אור שמח/פסולי המוקדשין/יד

אור שמח ‏ פסולי המוקדשין יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרין כו' אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שבארנו.

הוא לעיל פ"א הכ"ח ביאר דאיזה פסול עושה שיריים הוא טמא הואיל דחזי לעבודת צבור לכן עושה שיריים, ומוכח מדבריו דדוקא משום שלא לשמן לא פסל בהו לכן הוי כאילו זרקן לשמן ואז עושה שיריים משום שהוא טמא ולא מצי לחזור ולקבל דם אחר, אבל לעיל בחשב מחשבת מקום או זמן או שלא לשמו בחטאת אם חשב מחשבה הפוסלת הטמא בזריקתו אין הטמא עושה שיריים ומצי לחזור ולקבל דם הנפש, כיון דבכי האי גוונא דחשב מחשבה הפוסלת לא חזי לעבודת צבור אע"ג דמצד מחשבה לחוד אינה פוסלת דאינו בראוי לעבודה מכ"מ הואיל ובכה"ג לא חזי לעבודת צבור תו הוי ככל הפסולים ואינו עושה שיריים ויחזור ויקבל להכשיר הזבח. ודוגמא זו כתבו בתוס' בטמא שנתן שלא במקומו אינו עושה שיריים יעו"ש, וכמו כן בתוספתא פ"ג כל הנפסל במעשה בין שעל הראשון חשב בין שעל האחרון חשב פסול אם יש דם הנפש בכוס אחר יחזור ויקבל כשר, ולעיל מיירי גם בטמאים, ואפילו כן יחזור כשר ויקבל אם נשאר דם הנפש, ודברי הכס"מ לא הבנתי ודברי רבינו מוכרחין במשנה דקאי גם על טמאים וכדמוקי דהוה"ד אם זרקו יעו"ש:

ג

בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר כו'.

בהשגות מפרש כפירוש התוס' דלכן לא פסול מחשבת שלא לשמה בעומר הואיל ובלאו מצותו אינו ראוי לעבודה שכן לא חזי להקריב לגבוה עד שיביאו שתי הלחם מן החדש ורבוותא בתוס' פירשו כזה. אבל טעמם דאסור להקריב חדש קודם לעומר, והם לא רצו לפרש כהראב"ד משום דכיון דבדיעבד אם הביא קודם לשתי הלחם מנחות מן החדש כשרין תו לא מיקרי אינו ראוי לעבודה, והראב"ד לא רצה לפרש כפירוש התוס' משום דסבר דהואיל ובהקרבת העומר בא ההיתר להקריב מן החדש אם כן הוי ראוי לעבודה דהוא הראשון שממנו מותר חדש ואם מקריבין כשר, ואם נאחוז שני הסברות, בזה כהראב"ד דכיון דלכתחילה אין מקריבין תו מיקרי אינו ראוי לעבודה, ובזה כרבוותא בתוס' דכיון דקודם הקרבתו אינו ראוי להקריב מן החדש תו אינו ראוי לגבוה לעבודה ותו אין מחשבה פסולה בו. יצא לנו דבשתי הלחם גופיה ג"כ הוי אינו ראוי לעבודה דהא קודם הקרבתו לא חזי לכתחילה להקריב שום קרבן לגבוה, וא"כ כולהו פירקא דמנחות ובפרט הך דהקומץ השוחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר כו' דמועיל פיגול, וכן הך דכבשים מפגלים את הלחם כו' הלא אינו ראוי לעבודה, ולזה נראה דמכאן יצא לר' יוחנן ורשב"ל לפלוגי על תנאי דפרק רי"ש (דף ס"ח) דקתני משקרב העומר הותר חדש דהן אומרים דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר וכבר תמהו רבנן בתוס' דמנא להו תנא דפליג על ר"י יעו"ש, ולפ"ז א"ש דהנהו תנאי דסברי דפיגול מועיל בדבר שאינו ראוי לעבודה זהו שתי הלחם וע"כ דסברי דהאיר המזרח מתיר ולכן כמו דעומר הקרבתו אינו רק למצוה והעיקר היום בעצמו, כן החמשים יום הוא מן האיר המזרח להאיר המזרח להיתר חדש לקרבנות וכמו זה כן זה אינו רק למצוה וא"כ מכי האיר המזרח הרי השתי הלחם ראוי לעבודה, וזה ישר. והך דאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה הוא ברייתא בתו"כ פ' צו יעו"ש על הך דר"א דהמהלך במקום שא"צ להלך אין מחשבה פוסלת כו', אך לפ"ז צע"ק על ריש לקיש דסבר דמנחת העומר שלא לשמה כשירה דאזיל לטעמיה דסבר דהאיר המזרח מתיר והוי ממשקה ישראל וא"כ אמאי צריך מנחה אחרת של עומר להתיר הא איהו טעמיה דסובר דכיון דלכתחילה אינו ראוי לעבודה אין מחשבה פוסלת בו א"כ יהיה כמו שעשה זה לשמה כיון דאינו מועיל כלל. ואולי דריש לקיש סבר דרק על מחשבת פיגול אינו פוסל רק בדבר הראוי לעבודה או טעמיה דאזיל אם הביא מנחת העומר מהנך דנזרעו קודם לשתי הלחם דאישתקד ועבר עליהן העומר היינו שכעת האיר המזרח מתיר וסבר דשתי הלחם ועומר מתירין לגבוה שלא כסדרן, וכמו דבעי רמי ב"ח בפרק ר"י (דף ס"ח) ולהדיוט הותר כשהאיר המזרח, א"כ ההיתר להדיוט ולגבוה באו בבת אחת וז"ב. וכוונת רבינו הוא דמנחה בשמן ולבונה לא אשכחן בשעורים ומנחת קנאות אינה באה בשמן ולבונה ולא כתיב בהו אשה לד', ואם מנחת קנאות הוי עם לבונה הלא אז אינה ראויה לעבודה לכן מקריא מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה, ולכן סמך רבינו הך דמנחת קנאות אעפ"י שכתב עיקר הדין לקמן פט"ו ה"י יעו"ש:

