אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/מ

יום ראשון י' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף מ

מים חיים לטבילת נדות וזבות

דעת רבינו הלוי שזבה טעונה מים חיים ותמיהת רש"י מתוספתא

בגמרא במסכת נדרים (מ:) איתא: אבוה דשמואל עבד להון מקוואות לבנתיה ביומי ניסן, ומפצי ביומי תשרי. ועמדו המפרשים לבאר מפני מה שינה אבוה דשמואל, וביומי ניסן עשה לבנותיו מקוה, ובימי תשרי מפץ למסך או לרצפה לטבילה בנהר.

רש"י בשבת (סה: ד"ה וסבר) מביא את דעתו המחודשת של רבינו הלוי, וזה לשונו: ואני קבלתי מרבינו הלוי, משום דספק זיבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים. דהיינו שרבינו הלוי מפרש שביומי ניסן מחמת הפשרת השלגים רבים מי הגשמים על מי המעיינות, ולכך עשה להם אביהם מקואות של מים חיים, כדי שטבילתם תהיה במים חיים ולא במי גשמים, וזאת מחמת הספק שמא זבות הם - וזבה טעונה מים חיים.

הנחה זו העומדת בבסיס ביאורו של רבינו הלוי, לפיה 'זבה טעונה מים חיים', תמוהה מאד, וכמו שמעיר רש"י מיד: ואי אפשר להעמיד שמועתו, משום דאמרינן (תוספתא מגילה פ"א ה"ח ועוד) חומר בזב מבזבה, שהזב טעון מים חיים, וזבה אינה טעונה מים חיים. ואכן מכח קושיא זו חוזר בו רש"י מפירושו של רבינו הלוי ומפרש את סוגיית הגמרא באופן אחר.

אמנם בבכורות (נה:) מביא רש"י ביאור זה בסתמא: מקוה ביומי ניסן, מקוה מים חיים נובעים בבית, ולא היה מניחן לטבול בנהרות, שבימות הגשמים ירדו גשמים הרבה וחייש שמא ירבו מים שנוטפין מעבים לתוך הנהר שהם זוחלים, דלא חזו להן - משום דהוו להו ספק זבות, ובזב כתיב מים חיים, ע"כ. ורש"י אינו תמה על ביאור זה כדרך שתמה עליו בשבת.

ובסנהדרין (פז. ד"ה הלכות) עמד רש"י על החילוק שבין נדה לזבה, ובתוך דבריו כתב: ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים. הרי מבואר מדבריו כדברי רבינו הלוי שזבה טעונה מים חיים. ואכן הרש"ש (שם) ציין על דברי רש"י שם, שבדבריו בשבת דחה לפירוש זה מכח התוספתא שם נתבאר להדיא שזבה אינה טעונה מים חיים. ומכח זה כתב להגיה דברי רש"י בסנהדרין, 'הויא זיבה לקרבן ולספירת ז' נקיים'.

ובערוך לנר (נדה סז.) כתב שאין בזה תימה על רש"י, שבשבת דחה דעת רבו ובסנהדרין נקט בפשטות כדעתו, "שכן דרכו של רש"י לפרש במקומות חלוקות כשיטות חלוקות של רבותיו".

דעת הרמב"ם והטור שזבה אינה צריכה מים חיים

וברמב"ם (מקואות פ"א ה"ה) פסק: הזב אין לו טהרה אלא במעיין, שהרי נאמר בו 'במים חיים' (ויקרא טו יג) . אבל הזבה ושאר הטמאין, בין אדם בין כלים, טובלין אף במקוה. ועוד כתב (פ"ט ה"ח): למעלה מזה המעיין שמימיו מים חיים, שבהן בלבד טובים הזבים הזכרים כו'. וכך פסק גם הטור (יו"ד סימן רא): צריכה שתטבול במי מקוה שיש בו ארבעים סאה, ואפילו אינן מים חיים, שאין צריך מים חיים אלא לזב, ולא לנדה וזבה.

ובבית יוסף כתב: שאין צריך מים חיים אלא לזב ולא לנדה וזבה, פשוט בפרק קמא דמקואות. וטעמא משום דלא כתיב 'מים חיים' בטבילת שום אחד מהטמאים אלא בזב. ואע"ג דבפרק בתרא דבכורות, גבי אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקואות, פירש רש"י בחד לישנא דזבה טעונה מים חיים. ליתיה, וכבר סתרו אותו פירוש התוספות בפרק במה אשה (שבת סה: ד"ה שמא) והביאו ברייתא דקתני בהדיא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים. וכן פסק הרמב"ם, וכן פסק הרשב"א (שער המים ריש ש"א) וכך הם דברי כל הפוסקים.

