אור שמח/פסולי המוקדשין/יט

אור שמח ‏ פסולי המוקדשין יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו כו' וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין.

פסחים (דף פ"ב) אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין אלא כל כו' ל"ש קדשים קלים כו' גמרא גמירי לה כו'. אמנם בתו"כ פרשת צו פסקא ד' יליף לכל הפסולים בשריפה מהא דכתיב בפרשת מלואים ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא כל שהוא קדוש טעון שריפה יעו"ש. אולם הגמרא דילן מפקא מהאי קרא דלא יאכל דגבי מלואים לדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו (יעוין לעיל כ"ד), אבל ראיתי בתו"כ פ' צו פ"ח מתני הך דר"א על קרא דלא תאכל באש תשרף דגבי חטאת אשר יובא מדמה, ובגמרא דילן ליכא הכי. וכן אמר במכות (דף י"ח) דמעיקרא חזי פירוש דומיא דנותר, הרי אנו רואים שיטת הגמרא עם התו"כ הפוכה מקצה אל קצה, ונראה דלפי שיטת התו"כ ס"ל דבעי בכולהו עיבור צורה כמו דיליף מן קרא דנותר במלואים וכמו תנא דבי רבה בר אבוה, ולכן בפרק י"ב מפיק מקרא דביום השלישי באש ישרף דזה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום דכולהו בעי עבור צורה, ולכך אין שורפין אותן אלא ביום כמו נותר, אבל רבינו דפוסק דנטמא בשר לא בעי עיבור צורה וא"כ אינו ענין לנותר כלל ולכך לא הביא מה דאינו נשרף בלילה רק על נותר ופיגול, וזה פשוט, ויעוין מש"כ בזה הנוב"י והשעה"מ:

ג

הפרים כו' יש בהם ספק כו' והיציאה קודם שהגיע זמנם לצאת כו'.

עיין כסף משנה ויעוי' ירושלמי יומא פ"ו ה"ו אמר שם דלר' יוחנן לא מיבעי' לי' ואמר דשאני כאן ביצאו חוץ לחומת ירושלים דאינה מחיצה גם לקדשים קלים ור' מנא דחי דלהן הוי מחיצה וסופה לצאת יעו"ש ויתכן לאמור דלר"נ דאמר לעיל דאם אירע בהן פסול קודם זריקה נשרפין בעזרה ואם הן נפסלין אחר זריקה נשרפין בהר הבית, ונחזי אימת בעי אם קודם זריקה [כפרש"י] א"כ איך הוי מדמה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקה, הא בקדשים קלים אי הוי מיפסלי קודם זריקה ג"כ אין נשרפין בעזרה אבל בשר פרים הנשרפין דאם נפסלו אינן סופן לצאת אפשר דנפסלין ביוצא רק בעייתו על יצאו אחרי זריקה ועדיין לא הגיע זמנן לצאת היינו שלא ניטלו האימורים וכן הביא רבינו בפ"ז ממעה"ק יצאו לאחר זריקה שלא הגיע זמנם לצאת וסבר כר"נ דנשרפין בהר הבית אבל למה דקיי"ל כהך דתני לוי דאף אם נפסלו אחר זריקה צריכין להשרף בעזרה א"כ לא דמי לבשר קדשים קלים דהתם סופן לצאת בין בהכשר בין בפסול אבל כאן בפסול אין יוצאין מן העזרה ומשו"ה שפיר נפסלין ביוצא דחזינא דפסולין אין סופן לצאת משו"ה פוסק רבינו דיצאו קודם זריקה ולאחר זריקה הוי ספק אם נפסלין. אמנם הפשוט דלפי מה דס"ד דדוקא בשר קדשים קלים אין נפסל ביוצא קודם זריקת דמים משום דסופה לצאת אבל אימורים נפסלין א"כ כ"ש בפרים הנשרפין דסופן חובה לצאת ודאי דלא מיפסלי אבל למאי דקיי"ל דגם אימורים של קדשים קלים שיצאו לפני זריקה לא מיפסלי דלא הוברר עדיין חלק גבוה א"כ טעם ההכשר אינו משום דסופה לצאת וכמו שפרש"י דהך דסופה לצאת לאו ר"י אמרה מבעי' שפיר בפרים הנשרפין ופשוט:

ו

בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים כו'.