ובעיקר הדבר שאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה מפרש הגמ' משום דחידוש הוא יעוין רש"י. ולפ"ז נראה דלמאן דאמר מפגלין בחצי מתיר אם חשב בליקוט לבונה או בהקטרתו למ"ד דבהקטרה אין זה מפגל בחצי מתיר אם חשב להקטיר קומץ בעת הקטרת לבונה כיון דפשטא בכולה מנחה, יעוין (דף י"ז) בשם חריפי דפומבדיתא, וכן תניא בתוספתא פ"ג הקטיר את אחד מהן אפילו חוץ לזמנו פסול ואין בו כרת הקטיר את אחד מהן היום על מנת להקטיר מחבירו למחר הכל מודים שפיגול וחייבין עליו כרת וזה כחריפי דפומבדיתא ובפרט לר"מ דמפגלין בחצי מתיר איכא בלבונה פיגול ובליקוט לבונה והולכה אמר ר"י דהולכה כקמיצה ובזה אינו שייך דחידוש הוא דלבונה דבר הבאה בשאר מנחות. ולפ"ז א"ש הא דאמרו פרק כל המנחות (דף נ"ט) פיגולא דחשיב דבעומר איכא פיגול ויעוין תוס' שם, ולפ"ז א"ש דבלבונה איכא פיגול כמו בלחם הפנים דפיגול בלבונה כן בעומר הפיגול בלבונה ולא בקומץ ודוק:

ד

במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם כו' לא פסל הזבח כו'.

צ"ב איך מיירי אם נשחט כשנפגם המזבח הלא פסול ואף אם נשחט קודם שנפגם ג"כ פסול דנדחה כמבואר לעיל פ"ג הכ"ב יעו"ש ובגמ' כוון דאינו חייב משום פיגול או למ"ד דלית ליה דיחוי, וצריך לומר באופן רחוק דבהלכות בית הבחירה פ"ב הי"ז פסק והוא שלא יפחות מאמה על אמה כו' א"כ משכחת דעשו מזבח קטן ונפגם ועשו מזבח שני קטן ושניהם הם במקום המזבח לכן דחוי לא הוי דמצי להקריבו על מזבח השלם וכי זרק על המזבח הפגום בפסול מחשבה לא נפסל הזבח ויכול לזרוק הדם על מזבח השלם, ויעוין זבחים (דף ס"א) דבשילה היו שני מזבחות מזבח הנחושת ומזבח אבנים ושביבא הוי משדר יעוין רש"י שם, ועיין תוספתא מנחות פ"ה כולא פרקא לאשכוחי אופנים שאינו מקום ראוי לעבודה יעו"ש ודוק היטב:

קמץ כו' בחוץ כו' אין מחשבה זו כלום.

נ"ב תוספתא מנחות פ"ה יעוין בתוספתא כת"י:

י

חשב בשעת זביחה כו' כחצי זית ובשעת זריקה כו' כחצי זית.

נ"ב הוה"ד במנחה חשב בקמיצה לאכול כחצי זית ובשעת הקטרה כחצי זית מצטרף, תוספתא מנחות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.