מקורות נוספים המסכימים עם דעת רבינו הלוי מתשובות הגאונים

אמנם הב"ח (סק"ב) הביא דברי רש"י וקבלתו מרבינו הלוי, וכתב על כך: ואין ספק שהרב הלוי לא הורה כך מדעתו אלא מפי השמועה שקיבל כך מרבותיו, וכדמשמע מלישנא דרש"י שכתב 'ואני קיבלתי מרבינו הלוי' וכתב עוד 'ואי אפשר להעמיד שמועתו'. דהיינו שמכך משמע שהיתה זו קבלה מרבותיו ולא סברא דנפשיה. ועוד הביא הב"ח שכן דעת רב פלטוי גאון (תשובות הגאונים שערי תשובה סימן קסד).

ובערוך לנר (נדה שם ברד"ה מקואות) הביא דברי הראב"ד בשער הטבילה שהזכיר שיטה זו בשם הלכות גדולות, ותמה עליו, כי לא זו בלבד שלא הזכיר שם דעה זו, אלא אדרבה הביא שם הברייתא שזבה אינה צריכה מים חיים. ובתוספת מאוחרת מוסגרת כתב: אכן, כעת שמעתי שיש עוד הלכות גדולות כתב יד, ומסתמא זה היה לפני הראשונים.

עוד הביא הערוך לנר שכדעת רבינו הלוי כן מבואר בדברי רב נטרונאי גאון (תשובות הגאונים סימן קסד), שכתב וזה לשונו: ועכשיו כל נדות שבישראל ספק זבות הן, ואין עולה להן טבילה במקוה אלא צריכות מים חיים, שכך שנינו כו' כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים כו' וכל נדות ספק זבות הן. וכן נראה דעת רב האי גאון שכתב (שם סימן קסח) הלכתא, הנושא אשה בתולה, כשהוא בועל בעילה הראשונה שהיא מצוה, פורש ממנה ואסור לבעול בעילה שנייה עד שתספור שבעה נקיים ותטבול במים חיים, עכ"ל. הרי מפורש בדבריו שהצריך מים חיים לנדה בזמן הזה. וכן נראה מדברי רב שרירא גאון שם (סימן קסט).

ובמשנה למלך (מקואות פ"א ה"ה) הביא שו"ת הגאונים הנ"ל וכתב עליו 'שיבוש הוא'. ותמה הערוך לנר: ותמהני איך כתב שיבוש על שיטה שהביא רש"י בשם מורינו הלוי, שהוא רבי יצחק הלוי, הרי שהיתה שיטת הגאונים.

ביאור הב"ח והחתם סופר שדין הגאונים הוא מדרבנן בעלמא גזירה אטו זב זכר

ובביאור דעתו של רבינו הלוי כתב הב"ח שבאמת ודאי גם אלו הגאונים סוברים שמדאורייתא אין זבה טעונה מים חיים, וכדמוכח מקרא ומברייתא, אלא שמכל מקום סוברים שמדרבנן הצריכו בזבה מים חיים כדרך שזב חיים בטבילת מים חיים. ודקדק כן הב"ח מלשונו של רש"י בבכורות: משום דהוו להו ספק זבות, ובזב כתיב מים חיים. והיינו שבאמת זבה אינה צריכה מים חיים, אבל כיון שבזב כתיב מים חיים וצריך מדאורייתא מים חיים, לכן גם בזבה שאינה צריכה מים חיים מדאורייתא, מכל מקום הצריכוה מים חיים מדרבנן. ואם כן סרה קושיית רש"י והתוספות מדברי הברייתא המחלקת בין זב לזבה לגבי טבילת מים חיים, כי באמת מן התורה זבה אינה טובלת טבילת מים חיים אך מדרבנן בעינן מים חיים.

וסיים הב"ח: ואפשר דמפי שמועה זו נהגו בכל הקהילות שיכינו לנשים מקוה מים חיים נובעין לטבול בהם. אכן, כל הנביאים פה אחד דליתא להך שמועה דרבינו הלוי, וזבה אינה צריכה מים חיים כלל אפילו מדרבנן, והכי נקטינן.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סוס"י רב) הביא דחייתו של רש"י לדעת רבינו הלוי, משום דקיימא לן דזב בעי מים חיים ולא זבה. וכתב החתם סופר ליישב הקושיא כעין דברי הב"ח: מכל מקום נראה לי לא רחוקה היא לומר דסבירא ליה מדרבנן גזרו זבה אטו זב.

