אור שמח/נדרים/ז

אור שמח ‏ נדרים ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שאם יטול שכר נמצא נהנה.

מדברי רבינו מוכח דדוקא משום הניית המחזיר הא כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לחודיה שרי להשיב אבידה ולקבל שכרו וכן פירשו הקדמונים, אבל בפירוש המשנה דעת רבינו דאף בזה אסור לקבל שכר דכיון שנוטל שכר השבת האבידה לפי שלזה המנהג יצא מדין התורה כאילו החזירו מצד שמקבל שכר ממנו ונמצא מהנהו במה דמחזיר לו אבידה ששוה יותר מהשכר שקיבל. ולפ"ז א"ש גירסת הר"ן תנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול כו' בשלמא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אבל דבעל כו' לא מיהדר היינו דתני מקום שנוטלין עליה שכר כו' וכמו שפירשתי ואין צורך לאוקמי כגון שהמחזיר גברא יוקרנא ולא בעי לקבולי שכר על ההשבה רק דאסור לקבל שכר:

ולפ"ז א"ש טובא דברי הגמרא לקמן (דף מ"א) ומרפאו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון מאי רפואת נפש בחנם רפואת ממון בשכר ליתני מרפאו בחנם כו' אלא מאי רפואת נפש גופו כו' רפואת ממון בהמתו, דאינו מדוקדק דמעיקרא דמוקי דבשכר אסור ע"כ בשנכסי החולה אסורין על הרופא ולהמסקנא ע"כ כשנכסי הרופא אסורין על החולה ולפירוש המשנה א"ש, דמעיקרא ג"כ מוקי בשנכסי הרופא אסורין על החולה רק כי מרפאו בחנם שרי דמשום מצוה עביד והשבותו לו השבת גופו אבל כשמקבל שכר א"כ אינו מרפאו עבור המצוה רק עבור השכר ונמצא שמהנהו בהרפוי כי כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. רק כאן חזר רבינו מזה ודוק:

ב

ואסורים בדברים שהן בשותפות כל אנשי העיר כגון כו' ובית הכנסת.

עיין לח"מ. והאחרונים כתבו עפ"י פירוש הרא"ש דביש בו דין חלוקה כיון דאפשר לחלוק לא סמכינן אברירה וה"נ כיון שאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן על ברירה. וראיה עצומה לזה מהא דרמי בפרק משילין (דף ל"ט) איתביה רבא לר"נ כו' ומותרין בשל עולי בבל וא"א בירא דשותפי הוא אמאי מותר כו' לרחוץ ה"נ והב"ע למלאות מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא. והדבר נפלא א"כ דסברה משנתינו דמתרת בור של עולי בבל דיש ברירה אמאי אסורין בבית הכנסת, וראיתי אח"ז שעמדו ע"ז רבנן בתוס' לנדרים, וכפי מה שתירצו דמשנתינו סברה בכל מילוי אין ברירה רק במילוי שמסלק מחלק חבירו יעו"ש, ע"כ פליגא סוגיא זו על סוגיא דהפרה דמדמה הך פלוגתא למדלה מים ונתן לחבירו כו' דמ"ס מדיליה קא ממלא ומ"ס אין ברירה, ועוד דצ"ל דבור של עולי בבל לאו דוקא דה"ה בבור של אותה העיר מותרין שניהם וזה דוחק גדול. ע"כ פירש רבינו דסברה הך סוגיא דמשנתינו מתוקמא כרבנן נמי דסברי אין ברירה [ולרחוץ גרע טפי שמשתמש בכל החצר ביחד וכמו שכתבו רבנן בתוס' במשנה יעו"ש] רק משום שאפשר בתקנה לכתוב חלקו לנשיא ולכן בשל עולי בבל לא אפשר בתקנה זו דאיך יכול לסלק עצמו מזה ועוד דחלקו הוי כדבר שאינו מסויים ואין מינו ידוע וכיון דאינו במכירה ומתנה לכן סמכינן אברירה ודוק:

ד

היו שניהן שותפין בחצר כו'.