ירושלמי פרק אלו עוברין ה"ח ההין יוצא מה את עביד ליה כמטמא בחוץ או כי מטמא בפנים, א"ר יוסה מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו נעשה כמטמא בחוץ. נראה דהירושלמי סבר דיוצא מטמא הידים כדאמר לקמן פרק כיצד צולין הי"ב ובעי במיטמא מחמת יציאתו שביציאתו גזרו עליו טומאה מי הוי כמיטמא בולד הטומאה בפנים או בחוץ, וזהו כמו דבעי בזבחים (דף צ"ג) אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה והכא נמי דנין טומאה שבאותו שעה מטומאה קדומה וכאילו נטמא בפנים טרם שיצאו שדינו שישרפו בפנים, ולפי המסקנא שם דכו"ע אין דנין וה"נ הוי כאילו נטמא בחוץ, אך יש לחלק דתמן הוא ענין מקרה שנטמא בנגיעתו על הבגד והמקרה היה יכול להיות קודם שהיה יכול להיות טמא קודם בהא סבר דדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה והוי דם שנטמא טרם שנפל על הבגד שאין הבגד צריך כבוס. וכן אם ניתז על בגד טמא שנטמא באותו שעה שבא על הבגד אין צריך כבוס, וכן במי חטאת שנטמאו טרם הזייה דנין ממי חטאת שמזין על הנדה שנטמאו בנגיעתן בנדה בעת הזייה, אבל ביוצא הרי טומאה זו מחמת שיצא באה דוקא ביציאתו אין לנו לדון שהוא כאילו נטמא מקודם, וזה שאמר כיון שנמצא פסול מחמת מקומו שזה מתייחס רק ליציאתו נעשה כמטמא בחוץ ולכן אמר ריב"ב דבר תורה טהור הוא את הוא שגזרת עליו טומאה, א"כ הוא ענין טומאה שהטילו עליו חכמים הוא ענין מקרי שהיה יכול להיות קודם שיצא שאנו מחשבין הטומאה שהטילו חכמים כאילו הוא ענין חוצי ומקרי לא מתיחס אל עצם השם יוצא שאטו היציאה גורמת הטומאה רק שרבנן גזרו או משום חשדי כהונה או משום עצלי כהונה והוי היציאה כעין עלילה או מקרה דמשום זה הוצרכו חכמים לגזור עליו טומאה כמו על פיגול ונותר, ולכן דנין טומאה שבאותו שעה שבא עם סיבת יציאתו כאחד כאילו נטמא מקודם שיצא ושריפתו בפנים ולא דמי לנטמא בולד הטומאה מד"ס בחוץ שהכוונה שבזה שהוא מדברי סופרים דהוה ענין חוצי סבר דדנין טומאה שבאותו שעה כאילו נטמא מקודם וכדאמרו בזבחים (דף צ"ג) ורבינו לא הביא זה מלבד דקיי"ל דאין דנין כו' עוד בתלמודין מסתפקא להו אי גזרו טומאה על יוצא יעוין לקמן הלכות אבות הטומאות פ"ח, ואף דמספק מטמא קודש כמוש"ב בהלכות קרבן פסח פ"ט, כיון דאינו רק מספק ואולי הוי טהור לגמרי ודאי דצריך לשורפו בפנים וכמוש"ב באופן קרוב לזה בהלכות מעה"ק פ"ז עיי"ש ודוק:

ז

נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהן.

הנה רש"י ותוס' פליגי בקדשים קלים אם טעונין שריפה במקום אכילתן היינו בירושלים כמו קדשי קדשים דנשרפין בעזרה מקום אכילתן, יעוין רש"י פרק כ"ש (דף כ"ד) ד"ה פסולי קדשי קדשים יעו"ש, (ובדף מ"ט) על משנה דאם עבר צופים יעו"ש ורבנן בתוס' פליגי. ולפי שיטת תוס' מחוור טפי שמועה דפרק בהמה המקשה (דף ס"ט) בעי רב חנניה הוציא עובר ידו בעזרה כו' ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים כו'. וצ"ב מדוע לא בעי בירושלים ויעוין בתוס'. ולפי דעתם א"ש דאף אם נימא דמיתסר משום ובשר בשדה לא תאכלו הוי פסולי קדשים וטעון שריפה בעזרה א"כ הוי מחיצתו אף דתאמר שנפסלה ונאסרה משום ובשר בשדה, לא כן בפסולי קדשים קלים דנשרפין מה"ת בכל מקום ואם תאמר דנפסל אבר היוצא ונאסר, אז שריפתו בכל מקום ולא מחיצה הוי לגביה לכן פסיקא ליה דקרינא ביה משום ובשר בשדה טריפה ופשוט. אמנם מדרבנן טעון שריפה במקום אכילתו ואף תרומה אין מוציאין שמן שריפה לחו"ל משנה פ"ו דשביעית יעו"ש בר"ש:

ט

אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה כו'.