החתם סופר אף מוסיף ומיישב לפי ביאור זה דקדוק המתעורר בדברי הגמרא, מפני מה אבוה דשמואל עשה כן דוקא לבנותיו ולא לאשתו. הלא אף אשתו ספק זבה היא וצריכה מים חיים לדעת רבינו הלוי. אמנם אם נפרש שאכן גם לדעת רבינו הלוי לא נאמר מעולם שדין זבה מדאורייתא להצריך טבילת מים חיים, וכל דינו אינו אלא מדרבנן משום דמיחלף בזב. אם כן יש לומר שכל זה אינו שייך בסתם נשים הטובלות לבעליהם, ולא יבואו להחליפם בזב שאינו טובל אלא לטהרות לחוד, ואף שגם נשים הטבולות לבעליהם ממילא נטהרות גם לענין טהרות, אך בימיו כבר בטלו רוב עושי טהרות ולא היה הדבר שכיח כל כך. משא"כ בנותיו של אבוה דשמואל שהיו פנויות והיה ניכר שכל טבילתם אינה אלא לטהרות, בזה היה מקום לחשש שמא יבואו להחליפם בזב זכר ולכן הצריכם לטבול במים חיים.

קושיות הערוך לנר וביאורו שהגאונים סברו שדין זה עומד במחלוקת המשנה והתוספתא

ובערוך לנר (נדה שם בתוד"ה פתחה, בא"ד מקואות) הביא ביאור החתם סופר, וכתב שכעין זה כתב הב"ח, ותמה על דבריהם, שכן מלבד שבדברי הגאונים הנזכרים משמע להדיא שכוונתם מדאורייתא, הרי שגם בדברי רש"י עצמו מוכח כן. שכן הגמרא בסנהדרין עוסקת לענין זקן ממרא שצריך שיסתור דברי בית הגדול בדבר שזדונו כרת, ועל כך הביא רש"י דין זה שזבה טעונה מים חיים, ועל כרחך שסבירא ליה שדין זה הוא מדאורייתא ולא מדרבנן.

והערוך לנר גופיה (שם ברד"ה מקואות) ביאר שנראה כי הגאונים סברי שמשנתנו חולקת על התוספתא בדין זה, שכן במשנה במגילה השונה כל 'אין בין' לא הוזכר כלל חילוק זה. ומקור דינה של זבה שתהיה טעונה טבילת מים חיים, אף שלא נזכר אלא בזב, מכל מקום בכל מקום משמע שהוקשו זב וזבה זה לזה, מדכתיב "לזכר ולנקבה".

כך גם במשנה במקואות (פ"ה מ"ה) שנינו: ונוטפים שעשאן זוחלין, סומך אפילו מקל אפילו קנה, אפילו זב וזבה יורד וטובל. והרמב"ם בפירוש המשנה, הביאו הרא"ש בהלכות מקואות, עמד על משמעות זו במשנה וכתב שאין הכוונה שהזבה תצטרך מים חיים, אלא כוונת התנא שהיא טבילה שלימה, "וזכר הזבה מפני הזב". והרמב"ם נדחק בביאור המשנה, וכה"ק האור זרוע והניח בקושיא. וכיון שכן, מציע הערוך לנר, שאותם גאונים סברו שאכן משנתנו סוברת שאף זבה טעונה מים חיים, דלא כדעת התוספתא והדבר תלוי ועומד במחלוקת תנאים.

מחלוקת הפרשנים בביאור נבואת זכריה ביום ההוא יהיה מקור נפתח לחטאת ולנדה

והנה בנבואת זכריה (זכריה יג א) נאמר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה". והנה בפשטות משמע בלשון הפסוק כי נדה צריכה לטבול במי מעיין דוקא. ועמד על כך המצודת דוד על אתר וכתב: ולנדה, רצונו לומר טבילת הנדה. ואף שאינה צריכה דוקא ביאת מים חיים. ועוד ביאר באופן אחר שהוא לשם הזיית מי נדה, הם מי פרה אדומה, וכך פירש רש"י. ואם כן נמצא שלדעת רש"י כלל אין הפסוק עוסק בטבילת נדה, וגם לפירוש המצודות הראשון שהפסוק עוסק בטבילת נדה מכל מקום אין הכוונה שאכן נדה צריכה מים חיים דוקא, אלא שסוף סוף יטבלו במעיין זה גם נדות.