הנה כל דינא דמשנתינו מיירי בשאסר הנאתו או בשאמר הנאת נכסי הא אמר חצר זה אסור עליך א"כ לא מהני מה שיכופו להנודר למכור וכן לכתוב חלקו לנשיא דהא אסור עליו לעולם אף ברשות אחרים. ובירושלמי, רבנן אמרי כל טפח וטפח של שותפין הוא וחלקו של חבירו מעורב עם חלקו ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו דהא דנכנס אינו נכנס רק מזכותו וקנייתו שקנוי כולו לכל אחד והר"ז אין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו כו' עמד אחד מהן ומכר חלקו אף ראב"י מודה. פירוש אע"ג דראב"י מתיר בכ"ז אם עמד אחד מהן ומכר חלקו לחבירו השותף תו אסור חבירו לכנוס בחצר דמעיקרא היה נכנס בדוחק שייף ועייל כו' כי חבירו היה ג"כ בחצירו ועכשיו הוא מושל לבדו ונכנס ואין איש עמו וזה הוי הנאה מעליא מה שלא היה לו קודם בקנייתן את החצר לשותפות בתיהם, וכי אמר נכסי עליך אף אם מוכרן המדיר להמודר ג"כ אסור אם לא אפסקיה אחר כמוש"כ הר"ן (דף ל"ה) בשם הרשב"א, וזה ביאור נכון בירושלמי ודין חדש ומועיל ודוק:

ומה שפוסק רבינו דכופין המדיר למכור את חלקו כתבו הקדמונים שהוא עפ"י שיטת הירושלמי, והנה לפי הגירסא שלפנינו דרך אחר בירושלמי ז"ל לא בתוך שלך ואת אמר כופין לא על הדה איתאמרת אלא על הדה בתוך של חבירך אני נכנס ולא עליו בתוך שלך כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא, ופשטא דירושלמי מורה דקאי הך דכופין על היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנייה, ואח"כ קאמר בירושלמי על המשנה דהיה אחד מן השוק כו' איני נכנס לתוך שלך ולא תנינן כופין פירוש בתמיה ואיך קתני יכול לומר איני נכנס לתוך שלך, תני ר"ח אם היה נידר כופין פירוש דמשני אם הוא רגיל להדיר הנאתו על בני אדם כופין דו אמר ליה אתיית קדמוהי עבדתי ליה כן, פירוש שבא הראשון עשית לו שהדרתו הנאתך תנינא כו' גם לשני עשית כן מכאן ואילך או שרי נדרך או זבין חלקך ודוק. הרי לגירסא שלפנינו מוקי הך דכופין על היה אחד מן השוק מודר ממנו ופירוש שאם רגיל להדיר בני אדם כופין אותו למכור חלקו אבל גירסת הקדמונים בירושלמי הוא באופן אחר יעו"ש ולפי גירסתם פירשו כשיטת רבינו ז"ל. ונראה דסברת רבינו דכופין הנודר למכור חלקו היינו המדיר מוכרח דהלכה כהך שיטה שפסק ברמ"א דגבי חצר אין אומרים דינא דגוד או אגוד דאין בית בלא חצר ולכך כופין המדיר למכור חלקו, אבל אם נימא דינא דגוד או אגוד איך מסתבר שיפסיד זכותו הקודם שהיה לו לאמר גוד או אגוד כן יאמר גם השתא ויקנה המדיר אם יעלה בדמים או לא ירצה המודר ליקח. אך זהו בדותא, דכאן איגוד איכא גוד ליכא דאם יקנה המודר יהי' אסור שאפילו באומר נכסי עליך קיי"ל לעיל דאם נתנן להמודר או מכרן אסור כמוש"כ הרשב"א שם, ולפ"ז אדרבא יהי' ראיה דבחצר אמרינן דין גוד או איגוד, ומש"ה פריך הגמרא אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין ולא רצה לשנויי דכופין את המדיר דזה מיבעי ליה לעיל אם אמר נכסיי אם המודר הוא אסור כשנתנו לו במתנה ואם נימא דמותר הלא ביד המדיר לאמר גוד או איגוד ויעלה בדמים ואיך פסק תנא כופין אותו למכור את חלקו, ותו תינח היכי שאמר נכסיי אבל אמר הנאתיי הלא כיון שמכר מותר ומשנתינו היא לוקח ביתר או בפחות ועיין ר"ן שמה וא"כ אמאי הפסיד זכותו דגוד או איגוד, ורבינו מיירי כשאומר נכסיי עליך וא"כ אם מכרן יהי' אסור וגוד ליכא דאם יקנה אותם יהי' אסור מלהעמיד ריחיים ותנור כו' דהא מתהני מנכסיו ותו ליכא גם איגוד. וזה תירוץ נכון ומספיק לשיטת רבינו ז"ל ולטעמיה אזיל דסבר בהלכות שכנים דגם בחצר איכא דינא דגוד או איגוד ודוק:

