין קושיא במקומה עומדת דהא לעיל חזינן דהוי ס"ד דיועיל שלא אמר לי דבר מעולם וכאן פריך פשיטא. וגם מש"כ דמשני ס"ד דנטעון לי' אנן דכיון דלא מחה ג' שנים ודאי מכר לו או מחל לו, הא זה לא כדמשני בגמ' דס"ד פתח פיך לאלם.

ויש לבאר דכל מה שהוקשה להם הוא רק אם יש סתירה בסברת הגמ' כאן לשם, לכן תירצו דכאן לא הבין המקשה שיש להבין בשלא אמר לי אדם דבר מעולם, דעי"ז ע"כ מכר או מחל אלא סתם יזכה בלי כלום וע"ז פריך פשיטא, וע"ז משני דהי' סברא שזה מראה שמכר או מחל, וממילא מתורץ דכאן אשמעינן דלא נשאל אותו אולי מכר לך ונפתח פה לאלם, ובריש פירקין ס"ד דיש לתלות דיש בזה מחילה, והיינו כמבואר שם בראשונים דהוי כאומר לו לך חזק וקני ויקנה עי"ז.

א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי אמר לי' מחילה בטעות היא. ופירשב"ם דיש לו עדים, וכן בתוד"ה והא אחזקי כתבו דמיירי שיש לו עדים או דמודה שסייע, ומשמע דגם אם יש עדים ואינו מודה ג"כ יכול להיות מיירי. וצ"ע דאם הלה אינו מודה שסייע ובאו עדים והעידו שסייע למה נאמר דטעה, דאפי' אם יטעון אח"כ דטעה למה יוכל לחזור ולטעון, וכן למה לא מקרי הוחזק כפרן באותו ממון דהא עדים מעידים שסייע, ובודאי לא שייך לומר דלא אמר השני כלל אם סייע או לא אלא שתק.

עוד יש לעיין לפי מש"כ התוס' בד"ה והא אחזקי דר' ענן טען שקנה ולא הי' לו עדי חזקה, א"כ למה צריך לטעון שמחל לו ע"י שסייע, למה לא יטעון דזה שסייע הוי הודאה שזה שלו, כמו בדלי לי' צנא דפירי דאמרינן לעיל (דף ל"ה ע"ב) דלאלתר הוי חזקה אפי' לדידן דלא פסקינן כר' שמעון בן אלעזר, ואיכא נפקותא גדולה אם טענתו משום דבזה שסייע הוי כאילו אמר לי' חזק וקני או משום הודאה, דאילו משום דהו"ל חזק וקני אפשר להבין דכיון דיש לומר דטעה אין מזה ראי' על הקנאה ולגבי זה יש לקבל את הסברא דטעה, אבל אם מה שסייע זה ראי' דמודה לא נוכל לומר דטעה, דהא בהודאה לא אמרינן דטעה, וכדאיתא בגיטין דף י"ד א' בתוס' ובראשונים, והתוס' שם ס"ל דגם אם יש לו מיגו לא מהני טענת טעה, וא"כ איך א"ל ר' נחמן דלכן יחזיר הכותל משום דטעה, וצ"ע אם יש לחלק בהודאה בפיו דאינו נאמן לומר טעיתי אבל בהודאה שניכר מתוך מעשיו יכול לומר שטעה.

רשב"ם ד"ה והא אחזקי. וכמאן דאמר לי חזוק וקני. ולכאורה במה קנה רב ענן את הקרקע, וע"כ היינו בהחזקה דעשיית הגדר, וכ"כ בנימוק"י, וכן משמע מעליות דרבנו יונה שכתב דלכך הוי כאן חזקה על הקרקע, כיון דהנותן סייע לו לעשות דבר שקונה על ידו, וע"כ דמקנה לי' וכאילו אמר לך חזק וקני דמי, וצ"ע לפי"ז כיון דעשיית הגדר היה יחד עם הנותן איך מהני הקנין דכל קנין שעשה יחד עם המקנה לא הוי קנין, ואולי הסיוע הי' כגון להושיט לו אבנים אבל הגדר עשה הוא לבד, ויש לעיין אם סיוע הבעלים אינו מקלקל מעשה הקנין של הקונה. (מהדו"ק)

תוד"ה והא אחזקי לי. דסייע בגודא בהדאי והי' לו עדים או היה מודה בסיועו. משמע דגם בכה"ג לא יהא נאמן המערער לומר שלא מחל במיגו דאי בעי לא הי' מודה שסייעו, והיינו דהוי כאנן סהדי דכיון דסייעו בודאי מחל לו, והיינו כשיטתם בתירוצם הראשון לעיל (דף ל"ה ע"ב בד"ה ואי דלי לי') דבדלי לי' צנא דפירי אינו נאמן במיגו משום דהוי כמיגו במקום עדים.

והנה בין לפירשב"ם בין לפי' התוס' במה שטוען דסייע בגודא בהדאי הוי חזקה שיש עמה טענה, לולא מה דמסקינן דהוי מחילה בטעות, אע"פ שאינו טוען דאמר לו המערער בפירוש שמוחל לו אלא דכיון דסייע הוי מחילה, מ"מ נראה דבהא דדלי לי' צנא דפירי אם המחזיק לא יטעון דקנה אלא דיטען דדלי לי צנא דפירי, לא נימא דיועיל בלי שיטעון שקנה ממנו, משום דהסיוע דפירות אינו מוכיח אלא שמחל לו הפירות, אבל אין ראי' על הקרקע, ורק דאם טעין דקנה הקרקע אמרינן דזה הוי ראי' שקנה, אבל בתור מחילה הא אינו מוכיח אלא על הפירות, משא"כ בסייע בגודא דזה הוי ראי' על מחילת כל הקרקע והיינו כמו שאמר לו החזיק ותקנה בעשיית הגדר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א