ואמנם הרד"ק כתב: ולא יצטרכו לצאת חוץ לעיר למי חטאת שצריך שיהיו חיים כמו שכתוב, וכן לנדה שהיא זבה שצריכה מים חיים. הרי להדיא שפירש הפסוק כפשוטו וכדעת הגאונים שנדה שהיא זבה צרכיה מים חיים. והמלבי"ם כתב על דבריו ששגגה היא, כי זבה אינה צריכה מים חיים וכדאיתא בתוספתא במגילה.

ובאמת כדברי המצודות כבר נתפרש בדברי הראב"ד בשער הטבילה (ריש השער): וגרסינן במסכת יומא ביום ההוא יהיה מקור נפתח כו' ואמר רב יוסף מכאן רמז לטבילת נדה מן התורה. ואע"ג דכתיב ביה בהאי קרא מקור נפתח דהוא מים חיים - לטבילת נדה לא בעינן מים חיים, דגבי זב בלחוד הוא דכתיבי מים חיים, אבל בשאר טבילות לא בעינן.

שאלה שנשאלה לפני הבן איש חי אם מצוה מן המובחר שנדה תטבול במים חיים

ובשו"ת תורה לשמה (סימן שיד) נשאל: ראובן דרכו להתנהג תמיד במידת חסידות, לעשות תמיד מצוה מן המובחר, ואע"פ שצריך לה ממון יותר. והנה הוא יש לו בביתו מקוה של מי גשמים וטובלת בו אשתו תמיד טבילת הנדה בעת הצורך. ושואל עתה, אם יש מצוה מן המובחר בבאר מים חיים לענין טבילת הנדה יותר מן המקוה הנזכר, כדי שיצטרך להוציא הוצאות ולעשות באר מים חיים לקיים מצוה מן המובחר. או דילמא אין הפרש בין זה לזה לענין טבילת הנדה כלום, ועל כן לא יצטרך להוציא הוצאות לעשות באר מים חיים, כי כאן צריך הוצאות הרבה לעשות באר מים חיים, יורנו המורה לצדקה ושכרו מן השמים, עכ"ל השאלה.

בתשובתו מביא הבן איש חי את דברי רש"י בשבת בשם רבינו הלוי שלדעתו זבה טעונה מים חיים, ואת דחיית רש"י לדבריו. ואת דברי רש"י בבכורות שנקט כדברי רבינו הלוי בפשטות, וכן בסנהדרין. ושכן דעת רב פלטוי גאון. אך מאידך דעת הרמב"ם והתוספות שאינה טעונה מים חיים, וכן פסק הטור, וכ"כ הבית יוסף בשם הרשב"א ושכך דברי כל הפוסקים. ועוד הביא דברי הב"ח שכתב שבודאי קיבל כן רבינו הלוי מרבותיו ולא השמיעה מדעתו.

והסיק: דהגם שלענין דינא אנחנו מורים כדעת הרמב"ם שזבה אינה צריכה מים חיים, ולכתחילה יכולות הנשים לטבול במקוה של מי גשמים, עכ"ז ודאי דאיכא מצוה מן המובחר בבאר מים חיים, כי בזה הוי הטבילה לכולי עלמא, כי רב פלטוי גאון ורבינו הלוי רב גוברייהו, ובודאי שמועה זו היתה בידם מאנשים גדולים. מה גם שנראה שרש"י נוקט כדעה זו בשני מקומות.

הכרעת הבן איש חי שראוי להחמיר בדבר זה והעושה כן תזכה לזרע קודש

ועל כן הכריע הבן איש חי: על כן אין לך מצוה מן המובחר גדולה מזו. ולזה המדקדק במעשיו ומתאווה להזהר תמיד במצוות מן המובחר. מה טוב ומה נעים לעשות מצוה זו הנוגעת לזרע קודש אליבא דכולי עלמא. מלבד זאת מוסיף הבן איש חי שבכך תמנע האשה מכמה חששות הנמצאות במקוה.

וסיים דבריו בברכה והבטחה: והטובלת בבאר מים חיים נכון לבה בטוח בטהרתה ותזכה לבנים זרע קודש זרע ברך ה', שנאמר בהם 'ואתם הדבקים בהשם אלקיכם חיים כולכם היום'.