עוד פסק רבינו דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים להכנס בחצר עד שיחלוקו ויכנס כ"א לחלקו וכבר כתב הר"ן בזה. ולדעתי תמיה עליו מהך דקא ס"ד דלישנא קמא דגמרא לומר דכי פליגי דוקא בחצר שיש בה דין חלוקה הא אין בה דין חלוקה רבנן ג"כ מודו, א"כ איך תני כופין הנודר למכור את חלקו אמאי עד שיכופו אותו למכור יכופו אותו לחלוק וצ"ע, אולם מה שאוסר הרשב"א אף לאחר חלוקה משום דאין ברירה ולקוחות נינהו ואף באוסר אותו מהנאתו מ"מ הוי זבינא מציעא דהוי הנאה דתרווייהו יעו"ש ברשב"א [והר"ן קצר בדבריו לכן נתקשו בו], נראה לענ"ד דהכא ניחא טפי לכל חד שישתמש בכל החצר משיחלקו ולא ישתמש רק בחציה והוי זבינא דרמי על אפיה, ואי נאמר דהוי הנאה דהא אסורים כ"א להשתמש בחצר בלא החלוקה והשתא יהיו מותרים, אי משום זה הוי הנאה הבאה לאחר שנדרו ומסיבת הנדר באה ההנאה ואפשר דאין דעתו על הנאה הבאה מחמת נדר. ועוד דכיון דיכול לכופן לחלוק א"כ אינו נהנה משלו, כן יש לצדד. וכן ראיתי בביאורי המאירי שחלק על הרשב"א ז"ל מטעם דלא הויא הנאה רק ברוחות יעו"ש, אבל סתימת רבינו מורה אף באוסר נכסיו עליו ג"כ מותרין לאחר חלוקה והכי מסתבר, וקושייתם יש ליישב בכמה אנפי ודוק:

ט

אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם כו'.

ובש"ך בשם רלב"ח דבנדר מכל ישראל מותר לכתחילה להשאל לחכם דכיון דמצוה בהתרה שרי וכמו מלמדו תורה רק היכי דיכול להשאל מאחר אז אינו רשאי. ונראה לי היכי דאסר הניית כל ישראל עליו והניי' שלו על כל ישראל בזה אסור לכתחילה לחכם להזדקק להתיר לו דנמצא מהנה לו בהתרתו ולא איכפת לן משום תקנתא דיליה כיון דהוא פורש עצמו מכל ישראל לא שרי לכתחילה להזדקק אליו, וזה לדעתי מכוון המשנה שאני נהנה להן והן לי יהנה לאומות, דפירושו דאסור לחכם להזדקק אליו להתיר נדרו ועיין במש"כ הר"ן בשם הרא"ה שם ומש"כ יותר מדוייק במשנה:

יא

והוא הדין במתנות עניים עם העניים.

רבינו למד זה מהא דכיילא משנתינו דין זה בפרק ואלו נדרים גבי אשה. וע"כ משום דתני ומותרת בלקט שכחה ופאה סמיך זה דגם בזה הדין כן הוא כמו שנרגש בפי' המשנה יעו"ש. אבל טעמא בעי מדוע יטלו עניים אחרים, כיון דלית ליה בזה טובת הנאה כלל הלא גם המודרין מותרין ליטל כמו שעמד ע"ז בתיו"ט. ונראה, משום דלא עדיף משביעית דרחמנא אפקרי' גם שדהו ללקוט פירות ובכ"ז גזרינן שמא ירבה בעמידה כן הכא דאם אין העניים באים לשדהו אינו מחויב ליתן להם דעזיבה כתיבא בהו ולא נתינה כמבואר בפ"א ממ"ע הלכה י'. אלא בבאין לשדהו וגזרינן שמא ירבו בעמידה. והא דבאוסרת הנאת הבריות מותרת בלקט שכחה ופאה ולא גזרינן שמא תרבה בעמידה התם טעמא כמו שכתב לעיל הלכה ז' דבאוסרת אומה שלמה לא גזרינן בה כלל יעו"ש. וזה ברור בטעמו.

טז

ע"מ להקנותה לאחר.

נ"ב כרב נחמן סוף פרק השותפים:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.