זבחים (דף ק"ד) אר"ח סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה ופריך בגמ' והאיכא טריפה בבני מעיין ומשני קסבר נמצא טריפה בבני מעיין מרצה. ולכאורה כיון דנמצאת טריפה ונשחט הלא הוי קדשים שמתו דלא חזי' למיפרק ע"י מום דאין מום לאחר שחיטה ולקדושת הגוף ודאי לא חזי דאפילו אם עלו ירדו ומשלה בהן האור לא מועיל דאין פסולו בקודש א"כ פקע מיניה קדושה לגמרי ואמאי ישרף הקרבן. אולם כבר מבואר אצלינו במקום אחר דאיסור נשאר בקדשים שמתו ואיזה איסור כמו פסולי המוקדשין שנפדו ומתו דיקרבו דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ונשאר בהן איסור הקדש ומחיים נשאר בהן איסור גיזה ועבודה זה האיסור נשאר בקדשים שמתו, ולפ"ז כיון דהוא אמר בטריפה בבני מעיין דמרצה אע"ג דעל הבשר אין איסור קדשים רק האיסור שנשאר בפסוהמ"ק אחר פדייה לכן למד מזה לבכור שהותר ע"י חכם בגבולין ושחטו במדינה ונמצא טריפה דהעור מותר ודוק:

ושם בתוספות ד"ה ומודה רבי וי"ל דהתם לאחר שחיטת האשם יכול להביא כסף קודם זריקה קרינא ביה מלבד כו' והוי כנמצא טריפה בבני מעים כו'. וקשה דתניא בתוספתא הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר כו' אלא תעובר צורתו כו' אין תקנה להביא הגזל קודם שנזרק. ונראה לפרש דבאמת זה אין סברא לומר דכיון דמצי להביא הגזל קודם זריקה דאפילו יביא קודם זריקה השחיטה היה בפסול ונדחה משום דמחוסר בעת שחיטה מעשה דהקנאה להגזל המושב לכהנים והוי מחוסר זמן וכמו במחוסר הגרלה ביומא (דף ס"ב) דאמר כמחוסר מעשה דמי כש"כ כאן דמחוסר הקנאה להמושב ליד כהנים דבעי דיזכו ביה כהנים, ויעוין בר"ן פרק כ"ש על הך דנכרי שהלוה אבל הכא דמחוסר ממונא לא אמרי ביה הואיל יעו"ש, ורק בחדא גוונא משכחת לה דינא דברייתא שאופן שגזל חמץ ועבר עליו הפסח דרב עוירא אמר דאומר לכהנים הרי שלך לפניך ואם ליתא בעיניה צריך לשלם יעו"ש דאע"ג דמקבלי מתנה ההיא מתנה אמר רחמנא דניתב להו, ובאופן זה שאינו צריך להקנות הקרן המושב דאטו זכיה איכא באיסורי הנאה ולא שייך בזה קנין רק שיסלק הדבר הגזול המונח בעין ואסור בהנאה מרשותו, וכיון דלאו מחוסר הקנאה הוי לא הוי מחוסר מעשה, ואם נתנו לאחר שחיטה השחיטה כשירה דלא מחוסר רק הסילוק מרשותו וכמו דאמרו הואיל ואי בעי מתשל עליה שאין זה קנין חדש, לכן גם אם הביא הגזל אחר זריקה כיון דאם הביאו אחר שחיטה היה כשר האשם מטעם שבארנו דבכה"ג לא הוי מחוסר מעשה דליכא מעשה דהקנאה רק סילוק רשות בעלמא לכן אף אם הביאו אחר זריקה דהאשם פסול הוי כפסול שלאחר שחיטה והעור לכהנים וכמוש"כ תוס' בזה ודוק היטב:

ודע דלפום מה דקיי"ל בזבחים (דף קי"ד) דאשם מחוסר זמן דפסול הוא דוקא לשמו אבל שלא לשמו כשר אף אם הוא מחוסר זמן ולא חזי לשמן, א"ש הך דאמר רבי בב"ק (דף קי"א) לדברי ר"י כו' וזכו הללו במה שבידן פירוש אם הקריבו האשם שלא לשמו דזכו בני יהויריב באשם לאכול אותו במשמרתן כיון שהם הקריבו אותם ורק משום דרב הונא מתקיף לה וכי מצאנו דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו יעו"ש ובמנחות (דף מ"ז) לכן אמר לעורו, ולכן לפי מה דאמר דזה לאו מתנה בעבר עליו הפסח יוקי בשלא לשמו ודוק:

יב

האורג מלא הסיט כו'.

פירוש דחשיב ולא בטל רק דהא שפיר אמר ר' יהודה ששריפה מכלה הדבר לגמרי וזה שכתב שאעפ"י שהיה מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן וכאן דנארג בבגד כיון דידלק תו האפר לא חשוב ומיבטל בטיל בתוך אפר של הבגד, והגמ' אמר שאף בציפרתא שהוכר האיסור מכל מקום אם אי אפשר למשלפינהו ואיהו שורף הבגד שלא להנות ממנו אין זה כמכוון לבטל האפר האסור ומותר להנות מאפרו, ולכן סתמה בזה המשנה ידלק דכאן צ"ל כר' יהודה דלשרוף עדיף שמכלה לגמרי, וזה כר' יהודה דקרי לה חומרא לכן כאן אם מחמיר הוי כאינו מתכוון לבטל האיסור ומותר להנות בשריפתו כיון שנבטל ודוק:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.